ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- מדורים
- פרפראות בפרשה א-ת פ"ש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש במדבר
- במדבר
מפטיר מָחָר חֹדֶשׁ (שמואל א כ)
אבות פרק ו'
פרשת במדבר – שבת מברכין
עלון חידושי תורה ופרפראות על פרשת השבוע בעניינא דיומא ממפרשי ומדרשי חז"ל
בפרשת במדבר 159 פסוקים = וְדִגְלוֹ עָלַי
הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה. (שה"ש ב ד) הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן זה סיני, יינו של תורה. נתן לי התורה במ"ט פנים, כמניין וְדִגְלוֹ. (הרוקח)
מולד חודש סִיוָן יהיה בליל ראשון בשעה 18, 2 דקות ו 15 חלקים
צירוף הוי"ה של חודש סִיוָן הוא יוה"ה, יוצא מפסוק יְדֹתָיו וּלְצֶלַע הַמִּשְׁכָּן הַשֵּׁנִית (שמות כו יט) ראשי תיבות הצירוף הנ"ל.
ביום הזה מתחיל שליטת מזל תאומים, על כן ביום הזה דייקא נעשו עם הקודש באחדות עם קונם כביכול כתאומים, וכן בינם לבין עצמם וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל לשון יחיד, כאיש אחד חברים [מכילתא]. ועל פי האמור בזהר תומי"ם חסר בגימטריא מלכו"ת.
הנה סִיוָן נברא באות ז' (ספר היצירה), והנה ניתנה התורה על ידי משה, דור הז' מן אברהם ראש היחוס, אברהם יצחק יעקב לוי קהת עמרם משה. וכן מבריאת עולם נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים [תנחומא נשא פט"ז]. והנה באו הרשעים וסילקו את השכינה עד לערבות, [רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר שִׁבְעָה רְקִיעִים וְאֵלּוּ הֵן: וִילוֹן, רָקִיעַ, שְׁחָקִים, זְבוּל, מָעוֹן, מָכוֹן, עֲרָבוֹת. (חגיגה יב:)] והנה באו אחר כך הצדיקים מדור אל דור, עד שהורידו את השכינה מערבות אל עולם הזה ירידה הז'. והנה החודש הזה שליטת הז' דייקא מסוגל לזה, על כן בַּיּוֹם הַזֶּה [פירוש, בראש חדש סיון] דייקא בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי. (בני יששכר מאמרי סיון)
חודש סִיוָן מוזכר פעם אחת בתנ"ך – בָּעֵת הַהִיא בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי הוּא חֹדֶשׁ סִיוָן . (אסתר ח ט)
שבת אחרון של הספירה – ושבת שקודם לחג
שבוע אחרון של הספירה מדת מלכות שכוללת כל השבועות, ומתקן כל ימי ספירת העומר כאשר ירים איש את קצה המטה בידו, שספירת המלכות מעלה הכל וזוכה לטהר כל השבע מידות, ובפרט בשבת זו שהוא הכנה לקבלת התורה, ובה טמון כח החג הקדוש, ונקראת שבת כלה, וזוכה על ידי כן לבינה הוא יום הקדוש מתן תורה, והכל על ידי אחדות והכנעה, וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר (שמות יט ב) כְּאִישׁ אֶחָד בְּלֵב אֶחָד, ועל ידי כן זוכים לקבל התורה מחדש. (ישמח ישראל)
חג שבועות אינו חל אלא בימי אבד"ו, רמז אָבְדוּ גוֹיִם מֵאַרְצוֹ על שלא קבלו התורה. (מועד לכל חי)
חודש סיון גדולה מעלתו למאוד, ולכן ניתנה בו התורה, וכמה מעלות נימנו בו: א). הוא החודש השלישי. ב). התפוח הוא משל להקב"ה דכתיב (שיר השירים ב, ג) כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר כֵּן דּוֹדִי בֵּין הַבָּנִים בְּצִלּוֹ חִמַּדְתִּי וְיָשַׁבְתִּי וּפִרְיוֹ מָתוֹק לְחִכִּי. והתפוח גָּדֵל באילנות בחודש סיון. ג). שהתורה כלולה מתורה שבכתב ותורה שבעל פה, בסוד תאומים, ולכן ניתנה בחודש סִיוָן שהוא מזל תאומים, לבניו של יעקב שהוא בבחינת תאומים. ד). שלא יהיה פתחון פה לבני עשיו לומר: אילו נתן לנו את התורה היינו מקיימים, לכך ניתנה בחודש שמזלו תאומים, שגם הם יוכלו להתגייר ולעשות תשובה, ולא עשו כן. (תורה מציון)
וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה (ויקרא כג כא) – זה יום חמישים, זה יום עמידת ישראל לפני הר סיני לקבל התורה. לפי שקיבלו אבותינו התורה לסוף חמישים יום לצאתם ממצרים, נתן להם יום הביכורים לסוף חמישים יום ליום טוב הראשון של חג המצות. לכך נקראו ישראל בכורה (הושע ט) כַּעֲנָבִים בַּמִּדְבָּר מָצָאתִי יִשְׂרָאֵל כְּבִכּוּרָהֿ בִתְאֵנָה בְּרֵאשִׁיתָהּ וגו'. ואומר (שה"ש ב) כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר כֵּן דּוֹדִי בֵּין הַבָּנִים – כשם שהתפוח הזה מוציא פרי לחמישים יום משיוציא נצו, כך ישראל קבלו את התורה לקץ חמישים יום לצאתם ממצרים.
ראש חודש סיון הוא של יום אחד, כיון שחודש אייר שלפניו לעולם חסר. ואולם חודש סיון עצמו לעולם מלא, של שלושים יום.
י"ב ימים הראשונים של חודש סיון נשתנו לעילוי משאר ימי החודש ויש בהם קצת קדושה. היום הראשון הוא ראש חודש, ודינו כשאר ימי ראשי חודשים. ארבעת הימים שבין ר"ח לחג החל בשישי בו, כבר עסק משה רבינו בהם בענין קבלת התורה עם אבותינו. בשישי בו חג השבועות (ובחו"ל גם שביעי, כדין כל החגים שעושים שם שני ימים). השביעי בסיון הוא 'יום טבוח', שביום זה מקריבים את קרבנות עולת הראיה שהביאו העולים לרגל, כשחל שבועות בשבת, ואין הקרבת יחיד דוחה שבת, ועוד חמשה ימים שגם בהם הקריבו קרבנות הראיה, אלה שלא הספיקו להקריבם בחג. שהרי קרבנות אלה יש להם תשלומים כל שבעה. נמצא שי"ב ימים אלה נתקדשו יותר משאר ימי החודש.
לפיכך אין אומרים בהם תחנון בתפילה, ואין מתענים בהם, ואפילו לא תענית 'יארצייט' יום שמת בו אביו או אמו. מותר להתענות 'תענית חלום', וכן חתן ביום חופתו רשאי להתענות. וזהו לפי המנהג בארץ ישראל. אבל בחו"ל נהוג שלא להתענות ושלא לומר תחנון בתפילה רק עד אחרי אסרו חג ביום שמיני לחודש. (ספר התודעה)
שבת זו שלפני חג השבועות חג מתן תורתנו מכונה – שבת כלה . ע"ש התורה שנמשלה ככלה.
שאלה – מה הטעם שמברכים על התורה שלוש ברכות ולא די בברכה הראשונה, ועוד כיון שהם שלוש ברכות שהרי עונים אמן אחר ברכה ראשונה קודם וְהַעֲרֵב, (שער הכוונות דף נ ע"ד) אם כן למה תקנו ברכה שניה שמתחילה באות ו' וְהַעֲרֵב, שנראה כאילו היא סיום ברכה ראשונה שלא נגמרה עדיין הראשונה.
תשובה – לפי שבעסק התורה ישנם שלושה דברים של הנאה חלוקים זה מזה, הראשונה – כי על ידי עסק התורה מתקדשת ונטהרת הנפש מן הסיגים הנגלים בה, כמו המלח והאש המושך את הדם מן הבשר ונתקן בו. על ההנאה הזו אנחנו מברכים 'אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְותָיו וְצִוָּנוּ עַל דִּבְרֵי תורָה' / 'לַעֲסוק בְּדִבְרֵי תורָה'. השניה – שהתורה ערוכה ומתוקה לאדם גם בעולם הזה, כמו שכתוב (תהלים יט) וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים, פִּקּוּדֵי יְ-הֹוָה יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב (שם ט). וכן מצינו שנמשלה לאכילה ושתיה גשמית, כמו שכתוב (משלי ט) לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי. ועל הנאה זו מברכים ברכה שניה וְהַעֲרֵב נָא ה' אֱ-להֵינוּ אֶת דִּבְרֵי תורָתְךָ בְּפִינוּ. ולכך צריך לומר וְהַעֲרֵב בו' לקשרה עם ברכה ראשונה, כאילו ברכה ראשונה עדיין לא נשלמה, מפני שהברכה הראשונה היא כנגד הנאה הנזכרת שהיא ענין הפרדת הסיגים מנפש האדם על ידי עסק התורה וטהרתה מהם, וכל זה נחשב העדר הנזק ואין לברך על העדר הנזק להדיא, לכך אנו כוללים עמה ברכה שניה באות ו' של וְהַעֲרֵב לסמוך אותה עליה, כי כָּרְכָהּ עמה על השגת הטובה שהיא העריבות והמתיקות שיש לנו מעסק התורה. השלישית – של בָּחַר בָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים היא כנגד הנאה הרוחנית הנעשית על ידי עסק התורה, שעל ידי לימודה נוסף אורות עליונים בספירות ובעולמות. ועל הנאה זו גם כן ראוי לברך, ולכן אומרים וְחַיֵּי עוֹלָם נָטַע בְּתוֹכֵנוּ, כלומר חיי עולם הרוחני הקדוש נָטַע אותו בְּתוֹכֵנוּ, כלומר על ידי לימודנו בתורה אנחנו ממשיכים אורות חיים לעולמות העליונים. נמצא שתי ברכות הנוספים על התורה שהיא ברכת וְהַעֲרֵב וברכת אֲשֶׁר בָּחַר הנוספים על הברכה הראשונה של אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ הם נתקנו אחת כנגד הנאה הנוגעת לגוף בעולם הזה מצד עריבות ומתיקות ושמחה הנעשים על ידי לימוד התורה, ואחת כנגד הנאה רוחנית מה שנעשה בעולמות העליונים המתייחסת לעולם הבא. (בן איש חיל להחיד"א דרוש ל)
האם הרהור בדברי תורה מועיל לנצח את היצר הרע?
איתא בגמרא (ברכות ה.) לְעוֹלָם יַרְגִּיז אָדָם יֵצֶר טוֹב עַל יֵצֶר הָרַע, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים ד): רִגְזוּ וְאַל תֶּחֱטָאוּ אִם נִצְּחוֹ — מוּטָב, וְאִם לָאו — יַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: אִמְרוּ בִלְבַבְכֶם. אִם נִצְּחוֹ — מוּטָב, וְאִם לָאו — יִקְרָא קְרִיאַת שְׁמַע, שֶׁנֶּאֱמַר: עַל מִשְׁכַּבְכֶם. אִם נִצְּחוֹ — מוּטָב, וְאִם לָאו — יִזְכּוֹר לוֹ יוֹם הַמִּיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְדֹמּוּ סֶלָה.
מהא דקאמר אִמְרוּ בִלְבַבְכֶם היינו מיירי בהרהור בתורה, וכן משמע וְאִם לָאו דיפסיק היינו על מנת להרהר בתורה. (אבן יהודה, ציונים לתורה) (אוצר החידות)
שאלה – 'שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים ד): רִגְזוּ וְאַל תֶּחֱטָאוּ' - יש להקשות מהיכא משמע דקאי על התורה?
תשובה – יבואר על פי המדרש כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם, מי שלוקח סחורה ויוצא לדרך מתיירא מן הלסטים, אבל התורה אינו כן וכו', שמא יכולים הלסטים ליקח תורתו מתוך לבו, נמצא הלב מיוחד לאצור בו התורה כי שם אי אפשר לאצור הממון, וזה שנאמר אִמְרוּ בִלְבַבְכֶם, כלומר מן הגנוז ומונח בלבבכם שהם דברי תורה, אשר שם האוצר שלהם שהיצר הרע אי אפשר להלחם עמו בכלי זיין חיצוני, כי אם רק בזה המונח תוך הלב. נמצא הם שלש סגולות עד היצר הרע, וזה שאמר דוד על שאול ויהונתן (שמואל ב א) לְלַמֵּד בְּנֵי יְהוּדָה קָשֶׁ"ת ר"ת קריאת שמע תורה, כלומר זכות שני צדיקים אלו יגן שלא תצטרכו ללימוד שיש מן המיתה, אלא יספיק לכם לימוד שתים אלה, שהם ראשי תיבות קָשֶׁ"ת. (בן יהוידע שם)
פרקי אבות פרק שישי - שָׁנוּ חֲכָמִים בִּלְשׁוֹן הַמִּשְׁנֶה, בָּרוּךְ שֶׁבָּחַר בָּהֶם וּבְמִשְׁנָתָם.
רבינו הקדוש לא חיבר במסכת אבות כי אם חמשה פרקים, כנגד ה' שרומז לשכינה שבה תורה שבעל פה, ומי שמקיים מילי דאבות יכול לקיים התורה ולידבק בשכינה. וכן רבינו הרמב"ם ורבינו עובדיה ז"ל בפירוש המשנה לא פירשו כי אם ה' פרקים.
לפי שנהגו לקרוא מסכת זו בין פסח לעצרת, ונשאר השבת השישי בלא פרק, חיברו הקדמונים מאמרים מרבותינו ז"ל ולקטו מהגמרא ומדרשים שמדברים במעלות התורה ודרכיה, ועשו מהם פרק אחד, וקראו את שמו פרק קנין תורה. ומסדרי הפרק הקדימו לומר שָׁנוּ חֲכָמִים בִּלְשׁוֹן הַמִּשְׁנֶה לבאר שאין זה הפרק מהמסכתא, אבל הוא חיבור מהגמרא ואינם בלשון הגמרא, אלא בלשון המשנה ואינם משנה. וייחדו לקרותו בשבת הסמוכה לחג השבועות שבו ניתנה התורה. (ככר לאדן, מראית העין)
וַיְדַבֵּר יְ-הֹוָה אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר. (א א)
בְּמִדְבַּר סִינַי בגימטריא בשלום (378), כי מיום שיצאו ממצרים היו נוסעים בקטטה עד שבאו למדבר סיני נשלמו כולם יחד שנאמר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר (שמות יט ב) כְּאִישׁ אֶחָד בְּלֵב אֶחָד. בְּמִדְבַּר סִינַי בגימטריא כבוד שמו (378), ואין כבוד אלא תורה שנאמר (משלי ג לה) כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ, וזהו כבודו של הקב"ה שבנין עוסקים בתורה לשמה, וזהו הָבוּ לַי-הֹוָה כְּבוֹד שְׁמוֹ (תהלים צו) כלומר הבו לו מתנה שתתעסקו בתורה לכבוד שמו, שְׂאוּ מִנְחָה הביאו אותה עמכם בפטירתכם מן העולם ותהיה לפניו מנחה ותזכו לחזות פני שכינה שנאמר (ישעיה נח ח) כְּבוֹד יְ-הֹוָה יַאַסְפֶךָ.
בְּמִדְבַּר גימטריא אברהם (248), כלומר בזכות אברהם נדבר עמהם ונתן להם את התורה. [אמר הקב"ה למשה לא נתנה לך תורה אלא בזכות אברהם שנאמר לָקַחְתָּ מַתָּנוֹת בָּאָדָם (תהלים סח יט) ואין אדם האמור כאן אלא אברהם שנאמר (יהושע יד טו) הָאָדָם הַגָּדוֹל בָּעֲנָקִים הוי וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱ-לֹהִים. (שמו"ר פכ"ח)]
בְּמִדְבַּר סִינַי בגימטריא עני (130), כלומר היה נכנע ושפל משאר הרים הגבוהים ובחר בו הקב"ה לקיים מה שנאמר (ישעיה סו) וְאֶל זֶה אַבִּיט אֶל עָנִי וּנְכֵה רוּחַ, כלומר אל הר סיני, וזש"ה (תהלים סח) לָמָּה תְּרַצְּדוּן הָרִים גַּבְנֻנִּים הָהָר חָמַד אֱ-לֹהִים לְשִׁבְתּוֹ, חָמַד אֱ-לֹהִים בגימטריא ובסיני (138).
בְּאֹהֶל בגימטריא ל"ו – אֹהֶל מסכתות יש להם גמרא. מוֹעֵד כמנין מוֹעֵד (120) ימים עמד משה בהר, ג' פעמים ארבעים יום ונתנה לו התורה. (רבנו אפרים)
אֵלֶּה קריאי קְרוּאֵי הָעֵדָה נְשִׂיאֵי מַטּוֹת אֲבוֹתָם רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל הֵם. (א טז) פרש"י - הַנִּקְרָאִים לְכָל דְּבַר חֲשִׁיבוּת שֶׁבָּעֵדָה.
שאלה – מה הטעם שהכתיב הוא קריאי והקרי הוא קְרוּאֵי. ולהלן כתיב (טז א-ב) וַיִּקַּח קֹרַח וגו נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם, בכתיב חסר.
תשובה – מלמד שכולם היו צדיקים והם היו בנתינת עשרת הדברות שהרי בוַיִּקַּח קֹרַח חסר יו"ד לפי שהיו רשעים. (רבינו אפרים, מנחת שי)
שאלה – פירש השפ"ח לתת עצה ולתקן כל צרכי העדה. לאיזה צורך הוצרך משה לכנסם, דאת תקנותיו היה מתקן עם ע' זקנים.
תשובה –הם קבעו צורת מקום עמידת אהלי השבטים, דבזמן שחנו כל נשיא היה מושך במקלו מים לשבטו, וכן בחלוקת הארץ השתתפו בגורל.(אילת השחר)
מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כׇּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם אַתָּה וְאַהֲרֹן. (א ג) פרש"י - מַגִּיד שֶׁאֵין יוֹצֵא בַּצָּבָא פָּחוֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים.
שאלה – מה הטעם שאִישׁ בּשֶׁת מלך ישראל בנו של שאול המלך לא נמנה בספר שמואל בין בניו של שאול. דכתיב: וַיִּהְיוּ בְּנֵי שָׁאוּל, יוֹנָתָן וְיִשְׁוִי וּמַלְכִּישׁוּעַ וְשֵׁם, שְׁתֵּי בְנֹתָיו שֵׁם הַבְּכִירָה מֵרַב, וְשֵׁם הַקְּטַנָּה מִיכַל. (ש"א יד מט), ואילו בספר דברי הימים (א ח לג) הוא כן נזכר, וְשָׁאוּל הוֹלִיד אֶת יְהוֹנָתָן וְאֶת מַלְכִּישׁוּעַ וְאֶת אֲבִינָדָב וְאֶת אֶשְׁבָּעַל. וְיִשְׁוִי - הוא אֲבִינָדָב, הנזכר במלחמה שמתו בה שאול ובניו, והוא הוא הנזכר בדברי הימים. (הרד"ק). אֶשְׁבָּעַל הוא אִישׁ בּשֶׁת.
תשובה – בספר שמואל נזכרו בנוגע למלחמת פלשתים, ואִישׁ בּשֶׁת בהיותו נכה לא היה בצבא המלחמה. מאידך גיסא בדברי הימים הוא נזכר בתוך שאר בני שאול, משום ששם לא נמנו בהקשר לצבא ומלחמה, רק בסדר התולדות של משפחת שאול ושבט בנימין. (פניני הגר"א)
א"נ והנה יראה שלא זכר מהבנים כי אם אשר לא ירשו מלכותו, והם השלושה בנים שמתו עמו במלחמה. אבל אִישׁ בּשֶׁת, אשר מלך אחריו, לא זכרו, כי הוא היה מלך, והספר יגיד ענינו אחר זה. (אברבנאל) לא חשב אִישׁ בּשֶׁת, שהיה מלך אחר כך, ונודע שמו בלאו הכי. (המלבי"ם)
אַךְ אֶת מַטֵּה לֵוִי לֹא תִפְקֹד וְאֶת רֹאשָׁם לֹא תִשָּׂא בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. (א מט)
שאלה – קי"ל 'אכין ורקין מיעוטין, אתין וגמין ריבוין'. אַךְ למה נאמר ומה בא למעט.
תשובה – לומר אע"פ שבת לוי נשאת לישראל, בנה פטור מן הבכורה כדין לוי. [אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: לְוִיָּיה שֶׁיָּלְדָה — בְּנָהּ פָּטוּר מֵחֲמֵשׁ סְלָעִים בכורות מז.] ולכן לא תפקוד לוים עם ישראל. (רבינו אפרים) א"נ אַךְ באה למעט אחרים, שוודאי היו כמה מישראל שהיו גדולי מעלה כמו הלויים, מכל מקום רק את מטה לוי לא תפקוד יחד עם העם משום מעלתם, בשונה משאר גדולי העם שעל אף מעלתם נמנו יחד עם שאר העם. (העמק דבר) א"נ מנאם בפני עצמם כדי שלא ייכללו במתי המדבר, שאמר כאן אַךְ משום שע"י מנין זה ממעט אותם מלמות במדבר. (עמר נקא) להוציאם מן הגזירה. לפי שצפה הקב"ה שעתידין ישראל להכעיס לפניו ולגזור עליהם בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם (להלן יד כט), לפיכך לא רצה הקב"ה למנותם עם ישראל. (דעת זקנים) לפי שהן לגיון שלו שנאמר (שם ג יב) וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם. וכל מי שמקריב עצמו מעט מקרבין לו הרבה (יומא לח:). הן קרבו כשאמר להם משה (שמות לב כו) מִי לַי-הֹוָה אֵלָי, לפיכך הקריבם הקב"ה הרבה ואומר איני מאמין קדושת ביתי כי אם להם. ולכך נאמר מיד וְאַתָּה הַפְקֵד אֶת הַלְוִיִּם. (הרא"ש) א"נ שמשה לבדו לא ימנם אלא יחד עם השכינה, דכתיב (ג טז) וַיִּפְקֹד אֹתָם מֹשֶׁה עַל פִּי יְ-הֹוָה. פרש"י - הָלַךְ מֹשֶׁה וְעָמַד עַל פֶּתַח הָאֹהֶל, וְהַשְּׁכִינָה מְקַדֶּמֶת לְפָנָיו, וּבַת קוֹל יוֹצֵאת מִן הָאֹהֶל וְאוֹמֶרֶת: כָּךְ וָכָךְ תִּינוֹקוֹת יֵשׁ בְּאֹהֶל זֶה. (כלי יקר)
אַךְ אֶת מַטֵּה לֵוִי אכין ורקין מיעוטין לפי שהארון היה מכלה בהם לכך היה מספרם מועט יותר משאר שבטים. (מושב זקנים, פענח רזא)
שאלה – מה הטעם שבכולם נאמר וְהַחֹנִים עָלָיו מַטֵּה יִשָּׂשכָר (ב ה), וְהַחוֹנִם עָלָיו מַטֵּה שִׁמְעוֹן (ב יב), וְהַחֹנִים עָלָיו מַטֵּה אָשֵׁר (ב כז), חוץ ממנשה. דכתיב וְעָלָיו מַטֵּה מְנַשֶּׁה (ב כ).הול"ל וְהַחֹנִים עָלָיו מַטֵּה מְנַשֶּׁה.
תשובה – לפי שאפרים ומנשה בני יוסף לא היה מפסיק נהר ביניהם כמו בין שאר השבטים. כדאיתא במדרש (ילקו"ש עה"ת תכו) בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים (במדבר כא יח), וְהָיוּ מֵימֵי הַבְּאֵר יוֹצְאִין וְנַעֲשִׂין נְהָרִים נְהָרִים, נָהָר אֶחָד יוֹצֵא וּמַקִּיף אֶת מַחֲנֵה שְׁכִינָה, וּמֵאוֹתוֹ נָהָר יוֹצְאִין אַרְבַּע נְהָרוֹת בְּאַרְבַּע זָוִיּוֹת הֶחָצֵר, כָּל אֶחָד וְאֶחָד הוֹלֵךְ לְבַסּוֹף מְשַׁמֵּשׁ שְׁתֵּי רוּחוֹת דָּרוֹם וּמִזְרָח וְיוֹצֵא אֶל מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל, עָבַר מַחֲנֵה הַלְּוִיִּם הָיוּ מִתְעָרְבִין הַנְּהָרִים זֶה לָזֶה וּמַקִּיפִין אֶת כָּל מַחֲנֵה הַלְּוִיִּם וּמְהַלְּכִין בֵּין מִשְׁפָּחָה לְמִשְׁפָּחָה וְנִרְאִין טַבְלִיּוֹת טַבְלִיּוֹת מַקִּיפִין אֶת מַחֲנֵה הַשְּׁכִינָה. וְנָהָר גָּדוֹל מַקִּיף אֶת כָּל מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל מִבַּחוּץ וְנַעֲשִׂין נְהָרִים נְהָרִים בֵּין כָּל שֵׁבֶט וָשֵׁבֶט, וְהָיוּ הַנְּהָרוֹת מוֹדִיעִין בֵּין כָּל אַחַת וְאַחַת גְּבוּלָן וְאֵין אֶחָד צָרִיךְ לַחֲבֵרוֹ. לכך נאמר בו וְעָלָיו היינו סמוך לו. (הרוקח)
וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה בְּיוֹם דִּבֶּר יְ-הֹוָה אֶת מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי. (ג ד) פרש"י - וְאֵינוֹ מַזְכִּיר אֶלָּא בְּנֵי אַהֲרֹן; וְנִקְרְאוּ תּוֹלְדוֹת מֹשֶׁה, לְפִי שֶׁלִּמְּדָן תּוֹרָה. מְלַמֵּד שֶׁכָּל הַמְּלַמֵּד אֶת בֶּן חֲבֵרוֹ תּוֹרָה, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ יְלָדוֹ. (סנהדרין יט:)
ולא תאמר כְּאִלּוּ יְלָדוֹ ולא ילדו ממש, כי אדרבה הוא ילדו בעצמו, כי אביו ואמו נתנו לו גוף, והרב משפיע בו נשמה, כי התורה נשמותיהן של ישראל. על כן אשרי מי שעושה כן, ולומד ומלמד בן חברו תורה, ובחינם, אז שכרו כפול. (אוצרות השל"ה)
שאלה – יש להקשות שהרי התורה כולה נאמרה מפי הגבורה על הר סיני וכל ישראל שמעו אותה, מדוע אפוא היה צריך משה ללמדה לבני אהרן? ואם תאמר מפני שבני ישראל לא היו יכולים לשמוע את דקדוקי התורה מפני הגבורה 'מפני האש הגדולה' שהיתה בהר סיני. אין לומר תירוץ זה לגבי נדב ואביהוא שהרי נאמר אצלהם (שמות כד) וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱ-לֹהִים, ואם כן יכולים היו לשמוע את דקדוקי התורה מפי גבורה. וממילא חוזרת השאלה מדוע היה משה צריך ללמדם הלא ידעו את כל התורה כולה.
תשובה – יבואר ע"פ הגמרא (נדרים לח.) בַּתְּחִלָּה הָיָה מֹשֶׁה לָמֵד תּוֹרָה וּמְשַׁכְּחָה, עַד שֶׁנִּיתְּנָה לוֹ בְּמַתָּנָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לא): 'וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ'. שבכל פעם נשתכח ממנו עד שנתנה לו הקב"ה במתנה. ולכן היה למשה צורך ללמדם, שהרי אף אם נדב ואביהוא שמעו את כל דקדוקי התורה מפי הגבורה – היה משתכח מהם כמשה, ולכן לימדם. (תפארת יהונתן)
נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי קְהָת מִתּוֹךְ בְּנֵי לֵוִי לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם. (ד ב)
שאלה – מה הטעם שהקדים למנות את בני קהת אע"פ שגרשון הוא הבכור. דכתיב (בראשית מו יא) וּבְנֵי לֵוִי גֵּרְשׁוֹן קְהָת וּמְרָרִי.
תשובה – לפי שבני קהת היו נושאים את הארון לפיכך הקדימם לכבוד הארון. (במדבר רבה ו א, החזקוני)
שאלה – למה לא מסר משא הארון אל הבכור שהוא גרשון לכבדו ביתר שאת ועוז התורה אשר לה משפט הבכורה.
תשובה – רצה הקב"ה להראות שכָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ (משלי ג) כדי ללמד דעת את העם שיכבדו את לומדי התורה ולקרא לִקְדוֹשׁ יְ-הֹוָה מְכֻבָּד (ישעיה נח) לקדשו בכל דבר שבקדושה, כדרך שמנה את קהת תחילה בעבור מַשָּׂא דְבַר יְ-הֹוָה אשר אתו. ואילו היה נותן הארון לגרשון הבכור הייתי אומר שבעבור הבכורה מנאו תחילה ולא הייתי תולה החשיבות במשא הארון ע"כ מסר הארון אל קהת ומנאו תחילה וידעו הכל ליתן כבוד לתורה וללומדיה. (כלי יקר)
שבעים פנים לתורה , לעיתים תהיה יותר מתשובה אחת
התשובות אינם להלכה למעשה , הערות והארות יתקבלו בברכה
לע"נ הרב חפץ בן אסתר זצ"ל - נלב"ע י"ד אייר התשפ"א
לקבלת העלון במייל ניתן לפנות לכתובת [email protected]
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
איך מותר להכין קפה בשבת?
רמב"ם וכוזרי
כאב הגלות ותקוות הגאולה
מה חז"ל באמת רצו שנרגיש בין י"ז בתמוז לט' באב?
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
שלושה שותפים בזוגיות: מה למדנו מהאבות והאימהות?
השיבה שופטיך כבראשונה - על מערכת המשפט בישראל
איך ללמוד אמונה?
שורש הזוגיות בדורנו - מהקודש פנימה אל הבית
החיבור הרוחני של פסח ושבועות
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
