קמעא קמעא

קמעא קמעא
תשנ"ד, יום העצמאות המ"ו
מהלך הגאולה
בימים האלה מחויבים אנו להחזיק בספר "לנתיבות ישראל", בו נמצא את הנתיבות שידריכו אותנו כיצד ללכת לכיוון האור. מרן הרב האיר את האורות, והרב צבי יהודה הראה את הנתיב, איך ללכת אל האור הזה בתוך כל המציאות המורכבת של החיים לפרטיהם: בקשיים, בנפילות, ואף בעליות.
במאמר "המדינה כהתקיימות חזון הגאולה" (לנתיבות ישראל א, מאמר מ, ה), אחרי שמסביר הרב בהרחבה את ענין ה"קמעא קמעא" בדרכה של הגאולה, הוא אומר:
אותה הדרכת ההדרגה קמעא קמעא, שהיא קובעת את מהלך גאולתם של ישראל לכל צדדיה המעשיים והרוחניים, הלא היא כוללת בתוכה גם את כל ההפסקים והעיכובים, גם את כל הנסיגות והכשלונות, גם את כל העיכובים והסיבוכים, אשר לכל פרשת המהלך הזה, אשר לכל שלשלת חלקי ההדרגה הזאת.
זה הסדר. סדר מהלך הגאולה כולל הכל!
תופעת דורות מופלאה זו, כל זמן שלא נתמלא כל אורה ולא נתגבר כל כוחה, כל זמן שלא באה לידי השלמת כל צורתה ולא הגיעה לידי גמר שכלולה, הנה במידה זו של העדר ההשלמה והשכלול, של חסרון הכח והאור, מוצאים מקום לחול ולהתבלט מיני פגמים ורפיונות, מחשכים וקילקולים, - והם מזקיקים לתגבורת של תיקון וחיזוק, לתוספת של עלייה ושיפור, ליתר שאת ויתר עז של שלמות רוממות. בינתיים בסתרי המדרגות של המהלך הזה, עד שלא נגמרה כל מידתה של החירות יש עדיין מקום למשהויים של עבדות, עד שלא נתגלתה התשובה השלמה, יש עדיין מקום לסרכות חטאים. עד שלא נתבררה כל פעולת הטיהור העליון והחדרת ההתחדשות הפנימית יש עדיין מקום לצחצוחי טומאת הגלות ולאבקות חלודתה. עד להופעת כל האורה יש עדיין מקום לערבובי צללים וערפלים - וכל אלו כאילו מסבכים ומבלבלים את כל עיקרו של המהלך הגדול הזה, והרי הם מחייבים ומזרזים, בכל תוקף ואומץ, את התאזרות התעצומות של שותפותנו למעשה אלהינו במפעל ראשית אחריתנו המבורכה והשֹגיאה מאוד.
זוהי ההדרכה שקיבלנו פה אל פה מפי מורנו ורבנו הרב צבי יהודה: לדעת שדרכה של הגאולה היא קמעא קמעא; שהיא כוללת נסיגות, עיכובים ומחשכים. עיכובים רוחניים ומעשיים, ואלה מחייבים ומזרזים אותנו להרבות כוחות, תוקף ואומץ, להשתתף במעשה אלקינו.

תהליך ארוך של הבשלה
עוד לפני קום המדינה נשאל הרב צבי יהודה: האם צריך לתמוך בדרישה להקמת מדינת ישראל מאת העמים? במאמר שכתב (לנתיבות ישראל א, מאמר יא) הוא משיב על כך: אין צריכים לדרוש את הדבר הזה אלא מעצמנו, זו דרישה שאנחנו צריכים להפנות אותה אלינו פנימה, ומתוך כך, אחרי שהדרישה הזו תהיה נובעת בתוכנו, אז יש גם מקום לדרוש מהעמים למלא את החפץ הפנימי הזה שלנו להקמת מדינת ישראל. ושוב נשאל: אבל מי יהיו המנהיגים של המדינה? ומהי דרכה של המדינה? האם על פי התורה אנו צריכים לעודד מדינה כזו שאין ברור כל כך מי יהיו מנהיגיה? על זה משיב הרב, כאמור, לפני קום המדינה, טרם שהיה ברור מה יהיה, וכשאדרבה, הסתמן שלא מנהיגי התורה הם שיהיו מנהיגי המדינה שתקום, כי המנהיגים יהיו אלה שהאומה תוציא מתוכה. מנהיגי הרוח ומנהיגי המעשה. לאומה מתוך תוכה, יש תביעה פנימית רוחנית עליונה של קודש, ובסופו של דבר היא תוציא מקרבה את המנהיגות הראויה. כך זה יהיה! זהו תהליך שנמשך, אבל זו המגמה הפנימית ואליה עלינו לשאוף.
הרהרתי בתמונת המצב שאנו נמצאים בו. לפעמים יש מצב כזה, שלאדם כואב איבר אחד. הוא פצוע. אפילו רק איבר קטן. לא כל הגוף, אבל כל הגוף מוטרד מכך, והוא סובל. הרגל השמאלית מרוסקת, והכאב הוא במקום מסויים מאוד ברגל, אבל כל הגוף כואב בשל כך. וכשאדם הולך ברגלו המרוסקת, מובן שהוא צולע. יש לו סטייה שמאלה כל הזמן, מפני שרגלו איננה הולכת ישר, ואז נראה כאילו כל גופו נוטה הצידה כל הזמן, בעוד שבאמת כל יתר גופו שלם ובריא, ורק איבר אחד כואב. כל עוד זה המצב, במבט הזמני נראה שהכאב הצורב הזה, השבר הזה, הריסוק הזה, כל עוד הוא אינו בתיקונו, כי אז כל הגוף עלול להיות מושפע מכך. אין שקט ואין שלווה. כל הזמן שרוי האדם בטרדה עצומה. כך יכול להיות במצב הפיזי הגופני של אדם, וכך יכול להיות גם במצב הרוחני של האדם אשר דרכו סלולה לפניו. אם יש לו איזו שהיא נטייה פרטית מנקרת ומטרידה אותו, זה גורם לו בלבול כללי בכל רוחו, בכל מחשבותיו. אין מנוח לנפשו, בגלל איזה נקודה מסוימת פעוטה. כי הגוף אחד, אורגני, וכשאבר אחד כואב, כל הגוף כואב. וכן בנפש. הנפש אחת היא, וכשיש איזו שהיא בעיה בפרט מסוים בהלכי הנפש, כל הנפש מוטרדת מכך ועסוקה בזה.
להבדיל, כך היה אצל המן הרשע, שאמר: "כל זה איננו שוֹה לי" (אסתר ה, יג). שפע של טוב נפל בחלקו והוא קצר הצלחות לרוב, אבל איש אחד מציק לו. רק אחד אינו כורע ואינו משתחווה לו. מורים יודעים לספר על תופעה דומה, שלפעמים כל הכיתה מקשיבה ורק תלמיד אחד משחק בצד ואינו שם לב לנעשה סביבו. זה מטריד את המורה ומפריע לו ללמד. ואם ישאל השואל את המורה: מה אתה שם לב לפרט הזה? הלא כולם מקשיבים! רק שם בצד יש אחד שאינו מקשיב. התשובה היא: "ככה זה!" באמת ההפרעה הנקודתית הזו עשויה להפריע את כל שלוות הנפש. כך הוא בהוראה, וכך בעניינים אחרים. לפעמים פרט קטן יכול לבלבל את כל המערכת. אף שבעצם אין הדבר כך. זה רק נדמה כך. כי כל המציאות הכללית היא מבוררת. ההצלחה הכללית היא ברורה, אבל פרט אחד או פרטים אחדים עלולים להעיק, מפני שהמציאות היא כגוף אחד אורגני, וכשפרט מסוים בה פגוע, הרי עלול הדבר להטריד את הכל. אבל צריך לדעת להסתכל נכון על המציאות, וכשיודעים לאתר את הבעיה, אפשר להבחין שהבעיה היא מקומית, פרטית, צדדית, ואיננה מהרסת. אין זו בעיה כוללת, ולבסוף היא תבוא על פתרונה. זאת המציאות שאנחנו נמצאים בה. ישנה בעיה מטרידה מאוד, מציקה מאוד, מין בלבול הנובע מכך שמחשבת האומה עדיין לא הבשילה. האומה לא הגיעה למיצוי כוחותיה הרוחניים. אכן יש בכך סכנה, אבל אין זו סכנה המאיימת על הכל. אין כאן בעיה שורשית. היא לא פשתה באיברים שהנשמה תלויה בהם. זהו איבר צדדי, אלא שהוא מטריד ומפריע ומבלבל את כל המחשבות. המציאות הכללית, יש לדעת, היא בריאה ותשלח את כוחותיה הבריאים גם לאיברים החולים, ובסופו של דבר הגוף יבריא וגם הנשמה תבריא.

איך משתחררים מההשפעה השלילית
זה עתה חגגנו את חג הפסח, וחווינו מחדש את קריעת ים סוף. הנה עם ישראל יוצא ממצרים, אחרי שהקב"ה הכה את המצרים בעשר המכות. עמוד הענן ועמוד האש מובילים אותם אל המדבר. יש חלקים בעם שאחרי כל הניסים כבר התחזקו מאוד באמונת ד', דבקו בו, וגם במשה האמינו. אך גם יש חלקים אחרים, שההשפעה הזרה של המצרִים במשך השנים הרבות שעם ישראל היה שרוי ביניהם, פעלה פעולה חזקה עליהם, עד שאפילו בעת הזאת, אחרי המכות, לא הצליחו להשתחרר ממנה. הם התחלקו לכיתות כיתות והיו ויכוחים. היו כאלה שאמרו שכל המהלך הזה הוא מהלך מוטעה, מפני שיש בו סכנה גדולה. כל מכה שהקב"ה נתן למצרים, הרעידה את נפשם. הם חששו שעכשיו המצרים יתנקמו בהם ויציקו להם עוד יותר. העם ראה שבכל פעם שהקב"ה מביא מכה נוספת, המצב מחמיר. כל מכה שבאה על המצרִים, רק הבהילה יותר את האנשים האלה. הם טענו שבשם עם ישראל נעשות פעולות כוחניות; שהפעולות האלה פוגעות במצרִים יותר מדי. הם חששו שהעולם כולו יתקומם נגד עם ישראל, וירדוף אותו רדיפות קשות.
דברים אלה מזכירים את דברי המדרש שזו בדיוק הייתה טענת המצרִים על ישראל: שהם טבעו בים, אף על פי שהם הצילו את ישראל בעת שבכל העולם היה רעב. המצרים טענו שקיבלו את עם ישראל יפה, ואחר כך אפילו נתנו להם עבודה; "סידרו להם עבודה", לבנות ערי מסכנות, והנה הם יוצאים ממצרים, ונוטלים מהמצרים את כל הרכוש! גם בין היהודים היו שהזדהו עם טענות אלו של המצרִים, ובכל עת שהתרחש נס, התחזקה אצלם גישה זו וגבר חששם שהצרה תגדל. הם סברו שככל שהמצרים יוכו יותר, כן יהיה נורא יותר. לכן הם הסיקו שצריך "להסתדר" עם המצרים. צריך להבין את דאגתם. לעומת כל הטענות האלו נוכל אנחנו לטעון: אבל המצרים כל כך רעים אלינו, ומדוע עלינו לדאוג להם?! גם על כך יש לאוהדי מצרים תשובה: המצרים היו כל כך רעים אלינו מפני שהם חששו שמא נתערבב ביניהם, ונהיה חלק מהם. הם לא רצו לפגוע במסורת העתיקה שלהם, ומאידך גיסא הם חששו "והיה כי תקראנה מלחמה, ונוסף גם הוא על שֹנאינו" (שמות א, י). המצרִים נאלצו לעשות זאת מתוך התגוננות. הם היו מוכרחים להחזיק אותנו ביד חזקה, בעבדות כזו, מפני שלא הייתה להם כל ברירה אחרת. אותם יהודים חשבו כי באמת אנחנו אשמים בזה. היינו צריכים להיפתח יותר למצרים. אילו זכינו לאמונם של המצרים, כל היחסים היו שונים, היינו צריכים לצעוד כמה צעדים בוני אמון לקראתם. ישראל אשמים בכל המצב הזה שהמצרים מדכאים אותם. הכל הוא מפני שישראל מתבודדים, הולכים בדרכם העצמאית. הם מסוכנים. הם נטע זר.
כשיש השקפת עולם כזאת, כל מה שיקרה לא יעזור. גם אם יעשה הקב"ה ניסים רבים ונפלאות גדולות, דבר לא יעזור. כל נס מתפרש לשלילה. כל מכה שהמצרים מקבלים מתפרשת לפי השקפתם של מצדדי מצרים, כמתיחת יתר שאנו מותחים את היחסים בינינו לבין העמים. הם חוששים מהריחוק שאנחנו מתרחקים מהמצרים ומאומות העולם ומסכנים את קיומנו. מה לעשות לנוכח התופעה הזו? כשאדם מסגל לעצמו מבט עקום, כל מראה יפה שאתה מראה לו, כל הסבר יפה שתסביר לו, לא תשכנע אותו, מפני שהכל מתקבל אצלו בצורה עקומה. תראה לו דבר ישר והוא יראה אותו עקום. איך משכנעים אנשים כאלו? איך מזיזים אותם מדעתם המשובשת הזו? איך משחררים אותם מן האמונה המשובשת והעקומה ש"נתקעה" להם בראש, האמונה במין שלום שקר כזה עם המצרים? ובכן, מה עושים?
צריך במצב כזה לשנות את המבט, אבל איך משנים את המבט? בכל הסברות שאתה מסביר, ומנסה לשכנע, אתה מרחיק את עצמך עוד יותר. במקרה כזה לכאורה אין ברירה אלא לתת מעין מכת חשמל. אם מחשבת האדם השתבשה, ונהיתה מבולבלת כל כך, צריך להפסיק אותה ולהתחיל הכל מחדש. יש לתת מין מכה נוראה כזאת, מזעזעת, פסיכולוגית או פיזית, שתוציא את האדם משיווי המשקל שלו. הוא יאבד בכלל את קו המחשבה שלו ורק כאשר הטבע הבריא ישוב אליו, הוא יתחיל לחשוב ולהתנהל באופן בריא. הקב"ה צריך לתת מכה מיוחדת במינה. וכך מתרחשים הדברים בקריעת ים סוף. ד' מעמיד את עם ישראל בפני מצב של סכנת מוות גמורה, מוחשית, ברורה, מיידית, ואימת מוות נופלת על כולם. עם ישראל עומד באמצע. בתווך. הים מצד אחד, ומצרים נוסעים אחריהם מצד שני. אין מקום שאפשר לברוח אליו. הנה המוות מגיע מיד. כל ישראל רואים את הדבר הזה, ומזדעזעים. כשאדם נמצא במצב כזה הוא כבר ממש עומד ואומר וידוי, ופורצת מפיו צעקה של פחד מוות. המצב נואש עד כדי כך שהמאמינים התבלבלו אף הם, והם שואלים את עצמם: מה יהיה על כל הדרך שהתקדמנו בה? מה יהיה עם כל המהלך שחשבנו כי אנו צועדים בו? מה יהיה על כל התקוות, על כל השאיפות העתידיות של האומה, על כל האמונה של האומה? עכשיו מצרים הורסים את הכל! עכשיו אנחנו עומדים בפני מוות בטוח. הכופרים ודאי התבלבלו לגמרי. המתלבטים, אנשי השלום, אנשים שחשבו שהדרך הזו של יציאה ממצרים בצורה כזו אינה טובה ואינה בריאה, אלה שסברו שצריך לשוב למצרים, שצריך להשתעבד אליהם, נדהמו מכל המצב, ובוודאי מרדיפת המצרים אחריהם. כולם היו נתונים לזעזוע עמוק. הקב"ה העמיד את ישראל במצב כזה שאין מוצא ממנו.

ממעמקים קראתיך
הדברים מומחשים בדרך ציורית מאוד בדברי חז"ל על הפסוק: "יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה הראיני את מראיך השמיעיני את קולך כי קולך ערב ומראיך נאוה" (שיר השירים ב, יד) וברש"י שם (על פי מכילתא בשלח, ב):
זה נאמר על אותה שעה שרדף פרעה אחריהם והשיגם חונים על הים, ואין מקום לנוס לפניהם מפני הים, ולא להפנות מפני חיות רעות. למה היו דומין באותה שעה? ליונה שבורחת מפני הנץ ונכנסה לנקיקי הסלעים, והיה הנחש נושף בה. תכנס לפנים - הרי הנחש. תצא לחוץ - הרי הנץ. אמר לה הקב"ה: "הראיני את מראיך" - את כשרון פעֻלתך, למי את פונה בעת צרה.
די! זהו. אלה הרגעים האחרונים. צריכים להיפרד מהחיים. הרגשה זו ממלאת את כל התודעה. האנשים נפרדים מילדיהם; מכל משפחתם. כל המחשבות שיכולות לצוץ בשעה שאדם עומד בפני תחושה של מוות קרב והולך ממלאת אותם. הזעזוע נורא.
כתוצאה מן הזעזוע הזה, מסכנת המוות הבטוחה, כביכול, ההולכת וקרבה, פורצת זעקה הבאה מהמעמקים היותר פנימיים, ומסלקת את כל השכבות החיצוניות, את כל הפילוסופיות, את כל המחשבות, את כל ההשקפות. פתאום הנשמה קופצת החוצה - "וייראו מאוד ויצעקו בני ישראל אל ד'" (שמות יד, י). זו הייתה הדרך היחידה לגרום לעם ישראל, לחלקים המדולדלים שלו, וגם לחלקים הטובים שבו, להעמקת האמונה. רק בדרך הזאת היה אפשר להגיע לתוצאה זו. דווקא ממצב כזה של חוסר אונים מוחלט, של סכנת מוות מוחלטת, של דרך ללא מוצא, של רגע כזה של פגישה עם האמת, עם ישראל מגלה את אלוקיו.

קריעת ים סוף חדשה
הקב"ה פועל שתי פעולות הפכיות בבת אחת: בתחילה - מוריד את ישראל מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, ומיד אחר כך, מעלה אותם מבירא עמיקתא בחזרה לאיגרא רמא. באופן מידי מתרחש הנס הגדול הזה, שהקב"ה מוציא את ישראל מהסכנה. אך לא רק מוציא את ישראל מן הסכנה, אלא "וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים" (שמות יד, ל). כל האנשים בעלי השקפת העולם של "מה יהיה", ושל "מה המצרים יעשו לנו" וכו', רואים עתה את מצרים "מת על שפת הים", ואז מיד: "וירא ישראל את היד הגדֹלה אשר עשה ד' במצרים, וייראו העם את ד' ויאמינו בד' ובמשה עבדו" (פס' לא). או אז מתפרצת האמונה במשה ובדרך שהלכו בה, ומתבררת האמונה בדרך הנסית הזאת, שבעצם אינה כוחנית, והיא בלתי מזיקה, אך היא הדרך האמתית, דרך הישר, הדרך הבונה, הדרך שברכה רבה טמונה בה. יש לי תחושה שגם אנחנו נמצאים במעין מצב כזה. נפוצות בציבור השקפות עולם כאלה, שכל ההסברים שבעולם לא יועילו להפריכן. הראש מבין את המציאות בדרך עקומה, המבט מעוות וככל שאתה מסביר יותר מתהפכים דבריך בסברה של האנשים שחושבים ההיפך. כל סברה שאתה חושב שהיא לטובתך, הם מפרשים אותה לטובתם. איך משנים את המבט הזה?
הקב"ה מוליך אותנו לדרך כזאת שהיא ללא מוצא, למין קריעת ים סוף חדשה. אנחנו הולכים, רצים, כלפי קיר אטום, לדרך סגורה, שבקצה שלה ניצב קיר או שפעור בסופה פי תהום. רבים הם שרצים אל הקיר הזה או לעבר התהום, ואינם שמים לב לאן הם רצים, וכך יהיה עד שנגיע לרגע הזה, הקריטי, שיעמיד אותנו בפני המציאות הברורה, שאין לנו שום דרך אחרת, אלא לזעוק אל ד'. הזעקה הזו בונה את כל צדדי הכוחות: את המאמינים היא הופכת למאמינים גדולים יותר, ואצל האחרים היא מעוררת את האמונה שטרם נתגלתה אצלם. מצב כזה יוצר הכרח. הוא מכריח את הנשמה הפנימית להתגלות, וכך פורצת האמונה הפנימית שבתוך ישראל מן המעמקים. מי יודע אם לא בדרך הזו הולכים גם אנו. זה כמו בקריעת ים סוף; ואנחנו מקווים שהזעזוע ייגרם רק מן הפחד ובסופו של דבר יתהפך המצב, ורק האימה תהיה מספקת בשביל לזעזע. במובן מסוים הדבר קשה יותר מהמציאות הקשה, שהרי "הרהורי עבירה קשים מעבירה" (יומא כט, א), והרהורים של פחדים יותר קשים לפעמים מהצרות עצמן, אבל הביטחון בד' הוא שמרגיע.

אשרינו מה טוב חלקנו
ב"ה זכינו שיש לנו כתפיים גדולות ורחבות ועליהן אנחנו יכולים להישען. והם מורינו ורבותינו: מרן הרב זצ"ל, ובנו, מורנו ורבנו זצ"ל. הם האירו לפנינו את הדרך, וזו סלולה לפנינו בבהירות. גם במצבים המורכבים והקשים האלו, שאנו פוגשים בזמן האחרון, איננו מאבדים את העשתונות. אנו יודעים שעלינו לשנס מותניים. אם אנחנו מוצאים את עצמנו מעטים, ורבים הם שאינם הולכים בכיוון שאנחנו הולכים בו, גם על זה אנחנו מביטים במבט חיובי, ויודעים כי "אשרינו מה טוב חלקנו" שזכינו להיות מהבודדים האלו. מרן הרב זצ"ל בעצמו כותב באגרת כלשון הזו. הרב עצמו היה בודד בהשקפת עולמו; בודד עוד יותר מאתנו. כעת יש כבר זרם שלם שהולך בדרכו של הרב, אבל בזמנו של הרב, הוא היה בבדידות. הוא היה אדם יחיד שראה את האורות המאירים של התחיה. איש לא ראה את מה שהוא ראה. הוא חש תחושה של בדידות, אך הוא לא הרגיש מסכן בשל כך. הוא הרגיש את עצמו דווקא מאושר. הוא ידע: רק אני נבחרתי לראות את הדברים האלה באורם הגדול. רק אני רואה את הדברים הללו, "אשרי ומה טוב חלקי". רק אנחנו היחידים המעטים שזכינו להכיר את גדולת הימים הללו; את תפקידו של עם ישראל בימים הללו. את עניינה של ארץ ישראל. אשרינו מה טוב חלקנו. אין הדבר מחליש אותנו, אלא מחזק. אנו חייבים להרים ברמה את המבט הזה שאנחנו זכינו לו.
השבוע התחלנו את הזמן החדש. זמן הקיץ. אנחנו חייבים לשנן ולחזור ולשנן לעצמנו, שהזמן הזה מחייב. אנחנו צריכים לרומם אותו אל שיא הרוממות. דווקא בשל כל המורכבות של המצב, וסיבוכיו. אנו חייבים, מפני שאנחנו אולי היחידים. 'אנחנו' זה כמובן לא רק החבורה שלנו היושבת פה, אלא כל ההולכים בדרך זו. ובכל זאת מעטים אנחנו. מבחינה איכותית אנחנו מרובים מאוד, אבל מבחינת הכמות אנו מעטים, ומוטלת עלינו משימה גדולה ואדירה, והמשימה הגדולה והאדירה אינה דווקא לצאת החוצה, לאו דווקא להתפזר, לאו דווקא להפגין, אלא להתרומם בעצמנו, להתעלות באמונתנו, להתמיד בדרכנו, ולהעמיק בתורתנו, וזה המסר היותר גדול שאנו יכולים להעביר לאחרים ולעצמנו. עלינו להפוך את הזמן הזה לזמן שבו תבער בעצמותינו אש של תורה; שנהיה שקועים בעולמה של תורה, למרות הכל, חרף הקשיים ובגללם. הקשיים לא יפריעו לנו, אלא ידחפו אותנו לשקוע בעולמה של תורה, לעסוק בדברי תורה, לבררם, ללבנם, ולחדש בהם חידושים, במחשבה, בהלכה, בסוגיות שאנחנו לומדים, ובכל תחום ותחום. הלא כל התורה כולה היא מציאות אחת וכל אור תורה, כל פן אחד שאנחנו מאירים, מאיר על כל הגוונים של התורה, על כל חלקיה, מפני שתרי"ג מצוות תלויות בכל פרט ופרט מענייני התורה. אין כאן הסתגרות; אין כאן התעלמות מהמציאות. אין זו אדישות אלא אכפתיות. זהו עומק של אכפתיות. אנחנו עושים את הדברים שאנחנו מאמינים בהם, את הדברים היותר גדולים שצריכים לעשות כעת: ללמוד, ולשקוע בעולמה של תורה. להתעלות, להתרומם, להתקדם, להעמיק באהבת ארץ ישראל מבחינה רוחנית, תורנית, אמונית. להעמיק באהבת תורה, וכן להעמיק באהבת עם ישראל, בעומק פנימי שורשי.
זה מה שיוצר את האחדות האמיתית. לא על ידי שאנחנו נדבר על זה באופן חיצוני, אלא מתוך שנעמיק בתוכנו את עניינו של עם ישראל, את סגולתו, ומתוך כך את הכרת ערכו של כל אדם ואדם מישראל, בין שיש לו קליפות עבות ובין שיש לו קליפות שאינן עבות. גם הרחוקים, כולם זכו בסגולה הפנימית. אם אנחנו נעסוק בשורשים, נמלא בכך את הייעוד העיקרי שלנו, ונתרום למהלכים שמתרחשים כעת את התרומה המרכזית ביותר שאנחנו מסוגלים לתרום. אנחנו בטוחים שתרומה זו אכן תפעל את פעולתה. אנחנו נמצאים בימים קשים, אבל הם גדולים. "וממנה יוושע". אין לנו כל ספק. ייקח עוד חודש, עוד חודשיים, עוד חצי שנה, כמה שייקח, אבל בוודאי ממנה ניוושע. בעזרת ד'!