נושא בעול הציבור

היינו יחד בבית הדין האזורי, כשהיה ברחוב יפו, שנינו היינו יחד. כשהיינו הולכים, גומרים את הדיונים, היינו נוסעים יחד, הולכים לדבר. כל שיחתו דברי תורה. ראה אצלי ספר אחד, 'שיח שרפי קדש', ביקש ממני תשאיל לי את זה, ספר חדש, יפה. אז אני נתתי לו. החזיר לי את זה אחרי חודשיים-שלושה, כולו קרוע ובלוי. מרוב שלמד, מרוב ששקד, קרע לי אותו, מה נעשה, אז לא אמרתי לו שום מילה, קיבלתי את זה באהבה. וכי נתתי לו ספר שיהיה בתוך ספריה? נתתי לו בשביל שילמד, וזה מתה מחמת מלאכה.
היה שוקד על תורה. אהבת התורה שהיתה יוקדת בליבו, אי אפשר לתאר. כמה היה אוהב את התורה. שלחתי לו על ידי שליח לפני שנתיים-שלוש, ספר 'יביע אומר' חלק ט. חזר השליח ואומר לי: אתה לא יודע איזה שמחה נתת לו, לקח את הספר, התחיל לנשק אותו ועמד לרקוד בו. אמרתי לו: זה, כתוב בגמרא, במדרש, וידגו לרוב בקרב הארץ - הדגים שבים, נמצאים בתוך המים, באים טיפות גשמים, פותחים את הפה שלהם, כמי שלא טעמו טעם מים. הוא כולו בתורה, כולו מצוי בתוך התורה, רואה דבר חדש - הוא פוער את פיו, זה דרכם של צדיקים, של אוהבי התורה, חשק לומדי התורה.
כתב לי מכתב, אחרי קבלת הספר, כתב לי פלפולא חריפתא, כמה דפים, עשרות דפים, בנושא אחד שאני כתבתי, הוא כתב על זה עשרות דפים. כמה, היה שקוע כולו בתורה, כולו תורה. חתיכה דאורייתא, חתיכה של תורה. כל מוחו, סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה. כך היה בתורה. כל כך אהב את התורה, כל כך אהב את הדיינות, היה דן דין אמת לאמיתו, ביושר, יושר העיון, בהבנה מעמיקה, שכל ישר. חבל על דאבדין ולא משתכחין.
יש חלל ריק, יש חלל בעולם, עם סלוקו של אותו צדיק. מי צריך להשלים את החלל הזה? התלמידים שלו. חייבים ללמוד ביתר שאת, ביתר עז, יותר שקידה. אין מזרזין אלא למזורזין. הם מזורזין, אבל צריך עוד לזרז אותם, שישקדו הרבה בתורה, ילמדו הרבה בתורה, שיהיו אנשי חיל, ימלאו לנו את החלל. אנשים היום בדור שלנו, ב"ה, דור דעה. הדור שלנו דור נפלא. כל כך אוהבים את התורה. המוני העם, פשוטים, כל כך אוהבים את התורה. אם כן, תמשיכו, ביתר שאת, ביתר עז, בעזרת השם, תמלאו את החכמה שלכם, ואחר כך תמלאו גם כן את עם ישראל, ללמד אותם תורה, לזכות את הרבים. אין לך דבר יותר מזיכוי הרבים! צריך לחשוב על כבודו של הקב"ה. כך כתוב בתנא דבי אליהו - כשבא ת"ח אצל הקב"ה אומר לו: מה עשית לכבודי? אומר: למדתי תורה. אומר לו - תורה, למדת בשבילך, אבל למה לא עשית לכבודי? מה כבודו של הקב"ה? להשפיע על אחרים. ללכת, לכתת רגליו, 'והם תּכּוּ לרגליך', ללכת ממקום למקום כדי להשפיע, לקרב את עם ישראל לאביהם שבשמים.
ספר החינוך אומר: כתוב: "כי תפגע שור אויבך או חמורו תועה השב תשיבנו לו", התורה חסה על חמור תועה, ואם חבירו בעצמו תועה, והוא מחזיר אותו בתשובה, בתשובה שלמה, לאביו שבשמים, כמה שכרו גדול. זה כמו השבת אבידה, מקרב אותו לקב"ה, כמה שכרו גדול. הנה שכרו איתו ופעולתו לפניו. פעם נכנס החפץ חיים לישיבת ראדין, כולם תלמידי חכמים, הטו אזנם לשמוע. רבותי! אומר לכם מעשה: נפוליאון, זה היה מצביא גדול של צרפת, היה קיסר של צרפת. נפוליאון פעם אחת עשה מסדר עם החיילים שלו. עמד ואמר כך: חיילים, תשמעו! כל מי שאינו שואף להיות גנרל - אין מקומו פה, שילך, הוא גם לא חייל. חייל זה רק לשאוף, לעלות, להתקדם, מחיל אל חיל עד שיהיה גנרל. ואני אומר לכם רבותי! מי שלא שואף להיות גדול הדור - שילך מכאן, אין מקומו כאן. חייב לשאוף להיות גדול הדור, אם לא יהיה גדול הדור, יהיה מעט קצת פחות, אבל חייב לשאוף לתורה. לא להסתפק במועט, ללכת מחיל אל חיל. אדם שדורך במקום - זה תחילת נפילה.
תלמידים יקרים! זכיתם ב"ה לטעום מדבש ונופת צופים של הרב, ע"ה. עליכם להתמיד, עליכם לשקוד. אמרתי, עכשיו יש חלל ריק, אתם צריכים למלא את החלל. במה תלמיד ממלאהו? בשקידה, בהתמדה, בכתיבת חידושים, בכתיבת תשובות. אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו. מה זה בידו? שיכתוב, שיחבר ספרים, לא שישב ויעשה רק לעצמו, יעשה בשביל לזכות את הרבים, ואשריו, מי שמזכה את הרבים, זכות הרבים תלויה בו.