^ 1.. מצוות הסעודה מבוארת במגילה ז, ב, ובזה מקיימים מה שנאמר "לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה". ואמנם למדו מזה איסור הספד ותענית (מגילה ה, ב), מ"מ בוודאי שיש גם מצווה לשמוח בפועל, והדרך לכך בקיום סעודה למשתה ושמחה, וכן מבואר בשבולי הלקט סי' רא. (וי"א שהמצווה לקיים סעודה מדרבנן, ובבנין שלמה נח, דן בזה). והמצווה כוללת אכילת בשר ושתיית יין, ולכן פסק בשו"ע תרצו, ז, שאפילו אונן חייב בזה.
לדעת הרמב"ם (מגילה ב, יד), הרשב"א והריטב"א (מגילה ד, א), את מצוות הסעודה והמשתה מקיימים רק ביום, שנאמר "ימי". ובמ"א תרצה, ו, כתב בשם הכלבו, שיש נוהגים שלא לאכול בשר בלילה, כדי שלא יטעו לחשוב שזו סעודת פורים. לעומתם, דעת הראבי"ה, שצריך לעשות סעודה בלילה בבשר ויין כמו שמצווה לקרוא מגילה גם בלילה, אלא שהסעודה המכובדת והעיקרית צריכה להיות ביום, וכ"כ הב"ח. וכן נראה מדברי התוס' (מגילה ד, א), שיש מצווה לסעוד גם בלילה. וכ"כ הרמ"א תרצה, א, עפ"י מהר"י ברין. וכ"כ במ"ב ג, וכה"ח ד, ותורת המועדים יא, ו. וע' בזר אהרן טז. ומ"מ בפשטות ברור שיש הידור להרבות בשמחה כל היום בכל סוגי הדברים המשמחים, וכמנהג ישראל.
^ 2.. מצווה להרבות בסעודת פורים, כפי שכתבו הרמב"ם והטור והרמ"א, ומשמע אף יותר מסעודת יו"ט. סתם שמחה בבשר ויין, כמו שאמרו בפסחים קט, א, לגבי יו"ט. ואמנם ביו"ט החובה לאכול בשר היתה בבשר השלמים, אולם גם אחר החורבן יש מצווה לאכול בשר ביו"ט משום שהוא משמח, כמבואר בשו"ע הרב תקכט, ז, ובאו"ה תקכט, ב, ועיין ביחו"ד ו, לג. וגם בעוף יש שמחה, כפי שמתבאר מביצה י, ב, ותוס' שם.
נחלקו הפוסקים אם חובה לאכול פת בסעודת פורים. למאירי וראבי"ה, וכן רש"ל ומור וקציעה, חובה לאכול פת, כמו ביו"ט שמצווה לשמוח וצריך לאכול בסעודות פת. ולתה"ד ומ"א תרצה, ט, אין חובה לאכול פת. והחיוב לאכול פת ביו"ט אינו מצד חיוב השמחה אלא מצד כבוד יו"ט, שנאמר בו "מקראי קודש". וכן נחלקו לעניין השוכח 'על הנסים' בברכת המזון (לעיל טו, 19). וכתב במ"ב יב, שאינו חוזר שספק ברכות להקל. ובערוה"ש תרצה, ז, ויב, פסק מחד שמצווה לאכול לחם, ומאידך שהשוכח 'על הנסים' אינו חוזר, שאין דין הזכרתו בברהמ"ז חמור מהזכרתו בתפילה. וע' ביחו"ד ו, פט.
^ 3.. שלוש דרגות בשתייה: א) שתוי, ב) שיכור, ג) שיכור כלוט. א) שתוי זה השותה יין עד שהוא מרגיש שמחה וסחרור מסוימים, אבל עדיין הוא יכול לעמוד לפני המלך בכבוד, ולעניין הלכות תפילה, אסור לו להתפלל עמידה עד שיפיג יינו, אבל אם התפלל תפילתו תפילה. ב) שיכור זה השותה הרבה יין עד שאינו יכול לעמוד בפני המלך, מפני שאינו מסוגל להתנהג בכבוד, ואם התפלל עמידה - לא יצא כי תפילתו תועבה. וברכות הנהנין שעליו לברך - יברך גם בשיכרותו. ג) שיכור כלוט הוא ששתה כל כך עד שאינו יודע מה קורה איתו, והרי הוא כשוטה הפטור מהמצוות. ועיין בפניני הלכה תפילה ה, יא.
ומכאן למצוות השתייה בפורים. הרי"ף והרא"ש הביאו את המימרא של רבא שחייב איניש לבסומי עד דלא ידע וכו', ומשמע שהבינו המצווה כפשוטה. ובסומי בארמית הוא להשתכר, וכך פירש רש"י במגילה ז, ב. ונראה שזה שייך למדרגת השיכור שהזכרתי (ב'), אבל מי שהוא שיכור כלוט כבר אינו מבחין בכלום, ולא רק בין "ארור המן לברוך מרדכי". אולם גם בתוך מדרגת השיכור יש דרגות: א) אינו יכול לבוא ולדבר כראוי בפני המלך. ב) 'עד דלא ידע', שהוא כפי שבארתי למעלה, שאינו יכול להבחין בפרטים אלא מבטו כללי, וכאמרם (יומא עה, א): "כל הנותן עינו בכוסו - כל העולם כולו דומה עליו כמישור", והוא שוכח את צרותיו, והכל בעיניו לטובה, בין ארור המן ובין ברוך מרדכי, ושיכור כזה עלול להתבזות. ולדעת רבים זו מצוות השכרות בפורים, וכך משמע מהט"ז והגר"א. וכך נהג החכם צבי ועוד רבים מגדולי ישראל. וכתב הראבי"ה (ח"ב סי' תקסד), שיש מצווה להשתכר 'עד דלא ידע' אבל אינה חובה. ונראה שטעמו מפני שאפשר לקיים משתה גם בלא שיכרות שכזו. ומהרי"ף והרא"ש משמע שהיא חובה. ואף שמסופר בגמרא על רבה ששחטיה לר' זירא, מ"מ מזה שהזמינו שוב לשנה אחרת, ור' זירא חשש לבוא, משמע שהמצווה היא אכן 'עד דלא ידע' כפשוטו (אשכול ופר"ח).
והרמב"ם (ב, טו) כתב: "ושותה יין עד שישתכר וירדם בשיכרותו". וזה כעין דעת ביניים, שמצד אחד צריך להגיע ל'עד דלא ידע', אלא שלא יגיע לזה במצב של עירנות, שאז הוא שיכור גדול, אלא שמתוך השיכרות ירדם. וכ"כ מהר"י ברונא, והובא ברמ"א (תרצה, א).
ויש סוברים שאין צריך להשתכר כל כך, מפני שהשכרות מגונה ועלולה להביא לאיסורים חמורים, וכ"כ אורחות חיים. וכעין זה כתב המאירי: "שאין אנו מצווים להשתכר ולהפחית עצמנו מתוך השמחה, שלא נצטוונו על שמחה של הוללות ושל שטות אלא בשמחה של תענוג שיגיע מתוכה לאהבת הש"י והודאה על הנסים שעשה לנו". והמאור כתב בשם רבנו אפרים, שמזה שהגמרא הביאה את המעשה על רבה ששחטיה לרבי זירא, משמע שאין הלכה שצריך לשתות 'עד דלא ידע'. אולם מוכרחים לומר שגם לדעות אלו, חייבים להרבות בשתייה עד שיהיה שתוי שאינו רשאי להתפלל, וכן עולה בבירור מהדיון על זמן הסעודה, שהרחיקוהו מזמן התפילה, כי סמוך לסעודה אסור להתפלל. ועוד, שמצווה לשתות בפורים יותר מאשר ביו"ט, שפורים הוא יום משתה. וכיוון שביו"ט יש מצווה לשתות יין כדי לשמוח, ומשמע שצריך לשתות לפחות רביעית (הגר"ז בתורה אור צט, ג), וכבר ברביעית נעשים שתויים, ממילא בפורים צריכים להתקרב לשכרות.
והתוס' והר"ן פירשו, שישתה עד שיתבלבל לפעמים במילים "ארור המן וברוך מרדכי". ואבודרהם פירש, שהיה להם פיוט שהיו צריכים לדקדק לענות, פעם "ארור המן" ופעם "ברוך מרדכי", וכשהיו שתויים היו מתבלבלים. והאגודה ורי"ו פירשו, שהגימטריא של שניהם שווה, וכשישתו יתקשו לחשבה. ונימוקי יוסף פירש, שישתה ויתבדח עד שיראה כאילו 'לא ידע'. וגם לדעות אלו מצווה להיות שתויים אבל לא שיכורים, והם סוברים שהלכה כרבא וצריך לשתות 'עד דלא ידע', אלא שאין הכוונה לשיכרות גדולה. וכעין זה דעת השל"ה והרמ"ע. ונראה שאם נדייק בדעות אלו, נמצא שהמצווה היא להיות שתוי או אף שיכור קצת, וכדעת הב"ח שקיבל את דברי רבנו אפרים להלכה, אולם כתב: "ויהא שתוי או אפילו שיכור שאינו יכול לדבר לפני המלך, רק שתהא דעתו עליו". וכעין זה גם דעת יד אפרים, אלא שהוא סובר שדברי רבא לא נדחו, וכוונתו עד 'דלא ידע' ולא עד בכלל. וכעין זה פירשו השפת אמת ור"י סלאנטר, שצריך לשתות כל היום, מתוך מטרה להיות שמח, ואם יגיע ללא ידע, ייפטר מהמצווה ושוב לא יצטרך להמשיך לשתות. וע' בהזמנים בהלכה לרב זוין ע' רג-רז, ובתורת המועדים יא, ג.
^ 4.. עיין מקראי קודש פרנק מד, שמביא מקורות לשתות דווקא יין. אולם נראה להלכה שאינו אלא לכתחילה, כי המצווה שנזכרה בפסוק ובראשונים היא לשתות עד דלא ידע, ולא נזכר כלל יין. והעיקר הוא לשמוח מתוך משתה. וע' בפס"ת תרצה, ג.
^ 5.. ע' כתובות סה, א, שהיין והשיכרות גנאי לאשה יותר מאיש. ואולי לכן אמרו בפסחים קט, א, לעניין מצוות השמחה ברגל, שכל אחד בראוי לו, גברים ביין, ונשים בבגדים נאים. כי נשים אינן יכולות לשמוח ביין, מפני שהשיכרות גנאי להן. ועיין בפניני הלכה פסח טז, ז, 3, לעניין ד' כוסות. ומ"מ מצווה לנשים לשתות קצת בלא שישתכרו.
^ 6.. כתב בח"א והובא בבאו"ה תרסה, ב, ד"ה 'עד', שלא יגיע לידי עבירה בשיכרות. ואמנם לעניין שלא יתבטל מתפילה כתבתי בהמשך ממרן הרב, שהעוסק במצווה פטור מהמצווה, אולם מוסכם שאסור להביא עצמו לידי חטא. ואמנם מרן הרב במצוות ראיה השמטות תרצה, כתב, שהעיסוק במצווה מגן, והביא ראיה מהרשב"א. מ"מ נראה שלכל הדעות מוסכם, שאדם שיודע מהניסיון שהוא מגיע לידי חטא או ביזיון גדול, שלא ישתכר. וכן פשוט שמי שמצטער מחמת שתייתו המרובה, לא ישתה, כי צריך שיהיה יום "משתה ושמחה". אבל אם הוא בוכה על דברים טובים, ויש לו בזה עונג, מותר ואף מצווה, וראייה לזה משבולי הלקט צ"ג, שהביא מאגדה שר' עקיבא היה בוכה בשבת, ואמר שזה עונג לו. והובא בב"י וברמ"א או"ח רפח, ב, ובמ"ב ד.
^ 7.. הביאור הפשוט מובא בא"ר ובבאו"ה תרצה, ב. וע"ע במצוות ראיה השמטות תרצה. ולא מקרה הוא שיש בזה פירוש לפנים מפירוש, כי זה דרכו של היין הטוב שמגלה סוד, ובתחילה יש פירוש אחד, ומתוכו מתגלה עוד פירוש. ושלושה פירושים אלה הם לפי שלוש דרגות של שתייה, הראשון שתוי בלבד, והשני שיכור, והשלישי שיכור גדול 'עד דלא ידע' כפשוטו. ועיין בתורה אור לבעל התניא מאמר 'חייב איניש לבסומי' ע' צח,א-ק,ב, ובמיוחד צט, ג-ד. ונשים בזכות הענווה הטבעית שלהן מגיעות לכל זה במעט שתייה.
^ 8.. ההסבר על מנהג המתחילים לסעוד סמוך לשקיעה מובא בתה"ד קמ, אמנם רבותיו והוא נהגו לסעוד בשחרית. והשל"ה עודד לקיים את הסעודה דווקא בבוקר, וכך נהג הגר"א, וכך מנהג הרש"ש עפ"י הקבלה (כה"ח כג). והרמ"א תרצה, ב, כתב עפ"י מהרי"ל, שעדיף לסעוד אחר מנחה גדולה, וכך ההדרכה המקובלת, וכן נוהגים רבים. ויש נוהגים להתחיל את הסעודה סמוך לערב, וגם בין האחרונים יש שנהגו כך. ואם הוא ליל ט"ו ממילא יש מצווה לשמוח בשני הימים (רמ"א תרצה, ב, ומ"ב טז). אולם גם בירושלים יש נוהגים להאריך בסעודה במוצאי פורים. והסברה שהכל הולך אחר ההתחלה. ועוד שעפ"י הר"ן אין איסור 'ולא יעבור' על מצוות המעשה של פורים, אלא רק על מקרא מגילה, ולכן בפורים המשולש מקיימים את הסעודה ביום ראשון שהוא ט"ז, וא"כ אפשר להמשיך במצוות הסעודה בלילה. וע' בפס"ת תרצה, ח, 25.
^ 9.. עיין בשו"ע ורמ"א או"ח סימן צט ומ"ב שם, בדין שיכור ושתוי. ועיין בפניני הלכה תפילה ה, יא, בדין שיכור ושתוי. ושם יח, ח-י, על דין תפילת תשלומין.
וההיתר לשתוי שיתפלל כשהשעה עוברת מבואר בדברי היש"ש המובא במ"ב צט, ג ויז. וגם הרמ"א מיקל בשתה רביעית יין - או מפני שהיינות חלשים או מפני שמתפללים מתוך סידור. ועיין באש"י כב, יח. ונלענ"ד שכל שכן שאפשר להקל בזה בפורים, מפני שזוהי מצוות היום.
^ 10.. בפורים שחל ביום שישי, כתב בשו"ת מהרי"ל נו, שאפשר להתחיל בסעודה עד סמוך למנחה קטנה (כשלוש שעות לפני סוף היום). והרמ"א תרצה, ב, כתב לקיים את הסעודה בשחרית, ובמ"ב י, כתב לקיימה לכתחילה קודם חצות. ובדיעבד אפשר להתחילה עד השקיעה (ע' מ"ב תקכט, ח).
מנהג פריסת המפה מקורו בפסחים ק, א, ומבואר בשו"ע רעא, ד. והמאירי נהג כך לכתחילה בפורים שחל בערב שבת (מאירי כתובות ז, א), ויש מהאחרונים שנהגו כך, ע' פס"ת תרצה, ו. ובכה"ח רעא, כב, כתב עפ"י האר"י שאינו לכתחילה, כי צריך לקדש אחר תפילת ערבית. ולעניין 'על הנסים', לדעת המאירי ומ"א תרצה, ט, יאמר גם 'רצה' וגם 'על הנסים' במקומם. ובמ"ב טו, כתב עפ"י ח"א שלא יאמר 'על הנסים'. וכתבתי שיאמר 'על הנסים' בהרחמן, ששם אינו מעכב.