ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- משנה
- מסכת שביעית
בסוגיא זו נתבונן במצוות השמיטה ובגדרן.
מצוות הפקר הפירות
אומרת התורה בפרשת משפטים (כג, י-יא):
וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ:
וזוהי מצוות עשה וכפי שהיא מבוארת ברמב"ם (מצוות עשה קלד):
והמצוה הקל"ד היא שצונו להפקיר כל מה שתצמיח הארץ בשנת השמיטה והפקיר צמחי אדמתינו כלם לכל אדם. והוא אמרו ית' (משפטי' כג) והשביעית תשמטנה ונטשתה וכו'.
מי מפקיר האדם או התורה?
צריך להעמיק בהבנת הציווי של השמיטה. פשט הפסוקים מלמד שעל האדם לשמוט ולנטוש את תבואת שדהו בשביעית אך האם זה אכן תלוי באדם?
לכי נדקדק בלשון הרמב"ם יש לכאורה סתירה מיניה וביה. בתחילה כתב שמצוה 'להפקיר על מה שתצמיח הארץ בשנת שמיטה'. ועל פניו ישנה מצווה על כל אדם מישראל שבפועל יפקיר את פירות שדהו הגדלים בשמיטה. אך הרמב"ם מיד ממשיך וכותב: 'והפקיר צמחי אדמתינו כלם לכל אדם'. ומשמע מזה שהקב"ה הוא זה שהפקיר את הפירות, ואם כן אינו תלוי באדם!
יתכן ויש לקרוא את דברי הרמב"ם בניקוד והַפקיר ולא והִפקיר. אך לא נראה כן מהלשון ומהחלוקה לשני משפטים. וכן בנוסח הרגיל של ספר המצוות (מהדורות מצולמות) כתוב 'והתיר צמחת קרקעותינו' וכאן ברור שכוונתו ביחס לרבש"ע. אז מה אם כן הביאור במצווה זו.
הגמרא בב"מ (לט, א):
נטושים דבעל כרחן, דכתיב והשביעת תשמטנה ונטשתה - אפקעתא דמלכא. רטושים - דמדעתן, דכתיב אם על בנים רטשה.
בחקירה זו האריך לפלפל המנחת חינוך (מצווה פד) והביא שיש בזה מח' אחרונים בין הבית יוסף למהרי"ט. דעת הבית יוסף שהמצווה מוטלת על כל אדם ואילו מהרי"ט סובר שהוא 'אפקעתא דמלכא', היינו הפקעת המלך – לא תלוי באדם.
כך כתב המבי"ט (אבקת רוכל כב):
ואם תתעקש לומר כי לא פטרה תורה ממעשרות אלא מה שהוא הפקר שהם פירות ישראל אבל פירות גוי שאינו מפקירם יהיו חייבי' לא היא דאטו ישראל שגדר כרמו ולא הפקירה בשנת השמטה יתחייב במעשר הא רחמנא אפקרה לארעיה לעניים ולעשירים ולכך אין שום חיוב מעשר כ"ש דגוי.
וחזר שוב בסימן כג:
אטו ישראל שגדר כרמו ולא הפקירם בשנת השמטה יהיה חייב במעשרות?! הא רחמנא אפקרא לארעיה לעניים ולעשירים! והכי נמי בגוי. וא"כ כיון דודאי פטירי ממעשרות בשנת השמטה משו' קדושת הארץ פשיטא דחייבים בביעור וכיון דאין קנין לגוי להפקיעה מקדושתה לעבודה הכי נמי לקדושת הפירות.
לעומתו השיב רבי יוסף קארו(שם כד):
ואני אומר כי מה שהוא סובר שהוא עקשות הוא היושר כי לא נפטרו פירות שביעית ממעשרות אלא מטעם הפקר וכל שאינו מופקר לא נפטר ממעשרות ומה שטען אטו ישראל שגדר כרמו ולא הפקיר' כו' יש לומר שזהו כמודיע הדבר בסתום ממנו דאיכא למימר בהא אין הכי נמי שהיא חייבת אף על גב דרחמנא אפקירה כיון דאיהו לא אפקרי' ואפי' אם תמצי לומר דפטורה איכא למימר שאני התם דרחמנא אפקרי' מה שאין כן בשל גוי כו'.
כלומר, באמת ההפקר תלוי בבעלים, ואם לא מפקיר אה"נ שאינו מופקר. ולכן יש חיוב של תו"מ על בעלי השדה.
המנ"ח מונה ארבע נפק"מ אפשריות ממחלוקת זו: לא הפקיר, חיוב נשים, חיוב חש"ו, דין פירות משומרים.
לא הפקיר
על הצד שההפקר תלוי בכך שהבעלים בפועל יפקירו, אזי כל עוד לא עשה זאת – אמנם ביטל את העשה של תשמטנה ונטשתה – אך האוכל משדהו ללא רשות עובר באיסור גזל. אך אם ההפקר אינו תלוי באדם, אזי אפילו אם לא הפקיר את הפירות מותר לכל אדם לקחת לעצמו.
חיוב נשים בשמיטה
נפק"מ משמעותית מאד העולה, לכאורה, מחקירה זו היא חיובן של נשים במצוות העשה של השמיטה. אם תוצאת ההפקר של פירות שביעית אינה תלויה באם הבעלים הפקיר או לא, אזי נשים כמובן שיהיו חייבות. אך אם המצוה להפקיר מוטלת על האדם מישראל, הרי שנשים יהיו פטורות מדין מצות עשה שהזמן גרמא! שהרי ברור שמצוה זו, תלויה היא בזמן – בשנה השביעית בלבד.
המנ"ח טוען שדעת ספר החינוך שההפקר תלוי באדם, שכן כתב שחיוב מצווה זו שווה בין גברים לנשים. אך דוחה טיעון זה שכן ניתן להגדיר ששביעית אינה תלויה בזמן, שהרי פירות שביעית שיצאו לשנה שמינית – עדיין עומדים בקדושתם. וממילא, אין בזה ראיה לחקירה הבסיסית.
אמנם ראה שם שביאר שדחייה זו מתיישבת רק לפי דעת הרמב"ם הפוסק שבגד יום פטור בלילה מציצית ולכן ציצית היא תלויה בזמן. אך לדעת הרא"ש ודעימיה, בגד יום חייב תמיד בציצית, אפילו הגיע הלילה, ואעפ"כ היא מוגדרת הזמן גרמא. ואם כן, גם מצוות שביעית כן – מוגדרת זמן גרמא אפילו שקדושתה לא פוקעת בסיום השנה.
ומכאן עולה, שלדעת הרא"ש, שביעית היא 'אפקעתא דמלכא' שכן אין הבדל בין גברים לנשים בחיובה. ועיי"ש מדוע לא ניתן לומר שלפי הרא"ש אכן נשים פטורות למעשה ממצוות שמיטה.
חרש שוטה וקטן
נפק"מ נוספת שמעלה המנ"ח היא דין פירות של חש"ו. אם ההפקר תלוי באדם, אזי אין פירותיהם הפקר כיון שאין בהם דעת. ואם ההפקר אינו תלוי באדם, אזי מותר לכל אדם ליקח משדותיהם.
משומר
נפק"מ רביעית שמביא המנ"ח נוגעת לדין פירות שביעית ששמרום. התורה מצווה להשמיט את התבואה הצומחת בשביעית (ראה שמיטה ויובל ד, כד). ומה הדין אם אדם בכל זאת עבר ושמר?
התוס' (מנחות פד, א ד"ה שומרי) סוברים שהפירות אסורים באכילה. אך דעת רוב הראשונים(כ"כ בספר השמיטה עמוד יג) שבדיעבד אינם נאסרים.
ולכאורה שיטת התוס' תובן אם נסביר שההפקר אינו תלוי באדם כלל, ולכן הקב"ה מפקיר מכולם, וכולם מצווים שלא לשמור, ולכן אם מישהו שמר בכל זאת אזי נאסרו הפירות. אך אם נאמר שההפקר תלוי באדם, אזי מדוע שהפירות יאסרו לבעל השדה שהפקירם כדין?! (אמנם בדלותי נ"ל שאפשר לדחות זאת, שכן מה לי הפקר בידי שמים או הבעלים. סוף סוף הפירות אינם שייכים לאדם ומישהו עבר בהם עבירה. העבירה היא בחפצא ולא בגברא כמו קדושת הפירות שאיננה תלויה באדם כלל. השמירה אוסרתם. ואין לומר כאן אין אדם אוסר דבר שאינו שלו שזהו דין הנאמר בהקדשות, אך כאן לא מחילים שום חלות חדשה. וצריך אני להבין יותר את דברי קדשו).
כיצד מפקירים?
לשיטות שהפקר חל מעצמו, אפילו ללא מעשה ורצון הבעלים, יש לברר כיצד נעשה הפקר זה. הרי הפקר הוא סוג של החלת קניין, וכשם שבקניינים יש פרטי דין רבים כך הוא בהפקר (עיין חו"מ סימן רעג).
ונראה בפשטות דאה"נ אין צורך לעשות מעשה כלל והפקר חל ככל חלות רוחנית אחרת. התורה אמרה שבכניסת שנת השבע יופקעו הפירות מרשות האדם כך קורה. וכן האריך שו"ת להורות נתן (חלק טו סימן פא) להוכיח שאין צורך להפקיר ממש בפה, אף למ"ד שההפקר הוא מצווה על האדם. אלא שצריך לא למנוע מאחרים להכנס.
אמנם גרמ"פ (אגרות משה יו"ד חלק ג, צ) כתב שלשון הרמב"ם משמע שמחוייב האדם להפקיר בפיו, אלא שאם לא עשה כן בכל זאת ההפקר חל. ומש"כ אח"כ הרמב"ם לגבי מי שנעל כרמו וכו' הוא להורות שאדם שהפקיר אך עשה מעשה הפכי להפקר עובר על מצוות עשה למרות מה שאמר בפיו.
והרב זצ"ל כתב (דעת כהן ,רמ):
אבל יפקיר נא כמ"ר בפני ג' חדא שההפקר הוא ג"כ מצוה, וי"א שאסור לקחת קודם ההפקר שלא מדעת בעלים.
ונראה שדבריו הם לכתחילה והחמיר בכל דיניו כהפקר ממש, אך נראה שבדיעבד ההפקר יחול. אמנם בילקוט יוסף כתב (שביעית יד, ב): אין הפירות הפקר עד שיפקירו הבעלים את הפירות.
להערות [email protected]
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
שמונה פרקים לרמב"ם מדרגות בקרבה אל המלך
שיעור 5
השיעור עוסק בתורת הנפש של הרמב"ם ובמשל הארמון המפורסם מתוך "מורה הנבוכים", הבוחן את הדרגות השונות בקרבה לה' ובהגשמת ייעודו השכלי והרוחני של האדם. דרך סיפורים חסידיים ודיון על אתגרי השעה, מודגש החיבור שבין לימוד עמוק, תיקון המידות והמפגש עם הבורא.
עשרת ימי תשובה מדוע ה' מנסה את האדם - "האלוקים ניסה את אברהם"
ה' מנסה את אברהם מדוע? הרי יודע אם יעמוד בניסיון
רביבים לעורר את הילדים לתשובה
מי שרואה שילדיו אינם מתפללים או לומדים כראוי, יבדוק תחילה את עצמו | לאחר בירורים פנימיים יוכל לדבר עם הילדים בכנות על ערך לימוד התורה | כאשר ההורים רוצים להוכיח את בנם או בתם על התפילה, עליהם לבדוק את עצמם אם הם מתפללים ברצינות | חשוב מאוד שהנזיפות בילדים יהיו מעטות מאוד לעומת דברי השבח והעידוד, ובמיוחד צריך להשתדל להימנע מכעס | כאשר ההורים שומרים על אווירה טובה, רוב הבעיות חולפות ומתברר שהילדים הרבה יותר טובים ממה שהיה נראה לכאורה
אור החיים על הפרשה ברכות השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק א'
השיעור עוסק בביאורו של ה"אור החיים" לברכות משה לשבטי יוסף, זבולון, יששכר וגד בפרשת "וזאת הברכה". במהלכו מנותחות המשמעויות הרוחניות וההיסטוריות של הברכות, לצד מקומו המיוחד של משה רבנו בהנהגת העם ובקבורתו.
אור החיים על הפרשה סוד ראיית משה וברכת השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק ב'
השיעור עוסק בביאורי ה"אור החיים" לברכות השבטים בסוף ספר דברים, תוך התמקדות בשבטי גד, דן ואשר ובמשמעות מלחמותיהם וברכותיהם. בהמשך נבחנים האופן שבו ראה משה את ארץ ישראל מהר נבו, פטירתו, וסוגיית כתיבת שמונת הפסוקים האחרונים של התורה.
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
