ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

הלילה הזה כולו צלי ;">

בית מדרש חגים וזמנים פסח קרבן פסח Bookmark and Share



גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

כד אדר ב תשס"ח

הלילה הזה כולו צלי


נערך על ידי הרב

מוקדש לרפואת
יוסף בן גרציה

א. קרבן חגיגה וקרבן פסח -צלי
ב. רק קרבן פסח הוא צלי
ג. כולו מצה, [כולו] מרור, כולו צלי
ד. קרבן פסח וקרבן תודה

א. קרבן חגיגה וקרבן פסח -צלי
את קרבן הפסח יש לאכול כשהוא צלוי, לא נא ולא מבושל:
ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מרורים יאכלהו. אל תאכלו ממנו נא ובשל מבשל במים, כי אם צלי אש ראשו על כרעיו ועל קרבו (שמות יב, ח-ט)

כך בניסוח חכמים: "ואינו נאכל אלא צלי" (משנה זבחים ה,ח; תוספתא פסחים ה, ב). היות קרבן הפסח נאכל דוקא צלי, הוא נושא קושיה אחת, מבין קושיות "מה נשתנה" שבליל הסדר:
שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי שלוק ומבושל, הלילה הזה כולו צלי? (משנה פסחים י, ד)

קושיה זו היו מקשים בזמן שבית המקדש היה קיים, ואילו לאחר החורבן אין מקשים אותה, 1 אם כי במספר הגדות מהגניזה שלאחר החורבן עדין מופיעה קושיה זו, ויתכן שהיו מצביעים על שינוי זה, למרות שלמעשה לא היו אוכלים קרבן פסח. 2
לפני שאוכלים את קרבן הפסח, היו אוכלים קודם קרבן חגיגה. זהו קרבן חגיגה ייחודי, הקרב בי"ד ניסן, ועל כן נקרא גם "חגיגת ארבעה עשר" (פסחים סט ע"ב- עא ע"ב; חגיגה ז ע"ב- ח ע"א), או "חגיגה הבאה מחמת הפסח ...עם הפסח" (ספרא צו פרשה ז, פרק יב). קרבן חגיגה זה, קרב לפני קרבן הפסח: "חגיגה הבאה עמו היא נאכלת תחלה, כדי שיהא פסח נאכל על השובע" (תוספתא פסחים [ליברמן] ה, ג).
לפי חכמים לא בכל שנה היו מקריבים קרבן חגיגה, כאמור במשנה (פסחים ו, ט): "אימתי מביא חגיגה עמו בזמן שהוא בא בחול בטהרה ובמועט, ובזמן שהוא בא בשבת במרובה ובטומאה אין מביאין עמו חגיגה", אך לדעת בן תימא, מעמדו של קרבן חגיגת ארבעה עשר, הוא כמו קרבן הפסח, ויש חובה להקריבו (פסחים ע ע"א). בשל ההקבלה בין קרבן חגיגה לקרבן הפסח, דנה הגמרא (שם) האם לשיטת בן תימא קרבן החגיגה נאכל גם כן צלי כמו קרבן הפסח:
איבעיא להו: לבן תימא, נאכלת צלי או אין נאכלת צלי? כי אקשיה רחמנא לפסח ללינה, אבל לצלי לא. או דילמא לא שנא? תא שמע: "הלילה הזה כולו צלי". ואמר רב חסדא: זו דברי בן תימא. שמע מינה. 3

לבסוף מסכמת הגמרא את הלכות קרבן החגיגה לפי בן תימא:
תא שמע: חגיגה הבאה עם הפסח - הרי היא כפסח, באה מן הצאן ואינה באה מן הבקר, באה מן הזכרים ואינה באה מן הנקבות, באה בת שנתה ואינה באה בת שתי שנים. ואינה נאכלת אלא ליום ולילה, ואינה נאכלת אלא צלי, ואינה נאכלת אלא למנויו. מאן שמעת ליה דאית ליה האי סברא - בן תימא, שמע מינה: כולהו מילתא בעינן.

רב חסדא טוען שקושיית הלילה הזה כולו צלי, היא על פי שיטת בן תימא, ואכן התוס' (פסחים קטז ע"א ד"ה כולו צלי), מציין שלדברי רב חסדא שאלה זו יכולה להישאל רק על פי שיטת בן תימא, ושואל מדוע בסוגית הגמרא בשאלות מה נשתנה, אין מצוין הדבר, ומשיב: "שדרך הגמרא כן".
ע"פ דברי התוס', על הבן השואל או האב השואל את הקושיות, 4 להיות מודעים לכך ששאלתם היא רק לפי שיטת בן תימא, ובהנחה שהלכה כמותו, וכך אכן סובר התוס' בדבריו בהלכה אחרת בהלכות ליל הסדר:
הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת [ושני תבשילין], 5 אף על פי שאין חרוסת מצוה. רבי אליעזר ברבי צדוק אומר: מצוה. ובמקדש היו מביאין לפניו גופו של פסח (משנה פסחים י, ג)

ובגמרא:
רבי יוסי אומר: אף על פי שטיבל בחזרת - מצוה להביא לפניו חזרת וחרוסת ושני תבשילין. ...מאי שני תבשילין? ...רב יוסף אמר: צריך שני מיני בשר, אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה (פסחים קיד ע"ב)

את דברי רב יוסף מפרש התוספות:
פירוש רבנו חננאל: צלי זכר לפסח, ומבושל זכר לחגיגה. 6 ולא נהירא דקיימא לן כבן תימא (לעיל דף ע.) דאין חגיגה נאכלת אלא צלי דמתניתין אתיא כוותיה? לכך נראה דתרוייהו מבושלין וכן משמע לשון תבשילין (פסחים קיד ע"ב תוס' ד"ה שני מיני בשר)

לפי רבנו חננאל, מביאים לשולחן בשר צלי זכר לקרבן הפסח, ובשר מבושל זכר לקרבן חגיגה. מכאן שרבנו חננאל פסק כחכמים שחגיגת ארבע עשרה היתה מבושלת. 7 אך תוס' חולק ולפיו, הלכה כבן תימא שחגיגת ארבעה עשר היתה צלי, 8 ולכן כהוראת המשנה יש להביא שני בשרים מבושלים, אחד זכר לקרבן פסח ואחד זכר לקרבן חגיגה. 9
מ"מ, לדברי תוס' הלכה היא כבן תימא שקרבן חגיגה נאכל צלי, ועל כן יש מקום לקושיה על כך במסגרת קושיות מה נשתנה. כונת הקושיה היא, מדוע בכל הלילות ניתן בשר נא ומבושל, ואילו הלילה, כל האכילות שציותה תורה- קרבן פסח וקרבן חגיגה, יש לאכול דוקא צלי. "כולו צלי" מתפרש כמכוון ללילה. בלילה זה יש לאכול צלי. 10
הרש"ש (פסחים קטז ע"א) שואל עוד: האמנם כל הלילה אוכלים רק צלי, הרי ניתן לאכול לפני קרבן הפסח בתוך הסעודה גם בשר מבושל? ומשיב שעל שולחן הסדר מונחים אך ורק צרכי המצוה של החג, ולכן השואל מתייחס רק למה שעיניו רואות, וכיון שעל השולחן מונחים בשעה ששואלים 'מה נשתנה', רק קרבן הפסח וקרבן חגיגה הצלויים, זה מה ששואלים. לפיו, זהו פרשנות השאלה "כולו צלי"- בהתייחס למראה העיניים, בשלב ההוא.

ב. רק קרבן פסח הוא צלי

כאמור, רבנו חננאל פוסק כחכמים שחגיגת י"ד היא רשות, וכך פוסק גם הרמב"ם (הל' קרבן פסח י, יג: "חגיגת ארבעה עשר רשות ואינה חובה". מאידך כותב הרמב"ם (הל' חמץ ומצה ח, ב) שבזמן המקדש היו שואלים: "בכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי שלוק ומבושל, והלילה הזה כולו צלי". אם הפרשנות של דברי רב חסדא היא שההתייחסות בקושיה על צלי היא רק אליבא דבן תימא, אזי אם הרמב"ם איננו פוסק כבן תימא לא היה לו לציין את הקושיה הזו. כך שואל על הרמב"ם הכסף משנה (הל' חמץ ומצה ח, ב), ונשאר בצ"ע. 11
רבנו מנוח (על הרמב"ם שם) כותב שלענין צלי פסק הרמב"ם כבן תימא, ובשאר הלכות חגיגת ארבעה עשר פסק הרמב"ם כחכמים. הצל"ח (פסחים ע ע"ב) טוען עוד שבענין הצלי חכמים אינם חולקים כלל על בן תימא. היות חגיגת ארבעה עשר צלי, מוסכמת על הכל. לחילופין, המאירי (פסחים ע ע"א, וקטז ע"א) כותב שזה שאומרים בהגדה הלילה הזה כולו צלי, זו לא לפי ההלכה, או שכולו צלי מתייחס דוקא לקרבן פסח. 12
נראה שזה פירושו של רבינו ירוחם:
בכל הלילות אנו אוכלים בשר כלומר צלי או שלוק ומבושל הלילה הזה כלו צלי. ובזמן הזה אין אומרים, כי בעונותינו אין לנו קרבן פסח, שלא היה נאכל אלא צלי (תולדות אדם וחוה נתיב ה חלק ד דף מג טור ג)

אכן, החזון איש (או"ח סי' קכד, לפסחים ע ע"א), מסביר באופן זה את הרמב"ם. ע"פ הרמב"ם, כונת רב חסדא היא שבן תימא מפרש כך את המשנה, אבל אין הכרח להסביר שזו אכן כונת המשנה, ואכן הסתמא דגמרא בפסחים קטז ע"א איננו מעמיד את המשנה כבן תימא. כונת השאלה היא שבכל הלילות יש שאוכלים את הבשר צלי ויש שאוכלים מבושל, הלילה הזה כולו צלי. לא הלילה כולו צלי, כי אם קרבן הפסח. 13
הרא"מ שך (אבי עזרי, הל' חגיגה ב, י) כותב שלפי בן תימא, חגיגת י"ד חובה להביא אפילו בשבת, וכמובן צלי, כי לשיטתו חגיגת י"ד שקולה לקרבן פסח. בו בזמן שלחכמים זו רשות להקריב חגיגת י"ד, ואין מקריבים בשבת. ולכן ברור ששאלת: הלילה הזה כולו צלי, הכונה היא רק לקרבן פסח, כי לפי חכמים אין חייבים להקריב חגיגת י"ד.

ג. כולו מצה, [כולו] מרור, כולו צלי
ע"פ ההבנה ברמב"ם, שקושית הצלי עוסקת אך ורק בקרבן פסח ולא גם בחגיגת ארבעה עשר, יש לראות את הקושיה הזו במכלול הקושיות האחרות העוסקות אף הם באכילות שבלילה הזה, ובאופן אכילתם. הקושיה: "הלילה הזה כולו צלי", היא איננה הקושיה היחידה במסגרת קושיות "מה נשתנה".
נראה ששאלות "מה נשתנה" מתמקדות בנסיון להבין מדוע ישנן בלילה זה מאכלים מסוימים שיש לאוכלם דוקא, ולא כמו בכל לילה אחר בו קיימת אפשרות לאכול מאכלים אחרים מאותו סוג: בשר, ירק, פת. הקושיות מתעכבות על שלושת המאכלים המרכזים – פסח מצה ומרור. קושיה היא הנגדה. העמדת נתון מול נתון אחר, מדוע בדרך כלל עושים כך והפעם עושים אחרת, ומבנה הזה לקוח מהתורה.
קרבן פסח : התורה מנגידה בין אופני הכנת מטעמים שונים של בשר הפסח: "אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים, כי אם צלי אש" (שמות יב, ט). אכן, גם הקושיה במסגרת "מה נשתנה" בנויה מאותה הנגדה: "שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי שלוק ומבושל, הלילה הזה כולו צלי?" אין הקושיה מתייחסת למאכלי בשר אחרים בלילה זה, ואף לא ביחס לחגיגת י"ד באותם שנים שמקריבים אותה. אין זה גם משנה אם בשעת אמירת הקושיה רואים מיני בשר אחרים או לא, בשונה מדברי הרש"ש. הקושיה היא באופן כללי ובהשוואה למקובל והמצוי בלילות אחרים.
מצה : התורה מנגידה בין סוגי מאפה שונים: "שבעת ימים מצות תאכלו, ...כי כל אכל חמץ ונכרתה הנפש ההוא מישראל" (שמות יב, טו). כך גם במקום נוסף: "לא תאכל עליו חמץ, שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עני" (דברים טז, ג). הניגוד הוא בין מאפה מבצק שטפח והחמיץ, לבין מאפה בצק שלא טפח. גם כאן ניתן לאכול מצות שהם לא חמץ, אך אוכלים אותם על מנת לשבוע ולא לשם מילוי חובת המצוה. ובכל זאת ההנגדה היא באשר לחובת האכילה העיקרית בלילה זה. מדוע החובה העיקרית היא דוקא במצה. כולו מצה- עיקרו של לילה זה הוא מצה, ואסור לאכול כלל חמץ. ניתן לאכול בנוסף למצות מצה עוד מיני מאפה אחרים ובלבד שאינם חמץ.
במחזור ויטרי מפרש שההנגדה לחמץ ומצה איננה מתייחסת לימי חול, אלא: "שבכל הלילות של שאר ימים טובים ושבתות אוכלים או חמץ או מצה והלילה הזה רק מצה" (הלכות פסח סי' צה).
מרור : התורה מצוה לאכול מרור רק במסגרת הקרבן. אין חובה עצמית לאכול מרור בליל הסדר. אלא שכאן התורה איננה מנגידה את המרור לירק מסוים או לירקות מסוימים, אלא מצוה לאכול מרור במסגרת הקרבן: "ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מררים יאכלהו" (שמות יב, ח). כך גם בפסח שני: "בחדש השני בארבעה עשר יום בין הערבים יעשו אותו, על מצות ומרורים יאכלהו" (במדבר ט, יא). "יאכלוהו" - את הקרבן. יתכן, שזו הסיבה לפיה חכמים הנגידו את המרור לירקות אחרים באופן כללי, ולא ביחס לירק אחר, שהרי שום ירק אחר איננו נאסר בלילה זה, וכן לא נאסר שום צורת הגשה אחרת של ירק או מרור בלילה זה. כך פירש את הקושיה, הרב דוד אבודרהם: "בשאר הלילות אין אנו מחזרים אחר מרור, פירוש שאין אדם מניח המתוק בשביל המרור, ובלילי פסח אנו מחזרים אחר המרור" (בפירושו להגדה של פסח). 14 אבל ניתן כמובן לאכול ירקות אחרים, ומתוקים.
דבר נוסף, בשונה מפסח וממצה. לא נאמר במרור: הלילה הזה כולו מרור, אלא: "הלילה הזה מרור". כבא לומר לא ניתן להעמיד את אכילת המרור כדבר מרכזי באכילות הלילה הזה, כי המרור עצמו טפל לקרבן פסח. אכן, תוס' (פסחים קטז ע"א ד"ה הלילה), כותב שאין גורסים כולו מרור, כי אוכלים שאר ירקות לכרפס. אך יש להציע אחרת, ולפיו, כונת השואל מתייחסת למרור של מצוה בלבד, אם כי ברור שאוכלים בלילה זה גם ירקות אחרים. 15
מכאן ש"כולו צלי", איננו בא לומר שהבשר הנאכל בלילה זה הוא אך ורק צלי, יתכן שאוכלים גם סוגי בשר שונים ובטעמים אחרים, אלא שעיקר מצות אכילת בשר בלילה זה, קרבן הפסח, הוא צלי.

ד. קרבן פסח וקרבן תודה
נראה להציע שההנגדה בשאלות "מה נשתנה", איננה בדבר אכילת מצה או צלי בלילה זה, למול אכילות בלילות אחרים סתמיים במשך השנה, או בשבתות וימים טובים. שהרי המטרה העיקרית בקושיות היא להצביע על מה אוכלים בלילה זה, וחשיבות משנית יש בהדגשה מה לא אוכלים בלילה הזה. אם כך, היה ניתן להקשות משהו בנוסח: שבכל הלילות אין חובה לאכול פת כלל, והלילה הזה כולו מצה. או: שבכל הלילות אוכלים בדרך כלל חמץ והלילה הזה רק מצה. ישנה סבירות רבה שגם בעבר בכל לילה אכלו חמץ, וכלל לא אכלו מצה. 16
כך גם ביחס לבשר. עיקר ההדגשה הוא שבלילה זה אוכלים צלי. היה מקום להציע: שבכל הלילות אין חובה כלל לאכול בשר, והלילה הזה חובה לאכול צלי. ובכל זאת מצביעים על אלטרנטיבה אחרת: בכל הלילות אוכלים חמץ ומצה למול מצה, בכל הלילות אוכלים בשר צלי שלוק ומבושל, למול צלי. דהיינו, חובת המצה והצלי בלילה זה, הם מול משהו אחר, מוגדר, לא למול אכילות סתמיות של חולין במשך השנה.
יש קרבן אחר הדומה לקרבן פסח מבחינה רעיונית, והקושיות הם השוואה ניגודית לו: קרבן תודה. 17 קרבן תודה הוא קרבן שלמים, ועימו מביאים מיני לחם: שלושה סוגי מצה, וסוג אחד של חמץ, והיא נאכלת ליום ולילה, ואין להותיר ממנו (ויקרא ז, יא-טו). 18 קרבן תודה מובא ע"י מי שנעשה לו נס: יורדי הים, הולכי מדברות, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים. אילו נלמדים מהמודים לה' על ניסיהם (תהילים קז). 19
עם ישראל ירדו בים, הלכו במדבר, היו חולים ונתרפאו, ויצאו מבית האסורים:
"הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו. יאמרו גאולי ה' אשר גאלם מיד צר" (תהילים קז, א-ב). ...אמר הקב"ה: בזמן שהייתם במצרים גאלתי אתכם בשביל שמי, גם באדום אעשה בשביל שמי, שנאמר "ויושיעם למען שמו" (תהלים קו ח) (מדרש שוחר טוב, תהילים קז) 20

על כן מתבקש שאופיו של קרבן הפסח יהיה יחד עם חמץ ומצה. על כך נשאלות שתי קושיות: שבכל הלילות אנו אוכלים חמץ ומצה- במסגרת קרבן תודה, ואילו הלילה הזה רק מצה. פירוש כזה, לפיו ההשוואה הניגודית היא לקרבן תודה, נמצא בשם המהר"ש מאמסטרדם:
מפני מה שאר אכילות לחם למצוה דהיינו לחמי תודה שאנו אוכלים בלילה, זה חמץ ומצה ביחד, והלילה הזה שאנו עושים גם כן זכר ללחמי תודה למה אין אנו אוכלים שניהם יחד? (הגדת צוף אמרים עמ' 20) 21

על פי דרך זו יש להסביר את הקושיה אודות הבשר: שבכל הלילות אנו אוכלים את קרבן התודה צלי שלוק ומבושל, באיזה טעם שהאוכל את הקרבן ירצה (משנה זבחים ה, ו: "התודה ...בכל מאכל"), ואילו הלילה הזה, קרבן הפסח נאכל רק צלי. הפירוט צלי שלוק ומבושל, נאמר דוקא על אכילתם של הכהנים:
ובכולם הכהנים רשאין לשנות באכילתן לאכלן צלויים שלוקים ומבושלים (משנה זבחים י, ז)

הרמב"ם חיבר בדבריו בין אכילתם של הכהנים, ושל האחרים האוכלים את הקרבנות:
מותר לאכול את הקדשים בכל מאכל, אפילו הכהנים מותרין לאכול חלקם בין מקדשים קלים בין מקדשי קדשים בכל מאכל, ולשנות באכילתן ולאוכלם צלויים שלוקים ומבושלים (רמב"ם הל' מעשה הקרבנות י, י)

קושיות "מה נשתנה" הללו העוסקות בפת ובבשר, המנגידות בין קרבן פסח לקרבן תודה, 22 נשאלות מיד בתחילת הסדר. בירושלמי מובא שהיו שואלים שלוש קושיות בלבד, על הטיבול המצה והצלי:
שבכל הלילות אנו מטבלין פעם אחת, והלילה הזה שתי פעמים? שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה, והלילה הזה כולו מצה? שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי שלוק ומבושל והלילה הזה כולו צלי? (ירושלמי פסחים י, ד) 23

הטיבול הנוסף איננו קשור לתכני האכילה, ואילו שתי השאלות האחרות מתמקדות במצה ובצלי, המאפיינים השונים מקרבן תודה. 24
התשובה המקיפה לשאלות הללו היא במהלך כל ההגדה, ותמצית סיפור יציאת מצרים בלילה זה מלמד שאין מדובר על הצלה אישית פרטית, שבעקבותיו מובא אכן קרבן תודה. בלילה זה ההודאה רחבה יותר, על לידתו של עם ישראל, וגאולתו ממצרים. התשובות לקושיות הספציפיות הללו הם בסוף חלק המגיד, על פי דברי רבן גמליאל:
פסח, על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים.
מצה על שום שנגאלו אבותינו במצרים (משנה פסחים י, ה)

בנוסח ההגדות, התשובה לטעם אכילת מצה הוא אחר:
מצה זו שאנו אוכלים על שום מה? על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא וגאלם מיד. שנאמר "ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עגות מצות כי לא חמץ כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה וגם צדה לא עשו להם" (שמות יב, לט).

נוסח התשובה שבמשנה, היא התשובה שהיו אומרים בזמן המקדש היה קיים, כשאכלו את קרבן הפסח. המצה היא מבטאת את התודה שה' גאלנו ממצרים וייעד אותנו כעמו, וכפי שהסביר הראי"ה קוק:
המצה היא לחם עוני ולחם החירות, באותו הזמן שנגלה עלינו מלך מלכי המלכים וגאלנו גאולת עולמים, נוצרה בנשמתנו תכונת החופש, חירות הרצון, המוכשר לשיעבוד מלכות שמים בצורתו האידיאלית. ורז עולם הוא שיש בסגולת המצה, ליתן כח חופשי בחירות הקדש. וכשהוא בא בפרק זה, שהנשמה הכללית והאישית שבה עוד הפעם להתחדש, כל נקודה ונקודה מעצמיות חייה אין שיעור לערכה ... המצה היא נהמא דאסותא, רפואת הנשמה המשוחררת, חירות עליון בגאולה שלמה (אורות הקדש עמ' לו) 25

המצה היא פשוטה בתכונתה, והיא ביטוי לחירות הלאומית שנטבעה בעם ישראל, בגאולתו. 26 כך גם באשר לאכילת צלי. בלילה זה אנו עוברים ממצב של יחידים להיות אומה, ודבר זה מתבטא דוקא באכילת צלי, כדברי הראי"ה קוק:
זאת היא פעולת הצליה המכנסת את כל הכח שבבשר בתוכו, בלא התפזרות מחוצה לו, ובזה יואר כל יחיד בסגולתה של קדושת המצוה, כינוס חילו המקודש, האצור בנשמתה הגדולה של האומה בכללה, בצורה מכונסת כזאת, עד כדי ההכרה של היחידיות הגמורה של כל האומה כולה, בקדושת כל אחד ואחד מפרטיה, המכונס בתוכו בכל הוויתו. ואינו נאכל אלא צלי (עולת ראיה א עמ' קעט) 27

איחודם של המצה והצלי כמרכיב ייחודי בהודאה שבלילה הזה, בצרוף המרור המלמד על הקושי והשעבוד, ושלא כמו קרבן תודה הרגיל המורכב מחמץ ומצה ובשר בטעמים רצויים לניצול- צלי שלוק ומבושל, מבטא גם את השונות שיש בקרבן הפסח המובא בכל שנה מחדש ולא רק בסמיכות לנס שקרה. ההצלה מהשעבוד נועדה לחולל מהפכה בעולם, ביצירתו של עם בעל ייעוד אלוקי.

סיכום
את האמירה: "הלילה הזה כולו צלי" במסגרת קושיות "מה נשתנה" שבהגדה של פסח, ניתן לפרש כהתייחסות לכל הקרבנות הנאכלים בלילה זה, קרבן פסח וקרבן חגיגה, וכשיטת בן תימא הסובר שקרבן חגיגת י"ד דינו כפסח. אפשרות אחרת היא "שכולו צלי" מתייחס רק לקרבן הפסח. ע"פ פרשנויות אילו , קושיה זו, כמו קושיות "מה נשתנה" האחרות, מתמקדות בנסיון להבין מדוע יש לאכול בלילה זה מאכלים מסוימים ובצורה מסוימת דוקא, ולא כמו בכל לילה אחר בו קיימת אפשרות לאכול מאכלים אחרים מאותו סוג, ובאיזה טעמים שהאוכל בוחר: בשר, ירק, פת. הקושיות מתעכבות על שלושת המאכלים המרכזים – פסח מצה ומרור. ע"פ פרשנויות אילו אין ייחוד בקושיות "מה נשתנה", בהצגת המאכלים אותם אוכלים בכל הלילות האחרים, מה גם שהחשיבות בקושיות היא, מה כן יש לאכול בלילה זה.
הצעה נוספת היא לראות את קושית "כולו צלי" כמו גם קושית "כולו מצה" כניגוד לקרבן דומה אחר – קרבן תודה, שמטרתו להביע תודה לה' על הנס וההצלה. עם קרבן תודה מביאים חמץ ומצה, וכן הוא נאכל על פי טעמו של הניצול- צלי שלוק ומבושל, לעומת קרבן פסח הוא צלי, ועימו אוכלים מצה ולא חמץ.


^ 1 כך מדגישים: רי"ף, פסחים כה ע"ב בדפי הרי"ף; רמב"ם הל' חמץ ומצה ח, ג; רא"ש, פסחים י, ל; רבינו ירוחם - תולדות אדם וחוה נתיב ה חלק ד דף מג טור ג; מאירי פסחים קטז ע"א; פסקי תוס' אות קה; מאמר חמץ לרשב"ץ אות קכז, ובפירושו להגדה של פסח; הרוקח, ושבלי הלקט, בפירושם להגדה, ועוד. ראה: הרב מנחם מנדל כשר, הגדה שלמה, עמ' 112 – 171, המצין שבמספר הגדות עדין מופיע נוסח זה.
^ 2 ראה: שמואל וזאב ספראי, הגדת חז"ל, עמ' 30-27, 63, 114-113, 206; שמא פרידמן, "לאופיין של הברייתות בתלמוד הבבלי: 'בן תימא' ו'בן דורתאי', נטיעות לדוד- ספר היובל לפרופ' דוד הלבני, עמ' קצה- רעד; הנ"ל, פסחים- תוספתא עתיקתא, עמ' 92-88; יוסף תבורי, פסח דורות, עמ' 363-361. לדבריהם, יתכן ואיזכור הצלי לאחר החורבן, קשור לכך שהיו מקומות שהיו נוהגים לאכול בשר צלי לאחר החורבן. קשה לקבל הסבר זה, מאחר שחכמים לא עודדו לאכול צלי בליל הסדר לאחר החורבן. בענין זה, ראה בספרי: מועדי יהודה וישראל, "אכילת צלי בליל פסח לאחר החורבן", עמ' 459-445.
^ 3 דברי בן תימא אינם נזכרים כלל במקורות תנאיים ולא בירושלמי. על זהותו ראה במאמרו של שמא פרידמן, לעיל הע' 2, בעמ' רמח- רנז. לעומת זאת, בספרא (ויקרא - דבורא דנדבה פרשה יד, יח) נאמרים הדברים בשמו של בן עזאי: "שלמים הבאין מחמת הפסח ...בן עזאי אומר: אינן נאכלין אלא בלילה, ואינן נאכלין אלא צלי". בתוספתא (פסחים ט, ח; זבחים ח,יא) נאמר בשמו של בן עזאי: "בן עזאי אומר, שלמים הבאין מחמת הפסח הרי הן כפסח לכל דבר, אלא שהן נאכלין ליום ולילה". לא נזכר במפורש ששלמי החגיגה הבאים עם הפסח נאכלים צלי, אם כי נאמר באופן כללי שהם כמו הפסח למעט זמן האכילה, שהרי הפסח נשחט ביום אך נאכל רק בלילה.
^ 4 בשאלה מי שואל את קושיות מה נשתנה, הבן או האב, ראה בספרי: מועדי יהודה וישראל, "השינויים בליל הסדר, ושאלות 'מה נשתנה' בארץ ובגלות", עמ' 384-363.
^ 5 בחלק מכתבי היד של המשנה לא נזכר כאן שהיו מביאים שני תבשילים, וכן בגירסאות הראשונים. ראה: דקדוקי סופרים על המשנה; תוספתא כפשוטה- פסחים, עמ' 654; שמואל וזאב ספראי, הגדת חז"ל, עמ' 25.
^ 6 כך מפרשים גם: הרי"ף (פסחים כה ע"ב מדפי הרי"ף); המנהיג (הל' פסח פרק ה); המאירי (פסחים קיד ע"ב) כותב שהרמב"ם (הל' חמץ ומצה ח, א), סובר כמו רבנו חננאל, אך הרמב"ם שם כותב: "ובזמן הזה מביאין על השולחן שני מיני בשר אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה", והגהות מימוניות (שם ס"ק ב) כותב שהכונה היא ששניהם צלויים או מבושלים.
^ 7 יש עוד הסוברים שאין הלכה כבן תימא: מאירי (פסחים קטז ע"א); אור זרוע (ח"ב בסדר של פסח מר' שמואל מפלייז).
^ 8 התשב"ץ בפירושו להגדה, פירש קושיה זו לפי בן תימא. המהרי"ל, מנהגים סדר ההגדה ד"ה ל), כותב: "אף על גב דסתם ההגדה כבן תימא דמקיש חגיגה לפסח ואסורה נמי בשבירת עצם, דגרסינן במתני' מה נשתנה הלילה הזה כולו צלי, דמשמע חגיגה נמי בצלייה דהוקשו לפסח והיינו כבן תימא, מכל מקום עיקר שבירת עצם לא כתיב רק גבי פסח". ראה גם: הרב ישראל אריאל, הגדה של פסח- הגדת המקדש, עמ' 30, 45. יש הנוהגים לומר בזמן האוכל בליל הסדר, מענין קרבן הפסח. כך יסד הרב יעקב עמדין, (סידור בית יעקב, עמ' רנ), ושם כתוב: "אם הקריב שלמי חגיגה בארבעה עשר אוכל מהן תחילה ואח"כ אוכל בשר הפסח, ושניהן אין נאכלין אלא צלי אש". רק לפי בן תימא, חגיגת י"ד היא צלי, ונראה שהרב יעקב עמדין פסק אף הוא כתוס'. ראה: הרב יוסף גרינוולד, (שו"ת ויען יוסף, אורח חיים, סי' רצז). לא בכל הלכות קרבן חגיגה פסקו התוס' כבן תימא. ראה פסחים קיד ע"ב תוד"ה אחד, שם פוסק תוס' כחכמים שקרבן חגיגה אינו דוחה את השבת.
^ 9 המהרש"א מעיר שאם הלכה כבן תימא אזי היה צריך להיות ששניהם יהיו צלויים? ומיישב שמכיון שהדבר רק לזכר, לא הקפידו על כך, וכך מורה לשון: תבשילין. למעשה, כתב הרב יוסף קארו (שו"ע או"ח סי' תעג, ד), שנהגו בבשר ובביצה, "ונהגו שהבשר יהיה צלי על הגחלים, והביצה תהיה מבושלת". ביחס לביצה, הוסיף הרמ"א: "והוא הדין צלויה, וכן נוהגין בעירנו". המשנה ברורה (שם ס"ק ל- לא) נימק את דברי הרמ"א: "והוא הדין צלויה - שהחגיגה באה בין צלי בין מבושל". בערוך השולחן (אורח חיים סי' תעג סע' ט), הסביר עוד: "המנהג שנהגו גם הביצה צלויה יכול להיות משום דבן תימא סבר דגם חגיגה אינה נאכלת אלא צלי". בשו"ע (או"ח סי' תעו סעיף ב) כותב הרמ"א שנוהגים לאכול בסעודה ביצים זכר לאבלות, אך הגר"א שם כותב: "ולי נראה הטעם מפני שעושים אותו זכר לחגיגה". בכף החיים (שם ס"ק כו) כותב שנהגו לומר שהוא זכר לקרבן חגיגה. ראה עוד: הרב משה פיינשטיין, (שו"ת אגרות משה חלק או"ח א סי' קנו).
^ 10 כך מפרש הרוקח בפירושו להגדה, ומוסיף שלילה הוא לשון זכר.
^ 11 הר"י קאפח (זמנים ב- הל' חמץ ומצה ח, ג עמ' תט), כותב שהקושי הוא לא על הרמב"ם, אלא על רבי שסתם משנה אחת כחכמים (משנה פסחים ו, ט), והשניה לפי בן תימא (משנה פסחים י, ד).
^ 12 דוד הלבני, (מקורות ומסורות, פסחים עמ' תפא- תפב), כותב ביחס להלילה הזה כולו צלי. לבן תימא הלילה הזה כולו צלי, ולחכמים הלילה הזה צלי כמו במרור.
^ 13 כך גם מסבירים בספר קובץ ובבני בנימין על הרמב"ם. ראה עוד: הרב י"ב ז'ולטי, "מצות צלית הפסח", משנת יעבץ- או"ח, סי' כד; הרב נחמיה טיילור, "צלית קרבן פסח", מג"ל, יד (תשס"ד), עמ' 88-81, המבחין בין החובה לצלות את הקרבן לבין חובת אכילתו צלוי.
^ 14 ראה גם במרדכי פסחים- הלכות הסדר בקצרה (מרדכי פסחים עמ' 66 עמודה ימנית שורה 12 מלמטה; מרדכי עמ' 76 עמודה שמאלית למטה).
^ 15 כך נקטו גאונים וראשונים רבים- הלילה הזה מרור\ים: רב עמרם גאון (סדר פסח); מחזור ויטרי (הלכות פסח סי' צז עמ' 310-254); ריטב"א (הגדה של פסח ד"ה מה נשתנה); הרב דוד אבודרהם (ספר אבודרהם סדר ההגדה ופירושה ד"ה מה נשתנה: שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות והלילה הזה מרור. פירוש שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות מתוקים והלילה הזה מרור. ואם תאמר וכי בשאר לילות אי אפשר בלא אכילת שאר ירקות אלא ר"ל שבכל הלילות אנו מחזרין אחר שאר ירקות שהן טובות לאכילה ומתוקות יותר ממרור; טור (או"ח סי' תעג); ערוך השולחן (אורח חיים סי' תעג סעיף כא). הרב נחום רבינוביץ' (יד פשוטה, הל' חמץ ומצה ח, ב), גורס ע"פ כתה"י שברשותו: "כולו מרור". אם כי בהגדה שבסוף הל' חמץ ומצה, הגירסה היא: "הלילה הזה מרור".
^ 16 אמנם גם במשנה (פסחים ט, ג) מודגש נוכחות של חמץ ומצה בבית במשך השנה, כשהמשנה דנה בשאלה: "מה בין פסח הראשון לשני? הראשון אסור בבל יראה ובל ימצא, והשני מצה וחמץ עמו בבית".
^ 17 כיוון כזה העלה בקצרה, הרב איתן שנדרופי, "מי מביא קרבן תודה", מעלין בקדש, ד (כסלו תשס"ב), עמ' 90-75, בהע' 2.
^ 18 שני הקרבנות הללו הם היחידים שנאמר עליהם בתורה מפורשות שאין להותיר עד הבוקר (קרבן פסח: שמות יב, י; לד, כה; [קרבן פסח שני: במדבר ט, יב]. קרבן תודה: ויקרא ז, טו; כב, ל). ראה במשך חכמה (ויקרא ז, טו) טעם לדבר. מקרבן תודה למדו חכמים לקרבנות אחרים שאין להותיר (ספרא צו ז, יב; רמב"ם הל' פסולי המוקדשין יח, ט). חכמים קבעו שקרבנות הנאכלים ליום אחד, נאכלים עד חצות כדי להרחיק את האדם מעבירה (משנה ברכות א, א), ואכן קרבן תודה נאכל עד חצות (משנה זבחים ה, ו). גם קרבן פסח נאכל עד חצות, לפי ר' עקיבא להרחיק את האדם מעבירה, ולפי ר' אליעזר בן עזריה מעיקר הדין (ברכות ט ע"א; זבחים נז ע"ב). הנצי"ב (ויקרא ז, יב- יג; כב, כט; במדבר טו, ח; ספרי ח"ב ענ' רנג; שאלתות, שאילתא קעא, עמ' שמ; הגדה של פסח- אמרי שפר, עמ' כח-כט), מסביר מדוע זמן אכילת קרבן תודה הוא עד חצות. לחמי התודה הם גדולים (משנה מנחות ז, א), ואסור להותיר מהם. בשל הזמן המצומצם לאכול את קרבן התודה והלחמים, יקרא אדם לרעיו וחבריו לאכול ולשמוח עימו, ואז יספר להם את הנסים והנפלאות שעשה לו ה'. לו היו השלמים והלחם נאכלים שני ימים ולילה אחד כשאר השלמים, אזי לא היה מזמין את רעיו. תיאור אכילת שלמי התודה והלחמים, מזכיר את אכילת קרבן הפסח וליל הסדר.
^ 19 רש"י (ויקרא ז, יב, ע"פ ברכות נד ע"ב). ראה עוד: רש"י (זבחים ז ע"א ד"ה לא דידיה; מנחות עט ע"ב רש"י כת"י ד"ה לאחר, ובשטמ"ק אות י, ורבנו גרשום).
^ 20 המהר"ם אלשיך, בפירושו לתהילים קז, מיחס את כל הפרק ליוצאי מצרים. בקהילות עדות המזרח, פרק זה נאמר בכל יום מימי חג הפסח.
^ 21 הניגוד בין קרבן הפסח לקרבן תודה הוא חריף יותר. בתודה יש חמץ, ועל כן אין מביאים קרבן תודה בערב הפסח בי"ד בניסן, ובמשך כל ימי הפסח (תוספתא חגיגה א, ו; פסחים יג ע"ב; ביצה יט ע"ב; רמב"ם הל' חגיגה ב, יג). יש הנוהגים אף שלא לומר בתפילת שחרית מזמור לתודה, בערב הפסח, ובימי הפסח. ראה: מחזור ויטרי (סי' פט); ספר מהרי"ל (מנהגים- סדר התפילות של פסח), ועוד.
^ 22 במשנה (זבחים ה,ח) נאמר: "הפסח אינו נאכל אלא בלילה, ואינו נאכל אלא עד חצות, ואינו נאכל אלא למנויו, ואינו נאכל אלא צלי". התוס' (זבחים נו ע"ב ד"ה הפסח), שואל מדוע לא נאמר שהפסח אינו נאכל אלא על מצות ומרורים? "ותירץ ה"ר חיים דלא חשיב אלא דבר שכנגדו בקדשים והוא חלוק מהם. דשאר קדשים נאכלין ביום ובלילה עד היום, ולכל אדם, בכל מאכל. ופסח אינו נאכל אלא בלילה, עד חצות, ולמנויו, וצלי. אי נמי, לא תנא מצות ומרורים דאין מעכבין. אי נמי לאו מצוה דגופיה". כאמור, ההנגדה במשנה היא לשאר הקרבנות, וניתן להציע שהמשנה בפסחים העוסקת בייחודו של קרבן פסח, מנגידה בקושיות "מה נשתנה" את קרבן הפסח למול קרבן תודה. כיון שכך יש מקום להנגיד בין אכילת חמץ ומצה שבקרבן תודה, לבין אכילת מצה בלבד בקרבן פסח.
^ 23 על נוסחאות "מה נשתנה", ראה: הלכה ברורה (פסחים קטו ע"א).
^ 24 לפני אמירת "מה נשתנה" אנו אומרים: "הא לחמא עניא... כל דכפין ייתי וייכול, כל דצריך ייתי ויפסח". זוהי אמנם הוספה מאוחרת, ולשון הארמי מורה על כך שזו פיסקה שנאמרה בגלות לאחר החורבן, אך אעפ"כ ישנה הזמנה לבוא ולאכול- כנראה מצה, ולבא ולפסוח- קרבן פסח. ואז מתבקש לשאול: מדוע רק מצה ולא גם חמץ? מדוע רק צלי ולא גם שלוק ומבושל?
^ 25 ראה בהרחבה בענין זה: הנצי"ב (הגדה של פסח- אמרי שפר, עמ' 6, 37-35).
^ 26 על המצה כביטוי לתחילתו שלתהליך, והחמץ כביטוי למיצויו ותכליתו, ועל כן ההודאה בפסח היא רק במצה ולא בחמץ כמו בקרבן תודה רגיל, ראה: הרב יואל בן נון, "חמץ ומצה- בפסח בשבועות ובקרבנות הלחם", מגדים, יג (תשנ"א), עמ' 45-25.
^ 27 על הזיקה בין המצה הנאכלת בליל הסדר לבין לחמי תודה, ניתן גם ללמוד מפרשנות מאוחרת למנהג לפיו מניחים שלוש מצות על השולחן ולא שתי לחמים, כנהוג בשבת. כך כתב בספר המנהיג סי' סט: "ונהגו בצרפת לעשות השלוש מצות מעשירית האיפה זכר לתרומת לחמי התודה". הרש"ז, (שולחן ערוך הרב אורח חיים סי' תנח, ה) חידד את הדברים עוד: "לפיכך אנו עושין גם כן ג' מצות לעשרון זכר ללחמי תודה שהיוצא מבית האסורין חייב להביא תודה, ואנו בפסח יצאנו מבית האסורין משעבוד מצרים לפיכך אנו עושין זכר ללחמי תודה". ראה עוד: הרב מנחם מנדל כשר (הגדה של פסח, עמ' 62). על השתלשלות הנוהג להניח שלוש מצות, ראה: יוסף תבורי, "לחם משנה בליל הסדר", פסח דורות, עמ' 306-287. הרב משה צבי נריה, מאורות נריה- ישראל במדינתו, עמ' 143, כותב שיש נוהגים בסעודת ההודיה ביום העצמאות, להשאיר שלוש מצות מחג הפסח, ולהוסיף פת חמץ, זכר ללחמי תודה.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il