ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- ראש השנה
תנו רבנן: מנין שבשופר - תלמוד לומר והעברת שופר תרועה, אין לי אלא ביובל, בראש השנה מנין? תלמוד לומר בחדש השביעי, שאין תלמוד לומר בחדש השביעי, ומה תלמוד לומר בחדש השביעי? - שיהיו כל תרועות של חדש שביעי זה כזה.
ומנין שפשוטה לפניה? תלמוד לומר והעברת שופר תרועה. ומנין שפשוטה לאחריה? תלמוד לומר תעבירו שופר. ואין לי אלא ביובל, בראש השנה מנין? תלמוד לומר בחדש השביעי, שאין תלמוד לומר בחדש השביעי, ומה תלמוד לומר בחדש השביעי שיהו כל תרועות החדש השביעי זה - כזה. ומנין לשלש של שלש שלש? תלמוד לומר והעברת שופר תרועה, שבתון זכרון תרועה, יום תרועה יהיה לכם. ומנין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה? תלמוד לומר שביעי שביעי לגזירה שוה. הא כיצד? שלש שהן תשע.
העולה מדברי הגמרא שיש לתקוע תשע תקיעות בראש השנה, שלוש סדרות של שלוש תקיעות שסדרן: תקיעה-תרועה-תקיעה. כיצד אם כן הגענו למנהגנו המרכזי כיום של מאה תקיעות בר"ה? ואף לממעטים, לשלושים או ארבעים תקיעות?
תקנת תקיעת תשר"ת
מנהג זה תחילתו בדברי הגמרא אודות ספיקו של רבי אבהו (לד, א):
אתקין רבי אבהו בקסרי: תקיעה, שלשה שברים, תרועה, תקיעה. - מה נפשך? אי ילולי יליל - לעביד תקיעה תרועה ותקיעה, ואי גנוחי גנח - לעביד תקיעה שלשה שברים ותקיעה! - מספקא ליה אי גנוחי גנח אי ילולי יליל וכו'.
כלומר רבי אבהו הסתפק כיצד היא התרועה המקורית, ועל כן יש לעשות את כל האפשרויות השונות על מנת לצאת ידי חובה. ואם כן יוצא דבר ראשון שהתקיעות הבסיסיות הן שלושים ולא תשע. וזאת משום שכל סוג בפני עצמו (תשר"ת, תש"ת, תר"ת), ג' פעמים יוצא שלושים קולות (ראה רמב"ם שופר ג, ג).
אך שואל הט"ז (תקצ, ס"ק א) הכיצד הסתפק רבי אבהו? כותב ט"ז ביאור מחודש בדברי הגמרא, וזו לשונו:
בגמ' מספקא ליה לר' אבהו כך. וקש' מהי תיתי לומר כן? דהא במתני' תנן שיעור תרועה כג' שברים ובברייתא אמרי' כג' יבבות ורמינן להו אהדדי, ומשני אביי דפליגי דמ"ס גניח' ומ"ס יליל. א"כ ליכא לספוקי אלא או כמתני' או כבריית', אבל בשניהם יחד ליכא שום תנא! ונ"ל דהספק הוא לר' אבהו בזה דאפש' דלא פליגי מתני' וברייתא דתרווייהו בעי' גנח ויליל ומתניתין תנא שיעור הגנח וברייתא תנא שיעור היליל או דלמא דאין תרועה אלא א' מהם ופליגי כדאביי כנ"ל.
סיבת התקנה לרבי אבהו ומנין התקיעות
עוד נחלקו הראשונים האם תקנת רבי אבהו נקבעה כספק או לא. מפשט דברי הגמרא נראה שהדבר מוטל בספק, כמ"ש 'מספקא ליה לרבי אבהו' וכך הבין הרמב"ם שכתב (שופר ג, ב):
תרועה זו האמורה בתורה נסתפק לנו בה ספק לפי אורך השנים ורוב הגליות ואין אנו יודעין היאך היא, אם היא היללה שמיללין הנשים בנהייתן בעת שמיבבין, או האנחה כדרך שיאנח האדם פעם אחר פעם כשידאג לבו מדבר גדול, או שניהם כאחד האנחה והיללה שדרכה לבא אחריה הן הנקראין תרועה, שכך דרך הדואג מתאנח תחלה ואחר כך מילל, לפיכך אנו עושין הכל.
אמנם ראשונים אחרים (רא"ש ד, י; ר"ן י, א ברי"ף ד"ה אתקין) מביאים את דברי רבינו האי גאון הסובר שלא היה ספק אמיתי בשאלה זו. אלא, במהות צריך לעשות כעין קול בכי, וכל הסוגים כשרים. לשיטת רא"ש, ריטב"א ור"ן מעיקר הדין כל המנהגים כשרים.
ונביא את לשון הריטב"א בתשובה (כט):
שאלה על ענין האמור בסוף פ' אחרון מראש השנה בענין מאי דאתקין ר' אבהו בקסרי בסימן תשר"ת שנראה משם שהיו בעלי התלמוד מסופקי' בתרועה האמורה בתורה...
תשובה אע"פ שנראה מפשט הסוגיא ההיא אין הדבר כן. כי היאך היו מסופקי' בדבר שהיו ישראל עושין בכל שנה וראו לאבותיהם ואבות אבותיהם עד מרע"ה?! אלא נמצא לרבי' האיי גאון ז"ל על הדרך הזה. ואם כי לא פירש ובירר כל הדברים כל צרכן. תרועה האמורה בתורה הוא קול נשבר דרך בכי ואנחה כשאדם נותן כשמצטער הרבה. וקול זה בין גנוחי דהיינו שברים לחוד ובין ילולי דהיינו תרועה לחוד או גנוחי והדר ילולי דהיינו שברים ותרועה. ובכל אחת מהן יוצא אדם דבר תורה כפי מנהג המקומות. שחכמי המשנה בחרו להם ילולי שהיה נוהג בהם במקומם. ותנא ברא בחר לו שברים. ובמקומו של ר' אבהו מיללים בשברים ותרועה ותקן תשר"ת, ולפי שיש שהיו נוהגין כדברי התנאים לפיכך תקן שיהיו כלם עושין כל הסימנין. ומזה הטעם בתקיעות שעל סדר התפלה אין עושין בכל אחת מהן אלא אחד מן הסימנין. ואלו היה תקנת ר' אבהו מפני הספק היה לנו לעשות בכל אחת מהן ג' סימני'. שאם לא כן אין בשלשתן אלא אחת שתהא אמת. אבל לפי' זה שלשתן אמת ואדם יוצא בכל אחת מהן. ולפי' כדי שלא להטריח על הצבור די לנו באחת מהן. וגם כדי שיתברר מתוך כך שכולן אמת. ואנו עושין תחלה דברי ר' אבהו ואח"כ דברי תנא ברא ואח"כ דברי תנא דמתני' להעלות בקדש לפתוח בקטן ולסיים בגדול. וזה כפתור ופרח.
כלומר, באמת אין שום ספק אלא כל מקום היו מדמה את התרועה לאופן הבכי במקומם. הנפק"מ הגדולה היא כפי שמביא ריטב"א וכן תוס' (לג, ב ד"ה שיעור) כתב שכך נהגו, שהיו תוקעים בסדר התפילה כל פעם אופן אחר, למלכויות תשר"ת, לזכרונות תש"ת, לשופרות תר"ת. ואין לחשוש לתקוע כל הסוגים כיון שבכולם יוצאים ידי חובה.
שו"ע (תקצב, א) כתב בתחילה כריטב"א וכתב הגר"א בביאורו שהוא נקט כרבינו האי שכל התקיעות כשרות. ורמ"א פסק קרוב לכך אך בתוספת עפ"י דברי ר"ת, עיי"ש בתוספות באריכות. אך למעשה, הביא מ"ב (ס"ק ד) דברי של"ה שהדרך המובחר הוא לתקוע תשר"ת תש"ת תר"ת לכל שלושת חלקי התפילה: מלכויות, זכרונות ושופרות, לצאת ידי חובת כל הדעות.
ועוד, עפ"י דברי תוס' והעיטור, כיון שתוקעים ל' קודם מוסף ע"מ לערבב השטן (ר"ה טז, א) ואח"כ ל' במוסף ול' בחזרה, יש להוסיף עשר תקיעות ע"מ להגיע למאה וכנגד מאה פעיות של אמו של סיסרא. וכך הביא למעשה מ"ב הנ"ל.
דיני תקיעה
נעבור עתה לעיון בפרטי הדינים בתקיעה. יש כלל יסודי והוא מש"כ במשנה (לג, ב) שיעור תקיעה כשלוש תרועות. ומקשה הגמ' והרי שנינו בברייתא שיעור תקיעה כתרועה, ומשמע אחת ולא שלוש?! ומתרצים:
אמר אביי: תנא דידן קא חשיב תקיעה דכולהו בבי, ותרועות דכולהו בבי. תנא ברא - קא חשיב חד בבא, ותו לא.
בדברי רבותינו הראשונים אנו מוצאים כמה אפשרויות בביאור התירוץ. רש"י (ד"ה תנא דידן וד"ה תנא ברא) מבין שאורכה של תקיעה אחת שווה לאורכה של תרועה אחת, כלשון המפורשת בברייתא. אלא המשנה התכוונה לומר שכל אחת מהתקיעות בסדרים, והיינו שלוש תקיעות, שווה לשלוש התרועות בסדרים. ולפי זה יש תלות באורך התקיעה בהתאם לאורכה של התרועה, וכדלהלן בדיני תרועה.
לעומתו, כותב הרמב"ם (שופר ג, ד) 'שיעור תרועה כשתי תקיעות'. ובמילים אחרות כל תקיעה שווה באורכה לחצי תרועה. ומנין למד זאת הרמב"ם? עונה המגיד משנה:
וזהו פי' רבינו ושאר המפרשים ז"ל דשתי תקיעות כתרועה ותנא דידן חשיב תקיעות דכולהו בבי ר"ל שש תקיעות של שלש בבות מהם שלש לפני התרועות ושלש לאחר התרועות ושיעורן כשלש תרועות ותנא ברא לא קא חשיב אלא תקיעות בבא אחת שהם שתים ושיעורן כתרועה אחת לדברי הכל.
כלומר, לשון המשנה תקיעה כשלוש תרועות ביחס לכל הסדרים מלמדת שבכל סדרה אורכן הכולל של שתי התקיעות שלפני ואחרי התרועה שווה לתרועה שבאמצע. ומכאן מובן מדוע תרועה אחת שווה לשתי תקיעות.
הצד השווה בינו לרש"י הוא שאורך התקיעה תלוי באורך התרועה. בניגוד אליהם עומד הראב"ד ומסביר את הגמרא באופן שונה לגמרי.
לפי הבנת הראב"ד, לאחר שהגמרא אומרת שודאי נחלקו לענין התרועה האם היא יללה או יבבה, ניתן לדחות גם את התירוץ הראשון של 'קא חשיב תקיעה דכולהו בבי' שמפרש את המשנה שלא כפשטה, ובמקום הסבר זה, אפשר לבאר שתנא של המשנה סבר שתרועה היא יבבות, ועל כן מנה ג'. ואילו תנא של הברייתא סבר שתרועה היא שלושה שברים. אך למעשה שניהם מודים שאורכה של התקיעה הוא ט' טרומיטין.
הדין העיקרי שיוצא מדברי הראב"ד, כותב הר"ן, הוא שאורך התקיעה הוא קבוע בן ט' קולות ולא תלוי כלל בתרועה. אך הר"ן עצמו סייג שיש להחמיר כדברי הגאונים.
דיני שברים
מהם בדיוק קולות התרועה של תורה? ראינו כבר שיש בדבר ספק, אך הידוע הוא שתקיעה היא קול רציף בשונה מתרועה שעניינה קול שבור, רעוע. בנוגע לאריכות השברים צריך לוודא שאינם ארוכים מדי כך שיהיו מקבילים לתקיעה, כך מבארים התוס' לפי שיטת רש"י (ד"ה שיעור). ויבואר יותר לקמן.
דין נוסף שמצוי במח' הוא בנגינת השבר. כתב הרמב"ן (לד, א ד"ה והוי):
והוי יודע שאין פירוש השברים שישבור הקול ויפסיק, אלא שבר כאדם הגונח משברו מכאב לב והן יבבות ארוכות, וטועין התוקעין המפסיקים אותם לגמרי.
ובדרכו המשיך הריטב"א, שהביא שיטת ראשונים הסוברים שיש ניגון אחר לשברים, אך דוחה אותם למסקנה (לג, ב ד"ה הרי למדנו):
ואין לומר שאין הפרש בין תקיעה לשבר באריכות הקול אלא בשינויו. שזה אינו! שהתקיעה קול פשוט בלא שבירה, וכן השבר בעצמו אינו נעשה לשברים שא"כ חזר יבבות. ועל כרחנו שבר ותקיעה קול פשוט ואין בהם כדי שינוי בנגון ואין שינוי בהם אלא באריכות הקול... וכ"כ רבינו שמשון, והוא הנכון, וכשעושין תקיעה ומשברין אותה בסופה אינו יפה שהרי אותו קול שעושין בסופה אינו נדון מקול התקיעה שהיא פשוטה והוה ליה שבר באפי נפשיה, והוי הפסקה, וכן קיבלנו שיטה זו מרבינו נר"ו בשם רבו, וכן נהגו כל הרבנים והגדולים.
דיני תרועה
המשנה אומרת שתרועה היא שלוש יבבות. ונחלקו בפירוש הביטוי יבבא רבותינו הראשונים. רש"י כתב (ד"ה שלש יבבות) שלש קולות בעלמא, כל שהוא. ע"כ. דהיינו יבבא היא קול בודד. אך א"כ מהם השברים? שהרי הגמרא אומרת תרועה היא ג' שברים, ולפי רש"י תרועה במשנה היא ג' קולות, אם כן זהו אותו הקול ממש?! על כך אומר רש"י (ד"ה שברים) ששברים ארוכים הם מיבבות.
לעומתו, תוס' (ד"ה שיעור תרועה) כותב כך:
וריב"א והר"י בן הר"ר מאיר מפרשים דיבבא היא שלש כחות של כל שהוא נמצאת תרועה תשע כחות.
הנפק"מ הראשונה היא באופן התקיעה בפועל של תרועה, ג' כוחות או ט' כוחות. בנוסף לכך, יש השפעה על אורכה של התקיעה, שצריכה להיות מקבילה לתרועה. ונפק"מ נוספת כותב התוס' ביחס לאורך השברים שבתוך סדר תשר"ת. שלפי רש"י צריך להזהר שלא להאריך בשבר יותר מדי, דהיינו ג' כוחות דא"כ יצא מגדר שבר ויהפך לתקיעה. ומאידך שבר של כח אחד הרי הוא ממש יבבת תרועה, ועל כן צריך ששבר יהיה כשני כוחות או מעט יותר.
לעומת זאת, לשיטת התוס' שתרועה היא ט' כוחות, ממילא יכול להאריך יותר בשברים כי אין חשש שישמע כמו תקיעה שבלאו הכי ארוכה יותר בהתאמה לתרועה.
אך שואל הבית יוסף הרי תקיעה היא כנגד שברים ותרועה וא"כ, אף לרש"י, מדוע לא יוכל להאריך הרי בכל אופן התקיעה תהיה ארוכה דיה? וזו לשונו (תקצ, אות ג):
ויש לדקדק על מה שכתבו צריך ליזהר בשברים שלא יאריך בכל שבר כשלש יבבות שהם שלש כחות של כל שהוא, שאם כן יצא מכלל שבר ונעשה תקיעה. שהרי בתשר"ת אף על פי שיאריך בכל שבר כארבע וחמש יבבות אין בכך כלום שהרי תקיעות תשר"ת צריכה להיות ארוכה כשברים ותרועה ואם כן כשיאריך בשבר כארבע וחמש יבבות עדיין אינו ארוך כתקיעה וכן בתש"ת כיון שפירש רש"י דשברים ארוכים מיבבות ושיעור תקיעה כתרועה אף על פי שיאריך בשבר כשלש יבבות עדיין אינו ארוך כתקיעה שהיא כשלשה שברים שהן ארוכים מיבבות וי"ל שכל שמאריך בשבר כשיעור תקיעת תר"ת שהוא כשלש יבבות הרי יצא מכלל שבר ונעשה תקיעה אף על גב דלגבי תקיעה דסימן דידיה לא הוי כתקיעה:
ביחס למה שענה שהוא יחשב כתר"ת ולכן פסול, קשה. ומה בכך שנשמע כעין תקיעת תר"ת והרי אנו עומדים בתשר"ת?! והסביר הרב ניר סיני שכיון שב'עולם' יש על קול באורך זה 'שם תקיעה', אזי אפילו שכאן יכול להחשב כחלק מתשר"ת בכל זאת נאסור כי באופן קטגורי פוסלים כל מה שנקרא 'תקיעה'.
אך מה שורש הויכוח בין רש"י לתוס'? מדוע שיחלקו בהגדרת יבבא? חשבתי שהניחא לרש"י הולך לפי פשט המשנה שתרועה היא שלוש תרועות ולא צריך לעקם את הפשט ולומר שלוש כוחות בכל אחת מהן. אז מה יאמר התוס'? נראה שהדבר קשור להבנת המהות של קול השופר כבכי. נעיין שוב בדברי הריטב"א בנוגע לתקנת רבי אבהו (לד, א):
אבל יש אומרים דודאי הא דר' אבהו ספיקא ממש הוי, ובודאי שבדורות הראשונים נהגו בתרועה כמו שראו למשה, אבל אותה תרועה בטלה בדורות התנאים והאחרונים, שהרי התורה אמרה סתם תרועה קול נשבר כדרך שאדם עושה בשברו וסגנון אחד אמרה תורה לכולם, ואין הדורות שוין בדבר, שהרי תמצא במיני הניגונין ענין קול שהיה קול מנגן לדור שעבר וחזר קול תמרור (לקול) [לדור] אחר, וכן אירע בענין התרועה כי לא היו בדורות האחרונים מריעים על שברם כדרך הראשונים, וגם יש שמריעין בשתיהן או בשלשתן פעם בזה ופעם בזה ואינו יודע איזה יכשר הזה או זה, ולכך הוצרך ר' אבהו לתקן זה.
לענ"ד אפשר להמשיך את קו המחשבה של הריטב"א ולומר שאף ביבבא יתכנו אופנים שונים של אותה היבבא. אמנם רש"י ותוס' היו בני אותו מקום אך הויכוח עוסק בהגדרת ביטויי הכאב, ולא דין או הלכה למשה מסיני וכדומה. שרש"י סובר שאפילו קול בכי אחד קצר כבר בכוחו לבטא כאב או בכי ועל כן מוגדר יבבא (לשון יחיד) וכ"ש ג' קולות כאלו נחשבים ליללה. אך תוס' סובר שקול אחד בלבד אינו כלום, לא מבטא שום בכי, ועל כן דווקא ג' קולות מתחילים לבטא צער ובכי, וממילא רק ט' קולות יבטאו יללה.
דיני שברים-תרועה
מח' משמעותית שיש בדין שברים תרועה עוסק בשאלה האם צריך להפסיק בנשימה בין השברים לתרועה או לא? ונראה את מח' כפי שמביאה הר"ן (י, ב ברי"ף סד"ה מתקיף):
ור"ת ז"ל כתב בתשובה דשלשה שברים בנשימה אחת עבדינן להו דבמקום תרועה נינהו אבל ג' שברים ותרועה דתשר"ת לא מסתבר דגנוחי וילולי בחדא נשימה לא עבדי אינשי והרמב"ן ז"ל חולק עליו דהא תרועה אחת היא ואין ראוי להפסיק בה ואף על פי שהן קולות מוחלקין הרי אינן יותר מוחלקין מפשוטה ושברים או תרועה אליבא דרבי יהודה שהוא מצריך לעשותן בנשימה אחת משום דסבירא ליה דמצוה אחת הן והוא הדין בשברים ותרועה לדידן.
שאלה זו לא נידונה במפורש בגמרא, אלא רק השאלה אותה מזכיר הר"ן בסוף דבריו, והיא האם תר"ת צריך לעשות בנשימה אחת או לא, ולהלכה אנו פוסקים שלא. אך סברתו שייכת לדידן בחלוקה של שברים מתרועה בתשר"ת.
אף במח' זו נחזור לדימוי לבכי על להבין את שורש הדיון. ונביא את ביאורו של הברכת אברהם. ר"ת מבין שכאשר לומדים שצריך יללה או אנחה הרי זה אומר שיש ל'חקות' את הקול ככל הניתן. אך לרמב"ן הדימוי הוא רק בסוג הקול אך לא בחיקוי מדויק.
ובדעת הרמב"ם (שופר ג, ג) נראה שסובר כר"ת שיש להפסיק בין שברים לתרועה, ונחלקו מהיכן לומדים שכתב כן. עיין מגיד משנה (על הרמב"ם שם) ופרי חדש (או"ח תקצ, ב).
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת חיי שרה תשפז
לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה. הרי קי"ל שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין? ואיך מתה שרה על ידי המצוה. וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. מה תלמוד לומר אֶת פִּיהָ, הול"ל 'ונשאל אותה'. כיצד נשא אברהם את הגר בת פרעה שהיא מצרית, וישראל אסור במצרית.
מידות הראי"ה מידת הברית: מוסר טבעי ומושכל
ברית א'
השיעור עוסק במושג הברית כהטבעה מוסרית פנימית ובלתי תלויה, המהווה את טבעו הבסיסי והישר של האדם. בהמשך מוסבר כיצד פגם הברית מערער את הטבעיות הזו, ומדוע תיקונו דורש מעבר לעבודת ה' תבונית ומאומצת הנובעת מתוך שכל ותשובה מאהבה.
וירא מהכנסת אורחים ועד בירור הייעוד
שיחת מוצ"ש פרשת וירא
השיעור עוסק בגדריה ומשמעותה של מצוות הכנסת אורחים ככוח של קירוב וחסד, תוך השוואה בין מקורות שונים והעמקה בדמותו של אברהם אבינו. בהמשך נבחנים הניסיונות וההיפרדויות בחיי אברהם כמסע של בירור רוחני, המחדד את ייחודו ומעלתו של עם ישראל.
שם משמואל על הפרשה ההבדל בין יצחק לאברהם
שם משמואל על הפרשה - וירא - חלק א'
תפקיד של כל אחד מהמלאכים שבאו אל אברהם. לידת יצחק, שהוא מידת הגבורה, לאברהם, שהוא מידת החסד, בהתאם לציווי ה' לאברהם על מצוות מילה. כשצדיק נמצא בעיר הוא מושך אליו קדושה שמביאה שפע ודוחה את החושך.
שיעורים בספר יהושע הטבע והנס בארץ ישראל
יהושע פרק ג'
למה חשוב לומר שתהליך מעבר הירדן מתחיל בבוקר? מהי חשיבותו של ארון הברית באירוע מעבר הירדן? כיצד נכנסו כל עם ישראל יחד בין שני בדי ארון הברית, ואיך זה מסתדר עם דברי יהושוע שאמר לעם להתרחק מארון הברית?
מאמר שלישי מדרגת החסיד וראיית המלאכים
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק במדרגתו הרוחנית של ה'חסיד' בספר הכוזרי, החווה השגחה אלוהית מתמדת ומודעות עמוקה לבורא בכל תנועה ודיבור. מתוך כך נידונה המחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן ולריה"ל סביב ממשות ההתגלות של מלאכים בעולם והשגתם על ידי יחידי סגולה.
וירא הכנסת אורחים בפרשה ובהפטרה ובשורת הולדת בן באורח ניסי - פרשת 'וירא'
אברהם אבינו והאישה השונמית מכניסי אורחים, ושניהם מתבשרים בהולדת בן, אשר אינם יודעים מה יעלה בגורלו. שרה והשונמית גבורת האימהות.
רביבים לימוד גמרא ועיון לנשים
חובה לנשים להרחיב ולהעמיק בלימוד התורה וההלכה, תוך הבנת ההיגיון הפנימי שבתורה, כפי שעולה מהתלמוד ומפרשיו | בכלל זה חובה ללמוד באופן כללי גם את המצוות שאינן נוגעות למעשה | פסקו הראשונים שאין ללמד את הבת תורה, שמא מתוך לימודה תורֶה היתר בדברים אסורים | אולם אישה שרוצה ללמוד מעצמה, רשאית ללמוד תנ"ך ותורה שבעל פה בעיון, ויש לה שכר על כך | בכל הדורות היו נשים שלמדו תורה והגיעו בה לרמה גבוהה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת וירא תשפז
בְּאֵלוֹנֵי מַמְרֵא – הוּא שֶׁנָּתַן לוֹ עֵצָה עַל הַמִּילָה . איך שאל אברהם אע"ה עצה אם לקיים ציווי המקום. וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים - אצל אברהם המלאכים נדמו כאנשים, גם אצל לוט נדמו כאנשים דכתיב וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ. והכתוב קראם מלאכים מה הטעם לשינוי לשון הכתוב. בְּיוֹם הַמִּשְׁתֶּה הֵבִיאוּ הַשָּׂרוֹת בְּנֵיהֶן עִמָּהֶן וְהֵנִיקָה אוֹתָם שרה. קשה איך היתה מותרת להניק את התינוקות של הגויים. ונפסק בשו"ע ישראלית לא תניק לבן עובד כוכבים אפילו בשכר.
וירא פרשת וירא – שותפים עם השם
איך ייתכן שהקב"ה בורא העולם אומר שאינו יכול להפוך את סדום מבלי לגלות זאת תחילה לאברהם אבינו? מה ההגיון?
