ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משפחה חברה ומדינה
מצד אחד, יש בהלכה אמירות חד־משמעיות שתומכות בכפייה על קיום מצוות, כמו "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני", "לאפרושי מאיסורא" ועוד. מצד שני, יש בציבור הדתי סלידה טבעית מכפייה דתית. האם אכן יש לאחינו ממה לפחד ביום שבו שומרי המצוות יהיו הרוב במדינה? כדי לענות על שאלה סבוכה זו ניעזר בין השאר בספרו של אמו"ר הרב יעקב אריאל, 'פרקים בתורת המדינה', שיצא לאחרונה על ידי 'מרכז תורה ומדינה', ונבסס את שיטתו הייחודית למדינה יהודית בדורנו.
תפקידו של המלך בישראל
אחד היסודות שעליהם נשען הספר הוא דבריו המפורסמים של מרן הרב קוק זצ"ל: "בזמן שאין מלך... חוזרים אלה הזכויות של המשפטים ליד האומה בכללה" (משפט כהן סי' קמד). לכן לכל שלטון שעם ישראל בוחר יש דין 'מלך' להרבה עניינים.
האם מלך בישראל מצווה לכפות על קיום המצוות? אמו"ר, במאמרו 'על כפיית הלכה במדינת הלכה' (עמ' 161), דן בדברי הרמב"ם בהל' מלכים (יא, ד). שם הוא כותב על המשיח, ש"יעמוד מלך... הוגה בתורה... ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בִּדקה", דהיינו: כפייה לקיום המצוות. ולעומת זאת הוא כותב עליו בהלכות תשובה: "שאותו המלך... ילמד כל העם ויורה אותם דרך ה'..." (ט, ב). משמעות הדבר היא שהמשיח אמור רק לכוון את העם לקיום התורה ולא לכפות על כך. אף בהמשך דבריו בהלכות מלכים (יב, ב) כותב הרמב"ם שלפני ביאת המשיח "יעמוד נביא ליישר ישראל ולהכין ליבם, שנאמר 'הנה אנוכי שולח לכם את אליה' וגו', ואינו בא... אלא לשום שלום בעולם, שנאמר: והשיב לב אבות על בנים", ולפיכך המשיח לא יצטרך לכפות דבר על איש. ושם (הערה 5) מוסיף אמו"ר: "פסוק זה מתאר את בואו של אליהו הנביא שדרכו הייתה דרך הכפייה, אולם הוא עלה באש השמיימה על מנת לחזור ולבשר בשורה שונה של דרכי נועם". את ההבנה הזאת הוא מבסס על נבואת ישעיהו (מב, ג) בעניין המשיח: "קנה רצוץ לא ישבור פשתה כהה לא יכבנה... ולו איים ייחלו". האדמו"ר מלובביץ' התייחס לכך וכתב "שהפירוש ד'לכוף' הוא גם בדרכי נועם ודרכי שלום. וראיה לדבר – שהרמב"ם כתב לשון זה ('לכוף') בזמנו, כאשר לא היה מצב ד'יד ישראל תקיפה'... ואם כן בוודאי שנכלל בזה גם בדרכי נועם ושלום" ('ליקוטי שיחות' כרך כה, עמ' 458).
בשאלה אם כפיית המצוות היא מתפקידו של המלך נחלקו גדולי עולם. הרמב"ם כותב בהלכות מלכים (ג, י) שיש למלך סמכות להרוג רוצחים שלא נדונו למוות על ידי הסנהדרין "ולתקן העולם כפי מה שהשעה צריכה". האור שמח (שם) והאבני נזר (ח"ב סי' שיב אות מט) מעירים שהדברים אמורים דווקא במה שנדרש לתיקון החיים החברתיים, אבל לא במצוות שבין אדם למקום. כך נקט גם הריא"ה הרצוג ('תחוקה לישראל על פי התורה', ח"ב עמ' 78) וכך הסיק אמו"ר (עמ' 155). לדעתו, האחריות לקיום המצוות של היחיד מוטלת על "הקהילה, באמצעות בית הדין המקומי... ולא על המדינה".
לעומת זאת בספרו 'משפטי שאול – ארץ ומדינה' (סי' צז) לומד הגר"ש ישראלי מיהושע, שדן את עכן מכוחם של משפטי המלוכה (רמב"ם הלכות סנהדרין יח, ז). המעילה בחרם הייתה עבירה שבין אדם למקום, ומכאן שהמלך אחראי גם לכך.
כפייה בסוגיות לאומיות קיומיות
אמו"ר מתייחס לטענתו של הגר"ש ישראלי בהערה למאמרו 'התשתית ההלכתית למדינה ישראלית' ('תחומין' מ עמ' 176). ועל כך הוא עונה שעבירה זו נעשתה במהלך המלחמה ביריחו ופגעה ביכולתו של עם ישראל לנצח, ו"לעבירה זו יש 'מרידה במלכות' בשל הפרת פקודה בשעת מלחמה".
בהמשך לכך הוא מיישב דוגמאות רבות שמצאנו בתנ"ך, בעיקר אצל מלכי יהודה הכשרים. חזקיהו ויאשיהו ביערו את העבודה הזרה, ויש ביקורת על כל המלכים שלא הסירו את הבמות שבהן הקריבו מחוץ למקדש. נחמיה כפה על הפסקת המסחר בשבת ועל הוצאת הנשים הנוכריות ועוד.
בהמשך לדבריו הקודמים, אמו"ר (עמ' 159-158) עומד על כך שישנן עבירות שמסכנות את קיומה של האומה, בכך שהן מפוררות את אחדות העם סביב המרכז הרוחני האחד, שהוא עבודת ה' בבית המקדש. בדומה לכך כתב הגר"מ פיינשטיין (אורח חיים ח"ה סי' כ אות ח) על חזקיהו, שנעץ חרב בבית המדרש, וקבע שמי שלא יעסוק בתורה יידקר בה (סנהדרין צד, ב). הוא מסביר שאכן באופן עקרוני הכפייה על לימוד התורה אינה רצויה, אולם הייתה זו הוראת שעה שנדרשה כדי לתקן את מה שקלקל אחז, כשסגר את כל בתי המדרש והרחיק את עם ישראל מן התורה.
על פי עיקרון זה נראה לומר שמה שמצאנו אצל נחמיה (פרק יג) שכפה על קיום מצוות, זה היה דווקא בשתי מצוות הקשורות לשמירה על עצם הזהות היהודית: שמירת השבת הציבורית ומניעת נישואי תערובת. ואכן בהקשרים אחרים, כמו מתן המעשרות ללוויים (שם), שמיטת חובותיהם של העניים ושחרור ילדיהם שנמכרו לעבדים (פרק ה), נקט נחמיה אמצעים של הסברה ושכנוע ונמנע מכפייה.
הבעיה המעשית
למרות כל האמור, לא ניתן לשחרר את מנהיגי המדינה מאחריותם האישית לפעול בכל דרך אפשרית למען קיום המצוות בעם. אמו"ר (עמ' 158) מביא את דברי הירושלמי (סוטה פ"ז ה"ד) על הפסוק "ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת" (דברים כז, כו), ושם נאמר: "על הדבר הזה קרע יאשיהו ואמר, עליי להקים". ועל כך הוא כותב ש"המלכים לא פעלו שם בהכרח בתפקידם המלכותי, אלא כמנהיגים בכירים שרק בידם היכולת לעשות זאת". בהקשר זה לא ברור אילו אמצעים כלולים ביכולת הזאת.
ואולם דווקא הדוגמה הזאת מצביעה על חוסר התוחלת שיש בכפיית המצוות בידי המלך. יאשיהו אכן פעל נחרצות לבער את העבודה הזרה מישראל (דברי הימים ב' לד, כט-לג), אולם הוא לא השיג את מטרתו. וכך כותב רש"י: "היו צרים צורות של עכו"ם על דלתותיהם מבפנים, חציה על זו וחציה על זו; וכשהיו מבערי עכו"ם בודקים, היה הדלת פתוח ולא היו מכירין בה" (בפירושו על ירמיהו ג, י). המדרש (איכה רבה פר' א, נג) מוסיף שכאשר הפקחים יצאו מן הבית וסגרו את הדלת, הם יצרו מחדש במו ידיהם את צורת העבודה הזרה שביקשו לבער.
הקושי העקרוני
התפיסה הליברלית דוגלת באוטונומיה מלאה של האדם על חייו ומתנגדת לכל התערבות של אדם אחר במעשיו. תפיסה זו הופנמה עמוק בתודעה הציבורית, ואפילו בין רבים משומרי המצוות, ולכן בדורנו כפייה גורמת לתגובת־נגד חריפה ומשיגה את התוצאה ההפוכה.
ייתכן שהבנה זו היא שעמדה לנגד עיניו של הרב צבי יהודה קוק (לנתיבות ישראל מאמר נד), כשסיפר על חברותו ב'ליגה נגד כפייה דתית', ואמר "כי מצד התורה אין מקום במצבנו העכשווי לשום כפייה דתית". הוא הוסיף בריאיון לעיתונות (במערכה הציבורית עמ' לה): "היהדות מתחילה באמונה... האמונה, קבלת הדברים במחשבה, בשכל, בפסיכולוגיה – קודמת, ורק כשיש אמונה יש ערך למצוות... איני רוצה שאפיקורסים יקיימו מצוות". וכך כתב גם הגר"ש ישראלי (עמוד הימיני סי' י).
לדעתם, ככל שמדובר בחייו של הפרט, הדרך היחידה היא ההסברה והשכנוע. ומתוך כך כתב הרצי"ה בחריפות (שם, מאמר פז): "כל מגמה של השתלטות כפייה אנושית בחיי החברה, הרי היא ביטויה של חולשת הנפש ודלות הרוח, של חוסר היכולת להשפיע ולשכנע ולקיים לאמיתתה את מצוות ההוכחה". בחוברת 'דעת הרצי"ה על גיוס בני הישיבות' (סע' 6) הוא אומר: "אין מקום לכפייה אישית פרטית... יחד עם זה, יש להשתדל באמצעות חקיקה בכנסת שסדרי הציבור לא יהיו הפקר, שחיי האומה בפרהסיה לא יהיו הפקר".
הקושי הזה איננו אילוץ טכני, אלא נובע משינוי עמוק בתודעה האנושית, שלא צפוי שתהיה ממנו חזרה. הרב קוק עמד בכמה מקומות על הברכה הגנוזה בשינוי זה, המביא לעשיית הטוב מתוך חירות פנימית ורצון חופשי (אורות הקודש ח"ג עמ' תקמד-תקמו; ח"ג, ראש דבר עמ' לא). על כן, לא נותר לנו אלא להתקדם אל מימוש חזונו של ירמיהו (לא, ל-לג) על ה"ברית החדשה" שתיכרת בין עם ישראל לבין הקב"ה, שלא תהיה ברית של כפייה אלא ברית של הזדהות פנימית עמוקה: "נתתי את תורתי בקרבם ועל ליבם אכתבנה... ולא ילמדו עוד איש את רעהו... לאמור, דעו את ה', כי כולם ידעו אותי מקטנם ועד גדולם".
הכותב עומד בראש מחלקת 'אחווה' לחברה ומשפחה ב'מרכז תורה ומדינה'
מתוך העיתון 'בשבע'
הצוואה של חללי צה''ל לעם ישראל
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
הלכות שטיפת כלים בשבת
שלושה שותפים בזוגיות: מה למדנו מהאבות והאימהות?
איך ללמוד אמונה?
הקשר אל ה' – תפילה
הלכות קבלת שבת מוקדמת
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
למה ללמוד גמרא?
יום כיפור - איך נדע מי פטור מהצום?
איך השבת היא זכר ליציאת מצרים?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
