- שבת ומועדים
- עניינו של יום
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
ר' מאיר ב"ר יחזקאל שרגא ברכפלד
רעיון יסוד של הציונות הדתית
הציונות הדתית היא תנועה רוחנית גדולה שרישומה ניכר בחיי עם ישראל בדורות האחרונים.
יסודותיה הרעיוניים הונחו ע"י גדולי תורה והגות ועוד נועדו לה גדולות ונצורות. כל דור צריך לבדוק מחדש את היסודות הרעיוניים כדי שניתן יהיה לבנות עליהם בניין של קיימא. מתחילת היווסדה של התנועה התרוצצו בה זרמים שונים ומגוונים. אולם הם חיו בשלום ובמישור ביניהם. דומה שבדורנו הביאה ההתרוצצות למבוכה ואת התנועה לפרשת דרכים המחייבת בירור מחודש של הרעיון, כדי שהתנועה תמשיך לנוע לקראת ייעודה.
בתחום ההלכה והאמונה לא באה הציונות הדתית לחדש דבר. היא לא ראתה את עצמה מעולם שונה מיהדות ההלכה והאמונה כפי שנמסרה בישראל מדור דור. השולחן ערוך ושלשה עשר עקרי האמונה הם המסגרות ההלכתית והרעיוניות המחייבות כל מי שרואה את עצמו ציוני דתי. ייחודה של התנועה מתבטא לכאורה במצות ישוב ארץ ישראל בלבד. אולם הדגשת מצוה אחת בלבד, עם כל חשיבותה, אינה מצדיקה את קיומה של תנועה רעיונית ומעשית כה ותיקה וגדולה. אם כן מה באה הציונות הדתית לחדש? חייבים אנו לומר שהעלייה ארצה וההתיישבות בה אינה רק עוד מצוה, חשובה ככל שתהיה, אלא היא נקודה ארכימדית הזורקת אור על התפיסה התורנית כולה. אין כאן קיום של עוד מיצוה פרטית, אלא יש כאן פתיחת תקופה חדשה בתולדות עם ישראל. הגיעה עת פקידה. הגלות הסתיימה. פרק חדש נפתח בתולדות עם ישראל, שיש לו השלכות רבות על חיי המעשה של הכלל ושל הפרט. מסכת רעיונית רחבה המתמקדת ברעיון של "ראשית צמיחת גאולתנו".
עם זאת יודגש שוב שאין בכך שום שינוי בהלכה ובאמונה, אדרבה יש כאן הרחבה של תחומי ההלכה על תחומים נוספים שלא היו ישימים בגולה והעמקת האמונה כראוי לדור דעה ההולך וגואל את הארץ ואת העם.
האפיונים של הציונות הדתית
נציין ראשית כל את הנקודות המאפיינות את ייחודה של הציונות הדתית :
א. מצות ישוב הארץ. מצוה זו הייתה קיימת בכל הדורות אולם רק בודדים יכלו לקיימה. הציונות הדתית סברה שהגיע עת לחננה כי בא מועד. ועם ישראל בהמוניו צריך לעלות ארצה לשבת בה וליישבה, בקיבוץ במושב ובעיר. בתחום המעשי השתלבה התנועה הציונית-דתית עם הציונות הכללית. אולם מקורות יניקתה של הראשונה לא היו רק לאומיים אלא דתיים. (ליתר דיוק: הדת והלאום הם בעצם מושגים זהים).
מצות ישוב הארץ מחייבת התמודדות עם עולם העשייה על כל מרכיביו והיקפיו. בגולה היינו פטורים ממחוייבות זו, החיים הדתיים התמקדו בבית המדרש. בארץ ישראל הכל מוטל עלינו, כלכלה, בטחון חקלאות, תעשיה, מדע.
ב. כלל ישראל. מצות ישוב הארץ מתאפשרת ומתקיימת בשלמותה רק ע"י כלל ישראל. עד עתה עלו ארצה רק בודדים, מכאן ואילך העלייה תהיה ציבורית. המצוה בשלמותה מחייבת אפוא הקמת ריבונות ישראלית עצמאית ברחבי ארץ ישראל. לכן חתרה הציונות הדתית להקמת מדינת ישראל ועם הקמתה בע"ה היא ראתה כמשימתה הרעיונית והמעשית השתלבות בכל מערכותיה, בצבא, בכלכלה, בהתיישבות, במדע, במדיניות ובכל שטחי החיים הציבוריים האפשריים. יש כאן שינוי בתפיסה. לא רק אחריות אישית לתורה, כפי שהיה בגולה, אלא אחריות כלל ישראלית.
כאן יש להדגיש את ייחודו של הפועל המזרח,י כזרם מרכזי בתנועה, שהעמיד את נושא הצדק החברתי בראש סולם הערכים של הציונות הדתית. יצירת חברה חדשה בארץ ישראל מאפשרת ומחייבת חברה צודקת יותר ובריאה יותר (דהיינו שבסיסה הכלכלי יהיה יצרני ורחב, דבר המצריך גישה אחרת לעבודה ולעמל הכפיים. שינוי ערכין זה ייצור טיפוס ארץ-ישראלי חדש בתחום זה, אשר יחד עם זאת ימשיך לשמור על מורשתו התורנית ואף יעמיק אותה, כמתחייב מהחיים החדשים בארץ הקודש. בניסוח מדויק ועמוק יותר, אין כאן שני ערכים נפרדים: תורה ועבודה. אלא ערך אחד: תורה . אולם תורה במשמעות רחבה יותר, הכוללת בתוכה גם את הערכים החברתיים שלא באו לידי ביטוי עד כה בגלל התנאים הגלותיים).
ג. שיתוף פעולה עם חילוניים. כאן מתבטא עיקר ייחודה של הציונות הדתית, לעומת חלקי היהדות הדתית האחרים. (שהרי איש לא הכחיש את קדושתה ומצות ישובה של א"י. הויכוח התמקד בעיקר בשאלה, האם יש הצדקה להשתתף עם חילוניים בקיום מצוה חשובה זו. ואכן המחיר ששילמה הציונות הדתית על שיתוף זה, שלא נעשה תמיד מתוך זהירות, היה כבד ביותר. אך גם האלטרנטיבה, ההתנכרות למפעל הציוני, גבתה מחיר לא פחות כבד: בחילונה של החברה הארץ-ישראלית ובהשפעתה על רבים רבים שנסחפו על ידה). כדי ליישב את הארץ וכדי להקים בה מדינה ולקיימה, ומתוך אותה אחריות כלל-ישראלית, יש הכרח להכיר במציאותם ובשיתופם של יהודים חילוניים שנחלצו לבנות את הארץ. ללא שיתוף אתם לא ניתן היה ליישב את הארץ ולהקים את המדינה.
ד. הדמוקרטיה. מההנחות הקודמות מתבקשת הנחה נוספת והיא: מדינה יהודית חייבת להיות דמוקרטית. כל עוד לא הגיעה שעתה של המלכות המשיחית (שהיא איננה "מלכות" במשמעות המקובלת של מונרכיה ובודאי שלא דיקטטורה) הדמוקרטיה היא המשטר הרצוי יחסית לדעת התורה. ומקורה בפסוק "אחרי רבים להטות". (אומנם דמוקרטיה עפ"י ההלכה אינה נותנת גיבוי לכל החלטה שרירותית, אם היא פוגעת בעקרונותיה הנצחיים של התורה). ללא הנחת יסוד זו לא ייכון שיתוף פעולה בין כל חלקי החברה. והמסגרת המדינית עלולה להתפורר חלילה. וכאן יש להוסיף שללא מסגרת מדינית יהודית עצמאית חיי העם וחייו של כל פרט ממנו נתונים בסכנה קיומית חמורה.
כללי המשחק הדמוקרטי מחייבים את כל חלקי הציבור, בין כאשר הרוב בה הוא חילוני, ובין כאשר הרוב בה יהיה אי"ה דתי. גם אז, מן הראוי שהמיעוט יגיע להכרה ולקיום מצוות מרצון ולא בכפיה. הדמוקרטיה, למרות חסרונותיה, היא המסגרת היחידה המגוננת על המיעוט מפני רוב דורסני. וכאשר הציבור מקבל על עצמו את עולה הוא אינו יכול לאחוז את החבל בשני קצותיו ולדרוש ממנה רק זכויות מבלי לקבל עליו גם חובות. אם אנו דורשים מהציבור החילוני להימנע מכפיה עלינו, ההגינות מחייבת הדדיות, שגם אנו לא נכפה עליו (למרות שעקרונית ההלכה מאפשרת כפיה בתנאים מסוימים). אמנם עקרונות דתיים ומוסריים עומדים מעל כל סמכות אנושית, אולם יישומם המעשי בחיי הציבור מצריך כלים קהילתיים, ובתנאי מדינתנו הם דמוקרטיים. יתירה מזאת, לא רק מסיבות פרגמטיות יש לחייב את הוולונטריות. אלא גם מסיבות דתיות מובהקות. אין ספק שקיום מצוות מרצון עדיף על פני כפיה. מלך המשיח יוכל אמנם לכפות את התורה על הציבור, אולם הוא יעדיף מן הסתם את דרך ההכרה מרצון "קנה רצוץ לא ישבור ופשתה כהה לא יכבנה".
ה. יוזמה אנושית. שנות הגלות הארוכות גרמו לתרדמת כוחותיו של העם. המציאות הקשה בה היה עם ישראל נתון ייאשה אותו מסיכוי אנושי, טבעי ומעשי של גאולתו. לתודעה חדרה התפיסה, שהייתה הריאלית היחידה בתנאים הגלותיים, שהגאולה תוכל להיות נסית בלבד. יתירה מזו. נוצרה אידיאולוגיה שלפיה אסור לגאולה שתהיה אנושית. כי בכך תתחלל כביכול קדושתה. רק גאולה נסית א-לקית ראויה לעם ישראל, אחרי שנים כה רבות וארוכות של סבל וייסורים. ואל לו לאדם לפעול במו ידיו להבאתה. (הדיון התורני סביב שלוש השבועות והאם הגאולה תבוא בדרך נס או שחובתנו לנקוט באמצעים אנושיים שיקפה את החרדה מפני החשש המוצדק שיוזמה אנושית עלולה להעצים את כוחו ועוצם ידו של האדם ולשכח ממנו את מקורו הא-לקי של כוח זה, המפעיל אותו במסתרים. וככל שתהליך הגאולה החל להתקדם כך גבר החשש מפני התמורה הגדולה העומדת להתחולל ולחלל את צורת החשיבה המורגלת עד כה. החשש המוצדק היה שתמורה זו עלולה לזעזע את אשיות החיים הרוחניים כולם. רק הגות דתית עמוקה שפירשה את המהפכים המודרניים האמורים כחלק מתהליכים רוחניים, המכוונים מאת מנהיג הבירה לגאול את עמו והעולם כולו, יכלה למנוע את המשבר הצפוי ליהודים מאמינים רבים).
ו. יחס למודרנה. מקורותיה של הציונות עתיקים הם כימי עם ישראל, אולם בלבושה המעשי החדש ב150 השנים האחרונות הציונות היא תנועה מודרנית. היקיצה משנת הגלות הארוכה לחיים לאומיים מאורגנים ופעילים, יש בה חשיבה חדשה שבה העם נוטל את גורלו בידו ונוקט בכל הדרכים והטכסיסים כדי להשיג את עצמאותו כמקובל בעולם כולו. אין ספק שהייתה כאן גם השפעה מסוימת של המהפכות הלאומיות והחברתיות שהתחוללו בעולם בעת החדשה ובראשם המהפכה הצרפתית, אשר יש לראות בה את תחילת המדינה המודרנית. מדינה זקוקה לכלים משוכללים כדי שתוכל להתקיים ולהתקדם. שותפות עם חילוניים יש בה גם בהכרח פתח להכרה בסגנון חיים אחר. סגנון זה יש בו אומנם גם תופעות החורגות מההלכה והמסורת, והוא לא מקובל עלינו. אך יש בו גם דברים שהתורה לא אסרה אותם. אולם המסורת (ויש להבחין כאן בין מסורת, כסגנון חיים, לבין הלכה) מתוך הגנה עצמית מחשש לחדירתם של רעיונות ואורחות חיים פסולים נעלה את דלתה בפני אותו סגנון חיים. הציונות הדתית רואה בעין טובה את היסודות החיוביים הקיימים בהתפתחות הטכנולוגית, המדעית והחברתית המודרנית (ועם זאת היא מסתייגת נמרצות מהיסודות השליליים שבה). היא לא רואה כל סתירה בין דתיות לבין מודרניות. אדרבה, המודרנה כשלעצמה (להוציא תופעות שליליות המתלוות לה) היא חיובית ביסודה ויש בה בכדי לסייע להתפתחותו הרוחנית של האדם ולכן יש לראותה כחלק מתהליך שתוכנן ע"י קורא הדורות מראש. וכאמור לעיל מצות ישוב הארץ מחייבת שימוש בכל האמצעים המדעיים והטכנולוגים החדשים.
נושא התרבות שהוזכר דרך אגב מחייב הדגשת מיוחדת. שיתוף הפעולה עם הציונות הכללית יצר יחס אמביבלנטי לתרבות העברית החדשה הנוצרת בארץ. הציונות הדתית התנגדה בתחילה, ובצדק מבחינת ראותה, להכנסת פעילות תרבותית למפעל הציוני. היא חששה מפני תרבות הבאה לעקור את העם משורשיו. חשש שהתאמת לצערנו (אם כי קשה כיום להעריך מה היה קורה לעם ישראל אלמלא נוצרה תרבות עברית ציונית האם תרבות חלופית לא הייתה גרועה יותר?..). אולם כאשר נתקבלה ההחלטה לערב פעילות תרבותית בציונות סברה הציונות הדתית שיש ליצור תרבות עברית ציונית דתית עצמאית.
זאת ועוד אחרת. כל הגירה יש בה גם עקירה מהרגלים, ממסגרות, וממסורות מקובלות. לכן מלווה כל הגירה משברים קשים. גם עליה ארצה, עם כל מגמתה המקודשת, לא הייתה יכולה להינקות לגמרי מתופעות הלוואי של כל הגירה. ק"ו כאשר רוב מנין ורוב בנין של העלייה החדשה (מהעלייה השניה ואילך) הייתה חילונית מובהקת. זו הייתה אולי הסיבה העיקרית של התנגדות לעליה ארצה בחלק מהחוגים הדתיים. היה צורך באידיאולוגיה דתית מודרנית שתשמר את העקרונות הנצחים של התורה ואף תוסיף עליהם, כמתחייב למי שעולה בקודש, ועם זאת תסגל לעצמה את הצורות החדשות של המסגרות, ההנהגות, הלבוש, וחלק מהתרבות ואורחות החיים שאפיינו את החלוציות הארץ ישראלית.
דוגמא לשילוב בין תורה עם דרך ארץ מודרנית הייתה כבר ביהדות גרמניה מיסודו של הרש"ר הירש. אולם זו ראתה ערך בהמשך הגלות, כי היא דגלה בהשתלבות בתרבות האנושית הכללית בגולה ולא התמודדה עם תרבות ישראלית חדשה בארץ ישראל. כמו כן היא מיעטה במידה מסוימת את ערכו של לימוד התורה כדי לאפשר מרחב מחיה רחב יותר לדרך ארץ לפי הבנתה. הרב קוק הציע דרך אחרת. לדעתו, החזרה לארץ ישראל מאפשרת ואף מחייבת הרחבת אוהלה של תורה על תחומים רבים יותר, שבגולה נחשבו כעומדים מחוץ לגדר. בארץ יש צורך ביצירה תרבותית ישראלית מקורית כפי שהייתה בעבר, בשבת ישראל על אדמתו. ואף עולה עליה. תרבות זו אינה אוטמת את עצמה מהמיטב שבתרבות האנושית, אם כי אינה מקבלת אותה כמות שהיא על קירבה ועל כרעיה. בכך נפתחה דרך מסוימת להשתלבות בחלק החיובי שביצירה החדשה המתרקמת בארץ ישראל, אם כי לא בלבושה החילוני, אלא אדרבה כיצירה דתית גדולה יותר. (בצער רב יש להעיר שדרכו לא יושמה כראוי. אם כי היו וישנם ניסיונות רציניים בכיוון החיובי. בתחום החינוך נרשמו הצלחות יפות, אם כי לא בדור הראשון של הציה"ד אלא בתקופה מאוחרת יותר, ביצירה המקורית של הישיבות התיכוניות והאולפנות, ישיבות ההסדר והמדרשות לבנות, כוללים ומכללות, הקמתן של מסגרות תורניות בקמפוסים אקדמאים ועוד. אך בתחום התרבות והאמנות הדרך עוד ארוכה).
כמו כן יש להעיר שחשיפה לחשיבה המדעית ולתרבות הכללית עיצבו גם חשיבה אמונית רציונלית יותר. ומבלי לסותרה נבנתה על גבה גישה אמונית חוויתית ומעמיקה בהשראת הגותו של הראי"ה קוק שיצרה סינתזה מיוחדת של שתיהן.
ז. מעמד האישה. כמסקנה מתבקשת מההנחה הקודמת, שהשינויים החברתיים המתחוללים בעולמנו מעוגנים בתהליך התפתחותי חיובי, יש להתייחס בהתאם גם לשינוי במעמדה של האישה. הציונות הדתית שיתפה את הנשים באופן פעיל בכל מפעליה. היא ראתה צורך להקנות לאישה חינוך והשכלה שיכשירוה למלא את תפקידה הפעיל בחברה כאישה דתית מודרנית, שאינה רואה סתירה בין צניעות לבין קידמה, ושלא ויתרה על תפקידיה הטבעיים לשמש כאם ורעיה ועם זאת למלא תפקידים בחלוציות, בכלכלה, במדע, בחברה, בחינוך וגם בלימוד התורה.
ראשית צמיחת גאולתנו
כל אלו מתבססים על ראשית צמיחת גאולתנו. הא כיצד?
א. החזרה לציון אחרי אלפיים שנות גלות מבטאת ללא ספק מהפך במעמדו של עם ישראל. עידן הגלות הסתיים ובאה שעת פקידה. הגאולה החלה. לכן אין עוד מקום לחיים יהודיים בגולה ויש לפתחם אך ורק בא"י. המהפכה הירוקה המתחוללת בארץ ישראל בקצב מדהים יש בה בכדי לאשר את מימוש הנבואה: "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא". וחז"ל דרשו על כך: אין לך קץ מגולה מזה.
פריחה כלכלית אינה מצטמצמת בעצי פרי בלבד. היא מתבטאת גם ביתר תחומי העשייה: מדינה מתקדמת ומצליחה בכל תחומיה הכלכליים, כולל התעשייתיים, המסחריים, הטכנולוגיים והמדעיים. כל אלו בכלל גילוי הקץ. אם כי הפריחה החקלאית, זו ברכת האדמה, (ואכן היא מרשימה במיוחד). מבטאת בעיקר את ייחודה של ארץ ישראל, את גודל הנס המתחולל לנגד עינינו ואת הזיקה ההדדית של האדם והאדמה זה לזו.
ב. ריבונות יהודית בא"י לאחר שנים כה רבות של דיכוי ושיעבוד לזרים וקיבוץ הגלויות מארבע כנפות ישראל מבטאת אף היא תקופה חדשה בחיי העם. תקופה של בשורת גאולה.
כמו כן התפשטות הרעיונות של צדק חברתי בחברה החדשה הנוצרת בא"י ובעולם כולו היא חלק מתהליך תיקונו של העולם וגאולתו. גם האדם החדש ההולך ומתפתח בארץ ישראל אשר רמתו הרוחנית והמוסרית צריכות להיות גבוהות יותר מקדם אותנו לקראת עתיד ורוד יותר של המין האנושי.
ג. לשיתוף עם חילוניים אין צידוק אלא על רקע ההנחה שתהליך גאולתו של עם ישראל הוא תהליך דיאלקטי, שבו נעה המטולטלת מקצה לקצה עד שתגיע לאיזון הנכון. המעבר מהגלות לגאולה מחייב בראשית דרכו הטיית האנרגיה הלאומית מחיים אוורירים תלושים מן הקרקע לחיי מעשה. תחילה נוטה הכף להקצנה חומרית כריאקציה לגלותיות. אולם בהמשך התהליך הדיאלקטי תביא עמה תנועת המטולטלת לחזרה בתשובה. בה יגיעו חיי העם להבשלה מלאה של כל כוחותיו הפיזיים והרוחניים מתוך הרמוניה מלאה. תהליך זה יכול להיות ממושך וארוך ומלווה עליות וירידות (גם הגלות הייתה ארוכה..). אך הוא תהליך בלתי נמנע. אפשר לזרזו ואפשר גם לעכבו, אולם אי אפשר לעוצרו.
הכרה בחילוניות כמות שהיא כלגיטימית פסולה ומסוכנת. אין אומתנו אומה אלא בתורתה. לחילוניות ישראלית אין קיום לאורך זמן. לכן חיונית מאוד היא השותפות אתה, כדי להשפיע עליה ולסייע בידה לחזור בתשובה לכשתגיע שעתה, וגם אם תתמהמה היא בוא תבוא. ארעיותה של התופעה החילונית והעמדתה על מקומה הנכון כחלק דיאלקטי מתהליך גאולה, רק אלו מצדיקים את השיתוף אתה.
ההנחה שתקופתנו שונה מכל תקופה אחרת מציגה את הכפירה באור שונה מבעבר. שלא מדעת, יש לכפירה תפקיד בטיהור האמונה מסיגים שדבקו בה בגלות הארוכה. הצפייה לגאולה גורמת לשאיפות רוחניות גדולות יותר. האמונה הדתית צריכה העמקה כדי שתוכל לענות על ציפיות הדור. כשהיא אינה ממלאת את יעודה היא גורמת לריאקציה. ומכאן נובעת הכפירה. אולם בסופה תיהפך הכפירה לאמונה גדולה שבעתיים.
ד. הדמוקרטיה אף היא חלק מתהליך גאולת העולם, ממשטר עריצים למלכות המשיח. כלומר המלכות האידיאלית אינה דיקטטורה השולטת בכוח, היא מייצגת את העם ולא מושלת בו. המשטר הדמוקרטי הוא שלב מעבר בין המשטרים המדכאים ששלטו בעולם עד לא מזמן לבין המלכות המשיחית.
ה. היוזמה האנושית כמרכיב מרכזי בתהליך הגאולה אינו רק היתר אנושי להתערב בתהליך זה, אלא היא עצמה אחד מסימני הגאולה. הנה העם מקיץ מתרדמתו. סימן הוא שהגאולה החלה. יתירה מזו. הגאולה האחרונה, בניגוד לזו הראשונה, מתאפיינת ביוזמה אנושית דווקא. "כי לא בחיפזון תצאו ולא במנוסה תלכון כי הולך לפניכם ה' ומאספכם א-לקי ישראל". ככל שקץ הגאולה מתקרב כך נמסרות בידי האדם יותר ויותר סמכויות. בדומה לתהליך ההתבגרות. ככל שהוא מתקדם נמסרת בידי הבוגר אחריות גדולה יותר. כך היא גאולתן של ישראל.
ו. המודרנה מבטאת יותר מכל את התהליכים הדינמיים החותרים לקראת תיקון עולם במלכות ש-ד-י. אמנם כרגע התיקונים הם יותר טכניים-חיצוניים, אולם הם יביאו אתם בהכרח גם תיקונים מוסריים ורוחניים. בנושא המודרנה לית מאן דפליג שזהו תהליך דטרמיניסטי בלתי הפיך. אין להעלות על הדעת אפשרות שהציויליזציה תוכל לוותר על התפתחותה המרשימה ולחזור לתנאי חיים פרימיטיביים. איני מכיר גם סמכות דתית הסוברת כך.
הדינמיות המאפיינת את החיים המודרניים באה לידי ביטוי בפעילות אקטיבית לעומת הפסיביות ששררה בעולם הישן. אף תופעה זו היא חלק מתהליך הגאולה, בעוד שהגלות נסכה תרדמה על העם. לקראת הגאולה הקב"ה מטיל על האדם אחריות אישית גדולה יותר ותובע ממנו פעילות רבה יותר בכל תחומי החיים. "ועלו מושיעים בהר ציון" נאמר ולא "נושעים" פסיביים.
יצירה תרבותית ישראלית חדשה, שצריכה להיווצר בארץ, היא חלק מתהליך הגאולה, שבו עם ישראל יתפוס את מעמדו המרכזי במשפחת העמים וישמש להם מקור השראה רוחני. כי מציון תצא תורה.
הזוהר רואה בפתיחת שערי החכמה בעולם את אחד ממבשרי תקופת הגאולה. כוונתו בעיקר לחכמת התורה, על כל חלקיה, כולל החכמה הפנימית, אולם יש לכך ביטוי חיצוני גם בכל שטחי המדע והתרבות הכלליים. קיבוץ הגלויות, שהוא אחד מגולות הכותרת של הגאולה, מחייב התמודדות בין שמירת העקרונות הדתיים שהשתרשו במסורותיהן של העדות השנות לבין הצורך להקים מסגרת חדשה שבה יתלכד כל עם ישראל מחדש לעם אחד בארצו.
ז. גם מעמד האישה קשור בתהליך הגאולה. האדמו"ר מליובביץ' זצ"ל עודד לימוד תורה לנשים בימינו, בנימוק שאנו קרובים לימות המשיח, ולפי הקבלה בתקופה זו היסוד הנקבי בעולם משתווה במידה ידועה ליסוד הזכרי. (למרות שהרעיון המשיחי תופס מקום נכבד בתנועת חב"ד בכל זאת לא יישמה תנעה זו את רעיונה המשיחי גם ביחס לציונות ונושאים אחרים שהציונות הדתית יישמה בהם).
כאן עלינו ליחד כמה מלים למושג הגאולה ולצפייה לו. ניסוח העיקר הי"ב מבטא מורכבות מיוחדת של הנושא: ואע"פ שיתמהמה אחכה לו בכל יום שיבוא. יש כאן צפייה דרוכה שבה יש לנצל כל הזדמנות לקדם את תהליך הגאולה. ומאידך סבלנות והמתנה לכך שהתהליך עלול להיות ארוך וממושך ומלווה משברים קשים. יש בסבלנות זו גם כושר סבל לקבל את האכזבות והמשברים ולראות בהם ירידה צורך עליה. גם החמצת הזדמנויות היא חלק מהתהליך. לאורך ההיסטוריה הארוכה שלנו היו לצערנו הרבה כאלה. האמונה בגאולה לא זו בלבד שלא התרופפה כתוצאה מכך, אלא למרבה הפלא, התעצמה. ההזדמנויות שהוחמצו רק העמיקו את התקווה להזדמנויות נוספות שתבואנה אי"ה ולקח הכישלון יילמד למנוע החמצה נוספת.
להלן כמה דוגמאות מהעבר הקרוב. הצהרת בלפור פתחה חלון הזדמנויות שלא היה כדוגמתו זה כאלפיים שנה. ההתלהבות והשמחה הרקיעו שחקים. נדמה היה שהגאולה השלמה הגיעה. אולם התוצאה המעשית היתה מאכזבת. הבית הלאומי קוצץ. עם ישראל לא ניצל את ההזדמנות לעליית המונים (למען האמת, לא בשלו גם התנאים לקליטה מהירה של המונים גדולים) חלון ההזדמנויות נסגר לפי שעה ובאו הגזרות הבריטיות שהחמורה שבהן הייתה הספר הלבן. השואה הנוראה היא המשבר החמור ביותר שעם ישראל עבר מעודו ונראה היה שנסגונו דורות רבים אחורה. היא כואבת יותר משום שהתברר למפרע שההזדמנות להעלות רבים יותר מיד עם תום מלחמת העולם הראשונה הוחמצה. הייתה זו אולי ההחמצה הגדול ביותר בתולדות עם ישראל. המשבר היה עמוק ומלווה יאוש נורא. אולם קרה ההיפך. שרידי השואה הם שזרזו את החלטת האו"מ בנובמבר 47 למניינם. זו סחפה בשמחה אדירה והרקידה את המוני בית ישראל. נדמה היה שהמדינה תוגש על מגש של כסף תוצרת האו"מ. אולם מיד באה האכזבה, ורק כתוצאה של מלחמה עקובה מדם, בה אחוז שלם של תושבי הארץ נפל בקרבות, הגענו לשביתת נשק. גם בה תלו תקוות רבות של שלום ושלוה, אולם הן התבדו. מבצע סיני העלה שוב את האופוריה. אולם גם זו התנפצה כעבור זמן לא רב. שיא השיאים הוא ללא ספק מלחמת ששת הימים. כולנו האמנו שזו המלחמה האחרונה, אולם לא עבר זמן רב והאשליה התבדתה. מלחמת יוהכ"פ שהפתיעה אותנו לאחר זמן קצר, גרמה לדמורליזציה קשה בעם. בעקבותיה באה תנועת התיישבות אדירה שאף היא הייתה מלווה החמצות רבות שהתבררו בעיקר עם הסכם אוסלו. היו גם הזדמנויות נוחות יותר להשגת הסכם שלום בר קיימא עם שכנינו אשר כרגע נרעה כמתרחק עקב האירועים האחרונים. אך מי יודע אלו הפתעות צופן לנו ה' בעתיד?
הציונות הדתית ראתה בשחרור ירושלים וחבלי ארץ ישראל למרחביה מימוש חזון הנביאים, ותנועת ההתיישבות שבניה עמדו בראשה הפכה למפעל ההתיישבותי הגדול ביותר בתולדות ישראל. אולם גם פה לא אחרו האכזבות לבוא. חורבן ימית הוא ללא ספק הקשה שבהן. ובעקבותיו הסכמי אוסלו. ייתכן שבמבט לאחור נראה שהוחמצו הזדמנויות אחרות ,שהיו בהן אפשרויות להסכמים נוחים יותר עם שכנינו. אולם איש לא יכול היה להיות ערב לקיומם למשך זמן רב, כשם שאיש לא יכול לערוב כיום לקיומו הממושך של כל הסכם שהוא. הציונות הדתית לא התיימרה מעולם למלא את מקומם של הנביאים. וממילא לא טענה מעולם שהיא יודעת לפרטי פרטים כיצד משתלב כל צעד מצעדי העשייה בא"י עם התוכנית הא-לקית. לא בשמים היא. היא פעלה עפ"י הבנתה את המציאות שבה אנו חיים והודרכה עפ"י הרעיון המרכזי של תהליך הגאולה, כפי שהושגה על ידה בחשיבתה האנושית. ימים יגידו האם צדקה בדרכה. אולם דבר אחד ברור המפעל הגדול שפעלה לא יוכל להימחק מההיסטוריה.
גם בתחום הרוחני התנפצו הרבה תקוות. החינוך התורני שהחל לשגשג דומה שנעצר. ישיבות ההסדר מתרבות אך לא מתרחבות. אם כי יש להתנחם בהתקדמות בנושאים חשובים אחרים, כגון בהעלאת הרמה התורנית של הנשים, בהתמודדות עם המדיה, בהקמת המכינות ועוד ועוד. המפעל ההתיישבותי היה אמור לאחד את הציונות הדתית עם זרמי התיישבות אחרים ולהפוך לתנועה רוחנית גדולה. בראשית דרכו נדמה היה שאוחה הקרע העמוק שגרמה ההחמצה הגדולה של הציבור הדתי, שלא היה שותף פעיל ומלא בישוב הארץ בתנופת ההתיישבות הגדולה מימי העלייה השניה ועד קום המדינה. אולם תקווה זו נגוזה. אדרבה, הועמק הניכור שבין זרמי התיישבות. הזרמים החילוניים ראו בעין רעה את נטילת הבכורה ע"י הציונות הדתית. זו גרמה להם ריאקציה. הם לא היו מוכנים לוותר על תפיסתם האידיאולוגית שחלוצים חייבים להיות חילוניים דווקא. כי לפי מיטב הכרתם החילונית "הדת היא אופיום" שאינה מאפשרת יוזמה חלוצית. אולם בקרב המחנה פנימה הזדקפה הקומה הרוחנית וזו תרמה רבות להרמת הרמה התורנית ולגיבוש האישיות הפרטית והחברה.
למרות כל האכזבות התהליך הגאולתי לא נעצר. היינו מצפים להתקדמות מהירה יותר וגדולה יותר. והיו הזדמנויות רבות וטובות לכך. החמצנו אותן. אך א"א לומר בשום פנים שאנו נסוגים. יחסית לציפיות אכן הנסיגות היו קשות וכואבות. אולם יחסית לגלות הארוכה והקשה שיצאנו ב"ה ממנה אנו בתהליך מתקדם ורציף של גאולה. אם כי יש המנצלים את הנפילות לרפות ידים ולייאש אותנו מהגאולה. אולם גם דבר זה הוא חלק בלתי נפרד של התהליך. הוא גורם לחישול ולהתעצמות.
הרעיון הגאולתי יוצר מוטיבציה חזקה ומדרבן לפעילות אידיאליסטית. הוא נוסך משמעות לחיים כולם, האישיים והחברתיים. הוא מטיל על הפרט אחריות לחברה והוא משמש כמנוף להתעלות והתקדמות בחיי הרוח והמעשה. הפכה של האמונה הגאולתית גורם לדמורליזציה, לרפיון, ולניוון של החיים הרוחניים. כי בהעדר תקוה לתיקון וגאולה משתלטים היאוש והניהילזם על האדם והוא משלים עם התופעות השליליות הקיימות בעולמנו, שהוא רואה בהם תופעות קבועות ולא מתחלפות, והשלמה גורמת הסלמה...
סכנת התפוררות
דווקא בשעה שהציונות הדתית הגיעה לשיאה, החינוך התורני היה בשגשוג , תפיסת עמדות בכל תחמי החיים בעיצומה, יצירה תרבותית ואומנותית החלה להתפתח, המפעל ההתיישבותי הגדול היה בשיא תנופתו, דווקא בשעה גדולה זו נוצר החשש להתפוררותו של הרעיון הגדול.
הערעור בא מכיוונים שונים:
א. התנגדות לתפיסה הגאולתית. בדרך כלל מנוסחת התנגדות זו באמירה הצינית שאין לנו קומוניקציה עם אחורי הפרגוד ואיננו יודעים אם אכן מצויים אנו בתהליכי גאולה. לצורך הפרכת הרעיון הגאולתי הוא כונה בשם "משיחי", על מנת ליצוק בו קונוטציה שלילית ולזהותו עם הזיות לא ריאליות וסכנות רוחניות, שאפיינו תנועות משיחיות מסוימות. היטפלות לתופעות שוליות והצגתן כמייצגות מנוצלות בדרך דמגוגית להוכחת "כישלונה" כביכול של הציונות הדתית. (דרך המלך של הציונות הדתית לא גרסה מעולם שהיא יודעת בדיוק באיזה שלב משלבי הגאולה אנו נמצאים, ושנקיטת כל אמצעי, גם אם הוא פסול או לא ריאלי, מוצדק. תהליך הגאולה אינו נע בקו ישר, אלא כדרכה של כל דרך העולה במעלה ההר, היא מתפתלת, ולפעמים אף נדמה להולך בה שהיא סוטה לכאורה ממטרתה).
במקביל נעשה ניסיון לתקוע טריז בין הרב ריינס מייסד המזרחי, שכביכול התנגד לתפיסה הגאולתית, לבין הרב קוק שראה בה יסוד מרכזי בהשקפת עולמו. (למותר לציין שבאמת אין כאן שום מחלוקת. הרב ריינס שעמד בראש מפלגה פוליטית ותמך בציונות המדינית ההרצלינית רצה למנע יחס משיחי לתנועה הציונית. הרב קוק כאיש הרוח יכול היה להרשות לעצמו התבטאויות שאדם ריאל-פוליטי חייב להימנע מהן).
כמו כן מושמעת ביקורת על תורתו של הראי"ה קוק על שהיא נשענת גם על יסודות קבליים. (גם את דברי הרמב"ן הידועים בדבר מצות ישוב הארץ יש המנסים לקשור עם היותו מקובל ולטעון בכך שדעתו אינה מקובלת עליהם כ"רציונליסטיים"...).
ב. התנגדות למרכזיותה של ארץ ישראל. התנגדות זו נובעת משלושה צדדים מנוגדים:
1. מנטייה פסודו-חרדית (רבים בעולם החרדי רואים במצות ישיבת הארץ מצוה גדולה. הם לא ייצאו לחו"ל ולו לזמן קצר. הם אוהבים אהבת נפש כל רגב בארצנו. לכן הייתי מכנה נטייה זו כפסודו-חרדית).
2. מהשפעות פוסט-ציוניות בארץ, ומלחץ סמוי של קהילות יהודיות בגולה, המסתפקות ב"ציונות" של תרומות וביקורים בארץ , אך נמנעות מלראות במצות העליה חובת גברא מהתורה.
3. גורם נוסף הוא רצון להסתייג מתנועת ההתיישבות הגדולה ברחבי ארץ ישראל. יש לכך סיבות פוליטיות, אך לא נעדר גם הגורם הרעיוני. לשם כך מגויס הרמב"ם כמי שחלק כביכול על הרמב"ן במצות ישוב א"י (אם כי הרמב"ם פוסק להלכה שמצוה מהתורה לגור בארץ וליישבה והימנעותו מהכללת מצוה זו במניין המצוות לא ידועה, ויש אומרים שהדבר נובע ממעלתה של א"י דווקא! ויש להעיר שדעת רוב הפוסקים היא כהרמב"ן).
אולם יש חשש שהסטייה הרעיונית תרחיק לכת (ואין המדובר בחששות שווא. יש כבר ניצנים של עשבים רעיוניים בעייתיים שיפורטו להלן). עצם עיקר האמונה בביאת המשיח, כפי שנקבע להלכה ע"י הרמב"ם וחדר לכל שכבות האומה, ושהוא היה המניע העיקרי לעלייה ולהתיישבות ולכל מפעליה של הציונות הדתית, עומד להוותנו לערעור. ומכיוון שניתנה למערער רשות לערער עלולים להיגרף עם המשיח גם עיקרי אמונה נוספים, כגון השגחה, שכר ועונש ואף תורה מן השמים. יש גם המנסים להחליף את השם "ציונות דתית" בשמות אחרים אשר לא במקרה הם לועזיים כגון: "ניאו-אורתודוכסיה" או "מודרן-אורתודכס". (המושג "אורתודוכסיה" לקוח מהכנסייה הנוצרית והושאל ליהדות הדתית בגלויות השונות). אין כאן כונה מודעת, אולם עצם שינוי השם עלול להמיר את הבסיס הארץ-ישראלי של הרעיון בערך אוניברסלי כביכול, שבו מצות ישוב ארץ ישראל לא תעמוד במרכז. ממילא נשמט גם היסוד הגאולתי שברעיון.
כנראה שהמשבר העובר על הציונות הכללית הוא אחד הגורמים לאווירת ה"פוסט" הפושה בעיקר בשכבות החשופות יותר לאווירה כללית ואין להן חוט שדרה לשמר את עצמאותם האידיאולוגית.
התפיסה הדמוקרטית, המונחת ביסוד הרעיון של הציונות הדתית, שבאה לאחד את עם ישראל, עלולה למרבה הפרדוכס לגרום לתהליך הפוך, של התפוררות חלילה. בשם הדמוקרטיה נדרשת ההלכה לוותר על עקרונותיה. בשם הליכה אחר הרוב הותרה לגיטימציה של החילוניות לכתחילה. האווירה הדמוקרטית שוללת כל סמכות וממילא היא עלולה לערער את סמכות ההלכה. תחילה מתערערת הרבנות המכונה לצורך זה "ממסדית" אולם בהמשכה עלולה להתערער הסמכות ההלכתית כולה. השולחן ערוך, המפה וכליהם וכל מה שנוסף עליהם.
השלכותיו של השינוי הרעיוני
לתופעה האמורה יש השלכות על הבניין הרעיוני כולו:
א. מסתמן מתן צידוק לגלותיות. וכמו כן השלמה עם המשבר העובר גם בארץ עצמה על הציונות ועל התנועות ההתיישבותיות, אפילו במקומות מוסכמים על הכל, כגון בנגב ובגליל.
העיסוק בתחומי המדע הכלכלה והתרבות הכלליים לא נתפסים עוד כחלק ממשימה גאולתית אידיאליסטית כלל ישראלית וארץ ישראלית אלא כמימוש עצמי שאין לו מחוייבות לשום רעיון ולשום מטרה ערכית. התוצאה עלולה להיות בלתי נמנעת: מטריאליזם הדוניסטי בכיסויה של כיפה...
ב. מדינת ישראל לא נחשבת עוד לראשית צמיחת גאולתנו (ואכן יש שכבר הוציאו ביטוי זה מנוסח התפילה לשלום המדינה). כלומר, המדינה כבר לא נתפסת כתופעה ייחודית ישראלית בעלת משמעות דתית. אין צורך להיאבק על ייחודה היהודי. היא אינה אלא מסגרת פוליטית סתמית ואשר במקרה עדיין רוב אזרחיה יהודים. אי לכך יש להכיר בה כמדינה חילונית שאין לתורה זכות להתערב במדיניותה. ככל מדינה נוכרית בעולם הרחב. מגמתה של תפיסה זו עלולה להביא להפרדת הדת מן המדינה. כשלמדינה מעמד מועדף. דבר שירוקן את השם "ישראל" מכל משמעות, חלילה. בשם הדמוקרטיה עלולה מדינת ישראל ליהפך למדינה רב-לאומית חסרת זהות עצמית, ובעיני רוחי אני כבר רואה את אידיאולוגים "ציוניים" שיטיפו לוותר על ישראליותה של המדינה בשם "קדושתה" של ה"דמוקרטיה" (ויושם אל לב: המילה "דמוקרטיה" בנויה מהנחה אפריורית על קיומו של ה"דמוס" דהיינו העם שבמדינת ישראל הוא העם היהודי ובהעדרו חלילה בטלה כל הדמוקרטיה. למותר לציין שנושא זה של מעמדה של המדינה, האם היא תישאר מדינת ישראל או תיהפך חלילה למדינת ערב-רב, היא אחת השאלות המרכזיות שתעמוד בקרב על סדר היום הציבורי. לצערנו, רק המהומות של ערביי ישראל בר"ה תשסא דחו לפי שעה את רעיון הנפל שהועלה רק בעת האחרונה למחוק את הלאום מתעודת הזהות של המדינה).
ג. שיתוף הפעולה עם חילוניים לא יהיה עוד על בסיס של ארעיותה של התופעה החילונית, אלא הכרה דה-יורה בחילוניות כמות שהיא, לכתחילה, כולל השתלבות בתרבותה על מרכיביה השונים, גם אם אינם עולים בקנה אחד עם דרישות התורה, ואפילו עם כאלו המנוגדים לה. נשמעים גם קולות צורמים של מתן הכרה ולגיטימציה בקונסרבטיבים ואף ברפורמים!
עלול לצמוח לנו טיפוס כלאיים של סכיזופרן חציו דתי חציו חילוני שייהפך להיות דגם נורמטיבי של יהדות.
ד. ההכרה במשטר הדמוקרטי כמות שהוא למעשה כיום, ולא כתהליך שסופו להשתנות, עלולה להיות גורפת וטוטלית. תוצדק כל הכרעה דמוקרטית, כמות שהיא, מבלי להעמידה תחת שבט בקורתה של התורה (בולטת למשל העמדה המעניקה לגיטימציה דתית לכתחילה למערכת המשפט על כל מרכיביה, ללא הסתייגות, ביקורת רצינית, או שאיפה לתיקונה, למרות שכל הפוסקים, גם הציוניים-דתיים שבהם, רואים במציאותה כמות שהיא, ערכאות).
היוזמה האנושית החליפה נושאים. באשר לישוב הארץ חזרה התרדמה הגלותית למקומה. והאנרגיה של היוזמה האנושית, שנותרה בתודעה, נוטלת לעצמה את האתגר המסוכן של התערבות אנושית בעקרונות ההלכתיים והאמוניים. מתרבים ומופיעים בעלי יוזמה כזאת המנסים לפרש ואף ליישם את ההלכה ואת עקרי האמונה עפ"י הבנתם, שאינה מבוססת דיה על מקורותיה האימננטיים של ההלכה גופה. אנו עדים לנסיונות של פריקת עולה של ההלכה המסורה לנו מדור דור בשם הציונות הדתית כביכול, שלדעתם עצם הופעתה בעולם לא נועדה כביכול אלא לשם כך. הם מסתמכים בין היתר על הטיעון השגוי שהציונות הדתית כאילו מרדה בסמכות ההלכה, כאשר השתתפה בצורה פעילה בתהליך הגאולה ובישוב הארץ.(טיעון זה שגוי. כי הרעיון הציוני-דתי יסודתו בגדולי תורה שהוכיחו להיפך, שההלכה היא המחייבת והמדרבנת אותנו לעלות ארצה ביוזמתנו ולגאלה משממותיה. חדרה לכאן השפעתה של התעמולה החילונית שכאילו היא שניערה את העם מתרדמת הגלות, בעוד שהדת כביכול המשיכה אותה. כל בר דעת יודע שמבשרי ציון הראשונים היו גדולי תורה: הרב קלישר הרב גוטמכר הרב אלקלעי ולאחריהם הנצי"ב הר"ש מוהוליבר ויותר מאוחר הרב קוק ועוד רבים וגדולים אחרים).
ו. המודרנה אף היא לא נתפסת כתהליך שיש לו תכלית רוחנית, אלא היא נחשבת כערך עצמי שיש לקבלו כמות שהוא, על קרבו ועל כרעיו, ללא סינון וללא ביקורת. ויש להיסחף גם עם זרמיה העכורים ללא חוט שדרה. אין צורך להתאמץ וליצור יצירה תרבותית דתית מקורית. אפשר להיות איש בוהמה חילוני חובש כיפה.
ז. מעמד האישה עלול להיגזר לא מתוך שאיפה כנה של האישה למימוש אישיותה הרוחנית, כראוי לה, אלא לקידום מעמד חברתי, מתוך היסחפות אחרי אופנות עולמיות. ולדוגמא, אם בעולם הרחב המודל הנשאף הוא אישה קרייריסטית, שאין לה מחויבות לביתה (אגב, הפוסט-פמיניזם שולל מודל זה) גם אישה דתית צריכה לחקותו. ואף להוסיף עליו לוחמנות בהלכה ומוסריה מדור לדור. ויש לשנות הלכות והליכות בתורה כדי לאפשר זאת. אישה עלולה להיות מועדפת רק משום שהיא אישה, מבלי להתחשב ברמתה התורנית והדתית. מבנה המשפחה עלול להתערער, כאשר הופכים אותו מיחידה אורגאנית שלמה ומאוחדת למעין שותפות אינטרסנטית. הפמיניזם המיליטנטי עלול לבוא במקום הפמיליזם ולפורר את התא המשפחתי.
אך יותר מכל מרפה מגמה זו את הידיים, מוציאה את הרוח מהמפרשים מרוקנת את העשייה האישית והחברתית מכל משמעות, מפוררת את החברה הדתית ומרסקת אותה לרסיסים אינדבידואליסטיים חסרי תוכן ואחריות.
חידוש הצמיחה הרעיונית
ניצנים של התופעות כבר קיימים ויש גם אידיאולוגיות המטפחות אותן. אין להן מחויבות לאידיאלוגיה הציונית הדתית ובפרט לא לבסיסה הגאולתי. ואחת ממסקנותיהן המתבקשות הן שהציונות הדתית אינה רואה בלימוד התורה והצמחת תלמידי חכמים ערך עליון. כי אחד מסממניה של התופעה המסתמנת הוא העדפת האוטונומיה האישית, ללא כל צורך בהדרכה תורנית, ודאי לא כמקור סמכות, ואולי אף לא כמקור השראה. התוצאה תהיה התנוונות וחיסול של התנועה חלילה. התפיסה הפרטנית וההתנערות מהאחריות לכלל עלולה לדחוק את הרעיון הגאולתי שהלאומיות והאוניברסליות עומדות בבסיסו.
הסכנה הגדולה מכל היא מתן צידוק לכתחילה לאנרכיה רעיונית. השפעתו של הפוסט-מודרניזם ניכרת כאן בעליל. לפיו, בא הקץ על כל האידיאולוגיות, אין סמכות ואין הנהגה, אלא איש הישר בעיניו יעשה. מקובלת עלי הדעה שבימינו אין להטיל מרות רק מכוח הסמכות באשר היא. (ואכן בציוה"ד לא הייתה סמכות מרכזית אחת, אם כי הבסיס הרעיוני של התנועה היה מוסכם על כל חבריה וכבודם של תלמידי חכמים נשמר על ידיהם) האדם המודרני רוצה להשתכנע בעצמו ולא לציית בלבד. כאמור לעיל זהו חלק מתהליך היסטורי מכוון, שלפיו הרמה האישית תעלה והאדם יהיה יצור אוטונומי המבין בעצמו מה עליו לעשות, מבלי לקבל תכתיבים הנראים בעיניו "חיצוניים" כביכול. השחר של הנבואה: "ומלאה הארץ דעה את ה'" מתחיל להפציע, אם כי הוא מלווה חוצפה וגאווה מנופחת, שיש לסננן ולבערן. אכן יש צורך להתמקד בשכנוע, אך יש גם צורך באותה מידה ברצון להשתכנע. החשש הוא שיש ניסיון לתת צידוק אידיאולוגי לאטימות המונעת בעיקרון הזדקקות להדרכה הלכתית ורעיונית! המושג המודרני "אוטונומיה" עלול להתפרש לפי זה כהתפרקות מכל סמכות, הן זו של השולחן ערוך והפוסקים והן זו של עיקרי האמונה ושל גדולי הוגי הדעות המוסמכים בישראל. איש לאוהליך ישראל. (בכל תחומי החיים. אדם מתייעץ במומחים ורק בתורה הדבר מנוע?!) אם אכן תתרחש תחזית זו כי אז עלול להקיץ הקץ על הציבוריות החשובה הזו.
יתירה מזאת. אדם הוא יצור חברתי. גם האדם המודרני, האוטונומי והאינדבידואליסט, זקוק לשיוך חברתי. זהותו האישית מורכבת גם משייכות חברתית מסוימת. בלעדיה הוא אדם חסר זהות. העדרה של מסגרת חברתית רעיונית מוגדרת של כל הרואים עצמם ציונים דתיים מסכנת את זהותם האישית ועלולה לדוחפם להזדהות עם חברות ומסגרות אחרות, או לגרוע מאלו: לאנרכיה חסרת כל זהות. הסכנה גדולה ביותר לעיצובו של הדור הצעיר. גיל ההתבגרות הוא גיל של גיבושה של הזהות העצמית. העדרה של מסגרת מוגדרת שניתן להזדהות אתה תסחוף את הנוער לחופים רחוקים, רחוקים מדי גם לטעמם של המעונינים בערעור בסיסה הרעיוני של הציונות הדתית...
מטרת התיאור האפוקליפטי האמור לא בא לייאש חלילה, אלא להפך. להניע את אנשי הרוח והמעשה שבמחנה לשנס מותניים ולצקת תוכן מחודש ועדכני לציונות הדתית בימי פוסט-ציונות ופוסט-מודרניזם אלו, ולגבש את הציבור הרחב סביב הרעיון שהוא כה נחוץ לכל יהודי דתי, לתורת ישראל, לעם ישראל ולארץ ישראל.
התהליכים העוברים על החברה הישראלית כולה, ובתוכה על הציונות הדתית, הינם חלק מתהליך דיאלקטי שיקדמנו צעד נוסף קדימה לקראת הגאולה. הביקורת המושמעת על תופעות שוליות, קיצוניות וחד ממדיות בין תופסי הרעיונות הגאולתיים, תפרה ותזקק רעיונות אלו ותוציאה מהתחום הצר שהן נקלעו אליהם למרחביה. הרעיון הוא כה גדול וכה נשגב עד שגם מי שחולק עליו ימצא את עצמו כלול בו. המשבר העובר כיום על הציבור הציוני דתי נועד לרעננו ולהביאו לצמיחה מחודשת, לחזק את הרוח ולחשלה לקראת עתיד טוב יותר שיביאנו לא רק לצמיחת גאולתנו אלא לגאולה השלמה עצמה.
מהי המלכות שיש בכתר התורה?
הפסוק המיוחד והמשונה בתורה
ארבע כוסות ושלוש מצות
רצונם המיוחד של 250 איש מקריבי הקטורת
איך ללמוד גמרא?
מהי המצווה "והלכת בדרכיו"?
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
אנחנו בצד של החזקים!
איך הפרה אדומה מכפרת על חטא העגל?
הלכות שטיפת כלים בשבת
מה ההבדל בין עם ישראל לשאר העמים?
רבנו בחיי פרשת כי תבוא חלק א
הרב חיים כץ | ט' אלול תשפ"ד
פדיון שבויים
הרב אליעזר מלמד | פרשת כי תבוא תשפ"ד
"קודש ישראל לה' ראשית תבואתו..", "מראשית השנה..."
הרב חיים בן שושן | ט"ו אלול תשפ"ד
