בית המדרש
  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • חומש ויקרא
  • בחוקותי
קטגוריה משנית
undefined
5 דק' קריאה
פרשת בחוקותיי חותמת את ספר ויקרא. "אם בחוקותיי תלכו, ואת מצוותיי תשמרו ועשיתם אותם" (ויקרא כו, ג). חוק הוא כלל שמוטבע במציאות, ויש השלכות ברורות לקיומו או לאי־קיומו. הוא חקוק בטבע, וגם בנפש האדם. החוק דורש מהאדם להכניס את חייו למערכת יציבה, חותכת וברורה. לפי המתואר בפרשה, קיום חוקי ה' מוביל למציאות מופלאה: "ונתתי גשמיכם בעיתם, ונתנה הארץ יבולה... ונתתי שלום בארץ, ושכבתם ואין מחריד... ורדפתם את אויביכם, ונפלו לפניכם לחרב... והקימותי את בריתי אתכם... ואולך אתכם קוממיות" (ויקרא שם, ד-יג). המהר"ל מסביר שכאשר אדם הולך על פי חוקי ה', הוא מתאים את עצמו לסדר הכללי של המציאות (נתיבות עולם נתיב התורה א, ובמקומות רבים נוספים). יש כיוון שהעולם זורם אליו, וכאשר אדם רואה אותו עין בעין ומתיישר לפיו, באופן טבעי החיים שלו הולכים ופורחים. הוא משתלב בחוקיות של הבריאה, ונהנה מטבע העולם ההולך במהלכו התקין. אם בני ישראל ילכו בחוקי התורה, העולם כולו יצעד איתם.
אחרי הברכות, מגיעות ההשלכות במקרה של אי־קיום החוק: "ואם בחוקותיי תמאסו... אף אני אעשה זאת לכם, והפקדתי עליכם בהלה את השחפת ואת הקדחת מכלות עיניים ומדיבות נפש, וזרעתם לריק זרעכם ואכלוהו אויביכם. ונתתי פניי בכם, וניגפתם לפני אויביכם, ורדו בכם שונאיכם, ונסתם ואין רודף אתכם. ואם עד אלה לא תשמעו לי, ויספתי לייסרה אתכם שבע על חטאתיכם..." (ויקרא שם, יד ואילך). אם עם ישראל יסטה מהחוקיות האלוקית, הוא יושמד כעם, יירדף, יושלך לגלות ויאבד את הצלם האנושי שלו.
החוקיות היא מיסודות תורת ישראל. במאמר חשוב של הרב קוק, שנקרא 'נחמת ישראל' (מאמרי הראיה, עמ' 290), הרב קוק מדבר על הנפש האלילית לעומת הנפש היהודית. הנפש האלילית מואסת בחוקיות. האדם הפראי רוצה לעשות ככל העולה על רוחו. נטייה פראית זו נמצאת בכל אחד מאיתנו, ומתבטאת ברצון להתפרק, לפרוץ גבולות. זה סוג של יצר הרע שבעקבותיו האדם הולך אחר החשק ואינו דוחה סיפוקים, אך יש לזה גם שורש עמוק: רצונו של האדם לפרוץ אל האין־סוף.
נשמת האדם היא חלק א־לוה ממעל, ולכן בכל אדם יש רצון שמוטבע בנשמתו, להיות אין־סופי. להיות משוחרר מכל חוק, לא מוגבל בשום גבול. יש צד בגבולות ובמגבלות שמנוגד לצלם האלוקים שבאדם. ממילא הרבה אנשים חשים שהחוקים מגבילים אותם. בשנות הילדות, שבהן הצדדים החייתיים והפראיים נוכחים יותר, האדם מנסה יותר לפרוק את עול החוקים. בשלב הבגרות הוא מבין שאי אפשר להתנהל על פי דחפים ספונטניים בלבד, אך גם אז הוא מקבל את סד החוק רק בלית ברירה, מפני שמסכת החוקים הכרחית לקיום החברה. את פריצת החוקים הוא מזהה עם כוח ועוצמה, והציות לחוקים נראה בעיניו חיוור וחלש.
פרשת בחוקותיי מלמדת כי מבט זה אינו נכון. העולם פורח ומשגשג דווקא על ידי ההליכה בחוקים, מפני שגם הוא עצמו בנוי על פי חוקיות. במבט ראשוני אפשר לחשוב שהטבע שואף לאי סדר, אבל במבט מעמיק יותר רואים את החוקיות הטבועה בו. אילו העולם היה מתנהל כפי שהאדם האלילי רוצה, בלי דין ובלי דיין, הוא היה מתכלה. בפרספקטיבה רחבה אפשר לראות שיש איזון בטבע. הגשם מרווה את האדמה, האדמה מצמיחה תבואה, התבואה משמשת להכנת לחם להזין את בני האדם, ובני האדם פועלים ומפתחים את העולם. יתרה מזאת, הפרשה מלמדת כי במצב השלם, כאשר עם ישראל הולך לפי החוקים הניתנים לו מהבורא, אפילו הטבע נעשה פראי פחות. "והשבתּי חיה רעה מן הארץ", חיות טרף אינן מסתובבות במקומות היישוב של האנשים.
תמיד אפשר להקשות ולומר שהעולם אינו מתנהל כך. יש מדינות מוסריות שסובלות מבעיות, ולעומתן מדינות מושחתות שזוכות להצלחה ולשגשוג. ואולם בפרספקטיבה היסטורית החוקיות והטוב מנצחים. ברמה הנקודתית, נכון לזמן נתון, ייתכן מצב של "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו". לא בכל נקודת זמן הטוב בא עם הצדק, והרע בא עם הרשע. אך פרשת בחוקותיי באה ללמד את העקרונות המטא־היסטוריים והקוסמולוגיים של המציאות. במבט רחב על אומה לאורך זמן, אפשר להבחין שאם היא אינה מתנהגת על פי אמות המוסר, בהמשך היא מתפרקת ויורדת מעל במת ההיסטוריה. זה נכון בנוגע לכל העמים, ונכון במיוחד לעם ישראל, שהחוקיות שלו קשורה באופן הדוק לחוקיות של הקוסמוס. כשהוא הולך בדרך ה', כל הטבע מתיישר לפיו, הים נקרע לשניים והשמש נעצרת בגבעון. כשהוא סוטה מדרך זו, המסגרת הלאומית שלו מתפרקת והוא יוצא לגלות.
ההכרח להכניס את החיים למסגרת ברורה ומדויקת, של עשה ולא תעשה, נראה כמנוגד לספונטניות הנפשית של האדם. בוודאי בתקופתנו, שבה נוטים להעצים יותר את האהבה, ההזדהות והחיבור. גם התורה אינה מזניחה את ההזדהות, וקוראת לעבוד את ה' מאהבה, אבל מה שיוצר את המסגרת של דבר ה' הוא החוק. חוקי הטבע מקיימים את המציאות, וחוקי ה' מקיימים את האדם הנתון בה.
ערכים והקדשות
הפרק האחרון של ספר ויקרא עוסק בהקדשות. לאורך הספר עסקנו בהתקרבות לאלוקים סביב עולמו היומיומי של האדם, בנפילות ובשמחות, בימי החול ובמועדים. אולם מעבר למעגל החיים הקבוע, האדם יכול גם להקדיש דברים לבורא מרצונו. הוא יכול להקדיש את ערך השדה שלו, של הרכוש שלו או שלו עצמו, ואת השווי הכספי של ערך זה לתרום לבית המקדש. לכל אדם יש ערך קבוע על פי ה': "והיה ערכך הזכר מבן עשרים שנה ועד בן שישים... ואם מבן חמש שנים ועד בן עשרים שנה והיה ערכך..." (ויקרא כז, ג-ז). במקרים חריגים, כאשר לאדם אין די כסף כדי לשלם את ערכו, הכהן מעריך אותו. "ואם מך הוא מערכך, והעמידו לפני הכהן, והעריך אותו הכהן, על פי אשר תשיג יד הנודר יעריכנו הכהן" (ויקרא שם, ח). אדם אינו יכול להעריך את עצמו, והוא זקוק לגורם חיצוני, איש קודש, שיקבע את ערכו. היום, על פי מדרגתנו הנוכחית, ההדרכה היא שלא לנדור נדרים כאלה, ולהימנע מנדרים בכלל, מחשש שלא נשלם את נדרינו. ואולם באופן עקרוני, התורה נותנת מקום לנדרים. הנדר הוא כבר ביטוי לממד החירות של האדם: לאחר שאדם הולך על פי החוק וממלא את תפקידו, הוא יכול להתנדב וליזום מעבר לחוק.
התורה קוראת לאדם לא להסתפק בחוקים בלבד, אלא ליזום מעשים של קדושה. האדם שהבין את החוק המוטל עליו נקרא להיות יזם, ולעשות יותר ממה שהוא צריך. היוזמות של האדם מעידות היכן נפשו נמצאת, ומה מניע אותו בחיים. אדם שמלא בטהרה וקדושה נעשה יזם של מעשי קודש, מתוך הבנה שדבר ה' הוא חייו. דווקא מפני שהחוק האלוקי טבוע וחקוק בו, הוא מוסיף ועושה מעל ומעבר, "כמעיין המתגבר וכנהר שאינו פוסק" (אבות ו, א).
השאיפה אל מעבר לחוק מתבטאת גם בשני מועדים החלים בסמיכות לפרשת בחוקותיי, ל"ג בעומר ויום ירושלים. ל"ג בעומר הוא יום ההילולה של רבי שמעון בר יוחאי, שלא נכנע לרומאים ושאף ליזום וליצור קדושה מעבר למה שהתאפשר בגבולות המציאות. ירושלים גם היא נמצאת מעבר לחוקים ולגבולות, כפי שמתבטא בניסים שהיו מתרחשים בה: "עומדים צפופים ומשתחווים רווחים... ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים" (אבות ה, ה). ירושלים של מטה נמצאת בעולם שלנו, אך היא משקפת את ירושלים של מעלה, זו שמעבר לכל חוקי הטבע והפיזיקה. אנו שואפים לא רק לקיים את החוק, אלא גם להתקדם למדרגה שמעבר לחוק, לקודש האין־סופי.
החתימה של ספר ויקרא מבהירה לאדם שחייו הרוחניים אינם בגדר מותרות, אלא הם הכרחיים לו וחייבים להופיע במציאות, אחרת הוא והמציאות כולה יקרסו. על גבי רובד הכרחי זה, האדם יכול להוסיף ולתת אל הקודש.
ואחרי כל דיני ההקדשות וגאולתם, בא פסוק הסיום: "אלה המצוות אשר ציווה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני" (ויקרא כז, לד). כאן מסתיים למעשה מעמד הר סיני, שהתחיל בפרשת יתרו. עם ישראל קיבל את החוקים שלפיהם מתקרבים לה', וכעת הוא יכול גם להקדיש דברים מעולמו לה', להתנדב ולתת מעבר לחוקים ולגבולות. בזאת מושלם מסלול ההתקרבות לה', ממתן תורה ועד סוף ספר ויקרא. עם הצידה הזאת יכול עם ישראל לצאת להליכה בדרך, בספר במדבר.
מתוך העיתון 'בשבע'

סרטונים קצרים מיוחדים
שיעורים פופולריים
שיעורים פופולריים
שיעורים חדשים
שיעורים חדשים
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il