כמה אני שווה?

מה העניין של הערכים?
פרשתנו, ובעצם ספר ויקרא כולו, נחתמים בדיני ערכים (ויקרא כז, ב): "אִישׁ כִּי יַפְלִא נֶדֶר בְּעֶרְכְּךָ נְפָשֹׁת לה'". אדם המעריך חפץ נדרש לשלם את ערכו. אך לא רק חפצים אלא גם בני אדם. התורה מציינת לנו את ערכו הכלכלי של כל אדם על פי מינו וגילו. לכל גיל ערך מסוים לזכרים וערך אחר לנקבות.
ויש לשאול, מדוע התורה מסיימת במצווה זו את ספר ויקרא? מה המסר שהתורה מעבירה לנו בכך?
וכן יש להבין, מדוע הפרמטרים היחידים לקבוע את ערכו את האדם הינם המין שלו והגיל שלו, מדוע אדם חכם, עשיר, צדיק או חזק יותר לא יהיה שווה יותר, או אדם טיפש, עני, רשע או חלש יהיה שווה פחות? מדוע שבית הדין לא יקבע את ערכו של כל אדם ואדם?
לשם כך ננסה להציע מספר תשובות:

א. מניעת גאווה
ספר ויקרא זהו ספר הקורבנות. קורבנות מלשון קרבה. ישנו חשש שמתוך התקרבות לה' אדם עשוי להגיע לגאווה. אדם שחושב שהוא כבר התקרב עשוי לחוש גדול יותר מאחיו. לשם כך באה התורה ואומרת לו תראה כמה אתה שווה. ערכך זהה לאדם בן גילך. אינך יותר מאף אחד אחר, יש לך ערך כלכלי קבוע. וערכך הולך לרדת בזקנותך. אם הגסת ליבך כנראה שלא התקרבת לה' באופן נכון. כך מסתיים ספר ויקרא בציווי זה, ללמדנו שהתעלות יכולה להיות רק מתוך ענווה.
הסבר זה מתאים לימי ספירת העומר, ימים בהם אנו עולים ומתעלים מקורבן העומר לקורבן שתי הלחם. מקורבן השעורה, מאכל בהמה, לקורבן החיטה, מאכל אדם. יחד עם כל ההתעלות שלנו מידי יום, אנו סופרים תמיד לעומר (לדרגה הפחותה), לזכור שאנו לא שוכחים מניין באנו, וממילא אין סיבה להתגאות.

ב. מניעת התנתקות מהחומר
הסבר נוסף, שניתן להציע הוא, שאחר שבספר ויקרא האדם למד על התקדשות והתעלות. הוא עשוי להגיע למצב שירצה להקדיש את חייו רק אל הקודש, ולאבד את ערכו העצמי לחלוטין. באה התורה ואומרת לו: תתעלה! תתקדש! אך אסור לך להקדיש את כל כולך לקודש! את ערכך אתה יכול להקדיש אך לא את נפשך. אסור לך לאבד את האישיות שלך לחלוטין. ה' רוצה שנחייה כבני אדם קדושים, ולא כמלאכים. כדברי הרבי מקוצק: "אנשי קודש תהיו לי - מלאכים רבים יש לי בשמים, אני רוצה אנשי קודש!".
כך גם בימים הללו, ימי ספירת העומר, ימים של התעלות מדרגת השעורה לדרגת החיטה, מדרגה חומרית לדרגה רוחנית, אנו מזכירים כל ספירה את ה"עומר" שממנו התחלנו כדי לקדש את החומר, ולא שנתעלה עילוי רוחני מתוך ניתוק גשמי חלילה.

ג. נתינת הגדרה לרוחניות
אחרי ספר ויקרא שכולו קודש והתעלות באה פרשת ערכין שמצמצת את הדיבורים של ההקדשה לעולם מספרי שבלוני. כשאין הגדרות ברורות גם הערכים שלנו אינם ברורים דיים.
אם נתבונן במילה "ערכין" היא מזכירה לנו את המילה "ערכים". על ידי כך שאנו מעריכים נכון חפץ או אדם, ומגדירים את שווי - אנו יכולים לדעת כיצד להתייחס אליו. בכך שאני יודע לשקול את ערכו של אדם (אף שמצדו המוחלט ערכו הוא אינסופי) ניתן לקבל שיקול דעת מדויק בהתייחסויות שונות. כשאין הערכה שקולה, אין ערכים ישרים.
אנו עדים לכך פעמים רבות על שטעות באיזון בשיקול הדעת של הערכה מסוימת גורם לאיבוד פרופורציות ויחס לא מאוזן. כשעולם רגשי משתלט על השכל, מגיעים לטעויות לטווח ארוך. כשערכו של אובייקט מסוים לא נמדד באופן מדויק ומקבל משקל לא נכון, סולם הערכים שלנו נפגע באופן ישיר.

לסיום
תפקידנו להתעלות, להתקרב אל ה' מתוך ענווה. לשאוף לקודש מתוך חיבור לחיי החומר, ולדעת להגדיר כל דבר במשקלו הנכון והמדויק, ומתוך כך יתקבע בלבנו עולם הערכים שלנו באופן איכותי יותר.