ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא מציעא
במקרה זה יש מחלוקת, וכך היא מופיעה בפרקנו:
אתמר, שומר שמסר לשומר. רב אמר: פטור, ורבי יוחנן אמר: חייב.
צריך להבין באיזה מצבים נחלקו האמוראים ובאלו מודים, וכמובן מה טעם שניהם? ומצינו בגמרא שני הסברים בשיטת רבי יוחנן שהיא זו שנפסקה להלכה (שו"ע רצא, כו).
הסברו של אביי הוא שהבעלים טוען שברור לכולם ש'אין רצוני שיהיה פקדוני ביד אחר' וזוהי הסיבה המחייבת. ואילו שיטת רבא שאין הסבר זה מספיק בשביל לחייב אלא טעמו של רבי יוחנן הוא שאומר המפקיד 'את מהימנת לי בשבועה ואחר לא מהימן לי'.
תחילה נדון בכמה נקודות בשיטתו של רבא.
שומר שני נאמן
רבא סובר שטענת 'אין רצוני שיהיה פקדוני ביד אחר' על אף שהיא נכונה מצד עצמה, אינה סיבה מספקת בשביל לחייב את השומר הראשון, שכן תחת איזו כותרת תחייבהו? פשיעה? והרי לא פשע, הוא מסר לבן דעת, וא"ת הרי הוא שינה מדעת הבעלים, הרי קיי"ל דלא כר"מ ואין הוא נחשב גזלן בזה. אלא דהוא דין לכתחילה שלא לשנות מרצון הבעלים אך לא דין בדיעבד שמחייב (עיין תוס' לו, א וכן ברי"ף).
ומקור הדברים בסוגיא בגיטין (כט, א) נביא את דברי המשנה והגמרא:
ואם אמר לו טול לי הימנה חפץ פלוני - לא ישלחנו ביד אחר, שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר... אמר ריש לקיש, כאן שנה רבי: אין השואל רשאי להשאיל, ואין השוכר רשאי להשכיר.
ויותר מכך, כתב במאירי (ב"ק יא, ב) שמ"ד חייב משום סברת אין רצוני שיהיה פקדוני ביד אחר היא רק אליבא דר"מ דאמר כל המעביר על דעת הבית נקרא גזלן (ב"מ עח, א).
אלא יש לומר, שהמפקיד טוען שהעברת החפץ לאחר היא פגיעה בעצם היכולת לשמר את החפץ, וזה מתבטא בחיוב השבועה. כלומר, השבועה היא ערובה מסוימת לשמירת החפץ או ערכו, שהרי היא דורשת מהאדם להכנס לדבר מורכב, ועונשה חמור, אך מאידך כיון שאינה ודאית, על אף שבית דין יקבל את שבועתו, עדיין יכול לטעון התובע שהשומר השני לא נאמן והוא חושד בו שישקר אפילו בבית דין, דהיינו המפקיד אומר: דאין לך להאמין עלי בשבועה כל מי שאין לי עסק עמו (לשון הרא"ש ב"מ ג, ו).
אך מה הדין א"כ באדם שמוחזק לאמין? מדוע יוכל לטעון הוא אינו נאמן בעיני? באמת הרא"ש והרבה ראשונים סוברים שכל אדם יכול לטעון כלפי כל אדם אינו נאמן לי לשבועה, ומסברא דלעיל. אך תוס' (ב"ק יא, ב ד"ה את) והג"מ וכן י"א ברבינו ירוחם סוברים שא"א לומר זאת ביחס לאדם המוחזק כנאמן.
שו"ע (רצא, כו) פוסק כדברי רבא שחייב משום שיכול לומר השני אינו נאמן לי בשבועה. ולא משנה אם השני מוחזק לנאמן.
ביש עדים או נשבע הראשון
צריך עוד לבאר מאי נפק"מ מדברי רבא, שהחיוב תלוי בטענה שהשני לא נאמן בשבועה?
מבארים הראשונים כולם שהנפק"מ תהיה במקום בו לא נצרכים לשבועה. וכגון במקרה שבאו עדים והעידו על האונס שאירע לבהמה, הרי אין צורך בשבועתו, ואם כן השומר הראשון יהיה פטור. וכן הדין אם השומר הראשון ראה ונשבע שמתה באונס (או נגנבה), כאן לא יכול לטעון שהשני אינו נאמן בשבועה, וזאת אע"פ שפקדונו הועבר ליד אחר.
ויש לבאר אלו עדים נדרשים ע"מ לפטור את הראשון מתשלומים. כתב הרי"ף (כ, א בדרי"ף):
שמעינן מינה דהיכא דאיכא עדים דנטרה שומר בתרא כי אורחה ונאנסה לא מיחייב שומר קמא לשלומי דהא ליכא שבועה דלימא ליה אנת מהימנת לי בשבועה האיך לא מהימן לי בשבועה.
ודייק מזה הרא"ש:
משמע דלא מסתייע אי איכא עדים שנאנסה אלא צריך גם להביא עדים דנטרה כי אורחיה ולא פשע בה ולא שלח בה יד. וגם דקדק בלשונו דהא ליכא שבועה דלימא את מהימנת לי וכו' ומשמע שלא נשארה שום שבועה מכל השבועות שהיו מוטלות על השומר הראשון. דאי נשארה אחת מהן לימא האיך לא מהימן לי. ולפום מאי דאיכא דבעי למימר דעיקר שבועת שומרין היא לשומר חנם שנגנבה ולשומר שכר שמתה כדרכה ולשואל שמתה מחמת מלאכה ואינך שבועות כולהו אגב אתו. מצינן למימר אי איכא עדים שנאנסה אין כאן עוד שבועה דמצי למימר האיך לא מהימן לי.
כלומר, יש מחלוקת מהי עיקר שבועת השומרים. נבאר תחילה מהי אותה שבועה.
לכל שומר יש רמת חיובים שונה. בכדי להפטר הוא צריך להשבע ג' שבועות: א. שלא פשע (שמירה בסיסית) ב. שאינה ברשותו, וזה כולל את מה שקרה לחפץ – נגנב או נאנס (עיין ערוך השולחן חו"מ רצה, ב) ג. שלא שלח בה יד.
ונחלקו מהי עיקרה של שבועת השומרים. האם עיקרה שבועה לפטור מחיובים או כוללת את כל ג' חלקיה.
לפי הרי"ף צריך את כל שלושת השבועות (מאירי לג, ב כ' דעיקר השבועה היא שלא שלח יד ולא פשע בה). ולכן, צריך עדים גם על עצם השמירה, ולא מספיק עדים על סיבת הפטור. ואם העדים לא מייתרים את כל השבועות, אלא את חלקן, אזי הטענה של 'לא מהימן לי' עדיין עומדת במקומה. כלומר, אם מעידים שנאנס, אך אין הוכחה ששמר כראוי ולא פשע, עדיין נתבעת שבועה מהשומר הראשון שלא היתה פשיעה. וא"כ יכול לטעון המפקיד 'היאך לא מהימן לי'.
אך הרא"ש מביא י"א שכיון שעיקר שבועת השומרים באה לפטור מחיובים, ממילא אם יש עדים על הפטור, אזי נחשב שבאמת אין צורך בשבועה נוספת מהשומר הראשון, ולא יכול המפקיד לטעון 'לא מהימן לי'.
על עצם הפטור המגיע כתוצאה מהבאת העדים מקשה הלחם משנה (שכירות א, ד): מדוע אם מביא השומר השני עדים על שמירתו ואונסו פטור הראשון, הרי תחילתו בפשיעה בעצם העברה על דעת הבעלים וכ"ש אם הפחית ברמת השמירה, וסופו באונס – חייב! אלא שהדין של תחילתו בפשיעה וסופו באונס שמחייב הוא רק במקרה בו הפשיעה הראשונית היא זו שהביאה את עצם אונס. אך כאן האונס אינו שייך לפשיעה ולכן פטור השומר הראשון בהבאת עדים. וכן משמע בתוס' (לו, א ד"ה אין; ראה פסקי תוספות ס' קלה).
רמב"ם
ועוד יש לעיין בשיטת הרמב"ם בסוגיא זו, משום שרבא לא חילק ובפשטות בכל מצב של מסירה משומר לשומר חייב אלא במצבים בהם אין שבועה. אך הרמב"ם כתב שבמצב של פיחות בשמירה הוא פושע וחייב אפילו אם המפקיד רגיל להפקיד אצל השומר השני.
ומה הטעם בזה? קצה"ח מבאר שאע"פ שיש לשומר השני נאמנות אצל המפקיד, כל זה שייך אם הוא נכנס בעסק השמירה, אך סתם שבועה של אדם שאינו מן העניין אינה מרצה את הבעלים אפילו אם הוא נאמן לו. והדבר דומה למקרה בו השומר השני ישבע שראה אונס אך הוא לא היה כלל שומר אלא סתם במקרה ראה. ודאי שאין זה מספיק בשביל לפטור את השומר הראשון משום שאין לו עסק עימו.
אם כן, במסירה לשומר פחות יש הפסד לבעלים. שכן השומר השני אינו נכנס תחת הראשון לגו"א או לאונס, ושבועתו אינה רלוונטית אפילו אם הוא אדם אמין בעיני המפקיד.
הגרז"ן מבאר על פי הגמרא (לה, ב) האומרת שיש מצבים בהם השוכר והשואל חייבים חטאת או שניהם או אשם או אחד כך ואחד כך. במקרה בו שומר חנם מסר לש"ח או לש"ש אזי הגם שהשני ישבע לשקר לא ירויח מזה כסף. אך במקרה של ש"ש שהעביר לש"ח אזי אם ישבע בשקר ש"ח שנגנב, אזי הוא יהיה חייב חטאת שכן לא הרויח מזה, אך השומר הראשון היה חייב על זה. ואם כן אי אפשר לפטור שבועה חמורה בשבועה קלה.
שיטת רב
רב סובר שאמנם אדם לא רוצה שיעברו על רצונו, אבל כיון שסוף סוף מסר את הפקדון לבר דעת, אין בכך משום פשיעה.
וכ' רשב"א שאמנם הלכה כרבי יוחנן אך עדיין חשובה דעת רב למקרים בהם יהיה פטור כגון שיש עדים או שהראשון נשבע או שהבעלים ראה שנאנסה או שמסר הראשון לשני בנוכחות הבעלים או שנאנסו ביד בנו או בתו הקטנים של השומר הראשון. ולכן יש לברר ממה פטור.
רש"י כתב שהוא פטור רק מרמת השמירה בה הוא היה מחויב, אך לא מכל החיובים. אך הרמב"ן (ד"ה שומר שמסר לשומר) ועוד ראשונים כתבו שהוא פטור מן הכל. דהיינו, אם הוא שומר חנם ונגנבה מהשומר השני, לכו"ע (אליבא דרב) פטור. אך מה הדין אם השומר השני פשע? רמב"ן – פטור. רש"י – חייב. והסביר דב"י בב"ק שרש"י סובר שגם אליבא דרב לא פקעה אחריותו לגמרי אלא הוי כשומר ע"י שליח שעדיין מחוייב המשלח.
שורש המחלוקת
הסבר בשורש מחלוקתם נמצא בדברי ר' חיים מבריסק. הוא מבאר שרב ורבי יוחנן נחלקו האם יכול השומר פשוט להסתלק משמירתו או לא. לפי רב, השומר יכול אלא צריך לדאוג שהחפץ ישוב לבעליו, ולכן ע"י מסירתו לבר דעת, יצא ידי עניין זה ופטור. והראיה לכך היא שאפילו אם גרע בשמירתו ומסרה לשומר קל יותר, עדיין פטור. והרי לא העמיד שומר במקומו לגמרי באותם חיובים ותנאים! אלא ע"כ שיכול להסתלק וטענת השבועה אינה משנה.
אך לפי רבי יוחנן, השומר אינו יכול פשוט להסתלק מאחריותו, ולכן חייב להעמיד מישהו אחר במקומו לפחות באותם התנאים, ולכן טענת השבועה מחייבת, שכן כיון שהשני אינו נאמן למפקיד הרי זה כאילו לא העמיד אדם אחר במקומו.
להערות [email protected]
שלושה שותפים בזוגיות: מה למדנו מהאבות והאימהות?
הלכות קבלת שבת מוקדמת
שורש הזוגיות בדורנו - מהקודש פנימה אל הבית
איך להגדיל או להקטין רצועות תפילין של ראש בקשר מרובע?
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
הדלקה וכיבוי ביום טוב
חכמת התורה וחכמות החול
השיבה שופטיך כבראשונה - על מערכת המשפט בישראל
הצוואה של חללי צה''ל לעם ישראל
דיני פלסטר בשבת
אנחנו קודש למענך
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
