ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- ראש השנה
אמר רבא: המודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה, המודר הנאה משופר מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה. ואמר רבא: המודר הנאה מחבירו - מזה עליו מי חטאת בימות הגשמים, אבל לא בימות החמה. המודר הנאה ממעין - טובל בו טבילה של מצוה בימות הגשמים, אבל לא בימות החמה.
וגם כאן, כמו בסוגיא קודמת, נשאל: על אלו מצות מדובר? מה הביאור 'לאו' – האם זה איסור או שאין זאת מגמת המצוה? וכן באיזו סוג של הנאה אנו עוסקים?
כאשר דנים על מצוות, על פניו כל מצוות עשה כלולות תחת כותרת זו, כל מצווה שניתן להפיק ממנה הנאה – לאו ליהנות ניתנה. ונראה פשוט שאין הכלל הזה אומר שהמפיק הנאה מהמצווה עובר על איסור, שכן אין בכל מצווה איסור מעילה, אלא נראה שלכל היותר אין זו קיום מצוה לשמה בשלמות. ומכיון ש'לאו' אינו איסור מהו אם כן ביאורו? אלא נראה שביאור המושג הוא שכוונת ה' בנתינת המצווה לא היתה שהמקיימַהּ יפיק הנאה בכך, אלא שיַעשה רצונו. וכך מבואר ברש"י שם בסוגיא שכתב (שם ד"ה לא ליהנות):
לא ליהנות ניתנו לישראל להיות קיומם להם הנאה אלא שעול על צואריהם ניתנו.
ואם כן ההנאה הנלווית אינה נחשבת כמציאות בעלת משקל אלא כעין תופעת לוואי. ועל כן הגם שיש מצבים בהם אסור ליהנות מדבר מסוים אם הוא מופיע בתור מצוה אזי מותר להנות ממנו, משום שאין מחשיבים את ההנאה כקיימת או חשובה.
מהי הנאה?
בכלל נראה לדון מהו מושג ההנאה? סיפוק? שמחה? יתכן מאד ואדם לא ישמח בדבר מסוים בשל סיבות חיצוניות אך בכל זאת יהנה ממנו. כגון אדם שלא חש בטוב, ומביאים לו מזון, גופו יהנה מעצם קבלת המזון הדרוש לו, אך לא בטוח שהמזון יהיה משמעותי עבור האדם עד כדי כך שגם יקנה לו שמחה.
לכן חשבתי שהמושג הנאה מופיע כאשר יש לאדם מילוי צורך שנחסר ממנו או תוספת לצרכיו באופן שרוצה בו. לדוגמא, מי שמפעילים עבורו מזגן קר, אפילו אם מזג האויר אינו מאד חם, יתכן וזה מהנה אותו. אך במצב בו המזגן רק יזיק לו אין הדבר נחשב להנאה עבורו.
על כן נאמר, הנאה המגיעה מקיום המצוה היא הנאה של השלמת חובת האדם, ועליה אנו אומרים שלא מתייחסים לתחושת השלמה זו כהנאה גשמית אחרת לעניין איסורי הנאה. אך עדיין צריך ביאור מדוע מתעלמים מההנאה בקיום המצוות?
חסרון בהנאה הרוחנית
שני כיוונים מביאים בביאור ההתעלמות מההנאה. אומרת הגמרא בנדרים (טו, ב):
האומר לאשה קונם שאני משמשך, הרי זה בבל יחל דברו. והא משתעבד לה מדאורייתא, דכתיב: שארה כסותה ועונתה לא יגרע! באומר הנאת תשמישך עלי.
הר"ן הקשה על גמרא זו:
וא"ת וכי אמר הנאת תשמישך אמאי מתסר והא מצות לאו ליהנות ניתנו? יש לומר דכי אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו ה"מ לומר שאין קיום המצות חשוב הנאה, אבל מ"מ אי מתהני גופיה בהדי דמקיים מצוה - הנאה מקרי. ומשום הכי אמרינן בפ' ראוהו ב"ד הנודר הנאה מן המעיין טובל בו בימות הגשמים אבל לא בימות החמה.
כלומר, הנאת קיום המצווה בלבד אינה נחשבת להנאה של ממש בנוגע לדיני איסורי הנאה. אך אם משולבת בקיום המצוה גם הנאת הגוף – פשיטא שא"א להתעלם מאותה ההנאה, ועל כן אסורים. דבר זה מפורש בגמרא ביחס לאיסור הנאה במעיין בקיץ אז נהנה מעצם הרחיצה והצינון. אך עדיין יש לשאול מדוע אין הנאה רוחנית נחשבת להנאה?
ואולי אפשר לומר דבר קצת מחודש עפ"י מה שכתבנו לעיל במובן המושג הנאה – תחושת ההשלמה. ביחס אל המצוות היא תמיד לא תהיה נכונה עד הסוף, שכן יש תמיד מדרגה שלימה עוד יותר. אמנם, שמחה במצווה יכולה להיות, וצריכה להיות כמו שהתורה עצמה דורשת מאיתנו (ראה דברים כח, מז), אך א"א להגדיר את ההנאה במצוה כדבר אמיתי וממשי עד כדי שיאסר.
ואולי אפשר להעמיס זאת קצת בדברי ר' שמעון שקאפ, שכתב (שערי יושר א, ז):
דכיון דעיקר הטעם דלא מיקרי מתהנה כשעושה מצוה, אף דיש לו שמחה וגם תועלת ע"י מעשה המצוה בעוה"ז או בעוה"ב, ואין לך הנאה גדולה מזו - משום דכל היכא דליכא הנאת הגוף ממש כאכילה ושתיה וכדומה הנאה חושית מגוף דבר הנאסר אזלינן בתר הכוונה של מטרת המעשה, ואם נעשית בשביל מטרה אחרת שלא בשביל הנאתו מה שנהנה חשבינן דממילא מתהנה.
אני מבין מדבריו שאמנם יש שמחה ורמה מסוימת של הנאה בקיום המצוות, אך איסורי הנאה חלים רק על גשמות, שכן בהם העיקר המכוון הוא ההנאה. אך מאידך גיסא, בהנאות רוחניות העיקר הוא מעשה המצווה ולא מה שהאדם מרויח ממנה, ועל כן כיון שאין כאן כוונה להפיק הנאה, וההנאה שכן מרויח נחשבת כדבר שאינו מכוון. וכמו שכ' רש"י שהמצוות הם כעול על ישראל. ומכל זה עולה שאין היחס אל ההנאה כדבר של ממש.
הנאה בטילה אל המצוה
הרשב"א אף הוא הקשה כר"ן:
ומיהו אכתי קשיא לי, אפי' לאוקמתין דאוקימנא באומר הנאת תשמישך עלי, דהא מצווה הוא במצות עונה, ומצות לאו ליהנות ניתנו, ומ"ש ממודר הנאה משופר דתוקע בו תקיעה של מצוה? וי"ל דמצוה זו אינה אלא מחמתה ולא מחמתו, ומשום דאשתעבד לה, וכיון דאמר הנאת תשמישך עלי ומחמת נדרו פקע שעבודו מינה אין כאן מצוה המחייבתו, ועדיין קשיא לי מ"מ הא איכא מצות פו"ר דרמיא עליה, ויש לומר דאינו מחוייב להקים זרע מזו דהא אפשר לו באשה אחריתי.
אך מדייקים האחרונים (שער המלך שופר, א) שהרשב"א לא תירץ כר"ן, ולא כתב שכיון שמצורפת גם הנאת הגוף הדבר יאסר, אלא כ' שהנדר חל משום שמצוות עונה יסודה בשעבוד האיש אל האשה, אך אם מחמת הנדר פקע השעבוד אזי גם המצוה איננה חלה. ולפי העדפת תירוץ זה עולה שלדעת הרשב"א במצוות בהם יש הנאת הגוף מצורפת אל הנאת קיום המצוה – עדיין מותר ליהנות מדין 'מצוות לאו ליהנות ניתנו'.
וכיצד יסביר הרשב"א את הגמרא אודות המעין, ממנה עולה בפשטות כדברי הר"ן? עונה השער המלך:
וההיא דמודר הנאה ממעיין דאסור לטבול בה בימות החמה כבר כתבנו שם משם המאירי ז"ל דה"ט מפני שהוא נהנה ממנו אחר המצוה דהיינו אחר שנטהר.
כלומר כיון שיש אפילו רגע של הנאת הגוף המגיעה לאחר קיום המצוה, אזי הדבר יאסר.
אך השאלה הגדולה יותר היא מה הסברא שלא לאסור את המעשה אם מצורפת אליו הנאה גשמית של ממש? וכתב ר' אלחנן בקובץ שמועות שאכן ההנאה קיימת אך היא משנית לקיום המצוה ועל כן בסתמא אינה מהווה שום תוספת משמעותית שתביא להתחשבות בה, אלא אם כן יש סיבה להגדיל את משקלה.
וחשבתי שאולי אפשר לקשר את שיטת רשב"א בשתי הסוגיות האחרונות שלמדנו. לשיטתו מצוות לא צריכות כוונה, וכאן אע"פ שיש הנאה גשמית היא בטילה בחיבורה אל המצוה. וסברת שתיהן היא שהמצווה מאד חזקה מצד עצמה ולא יתערבו בה או יפעלו עליה מחשבת אנוש או הנאתו.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת חיי שרה תשפז
לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה. הרי קי"ל שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין? ואיך מתה שרה על ידי המצוה. וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. מה תלמוד לומר אֶת פִּיהָ, הול"ל 'ונשאל אותה'. כיצד נשא אברהם את הגר בת פרעה שהיא מצרית, וישראל אסור במצרית.
מידות הראי"ה מידת הברית: מוסר טבעי ומושכל
ברית א'
השיעור עוסק במושג הברית כהטבעה מוסרית פנימית ובלתי תלויה, המהווה את טבעו הבסיסי והישר של האדם. בהמשך מוסבר כיצד פגם הברית מערער את הטבעיות הזו, ומדוע תיקונו דורש מעבר לעבודת ה' תבונית ומאומצת הנובעת מתוך שכל ותשובה מאהבה.
וירא מהכנסת אורחים ועד בירור הייעוד
שיחת מוצ"ש פרשת וירא
השיעור עוסק בגדריה ומשמעותה של מצוות הכנסת אורחים ככוח של קירוב וחסד, תוך השוואה בין מקורות שונים והעמקה בדמותו של אברהם אבינו. בהמשך נבחנים הניסיונות וההיפרדויות בחיי אברהם כמסע של בירור רוחני, המחדד את ייחודו ומעלתו של עם ישראל.
שם משמואל על הפרשה ההבדל בין יצחק לאברהם
שם משמואל על הפרשה - וירא - חלק א'
תפקיד של כל אחד מהמלאכים שבאו אל אברהם. לידת יצחק, שהוא מידת הגבורה, לאברהם, שהוא מידת החסד, בהתאם לציווי ה' לאברהם על מצוות מילה. כשצדיק נמצא בעיר הוא מושך אליו קדושה שמביאה שפע ודוחה את החושך.
שיעורים בספר יהושע הטבע והנס בארץ ישראל
יהושע פרק ג'
למה חשוב לומר שתהליך מעבר הירדן מתחיל בבוקר? מהי חשיבותו של ארון הברית באירוע מעבר הירדן? כיצד נכנסו כל עם ישראל יחד בין שני בדי ארון הברית, ואיך זה מסתדר עם דברי יהושוע שאמר לעם להתרחק מארון הברית?
מאמר שלישי מדרגת החסיד וראיית המלאכים
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק במדרגתו הרוחנית של ה'חסיד' בספר הכוזרי, החווה השגחה אלוהית מתמדת ומודעות עמוקה לבורא בכל תנועה ודיבור. מתוך כך נידונה המחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן ולריה"ל סביב ממשות ההתגלות של מלאכים בעולם והשגתם על ידי יחידי סגולה.
וירא הכנסת אורחים בפרשה ובהפטרה ובשורת הולדת בן באורח ניסי - פרשת 'וירא'
אברהם אבינו והאישה השונמית מכניסי אורחים, ושניהם מתבשרים בהולדת בן, אשר אינם יודעים מה יעלה בגורלו. שרה והשונמית גבורת האימהות.
רביבים לימוד גמרא ועיון לנשים
חובה לנשים להרחיב ולהעמיק בלימוד התורה וההלכה, תוך הבנת ההיגיון הפנימי שבתורה, כפי שעולה מהתלמוד ומפרשיו | בכלל זה חובה ללמוד באופן כללי גם את המצוות שאינן נוגעות למעשה | פסקו הראשונים שאין ללמד את הבת תורה, שמא מתוך לימודה תורֶה היתר בדברים אסורים | אולם אישה שרוצה ללמוד מעצמה, רשאית ללמוד תנ"ך ותורה שבעל פה בעיון, ויש לה שכר על כך | בכל הדורות היו נשים שלמדו תורה והגיעו בה לרמה גבוהה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת וירא תשפז
בְּאֵלוֹנֵי מַמְרֵא – הוּא שֶׁנָּתַן לוֹ עֵצָה עַל הַמִּילָה . איך שאל אברהם אע"ה עצה אם לקיים ציווי המקום. וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים - אצל אברהם המלאכים נדמו כאנשים, גם אצל לוט נדמו כאנשים דכתיב וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ. והכתוב קראם מלאכים מה הטעם לשינוי לשון הכתוב. בְּיוֹם הַמִּשְׁתֶּה הֵבִיאוּ הַשָּׂרוֹת בְּנֵיהֶן עִמָּהֶן וְהֵנִיקָה אוֹתָם שרה. קשה איך היתה מותרת להניק את התינוקות של הגויים. ונפסק בשו"ע ישראלית לא תניק לבן עובד כוכבים אפילו בשכר.
וירא פרשת וירא – שותפים עם השם
איך ייתכן שהקב"ה בורא העולם אומר שאינו יכול להפוך את סדום מבלי לגלות זאת תחילה לאברהם אבינו? מה ההגיון?
