בל תוסיף בקביעת יום העצמאות ויום ירושלים?

ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש

בית המדרש

שבת ומועדים
יום ירושלים
שיחות ליום ירושלים

קטגוריה משנית

הלכה מחשבה ומוסר
הלכה ומנהג
נושאים שונים

2748

27 דק' קריאה

לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

מיכאל בן מזל

שיעורים לנשים פרשת השבוע סדרות ספריה פסקי דין בחן את עצמך

אין איסור בל תוסיף כיון שאין חובה לקבוע את הימים הללו, ימים טובים, ימי שמחה:
בהמשך נבאר למה אין הימים האלה ימים טובים, ימי שמחה, בתור חובה. נכתב לעיל שהסמכות של הרבנות הראשית לישראל, היא רק כלפי אלו שקיבלו אותם כרבנים. שאז יש להם גדר של מרא דאתרא. אך גם כשיש להם גדר של מרא דאתרא, בכ"ז אין בכוחה של הרבנות הראשית לחייב את הציבור לנהוג איזו מנהג, אין בכוחם להעניש, וכן מי שעובר על תקנות שלהם אינו נקרא עבריינא. הרבנות הראשית לישראל לא התקבלה כפוסק בלעדי לכלל הציבור, ולכן אין בסמכותה לתקן תקנות לכלל הציבור. לכן כל מי שלא ינהג לפי פסיקת הרבנות הראשית, לא יוכל להקרא עבריינא, שביכולתו להחליט שלא לנהוג כמותם, ולנהוג לפי רבנים אחרים.
נראה לי שאם נוהגים את יום העצמאות ויום ירושלים כימים טובים, כימי שמחה לא בתור חובה, בודאי שאין איסור של בל תוסיף.
הרמב"ן 1 , מאריך לבאר את התהליך של קביעת פורים כימים טובים. הוא סובר שחז"ל הוצרכו למצוא רמז מן התורה, כדי לקבוע זכר לנס פורים, ולקבוע את פורים כימים טובים. אך מבואר בדבריו שבשנה הראשונה נהגו כל הערים, הערים הפרזות וגם הערים מוקפות חומה יום משתה ושמחה ביום ההצלה, בשנים לאחר מכן, נהגו כן רק הערים הפרזות. עד שמרדכי גילה שגם הערים המוקפות חומה צריכים לעשות יום משתה ושמחה בפורים, שגם להם היה הצלה, ואז קבעו לכולם לעשות ימי משתה ושמחה בפורים. משתמע מדבריו שלא היה איסור במה שהם עשו בתחילה, לכן משתמע מכך שאם נוהגים מעצמם, כלומר לא בתור חיוב, אין איסור של בל תוסיף.

מובא במס' מגילה 2 :

"אמר רב שמואל בר יהודה: שלחה להם אסתר לחכמים: קבעוני לדורות! שלחו לה: קנאה את מעוררת עלינו לבין האומות".

רש"י 3 , מבאר שהאגרות השניות ששלחה אסתר, היו כדי לקבוע את פורים כחובה.
הפני יהושע 4 , מקשה על דברי רש"י שמדוע הוצרכו לאגרות שניות, הרי רואים כבר באגרות מרדכי שבני ישראל קיימו את הדברים, כתוב שם 5 : "וקיבל היהודים אשר את החלו לעשות ואת אשר כתב מרדכי אליהם"? הפני יהושע מתרץ מספר תירוצים, שנים מתירוציו הם:
1- מה שקיבלו עליהם באגרות של מרדכי, היה משום ציווי מרדכי או מאהבת הנס, אך עדיין לא נקבע הדבר לדורות. כלומר שאם בעתיד לא ירצו לנהוג ימי משתה ושמחה בפורים, כיון שיחששו לקנאה של האומות, לא ינהגו, כיון שאין עליהם חובה לנהוג ימי משתה ושמחה בימים אלה. לכן נשלחו אגרות של אסתר, שמקבלים את הדבר לחובה לדורות.
2- באגרות של מרדכי, עדיין לא הוסכם הדבר ע"י חכמים. רק באגרות של אסתר, הוסכם הדבר גם ע"י חכמים.
יוצא לפי דברי הפני יהושע שאע"פ שנהגו לפניכן לעשות ימי משתה ושמחה בימים אלה, לא היה בזה שום איסור. ובפשטות נראה שהיה דבר ראוי ונכון לעשות. לכן יוצא שכל עוד שלא נקבע הדבר כחובה, בודאי שאין שום איסור.
נראה לי שגם אם קובעים את הימים הללו כחובה, כפי שנראה לי שראוי לעשות. בכל אופן אין איסור בל תוסיף. ואביא כמה הוכחות לדבריי.

אף אם קובעים את הימים כחובה, עדיין אין איסור של בל תוסיף:
1- הוספת מצוה חדשה:
יש לציין שבכל הסוגיות בגמ' וכן בספרי כשיש דיון על האיסור של הוספה וגרעון במצוות, מדובר בכה"ג שמוסיף או גורע ממצוה, כלומר להוסיף מין נוסף על הד' מינים, להוסיף בית נוסף על הד' בתים של התפילין. אינו מדובר שמוסיף מצוה חדשה 6 .

2- קביעת פורים:
מובא במס' מגילה 7 :

"אמר רב שמואל בר יהודה: שלחה להם אסתר לחכמים: קבעוני לדורות! שלחו לה: קנאה את מעוררת עלינו לבין האומות. שלחה להם: כבר כתובה אני על דברי הימים למלכי מדי ופרס. רב ורב חנינא ורבי יוחנן ורב חביבא מתנו. בכוליה סדר מועד כל כי האי זוגא חלופי רבי יוחנן ומעייל רבי יונתן: שלחה להם אסתר לחכמים: כתבוני לדורות. שלחו לה: הלא כתבתי לך שלישים, שלישים ולא רבעים. עד שמצאו לו מקרא כתוב בתורה".

נראה לי שמן הסוגיא משמע שלא היה איסור לקבוע את פורים כימי משתה ושמחה. מה שחכמי ישראל לא רצו לקבוע את הימים האלה כימים טובים, לא היה משום איסור, אלא משום שפחדו מן האומות. מה שהתנגדו מבחינה הלכתית והיו צריכים למצוא רמז מן התורה, היה מצד הוספה בכתובים, כתיבת מגילת אסתר בכתבי הקודש 8 .
כך הבין הר"ן 9 , את הסוגיא במס' מגילה. נראה שהרמב"ן 10 , הבין שהצורך ברמז מן המקרא היה כדי לקבוע את פורים כימי משתה ושמחה. בסוגיא מקבילה בירושלמי במס' מגילה 11 באמת משמע שהצורך ברמז מן המקרא היה כדי לקבוע את פורים כימי משתה ושמחה 12 .
אך נראה לי שאפשר להסביר שלפי הרמב"ן ההתנגדות היתה לפי ההו"א שרצו לקבוע איסור מלאכה בפורים 13 . שבקביעת איסור מלאכה, יש איסור בל תוסיף. אך אם לא היו אוסרים במלאכה, אז אין שום איסור. אבל נראה לי שיש קושי בהסבר זה, כיון שלפי"ז יוצא שהרמז במקרא מועיל גם לקביעת יום טוב בפורים, כלומר שיהיה אסור במלאכה, וא"כ למה לא אסרו את הימים האלה במלאכה? יכול להיות שיכלו לאסור, אך הם לא רצו. בכ"ז יוצא לדעת הר"ן ונראה לי שכך פשטות הסוגיא, שבקביעת פורים כימי משתה ושמחה, לא היה שום איסור.
גם נראה לי שאפשר להסביר בדעת הרמב"ן והירושלמי שלא היה איסור לקבוע פורים כימי משתה ושמחה, כלומר גם לדעת הרמב"ן והירושלמי לא היתה התנגדות הלכתית, רק אנשי כנסת הגדולה לא חשבו שצריכים לקבוע, ומצאו רמז מן התורה שצריכים לקבוע, אלו דבריו של הרמב"ן: "ולאחר זמן שהאיר הקב"ה עיניהם ומצאו סמך מן התורה עמד מרדכי ובית דינו וראו דבריהם של פרזים שראוי הנס הזה לעשות לו זכר לדורות וקבעו אותו על כל ישראל שכולן היו בספק סכנה".

3- קל וחומר מפסח:
במגילת תענית כתוב:

"בארביסר ביה ובחמיסר ביה יומי פוריא אנון דילא למספד. ימים שנעשו בהם נסים לישראל על ידי מרדכי ואסתר ועשאום ימים טובים. אמר רבי יהושע בן קרחה מימות משה לא עמד נביא וחדש מצוה חוץ ממצות פורים אלא שגאולת מצרים נוהגת שבעה וגאולת מרדכי ואסתר אינה נוהגת אלא יום אחד. דבר אחר. ומה גאולת מצרים שלא נגזרה גזרה אלא על הזכרים בלבד שנאמר כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וגומר עשו אותם ימים טובים גאולת מרדכי ואסתר שנגזרה גזרה על הזכרים ועל הנקבות שנאמר מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד על אחת כמה וכמה שאנו חיבים לעשות אותם ימים טובים בכל שנה ושנה ".

יש להעיר שהסוגיא הזאת עומדת בניגוד לסוגיא במס' מגילה 14 , ששם מובא שהקל וחומר בא ללמד שמותר לתקן קריאת המגילה. שהמצוה שבאו לחדש הנביאים, אנשי כנסת הגדולה, היתה קריאת המגילה:
"תנו רבנן: ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות נתנבאו להם לישראל, ולא פחתו ולא הותירו על מה שכתוב בתורה, חוץ ממקרא מגילה. מאי דרוש? אמר רבי חייא בר אבין אמר רבי יהושע בן קרחה: ומה מעבדות לחירות אמרינן שירה - ממיתה לחיים לא כל שכן?".
אך גם לפי מגילת תענית שסוברת שהיתה חידוש מצוה מצד קביעת היום טוב, נראה שאפשר ללמוד אותו קל וחומר ליום העצמאות ויום ירושלים. כיון שגם בימים אלה היתה הצלה של עם ישראל, והיתה הצלה של כלל ישראל [בע"ה בהמשך ארחיב את הדיבור על ההצלה בימים אלה].

4- רק איסור של נביא מחדש מצוה:
במס' מגילה 15 , יש דיון על קביעת אנשי כנסת הגדולה לקרוא את המגילה, אין דיון מצד איסור בל תוסיף, אלא מצד נביא שמחדש מצוה. ולכן במקרה דידן אין בעיה, כיון שאין כאן נביא שמחדש מצוה.
יש אולי משמעות להבנה זו, מתוך דברי רש"י 16 , שמקשה על מה שנאמר בגמ' שהיו מ"ח נביאים וכו' ולא פיחתו ולא הותירו אלא מקרא מגילה, והרי יש גם נר חנוכה. על כך הוא משיב, ששם לא היו נביאים אלא חכמים. היו כמה אחרונים שדייקו כך בדברי רש"י 17 .
אך נראה לי שאין הכרח לדיוק זה, כיון שיש להסביר את דברי רש"י כפי שהסבירם המהרש"א 18 , שאין רש"י בא לומר שכיון שפסקו הנביאים, אז היה להם רשות להוסיף. שאין שום סברא לומר שיהיה לחכמים כוח יותר מן הנביאים. אלא כוונת רש"י לבאר את דברי הגמ' שאמרה שהנביאים רק הוסיפו מקרא מגילה, ולכאורה יש להקשות שגם הוסיפו נר חנוכה, על כך הוא משיב שנביאים לא הוסיפו דבר זה, ולכן לא הוזכר בגמ' 19 .
לכן נראה לי שבאמת אין ראיה מן הסוגיא הזו.

5- קל וחומר של קריאת המגילה בפורים:
הקל וחומר שמובא במס' מגילה 20 , שמשם לומדים את החיוב של קריאת המגילה, שייכת גם ביום העצמאות ויום ירושלים. גם אצלנו שייך הצלה ממוות לחיים.

6- איסור בל תוסיף בחיוב הדלקת נר חנוכה:
הריטב"א 21 , דן איך חז"ל הוסיפו את הדלקת נרות חנוכה? ומסביר שזה על פי הקל וחומר שהוסיפו את מגילת אסתר. יש ללמוד מדבריו שלגבי קביעת ימי חנוכה כימים שאסורים בהספד ותענית, לא היה שום איסור.
גם מדברי הרמב"ם 22 , רואים התייחסות דוקא למקרא מגילה ונר חנוכה, אין הוא מתייחס לאיסור של בל תוסיף בנוגע לקביעת יום משתה ושמחה בפורים.

7- קביעת ימים טובים במגילת תענית:
מוצאים במגילת תענית שנקבעו ימים רבים לימים טובים, כלומר שהימים אסורים בתענית והספד 23 . בודאי שלא היה איסור של בל תוסיף בימים אלה, שהרי נהגו ע"י חכמי ישראל לדורות, אפי' יש מחלוקת אמוראים אם יש חובה לנהוג גם כיום ימים טובים בימים אלה 24 . לכן בודאי אם נקבע את יום העצמאות ויום ירושלים בגדר ימים טובים של מגילת תענית, כלומר שאסורים בהספד ותענית, אין שום איסור של בל תוסיף.

8- איסור בל תוסיף דוקא כשקובעים איסור מלאכה:
מהרי"ץ חיות 25 , מקשה למה אין בתקנת חז"ל להדליק נרות חנוכה, איסור בל תוסיף כמו בתקנת מקרא מגילה? הוא מסביר שכל האיסור של בל תוסיף, הוא דוקא כשרוצים לדמות עשייתם לדין התורה. האיסור של בל תוסיף בפורים, היה משום שרצו לאסור את המלאכה, כפי שמובא בסוגיא בדף ה', עמ' ב', אעתיק את דבריו מפני חשיבותם:
"לדעתי לא קשיא מידי דבודאי כל עניני עשיות חכמים ותקנתם משום גדר וסייג אינם בכלל בל תוסיף וכן כל הימים האמורים במגילת תענית אינם בכלל בל תוסיף כמו שכתב הרמב"ם בהקדמתו לספר היד ועיקר האיסור הוא אם רוצים החכמים להדמות עשייתם לדין התורה ומרדכי ואסתר שרצו לעשות ימי פורים לאסור בעשיית מלאכה עיין לעיל דף ה', עמ' ב' רק דהעם לא קבילו עלייהו איסור עשיית מלאכה על כל פנים עשיית מרדכי ואסתר שרצו להדמות פורים ליו"ט דאורייתא לכל דבר זה והוי הוספה על דין תורה".
גם במלבי"ם 26 , ראיתי כעין דברים אלה. הוא עונה על השאלה מדוע בתחילה נאמר שעשו בני ישראל את י"ד באדר יום טוב, כלומר שאסור במלאכה, ואח"כ לא עשו אותו יום טוב, רק ימי משתה ושמחה? הוא מסביר שבתחילה רק הפרזים עשו יום טוב בפורים, המוקפים חומה, לא הכירו בניסם. כיון שרק חלק מן העם עשה יו"ט, אז אין איסור של בל תוסיף, אפי' שאוסרים את היום במלאכה. יש רק איסור בל תוסיף, כשקובעים לכל עם ישראל יום טוב, שאסור במלאכה. אח"כ כשנקבעו ימים האלה לכל עם ישראל, לא עשו אותם ימים טובים שאסורים במלאכה, אלא ימי משתה ושמחה 27 .
לפיכך אפשר ללמוד במקרה דנן בודאי אין איסור בל תוסיף, כיון שאין איסור מלאכה, ונוסף על כך אין כל עם ישראל נוהג ימים טובים בימים אלה.

9- איסור בל תוסיף דוקא בקביעת מצוה חדשה:
מהרש"א 28 , מקשה למה אין איסור של נביא מחדש מצוה, במה שתיקן שלמה נטילת ידים ועירובין? הוא מתרץ שתקנות אלו אינן נחשבות שהותירו דבר על מה שכתוב בתורה, כיון שעירובין אינו רק גדר להוצאת שבת מרשות היחיד לרשות הרבים, ונטילת ידים היא תקנה משום סרך תרומה. אבל מקרא מגילה ונר חנוכה הן מצוות בפני עצמן.
מובן לפי דבריו שאיסור בל תוסיף, הוא דוקא כשמתקן מצוה חדשה. הסבר זה יבאר לנו למה אין הגמ' וראשונים שואלים איך תקנו נביאים ראשונים לומר הלל על כל הצלה מצרה שלא תבוא על עם ישראל 29 ? בתקנת הלל אין מצוה חדשה, שיש כבר מצוה של הודאה ושבח, שיש מצות תפילה לקב"ה. האיסור של בל תוסיף, הוא דוקא בקביעת מעשה חדש. גם בקביעת משתה ושמחה ואמירת פסוקי הודאה ושבח ביום העצמאות ויום ירושלים, אין מצוה חדשה. אין כאן מעשה חדש, ולכן אין בזה איסור של בל תוסיף.

10- פורים קטן שנהגו בקיהלות ישראל:
יש להוכיח מכל הפורים קטן שנהגו בקהילות ישראל שאין איסור בל תוסיף בקביעת יום טוב ושמחה ביום שנעשה נס לאדם 30 .
אך נראה שיש לדחות את הראיה הזו, כיון שנראה שכל ימי הפורים קטן שנהגו בישראל, נהגו בהם לא כחובה, אלא בתור דבר שנהגו מצד עצמם. כלומר נדר שנדרו. יש לציין שבשו"ת מהר"ם אלשקר 31 , משמע שהיה תקנה של בי"ד, ובכ"ז הוא סובר שאין בזה איסור של בל תוסיף. אך יכול להיות ששם בעיקר הדבר היא תקנה של אנשי העיר, בעצם יש הסכמה של אנשי העיר, ולכן בכה"ג בודאי אין איסור של בל תוסיף. אבל משמע מפשטות דבריו שגם בכה"ג שרק הבי"ד היו מתקנים תקנה, והיו מחייבים את הציבור לעשות יום טוב ביום שאירע להם נס, לא היה בזה איסור של בל תוסיף.

11- אין איסור בל תוסיף גם כשאין קל וחומר גמור:
הרא"ם 32 , הקשה על הסוגיא במס' מגילה 33 , שאומרת שמ"ח נביאים לא פיחתו ולא הותירו מצוה, אלא מקרא מגילה. ולכאורה איך נחשב מקרא מגילה כהוספה על המצוות, הרי למדו דבר זה מקל וחומר, וא"כ הוי כגופו של תורה?
נראה לי שכוונת דברי הגמ', שקודם שלמדו את הקל וחומר חשבו שיש כאן הוספה על המצוות. לאחר שהגמ' תירצה שדרשו קל וחומר, אז התברר שאין כאן הוספה על המצוות 34 .
הרא"ם תירץ אחרת, הוא תירץ שאין כאן קל וחומר גמור, אלא יש כאן סמך מן התורה, ולכן אין כאן איסור בל תוסיף. יוצא שאם יש קל וחומר, אפי' שאינו קל וחומר גמור אין איסור בל תוסיף.
לכן, גם אם נאמר שבמקרה אצלנו ביום העצמאות ויום ירושלים אין קל וחומר גמור, ויש פירכא לקל וחומר, בכ"ז נראה שהקל וחומר מגלה שראוי להודות ולשיר לה' בימים אלה. ולכן אין איסור בל תוסיף בכך. נראה לי שהיסוד של הקל וחומר הוא לבאר שאין כאן תקנה סתמית, יש סיבה לתקנה, שבכה"ג שאין תקנה סתמית, אלא יש סיבה לתקנה, יש טעם לדבר, אין איסור של בל תוסיף 35 .

12- איסור בל תוסיף דוקא כשאומרים הנביאים או חכמים שהם מוסיפים מצוה על התורה:
הרמב"ם 36 , מבאר למה אין איסור של בל תוסיף במקרא מגילה ונר חנוכה:

"כל אלו המצות שנתחדשו חייבים אנו לקבלם ולשמרם... ואינם תוספת על מצות התורה, ועל מה הזהירה תורה לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו שלא יהא נביא רשאי לחדש דבר ולומר שהקב"ה צוהו במצוה זו להוסיפה למצות התורה או לחסר אחת מאלו השש מאות ושלש עשרה מצות. אבל אם הוסיפו בי"ד עם נביא שיהיה באותו הזמן מצוה דרך תקנה או דרך הוראה או דרך גזירה אין זו תוספת. שהרי לא אמרו שהקב"ה צוה לעשות עירוב או לקרות מגילה בעונתה. ואילו אמרו כן היו מוסיפין על התורה אלא כך אנו אומרים שהנביאים עם בי"ד תקנום וצוו לקרות המגילה בעונתה כדי להזכיר שבחיו של הקב"ה ותשועות שעשה לנו והיה קרוב לשועתנו כדי לברכו ולהללו וכדי להודיע לדורות הבאים שאמת מה שבטיחנו בתורה ומי גוי גדול אשר לו אלקים וגו'. ועל דרך זו היא כל מצוה ומצוה שהיא מדברי סופרים בן עשה ובין לא תעשה".
הרמב"ם מבאר שיש איסור של בל תוסיף, דוקא כשאומרים הנביאים או החכמים שהם מוסיפים מצוה על התורה, כלומר שאומרים שיש כאן עוד מצוה שהקב"ה ציוה אותנו. אך אם אינם אומרים שה' ציוה אותנו לעשות מצוה זו, אלא הם רק קובעים את המעשה דרך תקנה או הוראה או גזירה, אין בזה איסור בל תוסיף. לכן בחנוכה ופורים הם אמרו שיש לקרוא את המגילה ולהדליק נרות חנוכה, לא משום שה' ציוה אותנו בכך, אלא זו תקנה כדי לשבח לה'.
בעוד מקום 37 , מבואר ברמב"ם שהאיסור של בל תוסיף הוא דוקא כשאומרים שהדבר אסור מן התורה, אך אם אומרים שהדבר מותר מן התורה, רק חז"ל אוסרים אותו, ומודיעים לעם שהיא גזירה שלא תבוא ממנה חובה, אז אין איסור של בל תוסיף.
לפיכך אם החכמים אומרים במפורש שאין בדבר חיוב מן התורה, אין זו מצוה שכתובה בתורה, אלא רק עושים את הדבר, כיון שראוי לעשות כן, שראוי להודות ולשבח את ה' על הצלת עם ישראל מידי מוות, אין בכך איסור בל תוסיף. שאין כאן אמירה שהדבר מפורש מן התורה, וכן יש סיבה לקביעת הדבר, אין זו גזירה סתמית.
ההסבר הזה של הרמב"ם שאין איסור בל תוסיף אלא דוקא כשאומר שה' צוהו להוסיף, נמצא בעוד ראשונים 38 .

13- אין איסור בל תוסיף כשמוסיפים לשם שמירת התורה:
הראשונים מקשים איך תקנו חז"ל יום טוב שני של גלויות, וכן איך תקנו תקיעות נוספות שצריכים לתקוע מיושב ומעומד? למה אין בכך איסור של בל תוסיף? הראשונים תירצו שאין איסור בל תוסיף, בכל דבר שתיקנו חז"ל לצורך בין מחמת ספק ובין מחמת גזירה 39 .
יוצא לפי דבריהם שגם במצוות שייך הכלל הזה שאין איסור בל תוסיף כשיש סיבה לדבר.
נראה שברלב"ג 40 , מבואר ההסבר הזה:
"כי התורה התירה בעילת אשת יפת תואר אשר ישבנה במלחמה, בתנאים שנזכרו בפרשת כי תצא. ואם יוסיפו על זאת המצוה ויעשו זה הדין ביפת תואר שלא ישבנה במלחמה, הנה זאת ההוספה הוא כנגד כוונת התורה. וכן אם לקחו על ארבעה מינים שבלולב מין או מינים אחרים, כי אז תפסיד כוונת התורה. וכן אם חדשו מצוה, יש בה קצת הריסת כוונת התורה. משל ההוספה שהיא לשמור כוונת התורה, הגדרים שהוסיפו חכמים... ויש ג"כ שם קצת מצוות מדרבנן, כמו נר חנוכה וקריאת מגילה. והכוונה בזה ההמשך לכוונת התורה, שהשתדלה במקומות רבים לפרסם הנסים- להוסיף אמורנה בשם יתעלה ".
יוצא לפי דבריו שבנר חנוכה ומקרא מגילה אין איסור בל תוסיף, כיון שזו הוספה לשם שמירת התורה.

14- אין איסור בל תוסיף כשמוסיף איזו מצוה, משום איזה שינוי שקרה:

המנחת חינוך 41 , כותב שבתיקון מצות נר חנוכה ומצוות כיוצ"ב, אין איסור בל תוסיף, כיון שלא שייך בל תוסיף כשמוסיף מצוה, משום שיש איזה שינוי. כלומר, שקובע מצוה מפני שאירע איזו אירוע. התורה נתנה רשות לחכמים לתקן תקנות הן בקום ועשה והן בשב ואל תעשה לפי הזמנים. המנחת חינוך כותב שספר החינוך הסביר שהסיבה שאין להוסיף במצוות ולגרוע מהם, היא כיון שהקב"ה הוא תכלית השלמות, וכל מה שציוה הוא בתכלית השלמות, ולכן התוספת בהם היא בודאי חסרון. המנחת חינוך כותב שהסבר זה דוקא שייך במצוות שהיו בשעה שנצטוו בני ישראל בהר סיני ובכל זמן מסירת התורה ע"י משה רבינו. כלומר כל מצוה שהיתה שייכת באותו הזמן, שייך כלפיו האיסור של בל תוסיף. אך מצוה שלא הצטוו, כיון שהיא לא היתה שייכת באותו זמן, ואח"כ נתחדשו הסיבות שחז"ל ראו לתקן הדבר, כגון נר חנוכה, בודאי אין בכך שום גרעון בציווי של הקב"ה. המנחת חינוך סובר שיחיד שנעשה לו נס וקובע לעצמו שיקרא הנס בכל שנה או שיעשה משתה, אין בכך איסור בל תוסיף, כיון שאין בזה גרעון במצוות התורה. הוא סובר שבכל מצוה ואיסור שאין להם סמך מן התורה, אין בהם איסור בל תוסיף, אפי' שאומרים שהם מן התורה, כיון שזיל קרי בי רב.
נראה לי שיש קושי בהסבר הזה, כיון שרואים מדברי הרמב"ם 42 , שדן באיסור של בל תוסיף בנוגע לקביעת מקרא מגילה ונר חנוכה. והרי לפי דברי המנחת חינוך הן מצוות שנתחדשו מפני הסיבות, וא"כ בודאי אין בהם איסור של בל תוסיף. עוד הבאתי דברי הריטב"א 43 , שדן באיסור בל תוסיף בנוגע לקביעת נר חנוכה. גם מדברי הרמב"ן 44 , משמע שאם מוסיף מצוה, אפי' שאין לה סמך מן התורה, יש בכך איסור בל תוסיף.
בכל אופן יש סעד מדבריו לדיון שלנו.

15- הוספת מצוה לשם חיזוק התורה והאמונה:
הגריא"ה הרצוג זצ"ל 45 , כותב שבקביעת מקרא מגילה ונר חנוכה אין איסור בל תוסיף, אע"פ שהן בצורת מ"ע, כיון שנתקנו לשם חיזוק התורה והאמונה בכלל, ולכן הן בגדר משמרת למשמרתי כל"ת דרבנן.

16- אין איסור בל תוסיף כשלא נקבע הדבר לעולמי עד:
הגריא"ה הרצוג זצ"ל 46 , כתב שאולי אין איסור בל תוסיף כשלא קובעים את הדבר לדורות, כיון שאינו בגדר מצוות התורה שהן לעולמי עד. לפי"ז יש לדון שאולי אין קובעים את יום העצמאות ויום ירושלים כימים טובים, כימי שמחה לעולמי עד. שהרי בביאת המשיח, בזמן הגאולה השלימה יקבעו את יום הגאולה כיום טוב, וכבר יתבטלו הימים הללו. יש לדמות את הדברים לדברי בן זומא במס' ברכות [דף י"ב, עמ' ב']: "תניא אמר להם בן זומא לחכמים וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח והלא נאמר "הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם".

דברי הרמב"ן באיסור בל תוסיף בקביעת חג חדש:
יש מקשים על מה שהוסיפו ימים טובים ביום העצמאות ויום ירושלים, מצד דברי הרמב"ן בפירושו על התורה 47 , שסובר שגם כשמוסיף חג, עובר על בל תוסיף, כלומר לא רק שהוא מוסיף על מצוה שכתובה עובר על איסור בל תוסיף, אלא גם כשמוסיף מצוה חדשה, עובר על איסור בל תוסיף, אלו דבריו:
"ולפי דעתי אפילו בדא לעשות מצוה בפני עצמה כגון שעשה חג בחדש שבדא מלבו כירבעם (מ"א יב לג), עובר בלאו. וכך אמרו (מגילה יד א) לענין מקרא מגלה, מאה ושמונים נביאים עמדו להם לישראל ולא פחתו ולא הוסיפו על מה שכתוב בתורה אפילו אות אחת חוץ ממקרא מגילה מאי דרוש וכו'".
אך נראה לי שאין בכך קושי, כיון שיש לדחות את הקושיא משלשה טעמים:
1. מדובר שם שעושה חג, כלומר שאוסר את היום במלאכה.
2. שם מדובר שקובע חג חדש, מצוה חדשה בלי שום טעם. אך אם קובע את הדבר משום איזו טעם, משום איזו סיבה, אין איסור של בל תוסיף.
3. שם מדובר שאומר שהמצוה מפורשת בתורה, או שנצטוה עליה מן הקב"ה. אך אם אומר שעושה כן משום תקנה או גזירה, אין איסור של בל תוסיף. הוא מבאר למה אין איסור בל תוסיף באיסור שניות שתקנו חז"ל? כיון שתקנו משום גדר והודיעו שהאיסור משום גדר, ואינן מפי הקב"ה בתורה.

חילוק בין תקנות וגזרות ובין הוספה על המצוות:
יש עוד לדון בדברי הרמב"ן במקום אחר 48 , שכותב:

"וכבר אמרו [מס' מגילה, דף י"ד, עמ' א'] ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות עמדו להם לישראל לא פיחתו ולא הותירו על מה שכתוב בתורה אפי' אות אחת חוץ ממקרא מגילה מאי דרוש אמר ר' חייא בר אבין משום ר' יהושע בן קרחה קל וחומר ומה מעבדות לחירות אמרו שירה ממוות לחיים לא כל שכן למדו אותנו בזה כי כל התקנות והגזרות אינן תוספת אבל הן גדר וסייג לתורה. אבל מקרא מגילה היא תוספת לפי שנכתבה בתורה והוקבעה חובה לדורות אלא שסמכו על חיובה בקל וחומר הזה ועל כתיבתה מן הרמז שמצאו כתוב זאת זכרון בספר ...".

נראה מדבריו שהוא מחלק בין תקנות וגזרות ובין הוספה על המצוות, כך הבין הרב יהודה גרשוני זצ"ל [מאמרו מובא בספר הל' יום העצמאות ויום ירושלים, מאמר "על קביעת יום טוב"]. לפי"ז יוצא שבהוספה של מצוות יש איסור של בל תוסיף, אפי' שיש סיבה וטעם לתקנת המצוה. כדי להוסיף מצוה צריך קל וחומר. אך אין הכרח לכך ויכול להיות שהצורך בקל וחומר הוא כדי לגלות שיש סיבה וטעם לתקנה, וזאת כוונת דברי הרמב"ן. באיסורים הגזירה היא הטעם לאיסור, ואז אין איסור של בל תוסיף, כיון שיש טעם לדבר.

הצורך בקל וחומר בקביעת פורים:
נראה לי לחדש להסביר שהסיבה לצורך הקל וחומר היא משום שהיה רמז בתורה לכך שצריך לעשות זכר לנס פורים. כלומר בסוגיא במס' מגילה 49 , מצאו רמז מן התורה לכל הענין של פורים. כיון שיש רמז מן התורה, יש סמך מן התורה, אז יש איסור של בל תוסיף. שבמקום שהאנשים יכולים לחשוב שמה שתקנו חז"ל הוא מן התורה, כיון שיש לו סמך מן התורה, אז יש איסור של בל תוסיף.
הובא לעיל דברי המנחת חינוך, שהסביר שדוקא במצוה שאפשר להסמיכה לתורה יש איסור של בל תוסיף. נראה שזאת כוונת הרמב"ן, שכותב "לפי שנכתבה בתורה". לכן יש צורך בקל וחומר, שהקל וחומר עושה את המצוה מן התורה, שבאמת יש לה גדר דאורייתא.
הסבר זה מבאר לנו את שיטת בעל הלכות גדולות שהוא מונה כמ"ע דאורייתא את מצות קריאת מגילה ונר חנוכה 50 . כיון שיש כאן קל וחומר, אז הוא מלמד שיש חיוב לעשות זכר לנס בהצלה ממוות לחיים, חז"ל קבעו בכמה צורות לעשות את הזכר לנס. כלומר בפורים קבעו קריאת מגילה, בחנוכה קבעו נר חנוכה, בהצלה מצרה ובימים טובים קבעו אמירת הלל. עכשיו כשעושה את המעשים האלה הוא מקיים מ"ע דאורייתא 51 .
יש לציין שנראה שאין כן דעת הריטב"א, כפי שהבאתי לעיל את דבריו, הסובר שבנר חנוכה אין איסור בל תוסיף, כיון שהיה קל וחומר. הרי אין שם רמז מן התורה, וא"כ למה היה צורך בקל וחומר? כבר ביארתי לעיל ששיטתו היא שאם יש טעם למצוה, אין בכך איסור בל תוסיף. וצריכים להסביר שהצורך בקל וחומר היא לגלות שיש טעם למצוה, שאין היא מצוה בלי טעם, מצוה שבדא מלבו.

ביאור נוסף בדברי הרמב"ן:
נראה לי, שיכול להיות, שיש לגרוס בדברי הרמב"ן במקום "לפי שנכתבה בתורה"- "לפי שנכתבה כתורה", כוונת הדברים שהצורך בקל וחומר היה משום שהיה כאן חידוש נוסף שנכתבה מגילת אסתר בתוך כתבי הקודש, ובנוסף על כך יש דינים רבים בכתיבתה כדין ספר תורה [נראה שיש משמעות להבנה הזאת בדברי הריטב"א 52 , אך שם הוא סובר שצריך קל וחומר גם לנר חנוכה. רק הוא מבאר למה הגמ' דוקא נקטה שהוסיפו מקרא מגילה, שיש בזה חידוש יותר גדול, כיון שגם כתבוה]. לפי ההבנה הזאת יובן למה אין איסור של בל תוסיף בקביעת משתה ושמחה בפורים וכן במשלוח מנות ומתנות לאביונים.
בכל אופן, יוצא לפי ההבנה הזאת שדוקא במקרא מגילה היתה בעיה של איסור בל תוסיף, אך בודאי בקביעת משתה ושמחה אין שום איסור של בל תוסיף.
בעשיית מנהג יש קיום למצות דאורייתא או דרבנן:
ראוי להוסיף כאן עוד נקודה, שהרב צבי שכטר שליט"א 53 , מביא שהגרי"ד סולובייצ'יק זצ"ל היה רגיל לומר שכל המנהגים שאנחנו עושים יש בהם משום איזה קיום מצות דאורייתא או דרבנן. היסוד הזה שבכל מנהג יש קיום לאיזו מצות דאורייתא או דרבנן, הוא כתב בנוגע לקריאת התורה בשבת ושני וחמישי, שאע"פ שאין שום חיוב מדאורייתא לעשות מצוה זו, בכ"ז לאחר שעושה מצוה זו, יש בה קיום מצות הקהל. החילוק בין חיוב מצוה לקיום מצוה, אנחנו מוצאים בדברי הגר"א בנוגע לאכילת מצה ז' ימים, שאין חיוב לאכול מצה ז' ימים, אך אם אוכלים את המצה ז' ימים מקיימים מצות דאורייתא.
הרב צבי שכטר שליט"א כותב שנראה לו שהסיבה שהגרי"ד זצ"ל הבין שבכל מנהג צריך שיהיה איזה שהוא קיום, היא משום האיסור של בל תוסיף. שמבואר מדברי הרמב"ן שזו היתה הבעיה בקריאת המגילה, שיש בכך איסור בל תוסיף. צריכים לומר שבכל תקנה ומצות דרבנן, יש קיום דאורייתא, כלומר שגם לולא תקנת חכמים היתה במצוה קיום דאורייתא. לכן קל וחומר שיש לומר דברים אלה בנוגע למנהגים, דאל"כ יהיה בכל מנהג איסור של בל תוסיף. כל מנהג שאין בו קיום, יש לחוש בדבר משום בל תוסיף והוא הנקרא בלשון הראשונים "מנהג שטות".

קיום כמה מ"ע בעשיית זכר לנס ביום העצמות ויום ירושלים:
1- כלל המצוות שמקיימים:
נראה לי שבעשיית זכר לנס ביום העצמאות יש קיום לכמה מ"ע דאורייתא: 1- מ"ע של תפילה. 2- מ"ע של הליכה בדרכי ה'. 3- מ"ע של אנכי ה' אלקיך וכו'. 4- מ"ע של הבאת קרבן תודה. 5- מ"ע של מקרא ביכורים. 6- מ"ע של סיפור הגדה של פסח. 7- מ"ע של ברכת המזון. גם בקביעת יום משתה ושמחה ביום שאירע נס לאדם, יש קיום למ"ע דאורייתא האלה, ואולי יש בכך גם קיום מצות דאורייתא של עשיית ימים טובים. שנראה שהיסוד של הימים טובים הוא לזכור את הנסים שה' עשה עמנו. כפי שאנחנו אומרים בתפילת שמונה עשרה "זכר ליציאת מצרים". כידוע שהרבה מצוות הצטוינו כזכר ליציאת מצרים, לכן יש ללמוד מכך שיש חשיבות לזכור את הנסים שעשה עמנו ה'. יש לעשות מעשים כדי לזכור את הנסים.
אבאר בקיצור איך מקיימים בעשיית משתה ושמחה ועשיית זכר לנס, את המ"ע האלה:

2- קיום מצות תפילה:
תפילה: רמב"ם בספר המצוות 54 , מונה כמ"ע דאורייתא להתפלל לה'. במשנה תורה 55 , הוא כותב:

"מצות עשה להתפלל בכל יום שנאמר ועבדתם את ה' אלהיכם...:... אלא חיוב מצוה זו כך הוא שיהא אדם מתחנן ומתפלל בכל יום ומגיד שבחו של הקדוש ברוך הוא ואחר כך שואל צרכיו שהוא צריך להם בבקשה ובתחנה ואחר כך נותן שבח והודיה לה' על הטובה שהשפיע לו כל אחד לפי כחו".

נראה מפשטות דבריו שכדי לקיים את המ"ע דאורייתא של תפילה, צריך לקיים באופן הזה. כלומר צריך שבח בתחילה, בקשה באמצע והודאה בסוף. יוצא שבתפילה יש את היסוד של השבח והודאה 56 .

3- קיום מצות הליכה בדרכי ה':
מ"ע של הליכה בדרכי ה': הרמב"ם בספר המצוות 57 , כותב:

"והמצוה השמינית היא שצונו להדמות בו יתעלה לפי יכלתנו והוא אמרו "והלכת בדרכיו"... ובא בפירוש זה מה הקב"ה נקרא חנון אף אתה היה חנון מה הקב"ה נקרא צדיק אף אתה היה צדיק מה הקב"ה נקרא חסיד אף אתה היה חסיד... שענינו להדמות בפעולות הטובות והמדות החשובות שיתואר בהם הקל יתעלה...".

המצוה כאן ללמוד מדרכי ה', שיהיו לאדם מידות טובות. המידה של הכרת טובה היא יסוד גדול במידות האדם, היא מידה יסודית. רבינו בחיי בספרו חובת לבבות [בפתיחה לשער ג'] רואה בהכרת תודה יסוד גדול לכל עבודת ה' שלנו, שמשום הכרת התודה יש לנו חיוב עבודת ה', הוא כותב:
"אמר המחבר: מפני שבארנו במה שעבר חיוב יחוד האלהים בלב שלם ואופני בחינת טובותיו על האדם, התחייבנו לזכר אחר כך, מה שהאדם חייב לנהג בו, כשיתבררו אצלו, והוא קבול עבודת האלהים, כפי אשר יחייבהו השכל למטיב על מי שהטיב לו ... ונאמר, כי מן הידוע אצלנו, כי כל מטיב אלינו, אנו חייבין להודות לו כפי כוונתו להועיל לנו, ואם יקצר במעשהו לדבר שיקרהו וימנעהו מהיטיב אלינו, הודאתו חובה עלינו, כיון שנתברר לנו, כי דעתו עלינו לטוב וכי כוונתו להועיל לנו".
הכרת התודה לאדם שהטיב עמו, השכל מחייבו. נראה לי שהדבר הזה כלול במ"ע והלכת בדרכיו, שיסוד המצוה הזו, הוא מידות טובות, להיות צדיק וחסיד כמו הקב"ה.
רואים את המידה הזאת אצל הקב"ה, המחזיר לאיש כמעשהו- "ולך אדנות חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו" 58 . כלומר אדם שמתנהג בצורה טובה, ומקיים את מצוות ה', אז הקב"ה נותן לו שכר על מעשיו, ואפי' משלם לצאצאיו- "נוצר חסד לאלפים". בודאי אין כאן עשיית טובה לקב"ה, שהרי אי אפשר להטיב לקב"ה. אך רואים את ההנהגה שאדם עושה משהו שביקשת או רצית, ואתה מחזיר לו על כך. הכרת התודה היא כעין תשלום על הטובה שאדם עשה לו. הוא מחזיר לו על הטובה שעשה עמו.

4- קיום מ"ע של אנכי ה' אלקיך:
הסמ"ק 59 , כותב שהמצוה של "אנכי ה' אלקיך וכו'" היא לדעת שאותו שברא את שמים וארץ הוא לבדו מושל מעלה ומטה בד' רוחות השמים, הוא מנהיג את העולם כולו ברוח פיו, הוא הוציאנו ממצרים, עשה לנו כל הנפלאות ואין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא א"כ מכריזין עליו מלמעלה. הוא מסביר שבמצוה הזו תלוי מה שאמרו חכמים ששואלין לאדם לאחר מיתה בשעת דינו צפית לישועה. שיש לשאול היכן כתובה מצוה זו? אלא כוונת הפס' "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים", שכשם שיש לנו להאמין שהוציאנו ממצרים, כך עלינו להאמין שה' אלקינו, והוא עתיד לקבץ אותנו ולהושיענו. לפיו המצוה היא האמונה בהשגחת ה' [עיין בפירוש ספר צביון עמודים, אות א'].
נראה לי שאפשר להבין את הקשר בין האמונה בה' שהוציאנו ממצרים ובין האמונה בגאולה העתידה, בשתי צורות: א- מתוך האמונה שהקב"ה הוציאנו ממצרים, אנחנו רואים שיש מטרה לעולם, שהקב"ה מדריך אותנו, רואים שהקב"ה רוצה שנבוא לארץ ישראל ונהיה עם ה' בארץ ישראל. לכן כמו שאני מאמין שהקב"ה הדריך אותנו והוציא אותנו ממצרים, כן אני מאמין שהוא ידריך אותנו ויביא אותנו לגאולה שלימה.
ב- מתוך האמונה שהקב"ה הוציאנו ממצרים, אנחנו רואים את השגחת ה', שהוא לא הפקיר את העולם, הוא דואג לעולם. רואים שכל מעשי ה' הם בצדק וביושר. לכן אנחנו מאמינים שהקב"ה יושיענו מצרותינו, כיון שכל מעשיו בצדק וביושר, וישלם לנו כגמולינו לטובה ולאויבנו כגמולם.
זהו גם היסוד של עשיית זכר לנס, הודאה ושבח לה' על כך שהצילנו מצרה, בכך שאנחנו עושים משתה ושמחה וזוכרים את מעשי ה', אנחנו מכירים בכך שה' משגיח על העולם. הנסים והנפלאות אינם באים מצד עצמם, אלא יש יד מכוונת, יש אדון לבירה. יש כאן הכרה שיש יד מכוונת, שהוא מדריך את העולם, ודואג לעם בכלל ובפרט לעם ישראל.

5- קיום מצות קרבן תודה:
מצות קרבן תודה: הנצי"ב 60 , שואל מדוע בקרבן תודה יש ריבוי של אכילת חלות, אך מיעוט זמן לאכול אותן? הוא מסביר שתכלית התודה שבאה על הנס, היא לספר חסדי ה' שגמל עליו, כלומר כדי לפרסם את הנס. כיון שיהיה לו מיעוט זמן ויש לו אוכל רב, יצטרך להזמין הרבה אנשים שיאכלו עמו. כל המצוה של קרבן תודה היא המצוה של פרסום הנס, ההודאה לקב"ה על הטובה שעשה עמנו.

6- קיום מצות מקרא ביכורים:
מצות מקרא ביכורים: הרמב"ם בספר המצוות 61 , כותב:

"היא שצונו לספר טובותיו אשר הטיב לנו והציל אותנו ומתחיל בענין יעקב אבינו ומסיים בעבודת המצרים וענותם אותנו ולשבחו על כל זה...".

7- קיום מצות סיפור יציאת מצרים:
מצות סיפור יציאת מצרים: הרמב"ם בספר המצוות 62 , כותב:

"היא שצונו לספר ביציאת מצרים בליל חמשה עשר בניסן בתחילת הלילה כפי צחות לשון המספר. וכל מה שיוסיף במאמר ויאריך הדברים בהגדלת מה שעשה לנו השם ומה שעשו עמנו המצרים מעול וחמס ואיך לקח השם נקמתנו מהם ובהודות לו ית' על מה שגמלנו מחסדיו יהי יותר טוב".

עיין בשו"ת חתם סופר 63 , שסובר שעשיית זכר לנס כלול במצוה של סיפור יציאת מצרים, כלומר המצוה של הגדת פסח. כיון שהוא סבר שהלימוד של הקל וחומר בסוגיא במס' מגילה 64 , מה אומרים שירה מעבדות לחירות קל וחומר ממוות לחיים, הכוונה לסיפור הגדה של פסח, שאומרים מעבדות לחירות.

8- קיום מצות ברכת המזון:
מצות ברכת המזון: בתורה מודגש מאוד היסוד של הכרת התודה, והזכרון שה' עשה לנו הטובה, ולכן צריכים להודות לו, כתוב שם 65 :

"כי ה' אלקיך מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר: אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ: אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת: וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יְקֹוָק אלקיך עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ: הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת יְקֹוָק אלקיך לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם: פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ: וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה: וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת יְקֹוָק אלקיך הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ: הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ: וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה: וְזָכַרְתָּ אֶת יְקֹוָק אלקיך כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה".

דברי האחרונים בני זמננו שאין איסור בל תוסיף בקביעת יום העצמאות ויום ירושלים:
יש לציין שיש מאמרים של רבנים בני דורנו ודור הקודם שהרחיבו את הדיבור להוכיח שאין איסור של בל תוסיף בקביעת יום שמחה ביום העצמאות.
עיין במאמרו של הרב שלמה גורן זצ"ל, "הסמכות לקביעת יו"ט בזמן הזה". הרב משולם ראטה זצ"ל, "בענין יום העצמאות". הרב שמואל טוביה שטערן, "יום העצמאות כחג דתי".

חילוק בין קביעת משתה ושמחה לקביעת מקרא מגילה ונר חנוכה:
לסיום הדברים רציתי לבאר מה החילוק בין קביעת משתה ושמחה ובין קביעת מקרא מגילה ונר חנוכה. מדוע אין איסור בל תוסיף בקביעת משתה ושמחה ביום הצלה? כלומר למסקנה אפשר לומר שאין איסור של בל תוסיף, כמו שאין איסור בל תוסיף במקרא מגילה ונר חנוכה, כיון שיש את הקל וחומר. שהקל וחומר מלמד שצריך לעשות זכר לנס, רק הכמות ואיכות נקבעים ע"י חז"ל 66 . אך השאלה היא למה הגמ' לא אמרה בהו"א שהנביאים הוסיפו ב' מצוות, מקרא מגילה וקביעת משתה ושמחה בפורים?
היה מקום לומר שמה שכתבו שהוסיפו מקרא מגילה כולל את כל ההלכות של פורים, רק נקטו את המצוה היותר ניכרת לעין. ואולי המצוה שיש בה יותר רבותא, שיש כאן חידוש גדול שהיא נכללה בתוך כתבי הקודש, וכן שיש לה דיני כתיבה כספר תורה 67 .
אולם נראה לי שיש לתרץ תירוץ אחר, שהאיסור של בל תוסיף דוקא שייך כשאדם מחדש מעשה חדש, וקובע שרק באופן הזה יוצאים ידי חובה. בקביעת מקרא מגילה ונר חנוכה, יש קביעה שיש לעשות מעשה מסויים, שרק בכך מקיימים את המצוה. אין אנחנו מוצאים שהגמ' דנה למה אין איסור בל תוסיף בתקנת הלל? הרי לדעת הרמב"ם 68 , הלל בימים טובים, היא רק תקנת חז"ל. גם בסוגיא במס' פסחים 69 , מובא שהלל על הצלה מצרה שלא תבוא על עם ישראל, היא תקנת נביאים. הגמ' וראשונים אינם דנים מדוע אין איסור בל תוסיף בקביעת אמירת הלל בחנוכה?
נראה לי שטעם הדבר, הוא משום שתי סיבות:
1. באמירת הלל אין קביעת נוסח מסויים. כלומר, כדי לצאת ידי חובה, אפשר לצאת בכל נוסח, בכל דרך של הודאה. קיום שלם של מצות דרבנן, היא ע"י אמירת הלל המצרי, אך גם כשאומר כל הודאה, הוא מקיים את עיקר המצוה. השְדֵי חמד 70 , מביא בשם שו"ת בנין שלמה שבאמירת הלל בחנוכה אין לנשים חיוב לומר את כל הלל המצרי, שאף אם אומרות פרק אחד שהוזכר בו הודאה והלל על הנסים זה מספיק. לכן אין נשים יכולות להוציא גברים ידי חובה בקריאת ההלל בחנוכה. צריך לומר שאע"פ שגברים חייבים באמירת הלל המצרי, בכ"ז זה כדי לקיים את המצוה בשלמות, אך עיקר המצוה היא להודות בדרך הודאה כל שהוא.
2. באמירת הלל אין תקנת מעשה חדש. תמיד היתה אמירת הודאה ושבח לה'. הרי לדעת הרמב"ם 71 , יש מ"ע דאורייתא להתפלל לה'. ולפי דעת הרמב"ם מקיימים מצוה זו בשבח בתחילה, בקשה באמצע והודאה בסוף 72 . כן יש מ"ע של ברכת המזון ומ"ע של מקרא ביכורים.
גם במקרה של עשיית משתה ושמחה, אין כאן קביעת מעשה מסויים, שאין כאן נוסח מסויים דפוס מסויים. גם אין כאן חידוש מעשה חדש. הרי משתה ושמחה אינם מעשה חדש, אלא דבר תמידי. המגן אברהם 73 , כותב שאין מברכים ברכת שהחיינו על סעודת פורים, משלוח מנות, כיון שהם מעשים הנהוגים בכל יום, בשבת ויום טוב. רואים שעשיית סעודה אינה דבר מיוחד, אין בכך חידוש. נוסף על כך הראיתי לעיל שמשתה ושמחה על נס אינו מעשה חדש, יש לכך יסוד בתורה, כפי שהבאתי לעיל מדברי הנצי"ב בנוגע למצות קרבן תודה.
הגמ' הבינה בתחילה שמקרא מגילה הוא מעשה חדש, אך לא הבינו מנין נוצרה מצוה זאת. על כך הגמ' משיבה שיש קל וחומר שמשם למדו לתקן קריאת המגילה, שביציאת מצרים מוצאים שירה, מוצאים שמספרים את הנס ואין רק הודאה.
אך לפי"ז צריך להבין את דעת הרמב"ן שסובר כשבדא חג מלבו יש איסור בל תוסיף. אולי יש להסביר שמדובר על איסור מלאכה, וזהו באמת דבר מחודש. שכמעט אין ימים שאסורים במלאכה. האיסור במלאכה הוא איסור חדש, דבר שאינו רגיל. גם יש קביעת דינים של היום, אין כאן דבר כללי. שהרי בכך שאוסרים את היום במלאכה מגדירים לו גדרים, מה מותר ומה אסור לעשות. בקביעת יום משתה ושמחה, אין קביעת גדרים, אין כאן דבר מסויים.

מסקנת הדברים:
אין איסור של בל תוסיף בקביעת יום העצמאות ויום ירושלים כימים טובים, ימי שמחה. בעיקר לפי המצב עכשיו שלא ישבו כל או רוב חכמי ישראל, ולא קבעו ימים אלה כימים טובים כחובה, ולכן אין חיוב לעשות ימים אלה ימים טובים, ימי שמחה. אך גם לפי המצב הראוי, שיקבעו ימים אלה כימים טובים, כימי שמחה, אין איסור של בל תוסיף.

^ 1 בחידושיו למס' מגילה, דף ב', עמ' א'
^ 2 דף ז', עמ' א'
^ 3 שם
^ 4 שם
^ 5 מגילת אסתר, פרק ט', פס' כ"ג
^ 6 עיין בספרי, דברים, פיסקא פ"ב. מס' ראש השנה, דף כ"ח, עמ' ב'. מס' סוכה, דף ל"א, עמ' ב'. מס' סנהדרין, דף פ"ח, עמ' ב'.
^ 7 דף ז', עמ' א'
^ 8 עיין שו"ת היכל יצחק, אורח חיים, סי' ס"א
^ 9 שם בחידושיו על הרי"ף, דף א', עמ' א'- דף א', עמ' ב'
^ 10 בחידושיו למס' מגילה, דף ב', עמ' א'
^ 11 פרק א', הל' ה'
^ 12 עיין בתשב"ץ [חלק ג', סי' רצ"ז] וברכי יוסף [אורח חיים, סי' תרפ"ח, דין א'], שהביאו מקור לדברי הרמב"ן, מן הסוגיא בירושלמי. יש לציין שהמהרש"א [בחידושי אגדות, מס' מגילה, דף ז', עמ' א'], מסביר את הירושלמי כמו הבבלי, שהיו צריכים רמז כדי לכתוב את מגילת אסתר. גם ברמב"ן במקום אחר [בהשגות שלו על הרמב"ם, ספר המצוות, שרש השני], משמע שסובר שהיו צריכים לרמז כדי לכתוב את מגילת אסתר. ראיתי בשו"ת היכל יצחק [אורח חיים, סי' ס"א], שהסביר בדברי הירושלמי שלא היה קשה בעיניהם קביעת יום לדורות להודות ולהלל לקב"ה על הנס שנעשה להם, שזהו חלק ממצות ה' לעבוד את הקב"ה בתפילה, בהלל ובהודאה, והיא מצות התורה. החידוש הוא מקרא מגילה, כיון שאינה בנוסח של הלל והודאה, ועל כך הוצרכו למצוא מקרא בתורה.
^ 13 עיין מס' מגילה, דף ה', עמ' ב'.
^ 14 דף י"ד, עמ' א'
^ 15 דף י"ד, עמ' א'
^ 16 שם
^ 17 עיין ברב שלמה גורן זצ"ל, במאמרו "הסמכות לקביעת יו"ט בזמן הזה"
^ 18 בחידושיו אגדות שלו שם
^ 19 כהסבר המהרש"א משמע בדברי הר"ן, בחידושיו על הרי"ף, מס' מגילה, דף ד', עמ' א'
^ 20 דף י"ד, עמ' א'
^ 21 מס' מגילה, דף י"ד, עמ' א'
^ 22 בסוף מנין המצוות הקצר של הרמב"ם, מובא בתחילת המשנה תורה
^ 23 עיין במס' ראש השנה, דף י"ח, עמ' ב'- דף י"ט, עמ' א'. מס' תענית, דף י"ז, עמ' ב'- דף י"ח, עמ' א'.
^ 24 עיין מס' ראש השנה, דף י"ח, עמ' ב'- דף י"ט, עמ' א'
^ 25 מס' מגילה, דף י"ד, עמ' א'
^ 26 מגילת אסתר, פרק ט', פס' י"ט
^ 27 חילוק כזה מצאתי בדברי הרב שמואל טוביה שטערן [במאמרו, "יום העצמאות כחג דתי"], שבכך מסביר שאין איסור של בל תוסיף בקביעת יום שמחה ביום העצמאות.
^ 28 בחידושי אגדות, מס' מגילה, דף י"ד, עמ' א', ד"ה חוץ ממקרא וכו'
^ 29 עיין מס' פסחים, דף קי"ז, עמ' א'
^ 30 עיין לקמן שהזכרתי בדברי הרבה אחרונים שנהגו לעשות פורים קטן ביום שאירע נס ליחיד וכן ביום שאירע נס לציבור.
^ 31 סי' מ"ט
^ 32 בפירושו על הסמ"ג הל' מגילה
^ 33 דף י"ד, עמ' א'
^ 34 כעין זה מובא במהרי"ץ חיות, מס' מגילה, דף י"ד, עמ' א'
^ 35 דבר זה בע"ה עוד יתבאר בהמשך
^ 36 בסוף מנין המצוות הקצר של הרמב"ם, מובא בתחילת המשנה תורה
^ 37 הל' ממרים, פרק ב', הל' ט'
^ 38 עיין ברא"ם, בחידושיו על הסמ"ג, הל' מגילה
^ 39 עיין רשב"א, בחידושיו למס' ראש השנה, דף כ"ח, עמ' ב'. ריטב"א שם
^ 40 פירושו לתורה, דברים, פרק ד', פס' ב'
^ 41 מצוה תנ"ד, אות ב'- הוצאת מכון ירושלים
^ 42 בסוף מנין המצוות הקצר
^ 43 בחידושיו למס' מגילה, דף י"ד, עמ' א'
^ 44 בפירושו לתורה, דברים פרק ד', פס' ב'
^ 45 שו"ת היכל יצחק, אורח חיים, סי' ס"א
^ 46 שו"ת היכל יצחק, אורח חיים, סי' ס"א
^ 47 דברים, פרק ד', פס' ב'
^ 48 בהשגות שלו על הרמב"ם, ספר המצוות, שרש השני
^ 49 דף ז', עמ' א'
^ 50 עיין ברמב"ם, בשרש הראשון, ובהשגות הרמב"ן שם
^ 51 עיין בשו"ת חתם סופר [יורה דעה, סי' רל"ג], שמסביר בכך את שיטת בעל הלכות גדולות, הוא רק מקשה שלא היה לבעל הלכות גדולות למנות כל אחת כמצוה בפני עצמה, שכל אחת נכללת במצות סיפור נס יציאת מצרים. הוא סובר שהקל וחומר בנוי על לימוד מסיפור יציאת מצרים. עיין בגר"י פערלא [בביאורו על הרס"ג, מ"ע נ"ט- ס', עמ' 515-520], שמסביר שהרס"ג מנה כמ"ע הדלקת נרות חנוכה וכן אמירת הלל בחנוכה, כיון שהוא סובר שיש מ"ע דאורייתא לפרסם את הנס, שזה נלמד מן הקל וחומר, וכל דרך של פרסום הנס מקיימים את המ"ע דאורייתא.
^ 52 בחידושיו למס' מגילה, דף י"ד, עמ' א'
^ 53 בספר מפניני הרב, עמ' י'- י"א
^ 54 מ"ע ה'
^ 55 הל' תפילה, פרק א', הל' א'- ב'
^ 56 עיין שו"ת היכל יצחק, חלק אורח חיים, סי' ס"א
^ 57 מ"ע ח'
^ 58 תהילים, פרק ס"ב, פס' י"ג
^ 59 מ"ע א'
^ 60 עמק דבר, ויקרא, פרק ז', פס' י"ג
^ 61 מ"ע קל"ב
^ 62 מ"ע קנ"ז
^ 63 יורה דעה, סי' רל"ג
^ 64 דף י"ד, עמ' א'
^ 65 דברים פרק ח', פס' ז'- י"ח
66עיין בשו"ת חתם סופר, אורח חיים, סי' ר"ח
^ 67 עיין בדברי הרב שאול ישראלי זצ"ל [ספר ארץ חמדה, חלק ב', נוספות לשער א', ד'], שסובר שכל המצוות של פורים נלמדות מן הקל וחומר, שמשום הקל וחומר אפשר לשנות מן התקנה הקדומה, של תקנת נביאים, ולתקן כל מיני מצוות שהן מענין הנס ולצורך פרסומו, שכיון שיש להן יסוד מתקנה קדומה, אז אין הן בגדר של בל תוסיף.
^ 68 שרש ראשון
^ 69 דף קי"ז, עמ' א'
^ 70 חלק ט', מערכת חנוכה, סי' ט', אות קטן ב'
^ 71 ספר המצוות, מצוה ה'
^ 72 עיין בהל' תפילה, פרק א', הל' ב'
^ 73 אורח חיים, סי' תרצ"ב, ס"ק ב'

הרב אורי בצלאל פישר

נושאים שונים
לא להחמיר ולא להקל
שבט תשפ
תורה והלכות ציבור
מי צריך רבנות ראשית לישראל?
כסלו תשפ
שיחות ליום ירושלים
בל תוסיף בקביעת יום העצמאות ויום ירושלים?
איר תשס"ח
עניינו של יום
הוצאת ספר תורה ביום העצמאות
איר תשס"ט

שיחות ליום ירושלים

13 דק'
שיחות ליום ירושלים
כח התורה
מתוך כנס יום ירושלים התשס"ה - בישיבת מרכז הרב
הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל | ערב יום ירושלים התשס"ה
13 דק'
שיחות ליום ירושלים
אור הגאולה והאחדות
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | כ"ו אייר תשפ"ו
2:25
שיחות ליום ירושלים
מסיבת יום ירושלים בישיבת בית אל
רבנים שונים | כ"ו אייר תשפ"ו
9 דק'
יום ירושלים תשע"ו
קדושתה של ירושלים
מתוך עצרת ההודיה המרכזית בישיבת מרכז הרב- יום ירושלים תשע"ו
הרב רצון ערוסי | כ"ח אייר תשע"ו

שיחות ליום ירושלים

סרטונים קצרים מיוחדים

שיעורים פופולריים

סעודה וברכות הנהנין
סעודת אמנים הנוסח המלא
הסידור המהיר | טבת תשפ"ד
הלכות צומח ובעלי חיים
הלכות שילוח הקן
הרב אליעזר מלמד | תשנ"ד
הלכה יומית
תנור אחד לבשרי ולחלבי
בית מדרש ג. אסף | סיון תשע"ד
חקת
רעיונות לפרשת חוקת
הרב עזריאל אריאל | תשנ"ח-תשס"א

שיעורים פופולריים

שיעורים חדשים

30 דק'
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א
יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | ב' תמוז תשפ"ו
חמדת השבת
מגע מאכלים בחום כלי ראשון, כלי שני, ועירוי
הרב בצלאל דניאל | תמוז תשפ"ו
פרשת שבוע
לכל איש יש שם. על דת, רם ושלטון
הרב יוסף כרמל | תמוז תשפ"ו
33 דק'
מאמר שלישי
גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
הרב חיים אביהוא שוורץ | כ"ג סיון תשפ"ו

שיעורים חדשים

שיעורים באתר ישיבה

ניווט מהיר

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
הגאון הרב אברהם שפירא זצוק"ל
הרב אליעזר מלמד
הרב יוסף צבי רימון
הרב יהודה לייב גרונר
הרב מרדכי הוכמן
הרב חיים כץ
הרה"ג שמחה קוק זצ"ל
הרב מרדכי שטרנברג זצ"ל
הרב חגי לונדין

קרוב אליך
קרוב אליך – חקת
עלון מספר 606
עלון מספר 606
רבנים שונים | תמוז תשפ"ו
פרשת שבוע
לכל איש יש שם. על דת, רם ושלטון
הרב יוסף כרמל | תמוז תשפ"ו
חמדת השבת
מגע מאכלים בחום כלי ראשון, כלי שני, ועירוי
הרב בצלאל דניאל | תמוז תשפ"ו
חקת
למה הכסף הפך לנייר חסר ערך?
הרב נתנאל יוסיפון | תמוז תשפ"ו
לא טרגדיה, צמיחה
בזמן שיש מי שמזהירים מפני שקיעתו של חושן המשפט, המציאות בשטח מספרת סיפור אחר: עולם דיני הממונות התורני, אשר מתמודד עם אתגרי החיים המודרניים, חווה בעשורים האחרונים פריחה חסרת תקדים ומעמיד אלטרנטיבה הלכתית מעשית למשפט האזרחי
הרב אורי סדן | תמוז תשפ"ו
צבא
גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
הרב עזריאל אריאל | תמוז תשפ"ו
רביבים
העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
הרב אליעזר מלמד | תמוז תשפ"ו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש
פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
רבנים שונים | תמוז תשפ"ו
30 דק'
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א
יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | ב' תמוז תשפ"ו
33 דק'
מאמר שלישי
גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
הרב חיים אביהוא שוורץ | כ"ג סיון תשפ"ו
33 דק'
יסודות הש"ס
יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
הרב דוד ניסים זאגא | ב' תמוז תשפ"ו
30 דק'
אורות התשובה - הרב הראל כהן
החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
הרב הראל כהן | ב' תמוז תשפ"ו
30 דק'
חקת
דיבור לסלע או הכאתו
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
10 דק'
כהנים
ברכת כוהנים - הסברים והדרכה לכוהנים
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
1:00
קול צופיך - הרב שמואל אליהו
פרשת חקת תשפ"ו – הגיע זמן גאולתכם
הרב שמואל אליהו | תמוז תשפ"ו
23 דק'
אורות ישראל ותחייתו
בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
הרב משה גנץ | ג' תמוז תשפ"ו
35 דק'
תפילה ובית כנסת
נפילת אפיים - הלכות ומנהגים
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
7 דק'
כהנים
קדושת הכוהנים והיחס אליהם
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
34 דק'
חקת
סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
הרב חיים בן שושן | ג' תמוז תשפ"ו
39 דק'
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן
מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
הרב ש. יוסף וייצן | ל' סיון תשפ"ו