בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • עקב
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

ר' מאיר ב"ר יחזקאל שרגא ברכפלד

undefined
4 דק' קריאה
החיל והחוסן - לחי עולמים
מיוחד הוא אקלימה של ארץ ישראל, ארץ הנמצאת על גבול המיזרע והישימון. לא גשמים סדירים ירדו על אדמתה. אף לא נהרות גדולים יזרמו בה. תמיד יחיו יושביה בחרדה לקראת הבאות, בצפייה למטר שירד בעתו, יורה ומלקוש, ובחשש שמא לא יבוא. רק בארץ כזאת יכול העם להרגיש עד כמה הוא תלוי ברבונו של עולם, אשר עיניו בארץ מראשית השנה ועד אחריתה. במדבר היתה תחושה זו חזקה עוד יותר. שם לא היתה רק צפייה שנתית לגשמים שיתנו את המזון של השנה. שם היתה צפייה יום יומית ללחם היורד כמטר מן השמים. וכל זאת "למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם".

גם כיבוש הארץ, שהיה בנסים גלויים, בא לתת את אותה ההרגשה. לו נצרכנו להישען רק על כוחנו ועוצם ידינו, כיצד יכולנו "לבוא לרשת גויים ועצומים ממך, ערים גדולות ובצורות בשמים, עם גדול ורם בני ענקים". לאחר כיבוש הארץ וההתיישבות בה, כבר עבר תור הנסים הגלויים. סיפוק צורכי הביטחון והכלכלה בא בדרך הטבע. אך טבע זה אינו "טבעי" כלל ועיקר. הטבע עצמו מונהג בצורה מוחשית על ידי רבונו של עולם. האיכר, המצפה ביראת שמים לברכת שמים, חש בעליל את מגבלותיו כאדם, והוא "מאמין בחי העולמים וזורע". אז יודע האדם ומכיר העם כי גם כאשר כוחו ועוצם ידו עושה לו חיל, ה' א-להיו הוא הנותן לו את הכוח לעשות את החיל הזה.

לא בצדקתך
תוכחה ארוכה וקשה יש כמעט לכל אורך הפרשה. משה רבנו מתאמץ להראות שעם ישראל אינו ראוי לקבל את ארץ ישראל. והוא מזהיר במפורש: "אל תאמר בלבבך... בצדקתי הביאני ה' לרשת את הארץ הזאת", אלא "לא בצדקתך וביושר לבבך אתה בא לרשת את ארצם, כי ברשעת הגויים האלה... ולמען הקים את הדבר אשר נשבע לאבותיך". כדי להוכיח עד כמה אין אנו ראויים לקבל את הארץ, מאריך משה לפרט את כל חטאי עם ישראל במדבר, המעידים על היותו עם קשה עורף.

דבר גדול מלמד משה את העם הנכנס לארץ. נדמה לו כי יתרונו על הגויים הוא המזכה אותו במתנת ה'. אך טעות היא בידו. לא הפער המוסרי שבין ישראל לעמים הוא הסיבה לכך שיקבל את הארץ. בעצם, אין אנו יכולים ליחס לעצמנו יתרון כזה. הרי יש יותר מידי דוגמאות הפוכות. לא בחירת ישראל היא התוצאה של מעשיו הטובים, אלא להיפך: מעשיו הטובים הם תוצאה של בחירתו. מי שלא מעשיו הם שגרמו את בחירתו, אין לו יכולת להרים את האף ולחוש התנשאות על העמים האחרים.
להיפך, עליו לראות את עצמו כנושא שליחות ואחריות למען העולם כולו, שיתוקן במלכות ש-די...

גדלותו וענוותנותו (תש"ס)
משה רבנו, בדבריו, מבקש לשכנע את בני ישראל לקבל עליהם עול מלכות שמים: "ליראה את ה' א-להיך, ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ה' א-להיך בכל לבבך ובכל נפשך". אך הלב ממאן לקבל. הן הקב"ה - כה רחוק הוא, רוחני, מופשט ובלתי נתפס. כל כך שונה הוא מכל האלילים שניתן לראות ולמשש. יתירה מזאת. הקב"ה, בורא כל העולמות, מה אכפת לו מבן תמותה כה קטן, פירור אבק דק המהלך על גבי גרגר המרחף אי שם בקוסמוס? ומה איכפת לו באיזה סדר הוא שורך את נעליו?

בשני מישורים מתמודד משה רבנו עם טענה זו: במישור הלאומי ובמישור המוסרי. הוא פותח במישור הלאומי: אמנם "הן לה' א-להיך השמים ושמי השמים, הארץ וכל אשר בה". אבל למרות כל היקום האינסופי העומד לרשותו, בחר דווקא בעמו ישראל: "רק באבותיך חשק ה' לאהבה אותם, ויבחר בזרעם אחריהם, בכם...". הידיעה שלמרות כל גדלו וענקיותו של העולם שברא, בחר דווקא "בכם", ממחישה לכם את חשיבותו של כל מעשה שלכם, ולו הקטן ביותר. על כן אתם מצווים למול את ערלת לבבכם ושלא להקשות את עורפכם.

מישור שני הוא המוסרי. מידותיו של הקב"ה בשיא גדולתן: "כי ה' א-להיכם הוא א-להי הא-להים ואדוני האדונים, הא-ל הגדול, הגיבור והנורא, אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד", ואין הוא מתרשם ממתנות קטנות. ואף על פי כן הוא "עושה משפט יתום ואלמנה, ואוהב גר, לתת לו לחם ושמלה". אותו הא-ל הגדול, הגיבור והנורא מגלה את השגחתו דווקא בדאגה לחלשים ביותר בחברה. על כן מצווים גם אנו: "ואהבתם את הגר".
מסקנתם של חז"ל מפרשה זו, הקושרת את שיא הגדלות עם הירידה אל שיא הקטנות, היא: "במקום שבו אתה מוצא את גדלותו, שם אתה מוצא ענוותנותו".

וכשם שהדברים אמורים בה' א-להינו, כך הם אמורים גם בנו עצמנו. רק לפני שבוע עברנו את צום תשעה באב. שם לימד אותנו ר' יוחנן כי "אשרי אדם מפחד תמיד", אפילו מדברים קטנים של מה בכך. וזאת משום שהחורבנות הקשים ביותר אירעו לנו על ידי דברים של מה בכך. ירושלים חרבה על טעות בין קמצא לבין בר-קמצא, הר המלך חרב בגלל תרנגול ותרנגולת, וביתר לא חרבה אלא בגלל ציר של עגלה. וכך כותב לנו מרן הרב קוק זצ"ל:
כל הגדלות שבעולם אינה מזיזה כל-דהו מתביעות הקטנות, כמו שאין שום גדולה שבעולם פוטרת ומפקיעה שום תפקיד גופני, גם השפל שבשפלים. אלא שהגדלות מדריכה את האדם, בהיותו מקבל אותה בטהרתה, איך להתנהג בכל העניינים שבקטנות, באופן שגם הם יתעלו ויהיו עניינים גדולים.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il