ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- שבת ומועדים
- שבת
- שיעורים במסכת שבת
הזורע והחורש. מכדי, מכרב כרבי ברישא, ליתני חורש, והדר ליתני זורע! תנא בארץ ישראל קאי, דזרעי ברישא והדר כרבי.
כלומר המשנה נשנית בארץ ישראל ושם חורשים לאחר הזריעה בשביל לכסות את הזרעים, ועל כן סדר הפעולות שונה. ואמנם יש מקום לדון בחרישה זו שאחר הזריעה, מה מהותה? האם נגדיר את מאפייני מלאכת חרישה כפי המעשה או שמא כפי התכלית של החרישה שהיא בעצם הזריעה? אך נדון בשאלה זו במלאכת חורש. מכאן נעבור להסברת שלוש שיטות באופן הגדרת מלאכת זורע.
מהות המלאכה
ויש להתבונן במהות מלאכת זורע, כתוב בגמרא בפרקנו (עג, ב):
תנא: הזורע והזומר והנוטע והמבריך והמרכיב כולן מלאכה אחת הן.
ויש לעבור מלאכה מלאכה ולהשוות תכליתן ואופי עשייתן, ולבאר עפ"י זה מדוע כולן מלאכה אחת הן. הרי זורע עוסק בזרעים שעוד אין בהם ממש, מה שאינו דומה לנוטע-מבריך-מרכיב שעוסקות בתוספת על גבי צמח קיים. וכ"ש שאינו דומה לזומר שאינו מצמיח באופן ישיר אלא בסילוק המזיקים. במה איפה הם דומים?
לשם הבנת המלאכה נראה גמרא במסכת מועד קטן (ב, ב):
אתמר, המנכש והמשקה מים לזרעים בשבת, משום מאי מתרינן ביה? רבה אמר: משום חורש, רב יוסף אמר: משום זורע. אמר רבה: כוותי דידי מסתברא, מה דרכו של חורש - לרפויי ארעא, האי נמי מרפויי ארעא. אמר רב יוסף: כוותי דידי מסתברא, מה דרכו של זורע - לצמוחי פירא, הכא נמי מצמח פירא.
הגמרא עוסקת בשאלה מדוע לא יתחייבו על שתי המלאכות גם יחד, אך יש לעיין בבירור הסברא הבסיסית של רבה ורב יוסף. הרי ודאי שיש בניכוש והשקיה גם ריפוי הקרקע וגם הצמחת הפרי! וכותב על כך התוס' (ד"ה קא מרפויי):
קא מרפויי ארעא דבתר עיקר המלאכה אזלינן, ודומה לחורש. ורב יוסף אף על גב דעיקר מלאכה דומה לחורש, מחשבת הנפש לאו לרפויי ארעא. ובהכי פליגי: דרבה סבר לבתר המעשה מדמינן לה ולא אחר המחשבה, ורב יוסף סבר בתר מחשבה אזלינן דהויא עיקר ולא אזלינן בתר הדמיון.
כאן התוס' מכניס אותנו לסוגיא אחרת והיא הגדרת אב ותולדה, אך לא נעסוק בזה בהרחבה. היוצא עכ"פ מדברי התוס' בנוגע לדידן הוא שאין מח' מהותית ביסוד מלאכת זורע, והצמחת הפרי היא המלאכה. אך המתחדש כאן בגמ' שאף שהפעולה איננה בגוף הצמח, אלא בסביבתו, יחשב הדבר למצמיח. ולפי זה נוכל להבין את הגמרא בשבת מדוע רשימת המלאכות אחת היא.
שיטות הראשונים בזורע
בדברי הראשונים מצאנו כמה אפשרויות שונות בהגדרת אב מלאכת זורע: רש"י, ר"ח ורמב"ם. ונפרטן:
נשוב לגמרא שהובאה לעיל:
תנא: הזורע והזומר והנוטע והמבריך והמרכיב כולן מלאכה אחת הן.
רש"י כותב (ד"ה כולן):
זורע אב מלאכה, ונוטע נמי אב מלאכה הוא - דהיינו זורע, אלא שזה בזרעים וזה באילנות, וכן מבריך ומרכיב, אבל זומר תולדה.
וצריך ביאור מדוע דווקא זומר יוצא דופן מהגדרתו כאב? ואף יש להעיר שלשון הגמרא מעט קשה לפי פירושו, שאמנם כולם שייכים לזורע אך אין אחידות ברשימת המלאכות, חלקן אבות וחלקן תולדות.
לעומתו כותב ר"ח על הגמרא:
שמעי' מינה שאלו השנויים במשנתנו חשובין אבות והשאר הן תולדות וכל העושה אב ותולדתו אינו חייב אלא אחת... שמעינן מינה מדמוקים המבריך והמרכיב משום נוטע ואף משום זורע דיש תולדה לתולדה. וכולן נכללין בכלל אב אחד. הנוטע וולד הוא של זורע...
כלומר, הזורע הוא האב היחיד, משום שרק המוזכרים במשנה במפורש הם אבות, וכל השאר תולדות. ודברי הגמרא עולים בפשטות שכל התולדות הן תחת מלאכה אחת היינו אב אחד, ובמקרה דנן – זורע.
הרמב"ם פוסק (שבת ז, ג):
וכן אחד הזורע זרעים או הנוטע אילנות או המבריך אילנות או המרכיב או הזומר, כל אלו אב אחד הן מאבות מלאכות וענין אחד הוא, שכל אחת מהן לצמח דבר הוא מתכוין.
לרמב"ם הגמרא מתכוונת מילולית שכל אחד מהן הוא אב בפני עצמו אך יסוד כולן נעוץ באותה התכלית, והיא הצמחה. ובלשון המשנה תכלית זו הוגדרה כצורה הבסיסית והראשונית ביותר - מלאכת זריעה. ואם כן, אף הזומר הוא אב. וזה צריך ביאור, שכן על אף שתכלית הזמירה היא הצמחה, הרי אופן הפעולה שונה מאד מזריעה, וכיצד יקרא זה אב?
מבאר הרב סולובייצ'יק (רשימות שיעורים ב"ק ב, א) שנחלקו הראשונים הנ"ל בהגדרת מלאכות בכלל. ישנו יחס בין צורת העשייה של המלאכה לבין מגמת המלאכה. ברור לכו"ע שמלאכת זורע היא המגמה להצמיח, אך נחלקו השעות עד כמה צריך שצורת העשייה של המלאכה תהיה זהה לזו שהיתה במשכן.
לר"ח צריך אותה פעולה ממש, ולכן רק זורע (זרעים) הוא אב, אך בכל שאר הרשימה יש שינוי בחפצא ממה שהיה במשכן: במקום זרעים יש הצמחת ענפי עץ או שתילים או הורדת ענפים לתועלת צמיחה.
לרש"י צריך שהפעולה עצמה תהיה זהה אך לא החפצא, ועל כן נוטע מבריך ומרכיב הרי הם לקיחת הצמח וחיבורו לאדמה, ממש כבזורע. משא"כ זומר שפעולתו עקירת הצמח ממקום גידולו, אך כיון שמגמת הפעולה היא להצמיח הרי זה תולדת זורע.
שיטת הרמב"ם שאף זומר הוא אב מכיון שמה שנלמד מזורע המקורי הוא פעולה הנעשית ישירות על הצמח אותו רוצים לגדל. משא"כ השקיה וניכוש שהם מועילים לצמח אך ללא מגע בו והם יהיו תולדות.
איסור זורע – הנחה בקרקע או השרשה?
אם כן, ברור שעניינה של אב מלאכה 'זורע' הוא הצמחה, ומכאן לשאלה מרכזית במלאכת זורע היא – מהו שלב 'סוף המלאכה'? שכן תוצאת הזריעה אינה מיידית, בשונה מרוב המלאכות בהם התוצאה הרצויה מגיעה יחד עם הפעולה. לדו', הכותב – ברגע המעשה כבר יש תוצאה של אותיות. ולעומתו בזורע יש משך זמן בין מעשה הזריעה לבין ההנבטה והצמיחה. ואם כן, מה דרוש בשביל להחשב כזורע גמור, מעשה ההנחה בקרקע או השרשה בקרקע?
שיטת רש"ש
בשאלה זו נחלקו אחרונים ונציין את השיטות לפי המורגל בבתי המדרש, מחלוקת מנחת חינוך ורש"ש. על מלאכת זורע במשנה כותב הרש"ש (עג, א ד"ה זורע):
הן אף כל זמן שלא נשרש כמאן דשדי בכדא דמי.. מ"מ כיון דע"י זריעתו עתה ישרש אח"כ - חייב, כמו אופה וצולה דחייב אף על פי שנאפה ונצלה אח"כ מאליו.. והנה אם לקט הזרע קודם שנשרש נראה דפטור למפרע על מה שזרע כיון דלא נתקיימה מחשבתו, וד"ז יש ללמוד מבעיא דרבב"א בריש מכילתין דאם רודהו קודם שנאפה פטור... משא"כ הכא היכא דלא נשרש עדיין לא נעשה כלום דכמאן דשדא בכדא דמי, והנה בזורע משמע דחייב אף דההשרשה לא תהיה אלא בחול עמש"כ בפ"ב דכלאים מ"ג, וכן הנוטע חייב אף דזמן קליטתו נמשכת ע' בפ"ב דשביעית מ"ו, ומזה נ"ל דכן האופה בשבת עם חשיכה חייב אף דאין שהות שתגמר אפייתו בעו"י:
הרש"ש ודעימיה מדמים את מלאכת זורע למלאכת אופה. גם באפיה יש פער זמן בין מעשה ההכנסה לתנור לבין גמר האפיה, וברור מכמה מקורות שאין המלאכה נגמרת אא"כ היתה בסוף אפיה בפועל. ועל כן, לדוגמא, מותר לרדות, היינו להוציא פת מן התנור (על אף שהוא טלטול הבצק שהוא מוקצה ועובדין דחול), קודם שתאפה כדי להנצל מאיסור סקילה (שבת ד, א; שו"ע רנד, ו). ומשמע מזה שכל עוד לא נגמרה האפיה אזי לא עבר על איסור אופה. ואמנם, על אף שעד גמר האפיה לא נגמרה המלאכה, בכל זאת חייבה התורה על המעשה הראשוני של ההכנסה לתנור, ויתחייב על תחילת המעשה בתנאי שאכן נגמרה מלאכתו.
וממילא, אותו האופן קיים גם במלאכת זריעה, כל עוד לא היתה השרשה אזי לא נחשב שנגמרה מלאכתו, ואם הוציא את הזרעים קודם שהתחילו להשריש, אזי ביטל את מעשהו הראשון ופטור.
ולפי זה יוצא שאף מי שהכניס פת בשבת עצמה סמוך לשקיעה, כך שכל האפיה תעשה במוצאי שבת, עדיין יתחייב, משום שמלאכתו ממשיכה.
לענ"ד עיקר הסברא בדבריהם היא אחידות עקרונית באיסורי שבת בכל המלאכות. כל המלאכות תלויות במעשה ותוצאה, וא"כ אף באפיה וזריעה שיש משך זמן בין המעשה לתוצאה אזי הכרח יש לקשר את החלקים יחד.
שיטת מנחת חינוך
לעומתו, סובר המנ"ח (רחצ, ח; מוסך השבת זריעה, א) שיש הבדל בין זריעה לאפיה. בשביל להתחייב על מלאכת אופה צריכים את שני החלקים: מעשה וגם תוצאה. ולפי הגדרה זו באפיה חולק על האמור לעיל ביחס למכניס לתנור לקראת צאת השבת, וכותב:
וכן אם הדביק פת בתנור בשבת סמוך לחשכה ולא נאפית כלל מבע"י רק משחשיכה ליל מ"ש בודאי ג"כ פטור כיון דנאפה ליל מ"ש כמו דאם לקח מן התנור קודם האפיה דפטור א"כ בודאי אם נאפית בחול ג"כ הדין כן כי בחול אינו איסור כלל. הכלל דחייב על העשיה והמלאכה כא' אם נעשה בשבת אבל בא' מהם אינו חייב בשבת.
אמנם בזריעה מספיק רק מעשה של שימת הזרע בקרקע בכדי להתחייב. ומביא ראיה מדברי החינוך עצמו במצוה תקמח, שכתב שמתחייב מלקות על איסור כלאיים בעצם הזריעה, והשרשה היא נקודת הזמן בו נאסרים הגידולים. ועוד יותר פשוט מכך, שהרי אין מציאות של השרשה מיידית, לכה"פ שלושה ימים, ואם כן, היאך יש חיוב על מלאכת זורע?! אלא ע"כ שחייב בזורע אפילו בהנחה בלבד, ואפילו אם מתכוון להרים מיד, והרי כמו הכותב על מנת למחוק שברור שחייב.
כעין זה סובר אף האגלי טל (מלאכת זורע אות ח) אלא שמוסיף שיש צורך בכוונה לזרוע בכדי להתחייב. אך נראה שאף המנ"ח לא יחלוק על כך שצריך להתכוון לזרוע שכן אם מתכוון לשמר את הזרעים בלבד, חסר בזה שם מלאכה של זורע. עיי"ש באריכות.
חילוק בין אופה לזורע
אך לשיטת שני האחרונים המחלקים בין זריעה לאפיה – מנ"ח וא"ט – הכיצד יבארו את הדין של היתר רדיית הפת בשבת? מה בינו לזורע?
כותב המנ"ח (רחצ):
על כרחך צריך לומר דיש חילוק, בשלמא מבשל או אופה גמר האפיה או הבישול נקרא בשם אפיה או בישול, אבל קודם שנאפה לא נקרא בשם אפיה כלל אף דנתן לתוך התנור. אבל לשון זריעה חל תיכף כשמנפץ הזרע ע"ג קרקע הוי זורע..
אמנם, עדיין אין החילוק מבואר דיו, ומצאנו כמה כיוונים לבארו.
רעיון המובא בספר חידושי רבי משה קאזיס (קדם למנ"ח) טוען ששונה זריעה משאר מלאכות שיש להן המשכות בזמן, כגון אפיה. שכן המלאכות הולכות לפי הגדרים שהיו במשכן ושם בשביל אופה, היינו בישול הסממנים, היו צריכים להתעסק עם הסיר כל זמן הבישול - לחתות ולערבב וכד'. וזאת בשונה מזריעה שצריך רק להניח בקרקע, ותו לא מידי. ועל כן זריעה נגמרת מיד בהנחת הזרע בקרקע ודלא כאפיה שעשיית האדם ממשיכה עד הסוף, ואם לא יוציא בזמן ישרוף את פתו1.
אמנם, יש קושי בסברא זו, שכן גם בזרעים יש צורך בטיפול מתמיד של השקיה, זיבול, ניכוש ועוד. מקושיא זו מעלה הגר"א וייס (מנחת אשר שבת סימן נח) סברא אחרת והיא שזריעה שונה מהותית מאפיה:
זריעה במהותה היא תופעה טבעית, היא מתרחשת כל הזמן, גם שלא בידי אדם. ואף תוצאותיה עם כל הדישון וכו', לא תמיד תלויות במעשה האדם והרי לא מעט פעמים שכמות ואיכות היבול לא היתה כמצופה. הפעולה היחידה שהיא מעשה אדם לגמרי, היא פעולת הזריעה, ועל כן יש לומר שהיא מסתיימת בעצם הנחת הזרעים. משא"כ פעולת האפיה, היא במהותה המצאה אנושית, ועל כן המעשה האנושי לא מוגדר כנגמר עד סוף תכליתו. ומכאן שהן שונות במהות.
ועוד, שאם אומרים בזריעה שיש לילך אחר התכלית כמו באפיה, ולכן עד השרשה לא נגמרה המלאכה, הדבר לא יתכן. שכן תכלית האפיה היא לחם מוכן לגמרי, ובמקביל בזריעה התכלית אינה ההשרשה אלא הפירות! וברור שלא נאמר שהמלאכה תגמר רק בפירות. ואף מדימוי זה נלמד שאין המלאכות שוות.
כיסוי הזרעים
מח' נוספת הנוגעת למהות המלאכה מביא האגלי טל (מלאכת זורע, אות ז):
הנה ראיתי בס' מגן אבות שכתב וז"ל מהות הזריעה שמכסה הזרע בקרקע כן משמע בסוף מכות דקאמר שם דבהדי דחריש קמכסה לה לזרע והו"ל זורע, וכמו כן משמע במשנה דאייתי הש"ס לעיל פ' במה טומנין לף נ' הטומן לפת כו' לפי' רב האי גאון שם דרצה לומר שמגלה מקצתו דאל"כ הוי לי' זריעה, משמע במגולה ליכא זריעה. ולדידי הני מילי ליתנייהו, אלא הזורע אף שלא חיפה בעפר חייב. ואם תאמר לזריעה היינו שמכסה הזרע בעפר, א"כ מה חידש ר' ינאי במכות דאמר המחפה בכלאים לוקה, לדבריו כל זריעה כך הוא?! ועוד בגמ' ע"ג דמקשה מכדי מיכרב כרבי ברישא ליתני חורש והדר ליתני זורע? ומשני תנא בא"י קאי לזרעי ברישא והדר כרבי. פירש"י בא"י קשה הוא ואינו יכול לכסות בלא חרישה. ע"כ. וא"כ הזורע דתני במשנה קודם החורש היינו זריעה בלא כסוי הרי דזריעה בלא כסוי הוא אב מלאכה, ור' ינאי חידש דמחפה ג"כ נחשב זורע שהיא מצרכי הזריעה וכעין ש' הרמב"ם פ"ט הי"א בסחיטה שהיא מצרכי הכיבוס כמו שהגסה מצרכי הבישול וע"כ חייב המחפה ג"כ, והא דהטומן לפת כו' יתבאר לפנינו במלאכת קוצר באר היטב בעז"ה ושם יתבאר דאדרבא משם מוכח דאף במגולה הוי זריעה.
כלומר לשיטת המגן אבות2 זורע נגמר כאשר יש פעולה שלימה של זריעה והיא בכיסוי הזרעים בעפר. ולומד זאת מגמרא בסוף מסכת מכות, וכן מסוגיית הטמנת צנון באדמה. אך האג"ט חולק, ומגמרות אלו גופא לומד שזריעה הוי גם במצב שאינו מכוסה. ונ"ל סברתו שעצם הכנסת הזרע לקרקע כבר מביאה אותו לידי השרשה, אלא שכיסוי יהווה מצב שלם יותר, אך עצם הפעולה לא נמנעת באם הזרעים מגולים.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת חיי שרה תשפז
לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה. הרי קי"ל שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין? ואיך מתה שרה על ידי המצוה. וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. מה תלמוד לומר אֶת פִּיהָ, הול"ל 'ונשאל אותה'. כיצד נשא אברהם את הגר בת פרעה שהיא מצרית, וישראל אסור במצרית.
מידות הראי"ה מידת הברית: מוסר טבעי ומושכל
ברית א'
השיעור עוסק במושג הברית כהטבעה מוסרית פנימית ובלתי תלויה, המהווה את טבעו הבסיסי והישר של האדם. בהמשך מוסבר כיצד פגם הברית מערער את הטבעיות הזו, ומדוע תיקונו דורש מעבר לעבודת ה' תבונית ומאומצת הנובעת מתוך שכל ותשובה מאהבה.
וירא מהכנסת אורחים ועד בירור הייעוד
שיחת מוצ"ש פרשת וירא
השיעור עוסק בגדריה ומשמעותה של מצוות הכנסת אורחים ככוח של קירוב וחסד, תוך השוואה בין מקורות שונים והעמקה בדמותו של אברהם אבינו. בהמשך נבחנים הניסיונות וההיפרדויות בחיי אברהם כמסע של בירור רוחני, המחדד את ייחודו ומעלתו של עם ישראל.
שם משמואל על הפרשה ההבדל בין יצחק לאברהם
שם משמואל על הפרשה - וירא - חלק א'
תפקיד של כל אחד מהמלאכים שבאו אל אברהם. לידת יצחק, שהוא מידת הגבורה, לאברהם, שהוא מידת החסד, בהתאם לציווי ה' לאברהם על מצוות מילה. כשצדיק נמצא בעיר הוא מושך אליו קדושה שמביאה שפע ודוחה את החושך.
שיעורים בספר יהושע הטבע והנס בארץ ישראל
יהושע פרק ג'
למה חשוב לומר שתהליך מעבר הירדן מתחיל בבוקר? מהי חשיבותו של ארון הברית באירוע מעבר הירדן? כיצד נכנסו כל עם ישראל יחד בין שני בדי ארון הברית, ואיך זה מסתדר עם דברי יהושוע שאמר לעם להתרחק מארון הברית?
מאמר שלישי מדרגת החסיד וראיית המלאכים
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק במדרגתו הרוחנית של ה'חסיד' בספר הכוזרי, החווה השגחה אלוהית מתמדת ומודעות עמוקה לבורא בכל תנועה ודיבור. מתוך כך נידונה המחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן ולריה"ל סביב ממשות ההתגלות של מלאכים בעולם והשגתם על ידי יחידי סגולה.
וירא הכנסת אורחים בפרשה ובהפטרה ובשורת הולדת בן באורח ניסי - פרשת 'וירא'
אברהם אבינו והאישה השונמית מכניסי אורחים, ושניהם מתבשרים בהולדת בן, אשר אינם יודעים מה יעלה בגורלו. שרה והשונמית גבורת האימהות.
רביבים לימוד גמרא ועיון לנשים
חובה לנשים להרחיב ולהעמיק בלימוד התורה וההלכה, תוך הבנת ההיגיון הפנימי שבתורה, כפי שעולה מהתלמוד ומפרשיו | בכלל זה חובה ללמוד באופן כללי גם את המצוות שאינן נוגעות למעשה | פסקו הראשונים שאין ללמד את הבת תורה, שמא מתוך לימודה תורֶה היתר בדברים אסורים | אולם אישה שרוצה ללמוד מעצמה, רשאית ללמוד תנ"ך ותורה שבעל פה בעיון, ויש לה שכר על כך | בכל הדורות היו נשים שלמדו תורה והגיעו בה לרמה גבוהה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת וירא תשפז
בְּאֵלוֹנֵי מַמְרֵא – הוּא שֶׁנָּתַן לוֹ עֵצָה עַל הַמִּילָה . איך שאל אברהם אע"ה עצה אם לקיים ציווי המקום. וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים - אצל אברהם המלאכים נדמו כאנשים, גם אצל לוט נדמו כאנשים דכתיב וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ. והכתוב קראם מלאכים מה הטעם לשינוי לשון הכתוב. בְּיוֹם הַמִּשְׁתֶּה הֵבִיאוּ הַשָּׂרוֹת בְּנֵיהֶן עִמָּהֶן וְהֵנִיקָה אוֹתָם שרה. קשה איך היתה מותרת להניק את התינוקות של הגויים. ונפסק בשו"ע ישראלית לא תניק לבן עובד כוכבים אפילו בשכר.
וירא פרשת וירא – שותפים עם השם
איך ייתכן שהקב"ה בורא העולם אומר שאינו יכול להפוך את סדום מבלי לגלות זאת תחילה לאברהם אבינו? מה ההגיון?
