ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- שבת ומועדים
- שבת
- שיעורים במסכת שבת
והטוחן. אמר רב פפא: האי מאן דפרים סילקא - חייב משום טוחן. אמר רב מנשה: האי מאן דסלית סילתי - חייב משום טוחן. אמר רב אשי: אי קפיד אמשחתא - חייב משום מחתך.
טחינה בחומר שאינו מאכל
לכו"ע יש טחינה בדברים שאינם אוכלים, וכמו שמפורש בגמ' לגבי 'עביד חביתא'.
רש"י כאן בסוגיא לא מפרש את הביטוי 'סילקא', ומכך יש להבין שסובר שפירושו הוא כפי הרגיל במקומות אחרים (לדו' לעיל עג, ב ד"ה קניב סילקא שם פירש"י דמיירי בתרדים). ועוד ניתן להבין מסתימתו במושג 'סילקא' שסובר שסילקא הוא רק דוגמא אך ה"ה גם בשאר מיני מאכלים. ונראה שבשיטה זו נקטו עוד ראשונים, כיראים והאור זרוע, המובאים בשלטי גיבורים, וכלדהלן. העולה הוא שראשונים אלו כתבו שטוחן שייך בכל הפירות.
שיטת תוס'
לעומת שיטה מרחיבה זו שטוחן שייך בכל הפירות, תוס' (ד"ה האי) כתב: 'דוקא בסילקא שייך טחינה אבל שאר אוכלין שרי'. עכ"ל, וצ"ע מדוע. וכ' תוס' רא"ש שהיינו משום שסילקא הוא דבר אותו רגילים לטחון. ואף בזאת ניתן לשאול – בכל זאת מדוע שהדרך תהפוך דבר למותר או אסור? הרי אם במקום מסוים לא רגילים לבשל, אלא לאכול חי, ויבוא פלוני ויבשל, וכי יעלה על הדעת שאין בזה בישול? אלא נ"ל בביאור סברת תוס' רא"ש שעצם הרגילות והדרך בטחינה מגלה שיש חשיבות במלאכה ועל כן התקבל במציאות שזו הדרך בשימוש בסילקא. אך מהי אותה החשיבות? כנראה הוא משום שסילקא אינו ראוי לאכילה 'חי', כפי שמפורש בברכות (לח, ב), וממילא החיתוך בו אכן משמעותי.
אמנם תוס' לקמן (קיד, ב ד"ה אלא) אומר דבר אחר, והוא שפרים סילקא האסור הוא משום שחותך לחתיכות דקות מאד. ומכך שלא חילק שם בין סוגי הירק נראה שכולל את כולם. ואכן המנ"ח במוסך השבת כותב שתוס' חזר בו מהקביעה שדווקא סילקא אסור בחיתוך דק דק.
שיטת רא"ש
הרא"ש בסימנים כותב שתמוה לומר שיש בחיתוך דק דק של אוכל טוחן, ועל כן מבאר את סילקא באופן שלא מדבר על מאכל כלל. ובלשונו (ז, ה):
ומה שפרש"י דפרים סילקא שמחתך ירקות דק דק פירוש תמוה הוא, דבר שהוא אוכל ומחתך אותו דק דק אין שייך ביה טחינה!
וכוונתו צריכה בירור – האם לא שייך כלל המושג של 'טחינה' במאכל הראוי לאכילה כמות שהוא (דין בחפצא), או שדווקא חיתוך דק דק אינו נחשב כלל לטוחן במאכל (דין פעולת הגברא), אך אה"נ, במאכלים בהם התוצאה היא אבקה או קמח אכן יהיה טוחן?
ונראה לי שאפשר לתלות הדבר במח' אחרונים. שיטת המנ"ח כהסבר הראשון, ושיטת הקרבן נתנאל כהסבר השני. ונשאל לפי שניהם את אותה השאלה: לפי הרא"ש מדוע אסור לטחון חיטים בשבת?
כ' מנ"ח :
ולכאורה חטים ושעורים נמי אוכל ונאכלים קליות בלי טחינה ומ"מ שייך טחינה. אך רוב אכילתן ע"י טחינה אבל ירקות וכדומה שאין רוב אכילתן על ידי טחינה סברתו דלא שייך טחינה.
תירוצו, שבחיטים יש רגילות ועל כן נחשב לטוחן – משא"כ בירקות שאין רגילות בטחינה, לא שייך לדבר על איסור טחינה. דברים כעין אלו כתב גם בתוספות רא"ש שבסילקא שייך טוחן משום שכך דרכו ולכן יש חשיבות לטחינה. משא"כ במקום שרוב אכילתן אינו ע"י טחינה הדבר מורה שהטחינה אינה ענין הכרחי עבור מאכל זה.
רואים שהמנ"ח משווה בין חיטים לשאר אוכלים באופן עקרוני אלא מוצא חילוק ברגילות לטחינה, ומשם החילוק בדין. וא"כ יוצא לפי זה שהרא"ש מודה ששייך טחינה באוכלים אלא תלוי באיזה. כלומר הסוגיא עוסקת בחפצא – בדבר הנטחן, וקושיית הרא"ש על רש"י היא מדוע באוכלים יש טחינה?
לעומת זאת, הקרבן נתנאל כתב בביאור סברת הרא"ש מדוע לא שייך ביה טחינה:
כי התורה לא נתנה שיעור לאכול חתיכות קטנות.
אך יש להקשות על דברי הקר"נ שהרי ניתן לומר בדבר שיעור – קמח או אבקה?! ועל כן, נראה לקרבן נתנאל שפשוט לרא"ש שפעולה היוצרת קמח היא איסור טוחן ומחיטים אין כלל שאלה על הרא"ש. אך ביחס לירקות בהם יש חיתוך שם לא ניתן לומר, לדעתו, שיש שיעור מוגדר. והסברא בזה, שכל אכילה כוללת בתוכה חיתוך וטחינה. הן בכלי לפני ההכנסה לפה, ובין בפה עצמו. א"א לאכול מאכלים שלמים ללא חיתוכם, אלא א"כ הם קטנים מאד, וגם אז בדר"כ נחתכים בפה. רק נוזלים והקרוב אליהם נבלעים ללא חיתוך. ועל כן אין לומר שהתורה נתנה שיעור לחיתוך. ויוצא שקושיית הרא"ש על רש"י היא מצד עצם פעולת החיתוך, שלא יתכן שניתן שיעור, ולא קשור דווקא למאכל אותו חותכים.
מ"מ, יוצא לפי תוס' ורא"ש, שברוב המאכלים לא שייך טחינה. לתוס' רק בסילקא וכנראה הוא משום שלא ראוי לאכילה חי, כדלעיל. ולפי ההסבר הראשון שהבאנו ברא"ש שלא מסתבר לאסור דק דק בדברי מאכל, אפשר לומר שאינו חולק על תוס', ובאמת בסילקא בלבד יהיה איסור בחותך דק דק, שכן גם לדידיה סילקא דמי לחיטה שרגילים להכשירם לאכילה ע"י טחינה או חיתוך דק דק. ושמא נדייק מדבריו הרא"ש שכתב כך:
ומה שפרש"י דפרים סילקא שמחתך ירקות דק דק פירוש תמוה הוא. דבר שהוא אוכל ומחתך אותו דק דק אין שייך ביה טחינה.
ונראה שדוחה את עצם השיוך של דק דק לכל שאר מאכלים ולא לצמצומו לסילקא. ומח' עם התוס' אינה אלא בהבנת הגמ', שהיא מדברת על עניין אחר (להלן) אך לא לדינא.
מאידך לפי ההסבר השני ברא"ש, שודאי יש טוחן באוכלים אם הופך לקמח אולי אכן חולקים תוס' ורא"ש, ולפי הרא"ש סילקא יהיה מותר משום שרק נחתך ולא נטחן ממש, ולפי התוס' יהיה אסור אם נחתך דק דק. ולפי ההסבר הזה נאמר שלתוס' טוחן הוא הכנה לדבר נוסף, חלק מתהליך היצירה, ולכן כל ירק הראוי לאכילה אפשר לטוחנו או לחתכו. אך סילקא ודומיו צריכים עוד הכשרה ועל כן יש בזה מלאכה. ולרא"ש טוחן הוא יצירת מוצר בעל שם חדש, הפיכתו לאבקה או קמח הינה תוצר שונה לחלוטין. ואין העניין קשור לצורך בבישול.
תה"ד (סימן נו) כתב אף הוא שאין טחינה באוכלים, אבל הביא גם את שיטת רא"ם ואו"ז שיש טחינה בפירות. אך בדבר שאינו גידולי קרקע, אין טחינה. ולא הסביר מדוע. חומרת היראים הובאה למעשה בבה"ל (שכא, ד"ה המחתך). ואולי שיטתם, שעצם הפירוק לגורמים קטנים היא גופא המלאכה, יש בזה חכמה וכוונה ועל כן נאסר.
ר"ח (עד, ב) מתייחס אל אופן הטחינה. ונראה שם מתיר חיתוך באוכלין, שכן לדעתו 'פרים' היינו כתישה ולא חיתוך, ובזה ייתכן וסובר כרא"ש לפי הסברנו השני.
שיטת רמב"ם
שיטת הרמב"ם היא שגם באוכלין יש טחינה (ז, ה; ח, טו; כא, יח) אך ב' פעמים (פ"ז,פכ"א) כותב את הביטוי 'הטוחן בכדי לבשלו' והיינו שיש עוד שלב בתהליך ולא הכנה לאכילה ממש. כך בפשט דבריו. וראה בפרק כא, יח שם כתב 'ואין טחינה בפירות', שבפשטות פירות אינם מתבשלים, ואם כן מתבשלים אזי יורדים מברכתם והרי זה לגריעות העניין. וסברא היא כרשב"א וכקר"נ לעיל שאדם יכול לאכול כפי רצונו.
הכס"מ מעדיף גירסא זו על פני הגירסא 'אין טחינה אלא בפירות'. ודלא כרב המגיד שמסתפק בשתי הגרסאות. ולפי זה כל ירק חי מותר לחתוך לפי הגודל שרוצה. אך ערוך השולחן מקשה שכן כתוב בירושלמי איסור טחינה במלח ופלפל? ועונה שיתכן ש'כדי לבשלו' של הרמב"ם הוא שיעור החיתוך, וכל ירק כפי עניינו. ובעיקר שיטתו כתב שהאיסור בחיתוך דק דק הוא לפי הדרך המכינה לאכילה. ובדרך כלל פירות לא נחתכים דק דק.
ולפי ההסבר הראשון ברמב"ם שהעיקר הוא בבישול הרי שהרמב"ם סובר כתוס' שטחינה לצורך בישול. אך לערוך השולחן נראה שעצם הפירוק לגורמים הוא המלאכה וכמ"ש הרמב"ם עצמו בפרק ז 'שהטוחן לוקח גוף אחד ומחלקו לגופים הרבה, וכל העושה דבר הדומה לזה הרי זה תולדת טוחן'.
אופני הטחינה
מלאכת הטחינה במקורה היא הפיכת גוש לגרגרים קטנטנים, כעין קמח, ע"י כלים יעודיים למלאכה. ויש לברר האם אופן הביצוע של המלאכה הוא מגדריה או שמא רק התוצאה היא המכריעה.
הגמרא לקמן אומרת (קמא, א):
אמר רב יהודה: הני פלפלי מידק חדא חדא בקתא דסכינא - שרי, תרתי - אסיר. רבא אמר: כיון דמשני - אפילו טובא נמי.
היינו שנחלקו כאן האמוראים האם בשינוי אחד סגי בשביל להתיר את הטחינה או לא. ועל גבי מח' זו יש מח' ראשונים האם ההיתר האמור מתייחס לשבת או רק ליו"ט.
תוס' במקום (ד"ה הני פלפלי) מביא את שתי הדעות, וכן הרי"ף כאן מביאם ומכריע להיתר גם בשבת. לעומתו, ר"ח (על הגמ' שם) המביא את שתיהן נוקט לעיקר שמדובר רק ביו"ט. וצ"ע במאי פליגי.
ואולי אפשר לומר שלפי ר"ח לא ניתן להעמיד את הגמ' בשבת, משום שאין כאן סיבה להיתר. ומה בכך שיש שינוי? והרי כל מלאכה שנעשית בשינוי דינה הוא פטור אבל אסור, לא היתר! ועל כן יותר נראה לו להעמיד את הסוגיא הזו ביו"ט.
אך הרי"ף ודעימיה נוקטים שהשינוי אכן מועיל להתיר. ושואל הרי"ד (פסקי רי"ד עד, ב):
ואי קשיא, כיון דכדרכו חייב משום טוחן, על ידי שינוי [יהא] פטור אבל אסור. תשובה, קתא דסכינא הוא שינוי גמור, דבין מדוך של אבן למדוך של עץ הוא שינוי, כדתנן בפרק קמא דביצה בית שמאי אומ' תבלין נידוכין במדוך שלעץ והמלח בפך ובעץ הפרור, ובית הלל אומ' תבלין נידוכין כדרכן במדוך של אבן והמלח במדוך של עץ, אלמא מדוך של עץ הוא שינוי. וקתא דסכינא הוא שינוי גמור, הילכך מותר לכתחילה, כדאמרן גבי בורר דבנפה וכברה חייב חטאת, ובקנון ובתמחוי דהוי שינוי פטור אבל אסור, וביד דהוי שינוי גמור מותר לכתחילה.
ובתוספת ביאור קטנה כתב (קמא, א):
אמ' רב יהוד' הני פילפלי מידק חדא חדא בקתא דסכינא שרי, תרתי אסיר. רבא אמ' כיון דמשני אפי' טובא נמי. פי' זהו שינוי, דשינוי דמדוך שלעץ הוא שינוי אחד, דכדרכן הוא במדוך שלאבן, כדאמרן בפר"ק ביצה, וקתא דסכינא הוא שינוי דשינוי, הילכך אפי' טובא שרי ואפילו בשבת.
ובהגדרת השינוי הגמור כתב החזו"א שעל אף שאין שינוי בתוצאה כיון שהדרך קשה יותר, הרי זה מפקיע משם המלאכה.
ומה יענה על כך ר"ח? אפשר לומר שאינו סובר שיש הגדרה של שינוי גמור. אם אכן הפעולה שונה בתכלית הן בדרך והן בתוצאה, אזי על אף שהיא דומה אין בזה כדי להחשיבה כמלאכה. אך כאן שהתוצאה מקבילה, מדוע שיחשב לשינוי גמור שמפקיע משם מלאכה. ונראה שאף בהיתרי בורר (עד, א) לא נקט שהם משום שינוי במלאכה כמו שכתב כן רי"ד, אלא משום שהם דרך אכילה.
לפי דברי ר"ח הנ"ל, נראה שהעיקר הוא בתוצאה היוצרת דבר בעל שם חדש, ובריסוק יש פעולה נוספת שאיננה הכרחית באכילה ונותנת צורה חדשה לאוכל. אך בחיתוך אוכלים לא שייך לדבר על טחינה כמ"ש הרא"ש (לפי אחד הביאורים) שהתורה לא הורתה כיצד על האדם לאכול את מאכלו.
איסור טחינה מצד עובדין דחול
כפי שראינו נחלקו בדבר האם ניתן להקל ולטחון הרבה פלפלים בשינוי רק ביו"ט או גם בשבת. רוב הראשונים נקטו שמותר גם בשבת ואכן כך פסק למעשה שו"ע (שכא, ז):
מותר לדוך פלפלין, אפילו הרבה יחד, והוא שידוכם בקתא של סכין ובקערה.
ונחלקו אחרונים האם צריך שינוי הן בסכין והן בקערה או שמא או או קתני. המג"א (ס"ק ט) הבין דלא כב"י, וכותב שאו או קתני, והיינו שצריך או שינוי בקערה או שינוי בסכין. אך מ"ב, בשם כמה אחרונים ראה שעה"צ, נקט כפשט לשון השו"ע והכרעתו שצריך שני שינויים. הצורך בשינוי מקום החיתוך הוא משום 'עובדין דחול'.
בהמשך השו"ע יש דין מיוחד ביחס למגרדת. שם פוסק השו"ע בעקבות שו"ת הריב"ש שאין לדוך בפומפיה משום עובדין דחול. ונראה שהחידוש בדברי ריב"ש שאפילו גבינה שאינה גידולי קרקע, ומלכתחילה אין בה דין טוחן, בכל זאת אסורה משום עובדין דחול. ואף לאלתר אוסרים להשתמש במגרדת. ולפי זה נראה שהוא הדין שאסור להשתמש ב'סלייסר' (slicer) בשבת, אפילו לצורך שימוש מיידי בסעודה.
גודל החתיכות
למעשה, שו"ע פסק שאין לחתוך ירק דק דק אך לא ביאר מהו שיעור זה. ואכן היראים כתב (סימן רעד):
הלכך יזהר אדם שלא ישליך פירות לפירורין דקין ושיעור דקיקותם ופרירותם לא ידעתי לברר.
ונראה בדבר כמה דעות באחרונים. מדברי החזו"א (סימן נז ד"ה והנה) נראה שצריך בשבת לחתוך מעט גדול יותר מאשר רגיל לחתוך ביום חול. אך עדיין אין בזה הגדרה אחידה ברורה. וכתב גרש"ז (מנחת שלמה א, צא אות יג):
ולפי"ז צ"ל דטעמא שמותר לחתוך בשבת פירות וירקות גדולים לחתיכות קטנות שראויות מיד לאכילה הוא מפני שעדיין צריכים לשיניים הטוחנות אותם, ושאני ביקוע עצים שראויים לתפקידם מיד בלי שום טחינה, גם משום כך מותר לחתוך דק דק מהעובי של צנון וכדומה הואיל והחתיכות הן עדיין גדולות הזקוקין לשיניים טוחנות.
לפי דבריו הגדרת הטחינה היא תחליף מלא לצורך בלעיסה. והזכרנו לעיל מעין סברא זו. ויוצא לפי הגדרה זו שטחינה היא לחתיכות מאד מאד קטנות, עד כדי היותם כמעט רסק שיכולים להיבלע בשתיה.
וראיתי ברב רימון שגודל החלקים נמדד לפי היכולת לזהות אותם עם ירקות הדומים להם כגון סלט ירקות בו לא ניתן להבחין בין חתיכות העגבניה והגמבה האדומה.
וחשבתי אולי על כיוון נוסף - אם החתיכה קטנה כל כך עד שאין האדם הרגיל יאכלה בפני עצמה ע"י נעיצת מזלג או קיסם, אזי הדבר אומר שהיא איבדה כל חשיבות עצמית, וחשיבותה היא רק עם התערובת כולה.
כתישה
באופן פשוט טחינה היא הפיכת גוש אחיד טבעי לפירורים – כגרגרים לקמח. דנו למעלה באריכות בדין חיתוך ולא טחינה ועתה נעבור לשאלה נוספת. אמנם הרבה ראשונים כתבו שאין בירקות ופירות חיים דין טוחן, אלא רק אם טחינתם או חיתוכם מביא לבישול, אך לפי מה שהחמיר שו"ע שאכן המחתך ירק דק דק חייב משום טוחן (שכא, יב) מה יהיה הדין במעיכה וריסוק?
החזו"א (סימן נז, ד"ה ואמנם; ד"ה נמצינו) כתב:
ולכן נראה דלא התיר הרשב"א רק חיתוך דק דק כיון דעיקר החיתוך הוא דרך אכילה אין חילוק בין חתיכות קטנות וגדולות והכל מקרי דרך אכילה אבל ריסוק היינו כתישה כמעשה הטחינה ממש ואין זו דרך אכילה אלא תיקון המאכל על צורה אחרת אין אכילתו מיד פועלת כאן כלום.. נמצינו למידין דשחיקת בננות לפני התינוקות בשבת שאינם יכולים ללעוס אפי' להאכילם לאלתר אין כאן היתר של הרשב"א וג' היתירים הראשונים שהזכיר ב"י כבר הכריע בשו"ע כפרש"י דפרים סילקא ובכל ירק חייב וגם לא הזכיר ע"מ לבשל וא"כ יש בזה חיוב חטאת ואין לנו להתיר רק ע"י שינוי בקתא דסכינא או קתא דכף ומזלג ולבריאות התינוק אין השינוי מזיק שאין כאן שינוי בתוצאות השחיקה אלא שיש כאן שינוי בעבודתו של השוחק שצריך טרחא טפי.
כלומר, במעיכה יש צורה חדשה של המאכל, והיא כעין צורת הקמח החדשה היוצאת מן הגרגרים. ועל כן הדבר אסור לגמרי. וכמוהו החמיר גם שש"כ (ו, א).
לעומתם כתב האג"מ (או"ח חלק ד, עד, טוחן ב):
אבל בריסוק הבננות נראה שאין לאסור אף לשיטת החזון איש דאין להתיר אף סמוך לאכילה בדק דק כטחינה ממש דענין טחינה הוא כשנעשו פירורין ורסיסין דקין כטחינת קמח וכדומה וזה א"א לעשות ע"י מזלג וכף אלא דנשאר רק חתיכה אחת אך שנעשה רך מאד בלחות הרבה וגם המראה לא נשתנה, והחזו"א בעצמו בד"ה ולהאמור כתב שכעין זה לא הוי טחינה דכתב דמיירי שאינן נפרכין לרסיסים אלא נעשין רכין ואין זה טחינה, וכן מסתבר בפשיטות שלכן לא שייך טחינה כלל בריסוק בננות, ולכן לא מובן מש"כ החזו"א דבשחיקת בננות לפני התינוקות בשבת איכא איסור טחינה... ואינו כן שחיקת בננות שא"א ע"י שחיקה לעשותן רסיסין אלא הוא בכל שחיקה שיהיה לא מתפרדין לפירורין אלא שהוא דבר אחד כמתחלה אלא שנעשה רך מאד בלחות הרבה כידוע וגם בדקנו בעצמנו ששחקנו גרוגרות ושחקנו בננה על מגררת וראינו שהוא כן. ולכן יש להתיר לשחוק בננות לתינוקות סמוך לאכילתן גם במזלג כדרך שהנשים שוחקות להתינוקות. והנה גם החזו"א מתיר שם בשינוי והשינוי כתב שהוא בקתא דסכינא או קתא דכף ומזלג, ולכאורה כף עצמו והקתא דכף שוין לענין קושי השחיקה וכמדומני שבכף שהוא עגול מתחתיו קשה יותר לשחוק בו מבהקתא ומ"ט מחשיב הקתא לשינוי ואולי משום שהוא שינוי בעצם מלאכות דעושין בכף ולא בקתא עדיף ליה. ולכן למעשה אם אפשר לשחוק שיהיה טוב להתינוקות גם בקתא טוב לעשות כן לצאת גם שיטת החזו"א אבל אם הוא דבר קשה לפניה מותרת לשחוק גם במזלג. [וק"ק להחזו"א דמשמע דאיכא איסור דאורייתא לשחוק בננות כדרך הנשים בחול איך מתיר בשינוי הא מדרבנן אסרו כל מלאכה בשינוי וצע"ק]. ולגבי לישה מסתבר שאין בזה כיון דלא היה כאן נתינת משקה כדרך לישה אלא שהוא דבוק בעלמא ע"י הליחות שבו.
וכן התירו עוד אחרונים כיחו"ד ומנוחת אהבה.
לאלתר
הרשב"א בתשובה כותב (חלק ד, עה):
מסתברא דהא דפריס סילקא דוקא במחתך דק דק כדי לאוכלו למחר או אפי' לבו ביום ולאחר שעה. לפי שדרכו של סילקא לחתכו דק דק בערב בשולו. וכל שדרכו בכך ומניחו לאחר שעה חייב. אבל לאוכלו מיד מותר. שלא אסרו על אדם לאכול מאכלו חתיכו' גדולות או קטנות. דכענין שאמרו (שבת ע"ד ע"א) לענין בורר היו לפניו שני מיני אוכלין בורר ואוכל. בורר ומניח לא יברור. ואם בורר חייב חטאת. ופירשה אביי דה"ק בורר ואוכ' לאלתר. בורר ומניח לאלתר ולבו ביום לא יברור. ואם בירר נעשה כבורר לאוצר וחייב חטאת. דאלמא כל שאוכל לאלתר כדרך שדרכן של בני אדם לאכול אף על פי שיש באותו צד בעצמו חיוב חטאת בשמניח לאחר זמן ואפי' לבו ביום וה"נ דכוותה היא.
אך דעת השלטי גיבורים שאין להשוות ביניהם. וכן נקט המג"א וכן החזו"א החמיר ונימק מסברא:
ובעיקר דינו של הרשב"א נראה דהרשב"ם וסמ"ג והמרדכי והרא"מ שהביא הגה"מ אינם מחלקים בין סמוך לסעודה או לא דלא לישתמיט שלא יהו מפרשים הדבר ובתה"ד סי' נ"ו מבואר בהדיא שהבשר לפניו לאכול ואינו יכול ללעוס
ורוצה לחתוך דק דק ולא הביא כלל דברי הרשב"א והר"ן ובסברא יש לחלק בין בורר לטוחן שמשנה צורה ראשונה טפי, וגם אינו דרך אכילה.
ואף השו"ע לא הביא דינו של הרשב"א, אך בבית יוסף נראה שהכריע כמוהו שכתב 'ומשמע דליכא מאן דפליג עליה דהרשב"א בהא דהא שפיר מייתי ראיה מההיא דבורר'. ואמנם הרמ"א הביאו. ולמעשה רוב הפוסקים נוקטים לקולא.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת חיי שרה תשפז
לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה. הרי קי"ל שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין? ואיך מתה שרה על ידי המצוה. וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. מה תלמוד לומר אֶת פִּיהָ, הול"ל 'ונשאל אותה'. כיצד נשא אברהם את הגר בת פרעה שהיא מצרית, וישראל אסור במצרית.
מידות הראי"ה מידת הברית: מוסר טבעי ומושכל
ברית א'
השיעור עוסק במושג הברית כהטבעה מוסרית פנימית ובלתי תלויה, המהווה את טבעו הבסיסי והישר של האדם. בהמשך מוסבר כיצד פגם הברית מערער את הטבעיות הזו, ומדוע תיקונו דורש מעבר לעבודת ה' תבונית ומאומצת הנובעת מתוך שכל ותשובה מאהבה.
וירא מהכנסת אורחים ועד בירור הייעוד
שיחת מוצ"ש פרשת וירא
השיעור עוסק בגדריה ומשמעותה של מצוות הכנסת אורחים ככוח של קירוב וחסד, תוך השוואה בין מקורות שונים והעמקה בדמותו של אברהם אבינו. בהמשך נבחנים הניסיונות וההיפרדויות בחיי אברהם כמסע של בירור רוחני, המחדד את ייחודו ומעלתו של עם ישראל.
שם משמואל על הפרשה ההבדל בין יצחק לאברהם
שם משמואל על הפרשה - וירא - חלק א'
תפקיד של כל אחד מהמלאכים שבאו אל אברהם. לידת יצחק, שהוא מידת הגבורה, לאברהם, שהוא מידת החסד, בהתאם לציווי ה' לאברהם על מצוות מילה. כשצדיק נמצא בעיר הוא מושך אליו קדושה שמביאה שפע ודוחה את החושך.
שיעורים בספר יהושע הטבע והנס בארץ ישראל
יהושע פרק ג'
למה חשוב לומר שתהליך מעבר הירדן מתחיל בבוקר? מהי חשיבותו של ארון הברית באירוע מעבר הירדן? כיצד נכנסו כל עם ישראל יחד בין שני בדי ארון הברית, ואיך זה מסתדר עם דברי יהושוע שאמר לעם להתרחק מארון הברית?
מאמר שלישי מדרגת החסיד וראיית המלאכים
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק במדרגתו הרוחנית של ה'חסיד' בספר הכוזרי, החווה השגחה אלוהית מתמדת ומודעות עמוקה לבורא בכל תנועה ודיבור. מתוך כך נידונה המחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן ולריה"ל סביב ממשות ההתגלות של מלאכים בעולם והשגתם על ידי יחידי סגולה.
וירא הכנסת אורחים בפרשה ובהפטרה ובשורת הולדת בן באורח ניסי - פרשת 'וירא'
אברהם אבינו והאישה השונמית מכניסי אורחים, ושניהם מתבשרים בהולדת בן, אשר אינם יודעים מה יעלה בגורלו. שרה והשונמית גבורת האימהות.
רביבים לימוד גמרא ועיון לנשים
חובה לנשים להרחיב ולהעמיק בלימוד התורה וההלכה, תוך הבנת ההיגיון הפנימי שבתורה, כפי שעולה מהתלמוד ומפרשיו | בכלל זה חובה ללמוד באופן כללי גם את המצוות שאינן נוגעות למעשה | פסקו הראשונים שאין ללמד את הבת תורה, שמא מתוך לימודה תורֶה היתר בדברים אסורים | אולם אישה שרוצה ללמוד מעצמה, רשאית ללמוד תנ"ך ותורה שבעל פה בעיון, ויש לה שכר על כך | בכל הדורות היו נשים שלמדו תורה והגיעו בה לרמה גבוהה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת וירא תשפז
בְּאֵלוֹנֵי מַמְרֵא – הוּא שֶׁנָּתַן לוֹ עֵצָה עַל הַמִּילָה . איך שאל אברהם אע"ה עצה אם לקיים ציווי המקום. וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים - אצל אברהם המלאכים נדמו כאנשים, גם אצל לוט נדמו כאנשים דכתיב וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ. והכתוב קראם מלאכים מה הטעם לשינוי לשון הכתוב. בְּיוֹם הַמִּשְׁתֶּה הֵבִיאוּ הַשָּׂרוֹת בְּנֵיהֶן עִמָּהֶן וְהֵנִיקָה אוֹתָם שרה. קשה איך היתה מותרת להניק את התינוקות של הגויים. ונפסק בשו"ע ישראלית לא תניק לבן עובד כוכבים אפילו בשכר.
וירא פרשת וירא – שותפים עם השם
איך ייתכן שהקב"ה בורא העולם אומר שאינו יכול להפוך את סדום מבלי לגלות זאת תחילה לאברהם אבינו? מה ההגיון?
