ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש במדבר
- שלח לך
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
רבקה בת צילה
הגמרא (סוטה לד ע"ב) מביאה דרשה "מלמד שפירש כלב מעצת מרגלים, והלך להשתטח על קברי אבות. אמר להם: 'אבותי, בקשו עלי רחמים שאנצל מעצת מרגלים'". בזכות תפילה זאת זכה כלב לקבל נחלת חברון (רש"י שם). הבעיה בדרשה זו, אם נקבל אותה כפשוטה, שהרי בגמרא (ברכות יח ע"ב) קבעו חז"ל "והמתים אינם יודעים מאומה", כלומר אינם שומעים מה שאנשים חיים מספרים להם ליד הקבר (אמנם יודעים הם על ידי מה שיגידו להם מתים אחרים שנפטרו זה עכשיו לעולמם, והם המספרים למתים הקודמים מידע על מה שמתרחש לאחרונה בעולם הזה). וכך קבעו התוספות (סוטה לד: ד"ה אבותי בקשו עלי) שאין תקשורת ישירה בין המבקר את הקבר ובין המת. בירור שזאת היא מסקנת הסוגיא במסכת ברכות, הבאנו ב"תחומין" (כרך כא, עמ' 527-530). ולכן ענו התוספות שהאיש כלב התפלל להקב"ה שיעביר אל המתים בחברון פנייתו אליהם שיבקשו עבורו. ולפי זה ברור שאין טעם לפנות בדיבור ישיר אל המת (וכבר הזהיר על כך "חכמת אדם" (כלל פט, סעיף ז) אלא לבקש מה' שיודיע אל המת. ומה טעם ילכו החיים לבית הקברות? הרי יוכלו להתפלל גם בביתם! אלא כנראה זאת פעולה חיצונית לעורר את רגשותיו של המתפלל. וגם ה"משנה ברורה" (סי' תקפ"א ס"ק כז) כתב שאין לפנות אל המתים "אל ישים מגמתו נגד המתים, אך יבקש מהש"י שיתן עליו רחמים בזכות הצדיקים שוכני עפר".
ויש ראיה נוספת שהמתים אינם שומעים מה שהחיים מדברים אליהם. אמרו חז"ל (שבת קנב ע"ב) שהמת שומע מה שמדברים עליו בהספד רק כל עוד שלא הטמינו אותו בקבר. ויש דיעה המוסיף עד שיתעכל הבשר בלבד (כלומר כמה חדשים). להלכה קבע הט"ז (שו"ע יו"ד סי' שמד סוף ס"ק א) כהדיעה שהמת שומע רק עד שסוגרים את הקבר בלבד, כי כן מפורש בירושלמי, ולא הביאו שם שום דיעה אחרת. וצריכים אנו להבין כי גם מה שהמספידים את המת מכריזים תמיד "אחים בהספידא דהתם קאימנא" (שבת קנג.) מפרש רש"י: "בשעת מיתתי התאמץ בהספד שלי שיתחממו רחמי העומדים שם ויבכו. 'דהתם קאימנא' [תרגומו, אני עומד שם] בשעת הספד ואשמע איך תתחמם" עכ"ל רש"י. הרי מפורש בדבריו שזה נאמר אך ורק על שעת ההלויה ממש ועד שסוגרים את הקבר; אבל לא אח"כ. ושוב משמע זאת גם ברש"י (שם) ד"ה ואזניך תשמענה "מאחרי מיטתך כשתמות", ולא יותר, כלומר בזמן שמוליכים את ארון המתים. והרבה מספידים בזמנינו טועים בזה וזועקים בהתרגשות מחרידה מאמר "אחים בהספידא דהתם קאימנא" גם אחרי מעשה הקבורה.
נכון שמצאנו כמה פעמים בגמרא שחז"ל הלכו לקברות כדי להתפלל (תענית טז ע"א ועוד מאמרים) אבל ברור שהם עמדו במרחק ד' אמות מהקבר. התרחקו כדי שלא יהיה בזה חשש של "לועג לרש" כיון שאותו המת אינו יכול לקיים מצות תפילה (ברכות יח. לענין תפילין, ציצית וקורא בספר תורני). וזה ברור ע"פ פסק השו"ע (יו"ד סי' שעו סעיף ד) הקובע שמתרחקים מעט מבית הקברות כדי שיהיה אפשר לומר קדיש. וכן מבואר בש"ך (לסי' שסז ס"ק ג). והאומרים שם תהלים צריכים לחשוש לדברי התוספות (ב"ק טז סוף ע"ב) שהלימוד צריך להיות במרחק ד' אמות מהקבר [ויש פוסקים החולקים עליהם]. והרב משה שטרנבוך ("תשובות והנהגות", ח"א סי' תש"ו) מוסר כי ה"חזון איש" אפילו לא אמר "יושב בסתר" תוך ד' אמות של המת. ואם לא מדובר בקבר בודד אלא בבית הקברות, צריכים להתרחק מכל הקברות שיש שם, כדי לא ללעוג לאחרים. וענין ההתרחקות הזאת מפורש ב"משנה ברורה" (סי' תקנ"ט ס"ק מא) וכן כתבו מגן אברהם, וערוך השולחן (שם). מה מקורם? מהאריז"ל עצמו! תלמידו הנאמן ר' חיים ויטאל מביא בשמו ב"שער רוח הקודש" (עמ' מט) כי שלא בשעת ההלויה יש תמיד לעמוד בריחוק ד' אמות חוץ לבית הקברות. ואם לא מתרחקים, יש נזק גדול. הזכיר זאת גם הגר"א באגרת ששלח לבני ביתו, בדרכו לא"י.
בסיכום, גם לפי דרשת הגמרא כי כלב התפלל שם, הוא לא פנה אל המת כי אם בתפילה להקב"ה שיודיע למת. ובנוסף לזה גם נעמד במרחק ד' אמות מבית הקברות.
אבל יש עוד הסבר מדוע כתוב "ויבוא עד חברון" בלשון יחיד. הנצי"ב ("העמק דבר", במדבר יד, כד) מבאר כי כלב רצה לחזק את מדת בטחונו שבהקב"ה, ולהכנס דוקא למקום סכנה. כיון שהמרגלים זממו להמס לבב אחיהם בני ישראל ולטעון על הגויים שבארץ כנען "כי חזק הוא ממנו", פעל כלב במשקל הפוך, להטות את המאזניים כי מוכנים אנו להכנס ללוע הארי, כי מאמינים אנו בלב שלם כי הקב"ה יקיים את הבטחתו לאבות שאנו נירש את הארץ. זהו פירושו של פסוק אחר. כאשר הקב"ה ייעד לכלב גדולות ונצורות, אמר "ועבדי כלב, עקב היתה רוח אחרת עמו וימלא אחרי, והביאותיו אל הארץ אשר בא שמה, וזרעו יורישנה" (במדבר יד, כד). מה ענין ה"רוח" הזה? ומה רצה להגיד בביטוי "וימלא אחרי"? ויש כאן עוד שינוי מתפיע. אות ל' של "וימלא" מנוקדת בדגש. זה תמיד מראה על חוזק. וכן כתב הנצי"ב על מאמרו של פרעה "צאו מתוך עמי" (שמות יב, לא) ואות צ' של "צאו" מנוקדת בדגש שלא כרגיל. לומר כי פרעה צרח מלה זו בחרדה גדולה ("העמק דבר", שם). כן במלת "וימלא" מבאר "העמק דבר" (במדבר לב, יא) מדוע יש אות ל' עם דגש, להראות הדגשה כי כלב הכניס את עצמו לגמרי תחת השגחתו של ה'. ללמד: "אי אפשר להיות בארץ ישראל אם לא בהשגחתו של הקב"ה, וזהו לטובה גדולה וכו'. היה [כלב] מהלך עד חברון בלי פחד, לראות בני הענק וכו' שהכניס את עצמו בכוונה [תחילה] במקום ש[על פי הטבע] אינו בטוח, כדי להיות נסמך על השגחתו של ה' " עכ"ל.
חזר משה רבנו על מוסר זה בשם ה', בנאום דבריו לישראל לפני פטירתו, "אם יראה איש באנשים האלה, הדור הרע הזה, את הארץ הטובה אשר נשבעתי לאבותם. זולתי כלב בן יפונה הוא יראינה, ולו אתן את הארץ אשר [ד' מנוקדת קמץ] דרך בה ולבניו, יען אשר מילא אחרי ה'" (דברים א, לה-לו). שוב כאן יש דגש באות ל' של "מילא" (וכמעט לא נמצא כן בכל שאר אותיות ל' שבתורה) חוזר הנצי"ב "שנכנס לחברון במקום סכנה, למען העלות עליו השגחתו [של ה', שהבטיח לנו את הארץ]. וזה הדבר אשר היה כלב מצויין [לטובה יותר] מיהושע, באותה שעה שהזמין [את] ה' לפניו" עכ"ל הנצי"ב.
אם כן גם בדורנו, אפשר לציבור המתנחלים ללמוד חיזוק להנהגתם ממה שכתוב "ויבוא עד חברון". כלב תקע שורש בא"י, וזכה לנחלת ארץ ישראל, דוקא בגלל שסמך על השגחת ה' שיקיים לנו את הבטחתו. לא חש כלב מפני הסכנה הנגלית. דומה לכך כתב הנצי"ב בענין הויכוח בין בני בנימין לבין בני יהודה בעת קריעת ים סוף, ואז שבט בנימין קפץ לתוך הים עוד בטרם נתפלגו מימיו. שבט יהודה רגמו אותם באבנים כי סברו שראוי להיות מתונים, ראוי להמתין עד שרוח קדים עזה תנשב ותייבש את המים בדרך טבע, ואז יעברו את הים. כי היתה דעת בני יהודה כי כבודו של הקב"ה למעט את הנס כמה שאפשר. אבל שבט בנימין היו סבורים שכבודו של הקב"ה להראות נס נגלה, ולכן לא חששו לסכנה. ("העמק דבר" על דברים לג, יב, הרחב דבר. והביא סמך לזה מדברי המדרש המובא בתוספות, סוטה דף לו ע"ב). והמתנחלים בימינו נוטים אחרי חינוכו של שבט בנימין. לכן היה בית המקדש בחלקם, ונסים קבועים שם (ע"פ הנצי"ב).
אבל גם פרשנות זו היא בעייתית. הרי התורה מצוה "ונשמרתם מאד לנפשותיכם", והעירו חז"ל שחייב האדם להזהר לא להכניס את עצמו למצב של סכנה (ברכות לב ע"ב). ועוד אמרו שאין לעבור תחת קיר נטוי, שמא אין עושים לו נס. ואם עושים לו נס, מנכים לו מזכויותיו (תענית כ ע"ב). אלא כוונת הדברים האלה איננה להתגרות בסכנה נגלית כמו להסתובב ללא נשק ב"קסבה" ומחנות פליטים ערבים. הרי גם כלב לא הפגין בפני הכנענים במפורש "תראו אותי, אני ישראלי!". וכל דבר צריך שיקול דעת והכרעה. אבל כוונתנו לעודד המשך דירתם של המתנחלים ביש"ע, שדרות וכו', וכן על המשך אחיזת כלל ישראל בכל מרחבי ארצנו, למרות האיומים התמידיים המאיימים עלינו מסביב. התורה כתבה על כלב כדי ללמדנו אומץ לב. (כלב לשון "כולו לב").
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
שמונה פרקים לרמב"ם מדרגות בקרבה אל המלך
שיעור 5
השיעור עוסק בתורת הנפש של הרמב"ם ובמשל הארמון המפורסם מתוך "מורה הנבוכים", הבוחן את הדרגות השונות בקרבה לה' ובהגשמת ייעודו השכלי והרוחני של האדם. דרך סיפורים חסידיים ודיון על אתגרי השעה, מודגש החיבור שבין לימוד עמוק, תיקון המידות והמפגש עם הבורא.
עשרת ימי תשובה מדוע ה' מנסה את האדם - "האלוקים ניסה את אברהם"
ה' מנסה את אברהם מדוע? הרי יודע אם יעמוד בניסיון
רביבים לעורר את הילדים לתשובה
מי שרואה שילדיו אינם מתפללים או לומדים כראוי, יבדוק תחילה את עצמו | לאחר בירורים פנימיים יוכל לדבר עם הילדים בכנות על ערך לימוד התורה | כאשר ההורים רוצים להוכיח את בנם או בתם על התפילה, עליהם לבדוק את עצמם אם הם מתפללים ברצינות | חשוב מאוד שהנזיפות בילדים יהיו מעטות מאוד לעומת דברי השבח והעידוד, ובמיוחד צריך להשתדל להימנע מכעס | כאשר ההורים שומרים על אווירה טובה, רוב הבעיות חולפות ומתברר שהילדים הרבה יותר טובים ממה שהיה נראה לכאורה
אור החיים על הפרשה ברכות השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק א'
השיעור עוסק בביאורו של ה"אור החיים" לברכות משה לשבטי יוסף, זבולון, יששכר וגד בפרשת "וזאת הברכה". במהלכו מנותחות המשמעויות הרוחניות וההיסטוריות של הברכות, לצד מקומו המיוחד של משה רבנו בהנהגת העם ובקבורתו.
אור החיים על הפרשה סוד ראיית משה וברכת השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק ב'
השיעור עוסק בביאורי ה"אור החיים" לברכות השבטים בסוף ספר דברים, תוך התמקדות בשבטי גד, דן ואשר ובמשמעות מלחמותיהם וברכותיהם. בהמשך נבחנים האופן שבו ראה משה את ארץ ישראל מהר נבו, פטירתו, וסוגיית כתיבת שמונת הפסוקים האחרונים של התורה.
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
