ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- סנהדרין
נראה לפרש דבגיטין לענין מילי דכפייה איירי דאהכי מייתי לה דאביי אשכח לרב יוסף דהוה יתיב וקא מעשה אגיטין אמר ליה והאנן הדיוטות אנן אבל אלהים לאו אמילי דעשוי מיירי אלא בדין בעלמא.
ואמנם, מושג הכפייה אינו העניין המרכזי במהלך הסוגיא שם, אך כיון שהוא נוגע ביסודות חשובים בהבנת דיני התורה ראינו לנכון להעמיק בו מעט ולעמוד על כמה עקרונות בסיסיים.
כדרכנו יש לברר ד' עמודי סוגיא: מקרה, דין, טעם, מקור. מה הכוונה בכפייה? איך מתבצעת? באלו מצוות או דיני תורה כופים? מה הטעם של הכפייה? מה המקור מהתורה לאפשרות של כפייה?
גמרא מרכזית בסוגיית כפייה מובאת בכתובות (פו, א):
א"ל רב כהנא לרב פפא, לדידך דאמרת: פריעת בעל חוב מצוה, אמר לא ניחא לי דאיעביד מצוה, מאי? א"ל, תנינא: במה דברים אמורים - במצות לא תעשה, אבל במצות עשה, כגון שאומרין לו עשה סוכה ואינו עושה, לולב ואינו עושה, מכין אותו עד שתצא נפשו.
בניתוח ראשוני של גמרא זו נראה שכפייה שייכת במצוות עשה מדאורייתא, שהרי אלו הדוגמאות המובאות באופן בלעדי. ועדיין לא ברור על מי מוטלת החובה לכפות, ומה הדין במצוות דרבנן. אם נשווה לדיני לאווין שבתורה הרי שם ישנם העונשים המפורשים בתורה ולכאורה פשוט שביצוע העונש מוטל על בי"ד ולא על כל יחיד.
והנה נחלקו בדבר זה רבותינו האחרונים. קצה"ח (ג, א) כתב בהתבסס על התוס' הנ"ל שבכל מקום בו יש כפייה הרי זה מוטל דווקא על בי"ד, ולעומתו כתב בנתיבות המשפט (סוף ס"ק א):
גם מה שכתב [בסק"א] דאי שעבודא לאו דאורייתא והבית דין כופין בעי בי"ד [מומחין] דוקא לכפותו דהדיוטות לאו בני עישוי נינהו. נראה לפענ"ד דליתא, דכיון דדמי לעשה סוכה ואינו עושה דכופין אותו לקיים המצוה, כל אדם מצווה להפריש חבירו מאיסור אפילו מי שאינו בכלל בית דין, כדמוכח בב"ק כ"ח [ע"א] גבי נרצע שכלו ימיו, דיכול רבו להכותו כדי להפרישו מאיסור שפחה, ע"ש.
רבינו בעל קצה"ח דוחה את הראיה משם בהערותיו 'משובב נתיבות', וסובר שאין לדמות בין קיום מצוות עשה לאפרושי מאיסורא. במ"ע של נתינת גט אם יחיד כופה הרי זה גט מעושה ופסול, ודווקא בי"ד רשאים לכוף. אך באיסורים מוטל על כל יחיד להפריש את חבירו ואין זה בגדר כפייה על עשייה.
המקור לכפייה
והנה, עד כאן לא ביררנו מה המקור לדין הכפייה, הניחא בלאווין, הרי העונש מפורש בתורה, אך במצוות עשה, מהיכי תיתי שניתן לכפות? הרמב"ם בספר המצוות (מצוות עשה קעו) כותב כך:
והמצוה הקע"ו היא שצונו למנות שופטים ושוטרים שיכריחו לעשות מצוות התורה ויחזירו הנוטים מדרך האמת אליה על כרחם ויצוו לעשות הטוב ויזהירו מן הרע ויעמידו הגדרים על העובר עד שלא יהיו מצות התורה ואזהרותיה צריכות לאמונת כל איש ואיש.
דהיינו חלק מחובות הדיינים הוא לדאוג לכך שעם ישראל יקיים את דיני התורה, ולא יהיה הדבר נתון ביד כל אדם. ולמד מכאן מהר"ם שיק (או"ח, קמד. וע"ע בדבריו בסימן שכב) שאין חילוק לפי הרמב"ם בין עשה ללאו, ותמיד כופים על המצוות, ועיי"ש שמוכיח זאת מעוד גמ'.
מדברי הרמב"ם נראה שהוא דווקא על בית דין ולא על היחיד. וכן משמע מדברי הרמב"ן על התורה (שמות כ, ח) שגמרא זו של 'איני עושה' מדברת על כפייה דווקא בידי בי"ד. ונראה כן אף מדברי הריטב"א (ר"ה כח) וכן מדברי תוס' (מנחות מד"א, א ד"ה ענשיתו), וכן בחינוך מצוה ו כתב:
וכלל גדול בכל התורה לכל האומר שיבטל מצוה עשה שכופין אותו בית דין אם יש כח בידם עד שיקיימנו.
וראיתי מאמר של הרב מ"צ נריה שביאר לפי הנתיבות שמה שכתוב בגמ' בי"ד כופין הוא רק משום דזהו אורחא דמילתא, אך לא מעיקר הדין. ואפשר עוד לבאר לפי הנתיבות שבמקום בו יש 'משפט' צריך דווקא בי"ד והוא המדובר בנוגע לגט אישה. ואין הכפייה מצד מצווה, והיינו דלא כקצות, אך בכפייה על המצוות אכן מועיל לכל אחד.
הסבר זה מבוסס על דברי החת"ס המגדיר חילוק בין משפטים לחוקים. משפטים הם עונשים על מה שכבר נעשה והוא נתון לבית דין. וכן הוצאות ממון נתון דווקא לבית די (ונראה לי הסברא בזה דאל"ה איש את רעהו חיים בלעו). אך חוקים שהם מצוות התורה היסודיות מוטל על כל איש להביאם לקיום.
כפייה כעונש
הבנה אחרת במושג הכפייה ניתן ללמוד מדברי השערי תשובה (שער ג, סעיף יא):
ועתה נדבר בענין עונש בטול מצות עשה. אמרו רבותינו זכרונם לברכה (חולין קלב ב): אם יזהירו את האיש לעשות סוכה או לולב ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו. ואמרו (ראש השנה יז ב): כי האנשים אשר לא הניחו על ראשם תפלין מעולם הם הנקראים פושעי ישראל בגופם וענשם חמור מן העובר פעם אחת על חייבי כריתות ומיתות בית דין...
השע"ת מגדיר את ההכאה לנמנע ממצווה בתור עונש, וכן מצאתי בפירוש הרידב"ז (ירושלמי ברכות ז, א ד"ה כתוב בתורה). וצריך בירור מה מקורם? וראיתי (ביאור הנקרא 'פתחי תשובה' לרב מאיר ורנר) נימוק על יסוד סברא, שהרי מדוע מכים עד שתצא נפשו? אם הוא על מנת שתתקיים המצווה, הרי ודאי שלא תתקיים בהכי! אלא על כרחך הוא מדין עונש.
שורש המחלוקת
ושמא אפשר לומר ששורש המחלוקת בין קצה"ח לנתה"מ הוא בהגדרת עניינה של הכפייה, האם היא בגדר ערובה או אמצעי לקיום התורה או שהכפייה היא עונש על המבטל דברי התורה. לנתה"מ הוא משום קיום המצווה וזה קאי על כל יהודי לסייע לחבירו ואף ישנו דין ערבות בין בני ישראל, ולכן דין כפייה על המצוות חל גם על כל יחיד. ואילו לקצות החושן יסוד הכפייה הוא משום עונש וממילא מובן שהוא מוטל רק על בית דין. ומה שמותר לאפרושי מאיסורא הוא אינו מדין עונש שכן עונשי הלאוין מפורשים בתורה, והראיה שהוא לא בגדרי המלקות של בית הדין ושם הוא חיוב הערבות.
כפייה רק במצוות של רצון
על פי הנ"ל נבין היטב הערה חשובה שכותב האור שמח (ממרים ד, ג). מה שמכים בכפייה הוא רק במצב בו ישנו סיכוי שהעבריין יקיים את העשה או ימנע מהלאו, אך במקרה בו ברי לן שהוא לא יקשיב אלא יעבור בלאו הכי – שם אסור להכותו, ודבר זה נכון גם ביחס לבית דין. וכותב שם מפורש דזה דלא כקצות החושן.
נקודה נוספת מבאר האו"ש שגם במקום בו כתבו שיש כפייה על מצוות עשה יש לחלק בין סוגי מצוות. במצוות בהם צריך את דעת המצוּוֶה ורצונו, כגון נתינת גט וקרבנות, אזי דווקא בית דין יכול לכפות ולא הדיוט. אך במצוות שאין הרצון עיקרי אלא המעשה כגון אכילת מצה או עשיית סוכה, שם אפשר לכפות גם ע"י הדיוטות.
מהותה של הכפייה – מניעת נזק ציבורי
בכל דרך שנאמר ביחס לכפייה, בין ע"י יחיד או ע"י בי"ד, נראה שיש יסוד אחד משמעותי משותף והוא שכפיה היא במהותה עניין ציבורי ולא אישי. על אף שלכל אחד מישראל רובצת המחויבות לעזור לחבירו גם בעניינים רוחניים, אין הוא אחראי ישיר על מעשיו.
ואמנם, אע"פ שהדוגמאות הינן ביחס לאי-עשייה אישית, נראה מכמה מקומות שעיקר הבעיה היא מצד ההשפעה כלפי אחרים. וכך כתוב המהר"ם שיק שהובא לעיל (קמד):
ובלאו הכי נראה לי, שכל שהוא לעשות דין בעוברי עבירה, אפילו הוא בן נח, הוא נוגע גם לנו, שהרע הנעשה בפרהסיא ילמדו ממנו גם אחרים ויעשו, ולכל הפחות ראיית עשיית הרע מזיק לנפש ומיקרי 'לך', כן נראה לענ"ד. ועל כל פנים בוודאי הדרים ויושבים בעיר, אי אפשר שיהא איש אחד מופקר שלא יהא לבית דין רשות וחיוב עליו.
ונ"ל לדייק כן בלשון הרמב"ן דלעיל שכתב:
ואין עושין בו דין במצות עשה כלל אלא במורדין, כמו לולב וציצית איני עושה, סוכה איני עושה, שסנהדרין היו מכין אותו עד שיקבל עליו לעשות או עד שתצא נפשו:
המושג 'מורדים' אינו כתוב בגמרא אלא הוא פירוש של הרמב"ן, ונראה שאדם שמפורסם לכולם שאינו רוצה לקיים מצוות בכלל הציבור הרי הדבר יצא מגדר רשות היחיד לרשות הציבור, ועל כן נקרא מורד. אך אם המקרה הוא שאדם יסתתר בתוך ביתו וימנע מקיום מצוות, באופן שאחרים לא ידעו מכך ולא תהיה לזה השפעה והד ציבורי, נראה שאותו רשע ישא בעוונו לבדו, ואין לבוא אליו בערמה בכדי לעונשו (דבר זה נאמר רק במסית ומדיח).
וחיזוק להסבר זה הוא מכך שכל עונשי התורה תלויים בעדים והתראה, והיינו אדם שמודע למעשיו ועושה אותם בדווקא ובזלזול בפני אחרים, הרי זה מתאים למושג מורד.
ועוד חידוד, שעניין מרידה הוא כאשר ישנה הסכמה יסודית רחבה סביב עניין מסוים, והנה פלוני פועל כנגד הסכמה זו. אך במקום בו אין הסכמה כנ"ל, אזי גם פעולות שכנגד אין בהם בהכרח יסוד של מרידה.
כפייה בימינו
לאור הדברים הנ"ל נבין את דברי גדולי ישראל בדור האחרון שפסקו שאין לכפות על קיום המצוות את האדם הפרטי. כך כתב רבנו הרב צבי יהודה זצ"ל (לנתיבות ישראל א, לקיומה של הרבנות הראשית): "כי מצד התורה אין מקום במצבנו העכשווי לשום כפיה דתית". ודייק בדבריו, מצבנו העכשווי, לפי מצבו של הדור שאין לדאבוננו קיום מצוות כדבעי, וממילא אין כל העוברים על כך קרואים מורדים. (ועיין עוד בעניין זה במה שכתב שם במאמר ל"א, לזכותם של ישראל).
ומתאימים הדברים לדבריו מהפורסים של החזון איש (יו"ד סימן יג):
נראה דאין דין מורידין אלא בזמן שהשגחתו ית' גלויה כמו בזמן שהיו ניסים מצויין ומשמשין בבת קול וצדיקי הדור תחת השגחה פרטית הנראית לעין כל, והכופרים אז הוא בנליזות מיוחדות בהטיית היצר לתאוות והפקרות, ואז היה ביעור רשעים גדרו של עולם שהכל ידעו כי הדחת הדור מביא פורעניות לעולם ומביא דבר וחרב ורעב בעולם, ובל בזמן ההעלם שנכרתה האמונה מן דלת העם אין במעשה הורדה גדר הפרצה אלא הוספת הפרצה שיהיה בעיניהם כמעשה השחתה ואלמות ח"ו וכיון שכל עצמנו לתקן אין הדין נוהג בשעה שאין בו תיקון ועלינו להחזרים בעבותות של אהבה ולהעמידם בקרן אורה במה שידינו מגעת.
לסיכום נבהיר שכדרכנו, כמובן שלא נגענו בצדדים רבים של סוגיא זו, אך ביודעין הוא, ומתוך רצון להתבונן בנקודות יסוד בלבד ולקנות דרכם הן יסודות בתורה והן יסודות בדרכי הלימוד.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
תורה ומדע מנגנוני כוח, כפייה וחירות הנפש
השיעור בוחן את מושג הכוח, יחסי השליטה והכפייה התת-מודעת בחברה מול תפיסות פילוסופיות כמו זו של פוקו. כנגדן מוצגת התפיסה היהודית, לפיה האדם אינו יוצר את עצמו מאפס אלא מגלה את נשמתו האלוקית הפנימית ואת ייעודו בעולם.
רביבים איסור כתובת קעקע
אסור מהתורה לחקוק בעור אותיות או צורות שיישארו בו לתמיד | האיסור חל על איש ואישה כאחד, ועל כל מקום בגוף | איסור עשיית קעקוע הוא חוק שטעמו לא נתפרש בתורה | עם זאת, ביארו כמה ראשונים שכך היה מנהגם של עובדי עבודה זרה | המקעקע על עורו צורה קבועה, משתעבד לצורה זו ומונע מעצמו להמשיך ולהתחדש | אחר שהקעקוע כבר קיים אין איסור בקיום התוצאה, ולכן אין חובה מהתורה להסירו | כיום ניתן להסיר את הקעקוע באמצעות לייזר, ולכן נכון להתאמץ להסירו, כדי לבטא בכך את ההתנערות מהחטא
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת חיי שרה תשפז
לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה. הרי קי"ל שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין? ואיך מתה שרה על ידי המצוה. וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. מה תלמוד לומר אֶת פִּיהָ, הול"ל 'ונשאל אותה'. כיצד נשא אברהם את הגר בת פרעה שהיא מצרית, וישראל אסור במצרית.
חיי שרה כיצד לבקש בקשה -ארבעה ביקשו שלא כהוגן ושלושה נענו כהוגן
המבקשים אליעזר עבד אברהם, כלב בן יפונה, שאול המלך, יפתח הגלעדי.
חיי שרה פרשת חיי שרה – נפילת בני ישמעאל
כשהאויב הערבי מרים ראש בהתנשאות על המדינה היהודית ועוד מבפנים זו בדיוק נקודת המפנה שתביא לצמיחה ישראלית
תפילות, קידוש וסעודות הלכות הבדלה
השיעור עוסק בשאלת חיוב נשים בהבדלה ובאפשרות שלהן להבדיל בעצמן, תוך סקירת מחלוקות הראשונים והפוסקים הספרדים והאשכנזים. בהמשך נידונים הגדרים ההלכתיים של "חמר מדינה" והתנאים שבהם ניתן להשתמש במשקאות חלופיים ליין עבור הבדלה.
מאמר שלישי מדרגת החסיד וחיבורו לאלוקות
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק בהגדרת דמות ה"חסיד" על פי ספר הכוזרי, כמי שחי את הנוכחות האלוקית בכל תנועה ואיבר בגופו. בהמשך לכך, נבחנים האופנים שבהם האדם מבטא קרבה זו הלכה למעשה – החל מכבוד השכינה, דרך מצוות כציצית ותפילין, ועד להרבות בברכות ובשבחים.
מידות הראי"ה סוד תיקון המידות בנפש האדם
אל המידות א'
עבודת המידות היא הגשר המחבר בין נשמת האדם הטהורה לבין חיי החומר והמעשה בעולם הזה. השינוי האמיתי מתאפשר כאשר מקדימים את התבוננות השכל והדעת לעבודה הרגשית, ובכך יוצרים הרגלים נכונים ומרוממים.
לנתיבות ישראל יסודות האמונה ואהבת ישראל שלמה
לנתיבות ישראל א' , מאמר מ"ז (א)
השיעור עוסק בחשיבות קבלת עול מלכות שמיים ולימוד התורה כבסיס לתיקון רוחני שמתחיל מתוכנו. מתוך כך מודגשת החובה לאהוב כל אדם מישראל ללא תנאי, מתוך הכרה בנשמתו הפנימית ובאחדות האומה.
מידות הראי"ה מידת הברית: מוסר טבעי ומושכל
ברית א'
השיעור עוסק במושג הברית כהטבעה מוסרית פנימית ובלתי תלויה, המהווה את טבעו הבסיסי והישר של האדם. בהמשך מוסבר כיצד פגם הברית מערער את הטבעיות הזו, ומדוע תיקונו דורש מעבר לעבודת ה' תבונית ומאומצת הנובעת מתוך שכל ותשובה מאהבה.
וירא מהכנסת אורחים ועד בירור הייעוד
שיחת מוצ"ש פרשת וירא
השיעור עוסק בגדריה ומשמעותה של מצוות הכנסת אורחים ככוח של קירוב וחסד, תוך השוואה בין מקורות שונים והעמקה בדמותו של אברהם אבינו. בהמשך נבחנים הניסיונות וההיפרדויות בחיי אברהם כמסע של בירור רוחני, המחדד את ייחודו ומעלתו של עם ישראל.
