ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- שבת ומועדים
- שבת
- שיעורים במסכת שבת
קשירה במשכן היכא הואי? אמר רבא: שכן קושרין ביתדות אהלים. א"ל אביי ההוא קושר על מנת להתיר הוא! אלא אמר אביי: שכן אורגי יריעות שנפסקה להן נימא קושרים אותה. - אמר ליה רבא: תרצת קושר, מתיר מאי איכא למימר? וכי תימא: דאי מתרמי ליה תרי חוטי קיטרי בהדי הדדי, שרי חד וקטר חד - השתא לפני מלך בשר ודם אין עושין כן, לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא עושין! אלא אמר רבא ואיתימא רבי עילאי: שכן צדי חלזון קושרין ומתירין.
העולה מכאן שדעת אביי שהמקור הוא מאורגי היריעות, ודעת רבא שקשירה נלמדה מציידי חלזונות. וחשובה דחייתו של רבא, 'מתיר מאי איכא למימר?' להבנתו בכדי לדבר על קושר הכרחי הוא שהמציאות עליה דנים תכלול אפשרות של התרה, ואם אין אפשרות כזו, על כרחך לא נלמד קושר משם. ולמדנו מכאן על התרה כמלאכה הופכית לקושר.
ואמנם בירושלמי (ז, ב) משמע שסוברים כדעת אביי שלמדו מאריגת היריעות. שכן כתבו שם:
מה קשירה היתה במשכן שהיו קושרין את המיתרים. ולא לשעה היתה. אמר ר' יסה מכיון שהיו חונין ונוסעין על פי הדיבור כמי שהוא לעולם. א"ר יוסה מכיון שהבטיחן הקדוש ברוך הוא שהוא מכניסן לארץ כמי שהיא לשעה. א"ר פינחס מתופרי יריעות למדו. נפסק היה קושרו חזר ונפסק לעשותן קשרים קשרים אי אפשר. אלא חוזר ומתיר את הראשון.
כלומר דוחים כמו בבבלי את הלימוד מקשירת המיתרים אל היתדות, ונשארים בלימוד מהיריעות. ובאשר לשאלת רבא 'מתיר מאי איכא למימר' – הירושלמי לומד את המתיר גם מהיריעות ולא מציידי החלזון. ונשוב לגמ' אלו בהמשך.
שלוש דרגות בקושר
בהמשך המסכת הגמ' אומרת שיש ג' דרגות בקשירה (קיא, ב):
ואלו קשרים שחייבין עליהן: קשר הגמלין, וקשר הספנין. וכשם שהוא חייב על קישורן כך הוא חייב על היתרן...איתמר: התיר רצועות מנעל וסנדל, 1. תני חדא: חייב חטאת, 2. ותניא אידך: פטור אבל אסור, 3. ותניא אידך מותר לכתחילה. קשיא מנעל אמנעל, קשיא סנדל אסנדל!
מנעל אמנעל לא קשיא: 1. הא דקתני חייב חטאת בדאושכפי [סנדלרים –קשר שלא יצא לעולם] 2. פטור אבל אסור בדרבנן [קשר שלא ניתר תמיד ואפשר לנעול הנעל ללא התרתו אך יש זמנים שניתר] 3. מותר לכתחלה בדבני מחוזא [קשר שחייבים להתירו כל יום].
סנדל אסנדל לא קשיא: 1. הא דקתני חייב חטאת בדטייעי, דקטרי אושכפי 2. פטור אבל אסור בדחומרתא דקטרי אינהו [לולאות שקושרים סתם אנשים אפ' לא אומנים אך יכול להתקיים הרבה] 3. מותר לכתחילה בסנדל דנפקי ביה בי תרי [שיוצאים בו שניים וממילא כל יום ניתר ונקשר לפי הנועל].
כלומר מתוך הסתירות בגמ' יוצא שיש מדרג של קשרים.
קשר של קיימא
ובפשטות נראה שהמדרג תלוי בקיימות הקשר – קשר המתקיים תמידית אסור מדאו', המתקיים זמנית אסור מדרבנן, ואילו קשר הניתר בכל יום מותר לכת'. וכך נראה מהסוגיות שכולן עוסקות בקשרים או בחבלים שעשויים להיות ניתרים או לא, וכמו שאומר רבי יהודה (קיג, א):
כלל אמר רבי יהודה: כל קשר שאינו של קיימא - אין חייבין עליו.
ואף שיש בראשונים (ראה תוס' וריטב"א שם) דיונים בהבנת דבריו על פי מיקומם במשנה, נראה שזהו כלל מוסכם לכו"ע. ועל כן רש"י במשנה זו (קיא, ב ד"ה ואלו קשרים) כותב שקושר ומתיר שחייבו עליהם הוא במתקיים לעולם. ואף הרא"ש (פרק טו, א) הלך בשיטת רש"י שהכל תלוי בקיימות של הקשר.
מהו קיימא
בעצם הגדרת קיימא יש דעות רבות בראשונים, לפי רש"י מדובר בקשר שאמור להתקיים תמיד. אמנם בבית יוסף (שיז, א) ביאר באריכות שיטתו ומסקנתו שקשר המתקיים יותר משבוע הוא איסור דאורייתא, אך חיוב חטאת יהיה באם מתקיים יותר מחודש. לעומת זאת, י"א (אורחות חיים וביאורו על פי ב"י) שחיוב חטאת הוא כבר בקשר העומד שמונה ימים, פחות מכך פטור אבל אסור, ולכן צריך להתיר את הקשר כל יום, משום שכך עולה בגמ' בכל היתרי הקשירה משום שמדובר בקשרים הניתרים בכל יום. וראה בבית יוסף שם, עוד כמה שיטות ראשונים בנוגע לזמן קיום הקשר.
נקודה משמעותית נוספת בהגדרת קיימא היא בשאלה במי הקיימות תלויה – בקושר או ברגילות של העולם? הט"ז (שיז, ס"ק א) חולק על הסבר הב"י ברש"י, שיש חילוק בין חודש לשבוע ליום. ומקשה דמניין לו לרש"י לחלק כן? וכי זו גזירת הכתוב? אלא אומר הט"ז, לפי רש"י ודעימיה:
הכל תלוי בדעת האדם הקושר לחוד דאם דעתו שישאר כן לעולם דהיינו כל זמן שאפשרי לו להיות קיים ולא יצטרך להתירו ואינו קצב זמן בדעתו מתי יתירו זהו חייב ואם קוצב בדעתו איזו זמן שבודאי יתירו אז פטור יהיה הזמן מה שיהיה דחיוב אין כאן כיון שיש לו עכ"פ זמן ואיסור יש כאן שתוך אותו הזמן הוא מיקרי של קיום אבל אם חושב בדעתו להתירו ביומו זה לא מקרי זמן כלל ומותר לכתחלה.
אך הביאור הלכה בתחילת הסימן חולק על הט"ז וסובר שהקשר אינו תלוי כלל בדעתו של האדם, אלא בדרך העולם בקיימות הקשר המסוים אותו קשרו. דאל"כ אף הקשרים הברורים שהם מדאורייתא כקשר הגמלין והספנים יהיה מותר אם דעתו להתירו באותו יום, וזה לא מצינו לאף אחד שיאמר כן.
מעשה אומן
לעומת רש"י ורא"ש שהתנאי היחידי הוא קשר של קיימא, הרי"ף (דפי רי"ף שבת מא, ב) והרמב"ם (שבת י, א) כותבים תנאי נוסף והוא שהקשר צריך להיות גם מעשה אומן. וכ' על זה הרא"ש (טו, א):
ולא נהירא דבקשר של קיימא אין חילוק בין מעשה אומן למעשה הדיוט.
ומשני כיוונים יש לבאר דבריהם – מקור וסברא. שהרי כפי שכתבנו מפשט הגמרא עולה לכאורה שרק התנאי של קיימות הקשר הוא הקובע את מידת איסורו או היתרו. וכמה מפרשים ביארו שהמקור ללימוד מעשה אומן – הוא אושכפי, היינו הרצענים. בשתי התשובות לסתירות בגמ' מעמידים את חיוב החטאת בקשירה של רצענים. ונראה שהם מבינים שלא בכדי הוא. אלא דווקא במצב של קשירה תמידית שנעשית ע"י אומנים בדבר יש חיוב. ועוד כ' הגר"א בביאורו לשו"ע (שיז, א ד"ה כגון) שמקורם הוא מפשט המשנה האומרת: 'ואלו קשרים שחייבין עליהן: קשר הגמלין, וקשר הספנין'. מדוע לא כתבה המשנה קשר הגמלים? קשר הספינות? מדוע הדגש הוא על האיש ולא על החפץ?! על כרחך המשנה רוצה ללמדנו שקשר המחייב הוא קשר האומנים.
אך כאמור, יש עוד לעיין בסברא, מדוע שנצריך דווקא מעשה אומן? ובהמשך בעז"ה נבאר סברתם.
מהו מעשה אומן?
השלטי גיבורים (מא, א אות ג; וכן הביאו ד"מ שיז, אות א) הסתפק בתנאי זה וכ' שאינו ברור:
וקשר אומן לא נתברר לי היטב היאך הוא מיהו נראה מלשון אלפסי הוא קשר שקושרים אותו הדק היטב ומכאן נראה לי שיצא האזהרה שכשקושרין שני קשרים זה על זה שאין מתירין אותו בשבת ואף על פי שההוא קשר עשוי להתיר בו ביום אף על פי כן נזהרין בקשירתו ובהתרתו משום דהוה קשר אמיץ.
הרמ"א פסק להלכה את דברי השל"ג. ומדבריהם יוצא שקשר של אומן הוא קשר חזק מאד, אך לאו דווקא מעשה אומנות או מומחיות.
אך הסבר זה קשה משום שהגדרת הראשונים היא מעשה אומנות ולא מעשה של חוזק? ועוד שפסקו שאם יש אחד מתנאים בלבד כגון של קיימא אך לא אומן או של אומן אך לא קיימא פטור אבל אסור. ואם מעשה אומן הוא תלוי בחוזק, איך יתכן של קיימא ולא חזק?
דברים אלו מקשה ערוך השולחן (שיז, י):
אמנם עיקרי הדברים תמוהים דאם רק בחוזק תלוי, מה זה שאמרו מעשה אומן? והרי לא באומנות תליא אלא בחיזוק ורפיון! ועוד כיון שאמרו קשר של קיימא ומעשה אומן וכל קשר של קיימא מסתמא הוא בחוזק דאיך יעשו קשר של קיימא ברפיון ומעשה אומן נוסף לזה?! ופשיטא שמעשה אומן הוא שבעצם עשיית הקשר יש איזה אומנות שאין ההדיוט יכול לעשותו.
ולפי דבריו מעשה אומן הוא כמשמעו, מעשה אומנות. ואכן יש אנשים מומחים בתחום קשרים, והם יודעים לעשות הרבה סוגי קשרים מיוחדים המתאימים לתנאים שונים.
אך גם הסבר זה טעון בירור, שכן מדוע רי"ף ורמב"ם יצריכו מעשה אומנות דווקא בקושר? וכי הצריכו בישול של שפים וקונדיטורים בשביל להתחייב במלאכת בישול ואפיה? ברור שיש אומנות בתחומים רבים, אז מדוע דווקא בקושר הצריכו?
מה בין קושר לתופר
ונראה שיסוד הדברים נעוץ בהבנת מהותה של מלאכת קושר. הרי יש לשאול מה בין מלאכת קושר למלאכת תופר? על פניו, ביסודם שניהם עסוקים בחיבור ע"י חוטים ומדוע יש שתי מלאכות נפרדות? (ראה להלן בתוספת ביאור והרחבה במלאכת תופר).
ונבאר הבדל אחד ואולי על פיו יובנו דברי ערוך השולחן ברי"ף ורמב"ם.
בהמשך דברי ערוך השולחן (סעיף יח) הוא שואל:
ואם תשאל דא"כ קושר ותופר אחת הם דהא גם קושר מחבר הדברים זה לזה? דאינו כן דחיבור דקשר ראוי להתירו ולהשיבו לקדמותו משא"כ בתופר ומדבק שכשירצה להשיבם לקדמותם בהכרח לקלקלם ולקרוע זה מזה מה שאינו כן בקושר:
כלומר, בתפירה יש חיבור מהותי עד כדי כך שבחזרה ממנו יש קלקול של מצב – קורע. אך חזרה ממצב של קשירה היא התרה, ובהתרה הכל חוזר על מקומו הראשון ללא שינוי מהותי וללא קלקול.
ובכיוון זה והסבר קצת יותר מהותי כתב אג"מ (או"ח ג פד ד"ה והנה):
והנה משמע דאף לחבר בתפירה שני בגדים שלא נעשים כאחד כהא דשלל של כובסין (ה.ע. קשירה של בגדים שונים גדולים וקטנים ע"מ שלא יאבדו) שא"א להחשיבם כבגד אחד אלא שנעשו שני דברים מחוברים זה לזה נמי יתחייב משום תופר, (אף שאין לי ראיה מפורשת לזה), אבל הוא משום דהחבור בתפירה הרי מצד החבור במקום התפירה היה אפשר להיות כדבר אחד ורק מצד אחר ניכר שהם שני דברים מחוברים ולא דמי לחבור דקשירה וחבור דפריפה וקרסים וכפתרים - שעצם החבור במקום החבור ניכר שהוא רק חבור שני דברים זה לזה, ולא שנעשו דבר אחד, דלכן אין זה ענין תפירה.
לפי דבריו הגדרת הקשירה היא חיבור חיצוני של שני דברים שאינם הופכים להיות אחד, משא"כ בתפירה שעניינה להפוך חלקים נפרדים לדבר אחד.
לפי זה יובן מדוע צריך דווקא מעשה אומן, כפשוטו, מעשה אומנותי. כיון שמלאכת הקשירה אינה מלאכה שיש בה יצירה, שהרי היא חוזרת לעצמה ללא שינוי כלל, ואף בזמן הקשירה אינה נחשבת למאוחדת אלא לקשורה בלבד, אזי יש כאן חסרון בחשיבות. אך אם עשייתה תלויה היא במעשה מיוחד, מעשה אומנות, אזי יש בה חשיבות.
ביאור בהסבר הראשונים במשנה עפ"י הנ"ל
ובזה נבין מהלך בביאור המשנה של אלו קשרים (פרק טו, משנה א). רע"ב כתב שקשר של קיימא נלמד מאורגי יריעות, ואילו איסור מתיר נלמד מציידי חלזונות. והקשה רעק"א על המשנה שבמהלך הגמ' נדחתה האפשרות של לימוד מאורגי יריעות שכן א"א ללמוד משם מתיר, ולמסקנה לומדים רק מציידי חלזונות. ומדוע א"כ כתב כך רע"ב?
ותירץ בעל תפארת ירושלים (מופיע בשולי הגליון בהוצאת זכר חנוך) שסבר רע"ב כרי"ף ורמב"ם שצריך גם מעשה אומן. ובאמת לומדים איסור קשירה מאורגי יריעות ולא מהציידים, משום שא"א ללמוד מעשה אומן מהציידים בגלל שעל אף שהקשרים בה היו מעשה אומן ועל כן מחויבים על התירם, אין מן ההכרח שהציידים היו אומנים בקשירה מחדש. וממילא חוזרים ליריעות ללמוד על קשר של קיימא. ולמדו זאת מדיוק הגמרא 'אמר ליה רבא: תרצת קושר, מתיר מאי איכא למימר?' – משמע שאכן קשירה נלמדת מקושרי יריעות. אלא שלא היה ביריעות מקום ללמוד ממנו התרה, ועל כן נזקקו ללימוד מציידי חלזון שיש בו קשרים והתרים של קיימא. אך היסוד לקשר של קיימא נלמד מאורגי היריעות.
ואילו לשיטת רש"י ודעימיה אזי הגמרא דוחה לחלוטין את דברי אביי והן הקשירה והן ההתרה נלמדים מציידי חלזון. ומכיון שאין הכרח של מעשה אומן בציידים אזי נשאר רק קשר של קיימא.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת חיי שרה תשפז
לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה. הרי קי"ל שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין? ואיך מתה שרה על ידי המצוה. וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. מה תלמוד לומר אֶת פִּיהָ, הול"ל 'ונשאל אותה'. כיצד נשא אברהם את הגר בת פרעה שהיא מצרית, וישראל אסור במצרית.
מידות הראי"ה מידת הברית: מוסר טבעי ומושכל
ברית א'
השיעור עוסק במושג הברית כהטבעה מוסרית פנימית ובלתי תלויה, המהווה את טבעו הבסיסי והישר של האדם. בהמשך מוסבר כיצד פגם הברית מערער את הטבעיות הזו, ומדוע תיקונו דורש מעבר לעבודת ה' תבונית ומאומצת הנובעת מתוך שכל ותשובה מאהבה.
וירא מהכנסת אורחים ועד בירור הייעוד
שיחת מוצ"ש פרשת וירא
השיעור עוסק בגדריה ומשמעותה של מצוות הכנסת אורחים ככוח של קירוב וחסד, תוך השוואה בין מקורות שונים והעמקה בדמותו של אברהם אבינו. בהמשך נבחנים הניסיונות וההיפרדויות בחיי אברהם כמסע של בירור רוחני, המחדד את ייחודו ומעלתו של עם ישראל.
שם משמואל על הפרשה ההבדל בין יצחק לאברהם
שם משמואל על הפרשה - וירא - חלק א'
תפקיד של כל אחד מהמלאכים שבאו אל אברהם. לידת יצחק, שהוא מידת הגבורה, לאברהם, שהוא מידת החסד, בהתאם לציווי ה' לאברהם על מצוות מילה. כשצדיק נמצא בעיר הוא מושך אליו קדושה שמביאה שפע ודוחה את החושך.
שיעורים בספר יהושע הטבע והנס בארץ ישראל
יהושע פרק ג'
למה חשוב לומר שתהליך מעבר הירדן מתחיל בבוקר? מהי חשיבותו של ארון הברית באירוע מעבר הירדן? כיצד נכנסו כל עם ישראל יחד בין שני בדי ארון הברית, ואיך זה מסתדר עם דברי יהושוע שאמר לעם להתרחק מארון הברית?
מאמר שלישי מדרגת החסיד וראיית המלאכים
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק במדרגתו הרוחנית של ה'חסיד' בספר הכוזרי, החווה השגחה אלוהית מתמדת ומודעות עמוקה לבורא בכל תנועה ודיבור. מתוך כך נידונה המחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן ולריה"ל סביב ממשות ההתגלות של מלאכים בעולם והשגתם על ידי יחידי סגולה.
וירא הכנסת אורחים בפרשה ובהפטרה ובשורת הולדת בן באורח ניסי - פרשת 'וירא'
אברהם אבינו והאישה השונמית מכניסי אורחים, ושניהם מתבשרים בהולדת בן, אשר אינם יודעים מה יעלה בגורלו. שרה והשונמית גבורת האימהות.
רביבים לימוד גמרא ועיון לנשים
חובה לנשים להרחיב ולהעמיק בלימוד התורה וההלכה, תוך הבנת ההיגיון הפנימי שבתורה, כפי שעולה מהתלמוד ומפרשיו | בכלל זה חובה ללמוד באופן כללי גם את המצוות שאינן נוגעות למעשה | פסקו הראשונים שאין ללמד את הבת תורה, שמא מתוך לימודה תורֶה היתר בדברים אסורים | אולם אישה שרוצה ללמוד מעצמה, רשאית ללמוד תנ"ך ותורה שבעל פה בעיון, ויש לה שכר על כך | בכל הדורות היו נשים שלמדו תורה והגיעו בה לרמה גבוהה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת וירא תשפז
בְּאֵלוֹנֵי מַמְרֵא – הוּא שֶׁנָּתַן לוֹ עֵצָה עַל הַמִּילָה . איך שאל אברהם אע"ה עצה אם לקיים ציווי המקום. וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים - אצל אברהם המלאכים נדמו כאנשים, גם אצל לוט נדמו כאנשים דכתיב וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ. והכתוב קראם מלאכים מה הטעם לשינוי לשון הכתוב. בְּיוֹם הַמִּשְׁתֶּה הֵבִיאוּ הַשָּׂרוֹת בְּנֵיהֶן עִמָּהֶן וְהֵנִיקָה אוֹתָם שרה. קשה איך היתה מותרת להניק את התינוקות של הגויים. ונפסק בשו"ע ישראלית לא תניק לבן עובד כוכבים אפילו בשכר.
וירא פרשת וירא – שותפים עם השם
איך ייתכן שהקב"ה בורא העולם אומר שאינו יכול להפוך את סדום מבלי לגלות זאת תחילה לאברהם אבינו? מה ההגיון?
