ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

משתה וסעודה בפורים ;">

בית מדרש חגים וזמנים פורים וחודש אדר הלכות פורים Bookmark and Share
גירסת הדפסה האזן לשעור (37 ד') הורד mp3
שלח לחבר צפה בשיעור (37 ד')

ישיבת הר ברכה
אדר תשע"ה

משתה וסעודה בפורים


נערך על ידי הרב

מוקדש לרפואת
יוסף בן גרציה


פורים



ט - מצוות השמחה והסעודה
מצווה לעשות את הפורים יום משתה ושמחה. ואמנם המצווה לשמוח נמשכת בכל משך לילו ויומו של פורים, אולם שיאה של השמחה בסעודת פורים, מפני שכך היא הדרך לבטא שמחה - בסעודה מכובדת שבתוכה מרבים בשתייה, וכך היא השתייה הראויה והמשמחת, שנעשית תוך כדי סעודה. לפיכך, חובה לקבוע סעודה אחת בפורים למשתה ושמחה. וצריכים לקיים את הסעודה ביום, ואם עשה את הסעודה בלילה - לא יצא ידי חובתו, שנאמר: "לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה" (אסתר ט, כב; מגילה ז, ב).
ואף שהחובה היא לקיים סעודה אחת ביום, מכל מקום גם בליל פורים יש מצווה לקבוע סעודה בדברים משמחים ולהרבות קצת במאכל ומשקה. ויש שנהגו לאכול בליל פורים זרעונים וקטניות, זכר למה שאכלו דניאל וחבריו ואסתר בבית המלכות, שכל המאכלים המבושלים היו אסורים, ואכלו זרעונים כדי שלא לטמא עצמם במאכלים אסורים.
ובכל משך הפורים, בלילה וביום, יש מצווה להרבות בשמחה. ובכל מה שיוסיף אדם שמחה הרי הוא מהדר במצווה. וכן נוהגים ישראל להרבות בכל משך הפורים בשירה וריקודים, בדיבוק חברים, בלימוד התורה המשמחת ובטעימת מאכלים טובים ושתיית משקאות משמחים. 1
ואף בשני הימים של פורים יש מצווה להוסיף קצת בשמחה ומשתה, כפי שנאמר: " יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה". היינו שמי שגר בירושלים יוסיף לשמוח קצת גם ביום י"ד, ומי שגר בשאר המקומות, יוסיף לשמוח קצת גם ביום ט"ו (רמ"א תרצה, ב).
ונחזור לדיני הסעודה: צריך להכין לסעודה בשר בהמה, שכך מקובל אצל רוב האנשים שאכילת בשר משמחת. ומי שקשה לו לאכול בשר בהמה, ישתדל לאכול בשר עוף, שגם באכילתו יש שמחה. ואם גם עוף אין לו או שאינו חביב עליו, יכין לסעודה מאכלים טעימים אחרים וישמח בהם יחד עם שתיית היין.
צריך לקבוע את הסעודה על הלחם, מפני שלדעת כמה מגדולי הפוסקים, בלא לחם אין הסעודה נחשבת לסעודה חשובה. 2
מצווה לקיים את הסעודה בצוותא, עם בני משפחה או חברים, כדי להרבות בשמחה. וכשאדם סועד לבדו, אינו יכול לשמוח כראוי (של"ה, מ"ב תרצה, ט).
י - מצוות המשתה

מיוחדת במינה היא מצוות השמחה בפורים, והיא יותר גדולה מהשמחה שבשאר ימים טובים, שלגבי כל הימים הטובים (סוכות, פסח ושבועות) נאמר (דברים טז, יד): "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ", וכיוון שבפועל רוב האנשים שמחים בשתיית יין, יש מצווה לשתות יין, אבל אין מצווה להרבות בשתייה (שו"ע או"ח תקכט, א-ג). ואילו לגבי פורים, יש מצווה מפורשת להרבות בשתייה. ויתר על כן, זה עיקר עניינם של ימי הפורים להיות (אסתר ט, כב): "יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה". ועל כן אמרו חכמים (מגילה ז, ב): "מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" (חייב אדם להשתכר בפורים עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי).
אלא שנאמרו דעות רבות בהגדרת מצוות המשתה, ואפשר לסדרם כשתי דעות עיקריות: יש אומרים שדברי חכמים כפשוטם, שאדם צריך להשתכר כל כך עד שלא ידע להבחין בין "ארור המן לברוך מרדכי" (רי"ף, רא"ש). כלומר, יגיע למצב של שמחה פשוטה בלא חילוקי מדרגות, ואז יהיה אצלו 'ארור המן' שווה ל'ברוך מרדכי', שהכל טוב והכל לטובה. וכך אופיים של השיכורים, שאינם יכולים להיכנס לפרטים והכל נדמה עליהם כשווה. אולם אדם שיודע בעצמו שמתוך השיכרות הוא עלול להגיע לעשיית דברים אסורים או מכוערים, צריך להימנע מלהגיע לשיכרות, אלא ישתה הרבה עד שירדם מתוך שיכרותו, וכשיישן לא ידע להבחין בין "ארור המן לברוך מרדכי".
ויש אומרים, שהמצווה היא לשתות יותר מהרגיל, עד שיהיה שתוי, אבל אין להגיע למדרגת שיכור שעלול להתנהג באופן שאינו מכובד. וזאת משום שלהלכה אין מקבלים את הדעה הסוברת שאדם צריך לשתות 'עד דלא ידע' (רבי אפרים). או שמקבלים את הדעה שצריך לשתות 'עד דלא ידע', אלא שהכוונה לשתות עד שלא יוכל לדקדק במילותיו, וכשיצטרך לחזור ולומר פעמים רבות "ארור המן וברוך מרדכי" יתבלבל לפעמים (תוס' ור"ן).
למעשה, כל אדם צריך לבחור בעצמו את הדרך שבה יוכל יותר לשתות ולשמוח לשם שמים. וכיוון שהאנשים שונים זה מזה בטבעם, יש דעות שונות כיצד לקיים את המשתה והשמחה. 3
יא - המשך הלכות השתייה
יוצא אדם ידי שתייה בפורים בכל משקה משכר, אולם עדיף לשתות יין, מפני שנס הפורים נעשה על ידי היין. ומי ששמח יותר במשקים אחרים, יקבע את עיקר שתייתו על המשקים שהוא אוהב, שעיקר המצווה היא לשמוח. ואם הוא קצת שמח בשתיית יין, טוב שיתחיל את שתייתו על היין, זכר לנס. 4
גם לנשים יש מצווה להרבות בשתיית יין המשמח, אלא שעליהן להיזהר משיכרות, שהשיכרות גנאי לנשים יותר מלגברים, והיא מפירה את מצוות הצניעות שנשים משתבחות בה. 5
מי שיודע בעצמו שכל אימת שהוא שותה הרבה יין הוא מתחיל לבכות ולהצטער, או שכואב לו הראש, מוטב שישתה רק מעט יותר ממה שהוא רגיל, ובכך יקיים את המצווה. מפני שעיקר המצווה לשמוח, ואם מתוך השתייה הוא נעשה עצוב, הרי שהפר את המצווה. ורק אם גם בכייתו נעשית בשמחה, כגון שהוא שמח לבכות על דברים חשובים, כעל מצבו של עם ישראל ובניית בית המקדש, או על מצבו הרוחני שעדיין לא זכה לעשות תשובה גדולה, אז יכול לקיים את המצווה בשתייה 'עד דלא ידע'.
מי שיודע בעצמו שאם ישתכר יתפרע ויפגע באנשים אחרים, או שיגיע להתגולל בקיאו ויבזה את עצמו ברבים - לא ישתכר, ויקיים את מצוות השתייה בשתייה של יותר מכדי לימודו. ואל יצטער על כך. ואף שאמרו חז"ל (עירובין סה, א): "נכנס יין יצא סוד", ואם כן מתברר לכאורה שיש צד בפנימיותו שנוטה לאלימות והתבהמות, מכל מקום כבר אמרו חז"ל (אבות ה, כג): "לפום צערא אגרא", וכיוון שבפועל בחייו הוא מצליח לרסן את כוחותיו, הרי שהוא עושה תיקון גדול. 6
כדי לקיים את המצווה כראוי, צריכים לדעת שהאלכוהול מגיע לשיא השפעתו כעשרים דקות אחר שתייתו. ויש טועים ושותים כוס יין או משקה חריף, וכיוון שתוך חמש דקות אינם חשים שינוי משמעותי, סוברים שעליהם להוסיף עוד כוס, וכיוון שגם אז אינם חשים שקיימו את מצוות השתייה, שותים עוד כוס, וליתר ביטחון עוד אחת. ואז פתאום הכוס הראשונה מתחילה להשפיע, ומיד אחריה השנייה, השלישית והרביעית, ובבת אחת נופלים שיכורים מאוד, ומתבהמים ומקיאים, וכדי בזיון וקצף. על כן צריכים לדעת כיצד לשתות ולשמוח, ולהמתין בין שתייה לחברתה לפחות חצי שעה, ולשלב את השתייה בתוך האכילה, וכך יוכלו לשמוח כראוי בכל הפורים.

יב - משמעות מצוות השתייה
לכאורה יש לשאול, והלא בתנ"ך ובדברי חז"ל (במד"ר י, ויק"ר יב, א), מבואר שהשיכרות מגונה ועלולה להביא למכשול, ומדוע נצטוונו להשתכר בפורים. אלא הטעם, שכל הנסים שנעשו בפורים לישראל נעשו על ידי היין. ושתי נטרדה ממלכותה במשתה היין ובאה אסתר במקומה. וכן עניין המן ומפלתו היה במשתה היין. וצריך לומר, שאמנם ככלל השיכרות מגונה, אולם אי אפשר להתעלם גם מהצדדים הטובים שבה, שעל ידה מתגלית שמחה פשוטה, שמבטאת שמחה גשמית ומשוחררת, מלאת עוצמה וחיוניות. אלא שבכל השנה התאווה וההוללות שבשיכרות מאפילים על הצד הטוב שבה, ולכן היא גורמת למכשולים רבים. אבל בפורים, כאשר שותים ושמחים בישועת ה', לזכר הנס שנעשה על ידי המשתה, מתגלים הצדדים הטובים שבשתייה.
ויש עוד משמעות עמוקה יותר, שבפורים מתגלה הקדושה הנצחית שבישראל, וממילא מתברר שכל מה שעושה ה' לישראל הכל לטובה, ואף מה שנראה בתחילה כרע בסופו של דבר מתהפך לטובה. ומתוך שתיית היין לשם מצווה מתגלה הסוד, שאף החומריות של ישראל בפנימיותה היא מקודשת. ואף שהגוף ותחושותיו נראים לכאורה כמפריעים לעבודת ה', במדרגה הגבוהה של פורים, נהפוך הוא, והם עוזרים מאוד לעבודת ה' בשמחה וחיוניות.
ועוד יותר עמוק. ככלל התורה והדעת צריכים להדריך את החיים, וכשאדם הולך בדרך זו, הוא שמח אלא ששמחתו מוגבלת לפי הכרתו. אולם במדרגה עליונה של אמונה, שאנו זוכים לה בפורים, אנו יודעים שה' מנהיג את העולם לטובה, ואף שלפעמים הנהגתו אינה מובנת לנו, אנו מבטלים את דעתנו ומקבלים את הנהגתו בשמחה. וזהו מדרגת 'עד דלא ידע', דבקות במדרגה שמעל לכל השגה אנושית, שקשורה כל כולה לאמונה במסירות נפש. ומתוך אמונה עליונה שכזו, שהיא אמונת ישראל, מגיעים לשמחה בלא גבול. 7

יג - זמן הסעודה
מנהג רוב ישראל לקיים את סעודת הפורים אחר הצהרים, אחר תפילת מנחה. מפני שעד הצהרים עוסקים במשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים, ומהדרים בהבעת אהבה וידידות כלפי בני המשפחה והחברים. ובצהרים, נכון להקדים להתפלל מנחה לפני הסעודה, שאם יתחילו בסעודה לפני שיתפללו מנחה, יש חשש שלא יוכלו להתפלל אח"כ מנחה מפני השיכרות.
ויש מאחרים מאוד ומתחילים את הסעודה סמוך לשקיעת החמה, ואת רוב הסעודה מקיימים בלילה. ורבים הקשו עליהם, שהרי המצווה לקיים את הסעודה בפורים, ואילו אחר צאת הכוכבים כבר מתחיל היום הבא. ויש שהשיבו שהכל הולך אחר ההתחלה, וכיוון שהתחילו את הסעודה בפורים, גם ההמשך שבלילה נחשב לסעודת פורים. וכן הדין לעניין ברכת המזון, שאם התחילו את הסעודה ביום וסיימוה מאוחר בלילה, אומרים 'על הנסים' בברכת המזון. ועוד, שגם במוצאי פורים של י"ד עדיין ראוי לשמוח, שאז מתחיל פורים של מוקפים. ומכל מקום לכתחילה נכון להתחיל את הסעודה בעוד היום גדול, ואם ימשיכו בסעודה גם אחר צאת הכוכבים, לא יפסידו, מפני שאת עיקר הסעודה קיימו ביום.
ויש אומרים, שעדיף להזדרז ולקיים את הסעודה בבוקר, וכך גם מי שישתכר יוכל להתפכח מיינו עד מנחה. אבל המנהג הרווח לקיים את הסעודה אחר הצהרים. 8
טוב לעסוק מעט בתורה לפני שיתחיל בסעודה, וכמו שנאמר (אסתר ח, טז): "לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה", ודרשו חכמים: אורה היא תורה, ומתוך לימוד התורה אפשר להגיע לשמחה השלימה (רמ"א תרצה, ב).
מי שיודע שאם ישתכר ייתכן שלא יוכל אח"כ להתפלל מנחה או ערבית, לדעת רבים לא ישתכר (ח"א, באו"ה). אולם מרן הרב קוק זצ"ל כתב, שהשותה בפורים הרי הוא עוסק במצווה, והעוסק במצווה אחת פטור ממצווה אחרת (אורח משפט השמטות ז).

יד - דין שתוי ושיכור בברכות ותפילת ערבית
שתוי הוא מי שהושפע מהאלכוהול, וקשה לו להתרכז ולמקד את מחשבתו, אבל עדיין הוא מסוגל לדבר לפני המלך. ושיכור הוא מי ששתה הרבה, עד שאינו יכול לדבר כראוי לפני המלך.
ושניהם יכולים לברך את ברכות הנהנין. ואף שלכתחילה שיכור לא יברך ברכות, אולם ברכות שזמנן עובר מותר לשיכור לברך. לכן שיכור יכול לברך בפורים את כל ברכות הנהנין וברכת המזון וברכת 'אשר יצר'.
אבל דין התפילה חמור יותר, ומי שסיים את סעודתו והגיע זמן תפילת ערבית, אם הוא שיכור או שתוי, ימתין עד שיתפכח מיינו ויתפלל מתוך צלילות הדעת. ואם יש שם מניין, ואם לא יתפלל עמהם יפסיד את התפילה במניין. אם הוא שתוי, יתפלל עמהם מתוך סידור, מפני שבדיעבד תפילת השתוי כשרה. אבל אם הוא שיכור, לא יתפלל עמהם, מפני שתפילת השיכור פסולה ונחשבת לתועבה.
ואם הוא חש עייפות גדולה, ויש חשש שאם לא יתפלל מיד יירדם ויפסיד את התפילה - השתוי יתפלל את כל התפילה, ואילו השיכור יקרא את קריאת שמע בלא ברכותיה, וכך יצא ידי חובת קריאת שמע מהתורה, אבל את ברכות קריאת שמע ותפילת עמידה לא יתפלל. ואף אם תתקפנו שינה בלא שיספיק להתפלל, אין עליו עוון, הואיל והשתכר לשם שמים, והעוסק במצווה פטור מהמצווה. ולמחרת ישלים את התפילה שהחסיר, ויתפלל תחילה תפילת עמידה של שחרית ואח"כ יוסיף להתפלל עוד תפילת עמידה לתשלומי ערבית.
ונראה שכאשר יש לאדם ספק אם הוא שתוי או שיכור, בפורים יכול להקל ולהתפלל עמידה, מפני שבפורים גם המלך מקבל את השתויים ברוח טובה, מפני שכך היא מצוות היום. 9
טו - זמן הסעודה בפורים שבערב שבת
כאשר פורים חל בערב שבת, נוהגים לכתחילה להתחיל את הסעודה לפני הצהרים, משום כבוד השבת. ומי שלא הספיק להתחיל את הסעודה לפני הצהרים, ישתדל להתחילה לפחות שלוש שעות לפני השקיעה. ובדיעבד, יכול להתחיל בה עד שקיעת החמה. ומכל מקום, אם התחיל בסעודה סמוך לשבת, ישתדל למעט באכילתו, כדי שיוכל לאכול בסעודת ליל שבת בתאבון.
ויש עוד מנהג, לחבר את סעודת פורים עם סעודת ליל שבת. ויש מהגדולים שנוהגים בו, ויש אומרים שאין לעשותו אלא בדיעבד. וכך הוא המנהג: מתפללים תפילת מנחה לפני הסעודה, ומתחילים בסעודה ביום פורים, וכחצי שעה לפני השקיעה מקבלים את השבת בהדלקת נרות השבת, ופורסים מפה על הלחם, ומקדשים על היין קידוש של שבת. וכיוון שכבר ברכו על היין בסעודת פורים, ידלגו בקידוש על ברכת 'בורא פרי הגפן'. ואחר הקידוש ממשיכים בסעודה, וצריכים לאכול כביצה פת, ולכל הפחות כזית, לשם סעודת שבת. ובסיום הסעודה אומרים בברכת המזון 'רצה והחליצנו', ו'על הנסים' מוסיפים בתוך 'הרחמן' שבסוף ברכת המזון. ואחר הסעודה מתפללים ערבית. 10




^ 1.. מצוות הסעודה מבוארת במגילה ז, ב, ובזה מקיימים מה שנאמר "לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה". ואמנם למדו מזה איסור הספד ותענית (מגילה ה, ב), מ"מ בוודאי שיש גם מצווה לשמוח בפועל, והדרך לכך בקיום סעודה למשתה ושמחה, וכן מבואר בשבולי הלקט סי' רא. (וי"א שהמצווה לקיים סעודה מדרבנן, ובבנין שלמה נח, דן בזה). והמצווה כוללת אכילת בשר ושתיית יין, ולכן פסק בשו"ע תרצו, ז, שאפילו אונן חייב בזה.
לדעת הרמב"ם (מגילה ב, יד), הרשב"א והריטב"א (מגילה ד, א), את מצוות הסעודה והמשתה מקיימים רק ביום, שנאמר "ימי". ובמ"א תרצה, ו, כתב בשם הכלבו, שיש נוהגים שלא לאכול בשר בלילה, כדי שלא יטעו לחשוב שזו סעודת פורים. לעומתם, דעת הראבי"ה, שצריך לעשות סעודה בלילה בבשר ויין כמו שמצווה לקרוא מגילה גם בלילה, אלא שהסעודה המכובדת והעיקרית צריכה להיות ביום, וכ"כ הב"ח. וכן נראה מדברי התוס' (מגילה ד, א), שיש מצווה לסעוד גם בלילה. וכ"כ הרמ"א תרצה, א, עפ"י מהר"י ברין. וכ"כ במ"ב ג, וכה"ח ד, ותורת המועדים יא, ו. וע' בזר אהרן טז. ומ"מ בפשטות ברור שיש הידור להרבות בשמחה כל היום בכל סוגי הדברים המשמחים, וכמנהג ישראל.
^ 2.. מצווה להרבות בסעודת פורים, כפי שכתבו הרמב"ם והטור והרמ"א, ומשמע אף יותר מסעודת יו"ט. סתם שמחה בבשר ויין, כמו שאמרו בפסחים קט, א, לגבי יו"ט. ואמנם ביו"ט החובה לאכול בשר היתה בבשר השלמים, אולם גם אחר החורבן יש מצווה לאכול בשר ביו"ט משום שהוא משמח, כמבואר בשו"ע הרב תקכט, ז, ובאו"ה תקכט, ב, ועיין ביחו"ד ו, לג. וגם בעוף יש שמחה, כפי שמתבאר מביצה י, ב, ותוס' שם.
נחלקו הפוסקים אם חובה לאכול פת בסעודת פורים. למאירי וראבי"ה, וכן רש"ל ומור וקציעה, חובה לאכול פת, כמו ביו"ט שמצווה לשמוח וצריך לאכול בסעודות פת. ולתה"ד ומ"א תרצה, ט, אין חובה לאכול פת. והחיוב לאכול פת ביו"ט אינו מצד חיוב השמחה אלא מצד כבוד יו"ט, שנאמר בו "מקראי קודש". וכן נחלקו לעניין השוכח 'על הנסים' בברכת המזון (לעיל טו, 19). וכתב במ"ב יב, שאינו חוזר שספק ברכות להקל. ובערוה"ש תרצה, ז, ויב, פסק מחד שמצווה לאכול לחם, ומאידך שהשוכח 'על הנסים' אינו חוזר, שאין דין הזכרתו בברהמ"ז חמור מהזכרתו בתפילה. וע' ביחו"ד ו, פט.
^ 3.. שלוש דרגות בשתייה: א) שתוי, ב) שיכור, ג) שיכור כלוט. א) שתוי זה השותה יין עד שהוא מרגיש שמחה וסחרור מסוימים, אבל עדיין הוא יכול לעמוד לפני המלך בכבוד, ולעניין הלכות תפילה, אסור לו להתפלל עמידה עד שיפיג יינו, אבל אם התפלל תפילתו תפילה. ב) שיכור זה השותה הרבה יין עד שאינו יכול לעמוד בפני המלך, מפני שאינו מסוגל להתנהג בכבוד, ואם התפלל עמידה - לא יצא כי תפילתו תועבה. וברכות הנהנין שעליו לברך - יברך גם בשיכרותו. ג) שיכור כלוט הוא ששתה כל כך עד שאינו יודע מה קורה איתו, והרי הוא כשוטה הפטור מהמצוות. ועיין בפניני הלכה תפילה ה, יא.
ומכאן למצוות השתייה בפורים. הרי"ף והרא"ש הביאו את המימרא של רבא שחייב איניש לבסומי עד דלא ידע וכו', ומשמע שהבינו המצווה כפשוטה. ובסומי בארמית הוא להשתכר, וכך פירש רש"י במגילה ז, ב. ונראה שזה שייך למדרגת השיכור שהזכרתי (ב'), אבל מי שהוא שיכור כלוט כבר אינו מבחין בכלום, ולא רק בין "ארור המן לברוך מרדכי". אולם גם בתוך מדרגת השיכור יש דרגות: א) אינו יכול לבוא ולדבר כראוי בפני המלך. ב) 'עד דלא ידע', שהוא כפי שבארתי למעלה, שאינו יכול להבחין בפרטים אלא מבטו כללי, וכאמרם (יומא עה, א): "כל הנותן עינו בכוסו - כל העולם כולו דומה עליו כמישור", והוא שוכח את צרותיו, והכל בעיניו לטובה, בין ארור המן ובין ברוך מרדכי, ושיכור כזה עלול להתבזות. ולדעת רבים זו מצוות השכרות בפורים, וכך משמע מהט"ז והגר"א. וכך נהג החכם צבי ועוד רבים מגדולי ישראל. וכתב הראבי"ה (ח"ב סי' תקסד), שיש מצווה להשתכר 'עד דלא ידע' אבל אינה חובה. ונראה שטעמו מפני שאפשר לקיים משתה גם בלא שיכרות שכזו. ומהרי"ף והרא"ש משמע שהיא חובה. ואף שמסופר בגמרא על רבה ששחטיה לר' זירא, מ"מ מזה שהזמינו שוב לשנה אחרת, ור' זירא חשש לבוא, משמע שהמצווה היא אכן 'עד דלא ידע' כפשוטו (אשכול ופר"ח).
והרמב"ם (ב, טו) כתב: "ושותה יין עד שישתכר וירדם בשיכרותו". וזה כעין דעת ביניים, שמצד אחד צריך להגיע ל'עד דלא ידע', אלא שלא יגיע לזה במצב של עירנות, שאז הוא שיכור גדול, אלא שמתוך השיכרות ירדם. וכ"כ מהר"י ברונא, והובא ברמ"א (תרצה, א).
ויש סוברים שאין צריך להשתכר כל כך, מפני שהשכרות מגונה ועלולה להביא לאיסורים חמורים, וכ"כ אורחות חיים. וכעין זה כתב המאירי: "שאין אנו מצווים להשתכר ולהפחית עצמנו מתוך השמחה, שלא נצטוונו על שמחה של הוללות ושל שטות אלא בשמחה של תענוג שיגיע מתוכה לאהבת הש"י והודאה על הנסים שעשה לנו". והמאור כתב בשם רבנו אפרים, שמזה שהגמרא הביאה את המעשה על רבה ששחטיה לרבי זירא, משמע שאין הלכה שצריך לשתות 'עד דלא ידע'. אולם מוכרחים לומר שגם לדעות אלו, חייבים להרבות בשתייה עד שיהיה שתוי שאינו רשאי להתפלל, וכן עולה בבירור מהדיון על זמן הסעודה, שהרחיקוהו מזמן התפילה, כי סמוך לסעודה אסור להתפלל. ועוד, שמצווה לשתות בפורים יותר מאשר ביו"ט, שפורים הוא יום משתה. וכיוון שביו"ט יש מצווה לשתות יין כדי לשמוח, ומשמע שצריך לשתות לפחות רביעית (הגר"ז בתורה אור צט, ג), וכבר ברביעית נעשים שתויים, ממילא בפורים צריכים להתקרב לשכרות.
והתוס' והר"ן פירשו, שישתה עד שיתבלבל לפעמים במילים "ארור המן וברוך מרדכי". ואבודרהם פירש, שהיה להם פיוט שהיו צריכים לדקדק לענות, פעם "ארור המן" ופעם "ברוך מרדכי", וכשהיו שתויים היו מתבלבלים. והאגודה ורי"ו פירשו, שהגימטריא של שניהם שווה, וכשישתו יתקשו לחשבה. ונימוקי יוסף פירש, שישתה ויתבדח עד שיראה כאילו 'לא ידע'. וגם לדעות אלו מצווה להיות שתויים אבל לא שיכורים, והם סוברים שהלכה כרבא וצריך לשתות 'עד דלא ידע', אלא שאין הכוונה לשיכרות גדולה. וכעין זה דעת השל"ה והרמ"ע. ונראה שאם נדייק בדעות אלו, נמצא שהמצווה היא להיות שתוי או אף שיכור קצת, וכדעת הב"ח שקיבל את דברי רבנו אפרים להלכה, אולם כתב: "ויהא שתוי או אפילו שיכור שאינו יכול לדבר לפני המלך, רק שתהא דעתו עליו". וכעין זה גם דעת יד אפרים, אלא שהוא סובר שדברי רבא לא נדחו, וכוונתו עד 'דלא ידע' ולא עד בכלל. וכעין זה פירשו השפת אמת ור"י סלאנטר, שצריך לשתות כל היום, מתוך מטרה להיות שמח, ואם יגיע ללא ידע, ייפטר מהמצווה ושוב לא יצטרך להמשיך לשתות. וע' בהזמנים בהלכה לרב זוין ע' רג-רז, ובתורת המועדים יא, ג.
^ 4.. עיין מקראי קודש פרנק מד, שמביא מקורות לשתות דווקא יין. אולם נראה להלכה שאינו אלא לכתחילה, כי המצווה שנזכרה בפסוק ובראשונים היא לשתות עד דלא ידע, ולא נזכר כלל יין. והעיקר הוא לשמוח מתוך משתה. וע' בפס"ת תרצה, ג.
^ 5.. ע' כתובות סה, א, שהיין והשיכרות גנאי לאשה יותר מאיש. ואולי לכן אמרו בפסחים קט, א, לעניין מצוות השמחה ברגל, שכל אחד בראוי לו, גברים ביין, ונשים בבגדים נאים. כי נשים אינן יכולות לשמוח ביין, מפני שהשיכרות גנאי להן. ועיין בפניני הלכה פסח טז, ז, 3, לעניין ד' כוסות. ומ"מ מצווה לנשים לשתות קצת בלא שישתכרו.
^ 6.. כתב בח"א והובא בבאו"ה תרסה, ב, ד"ה 'עד', שלא יגיע לידי עבירה בשיכרות. ואמנם לעניין שלא יתבטל מתפילה כתבתי בהמשך ממרן הרב, שהעוסק במצווה פטור מהמצווה, אולם מוסכם שאסור להביא עצמו לידי חטא. ואמנם מרן הרב במצוות ראיה השמטות תרצה, כתב, שהעיסוק במצווה מגן, והביא ראיה מהרשב"א. מ"מ נראה שלכל הדעות מוסכם, שאדם שיודע מהניסיון שהוא מגיע לידי חטא או ביזיון גדול, שלא ישתכר. וכן פשוט שמי שמצטער מחמת שתייתו המרובה, לא ישתה, כי צריך שיהיה יום "משתה ושמחה". אבל אם הוא בוכה על דברים טובים, ויש לו בזה עונג, מותר ואף מצווה, וראייה לזה משבולי הלקט צ"ג, שהביא מאגדה שר' עקיבא היה בוכה בשבת, ואמר שזה עונג לו. והובא בב"י וברמ"א או"ח רפח, ב, ובמ"ב ד.
^ 7.. הביאור הפשוט מובא בא"ר ובבאו"ה תרצה, ב. וע"ע במצוות ראיה השמטות תרצה. ולא מקרה הוא שיש בזה פירוש לפנים מפירוש, כי זה דרכו של היין הטוב שמגלה סוד, ובתחילה יש פירוש אחד, ומתוכו מתגלה עוד פירוש. ושלושה פירושים אלה הם לפי שלוש דרגות של שתייה, הראשון שתוי בלבד, והשני שיכור, והשלישי שיכור גדול 'עד דלא ידע' כפשוטו. ועיין בתורה אור לבעל התניא מאמר 'חייב איניש לבסומי' ע' צח,א-ק,ב, ובמיוחד צט, ג-ד. ונשים בזכות הענווה הטבעית שלהן מגיעות לכל זה במעט שתייה.
^ 8.. ההסבר על מנהג המתחילים לסעוד סמוך לשקיעה מובא בתה"ד קמ, אמנם רבותיו והוא נהגו לסעוד בשחרית. והשל"ה עודד לקיים את הסעודה דווקא בבוקר, וכך נהג הגר"א, וכך מנהג הרש"ש עפ"י הקבלה (כה"ח כג). והרמ"א תרצה, ב, כתב עפ"י מהרי"ל, שעדיף לסעוד אחר מנחה גדולה, וכך ההדרכה המקובלת, וכן נוהגים רבים. ויש נוהגים להתחיל את הסעודה סמוך לערב, וגם בין האחרונים יש שנהגו כך. ואם הוא ליל ט"ו ממילא יש מצווה לשמוח בשני הימים (רמ"א תרצה, ב, ומ"ב טז). אולם גם בירושלים יש נוהגים להאריך בסעודה במוצאי פורים. והסברה שהכל הולך אחר ההתחלה. ועוד שעפ"י הר"ן אין איסור 'ולא יעבור' על מצוות המעשה של פורים, אלא רק על מקרא מגילה, ולכן בפורים המשולש מקיימים את הסעודה ביום ראשון שהוא ט"ז, וא"כ אפשר להמשיך במצוות הסעודה בלילה. וע' בפס"ת תרצה, ח, 25.
^ 9.. עיין בשו"ע ורמ"א או"ח סימן צט ומ"ב שם, בדין שיכור ושתוי. ועיין בפניני הלכה תפילה ה, יא, בדין שיכור ושתוי. ושם יח, ח-י, על דין תפילת תשלומין.
וההיתר לשתוי שיתפלל כשהשעה עוברת מבואר בדברי היש"ש המובא במ"ב צט, ג ויז. וגם הרמ"א מיקל בשתה רביעית יין - או מפני שהיינות חלשים או מפני שמתפללים מתוך סידור. ועיין באש"י כב, יח. ונלענ"ד שכל שכן שאפשר להקל בזה בפורים, מפני שזוהי מצוות היום.
^ 10.. בפורים שחל ביום שישי, כתב בשו"ת מהרי"ל נו, שאפשר להתחיל בסעודה עד סמוך למנחה קטנה (כשלוש שעות לפני סוף היום). והרמ"א תרצה, ב, כתב לקיים את הסעודה בשחרית, ובמ"ב י, כתב לקיימה לכתחילה קודם חצות. ובדיעבד אפשר להתחילה עד השקיעה (ע' מ"ב תקכט, ח).
מנהג פריסת המפה מקורו בפסחים ק, א, ומבואר בשו"ע רעא, ד. והמאירי נהג כך לכתחילה בפורים שחל בערב שבת (מאירי כתובות ז, א), ויש מהאחרונים שנהגו כך, ע' פס"ת תרצה, ו. ובכה"ח רעא, כב, כתב עפ"י האר"י שאינו לכתחילה, כי צריך לקדש אחר תפילת ערבית. ולעניין 'על הנסים', לדעת המאירי ומ"א תרצה, ט, יאמר גם 'רצה' וגם 'על הנסים' במקומם. ובמ"ב טו, כתב עפ"י ח"א שלא יאמר 'על הנסים'. וכתבתי שיאמר 'על הנסים' בהרחמן, ששם אינו מעכב.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il