^ 1. לעיתים משמש הלולב בספרות התנאים והאמוראים שם כולל, המייצג את כל ארבעת המינים. כך מסבירה הגמרא את נוסח ברכת ארבעת המינים: "על נטילת לולב" – "הואיל ובמינו גבוה מכולן" (סוכה לז ע"ב). רש"י שם מסביר, שבשל כך כל ארבעת המינים נקראים על שמו.
^ 2. רמב"ם, הלכות לולב ז, יג. ראה: הרב שלמה זאב פיק, "מצוות יום טוב במקדש ובגבולין", שמעתין, 152–153 (תשס"ג), עמ' 148–150.
^ 3. אבות דר' נתן, נוסח א, ד.
^ 4. בסוגיית הגמרא בגיטין שם מועברת ביקורת על בקשתו של ריב"ז: "קרי עליה רב יוסף, ואיתימא ר' עקיבא: 'משיב חכמים אחור ודעתם יסכל' (ישעיהו מד, כה), איבעי למימר ליה לשבקינהו הדא זימנא". ריב"ז צריך היה לבקש מאספסיינוס לעזוב את המקום. ריב"ז, מצידו, היה סבור שבקשה זו לא תתמלא, ואפילו הצלה פעוטה לא תהיה: "והוא סבר, דלמא כולי האי לא עביד, והצלה פורתא נמי לא הוי". ואכן, כך עולה מנוסח המדרש רבה איכה, א, לא: "אמר ליה אספסיאנוס לרבן יוחנן בן זכאי: שאל לי שאלה ואנא עביד. א"ל: אנא בעי דתירפי הדא מדינתא ותיזיל לך. א"ל: כלום אמליכוני בני רומי דנרפי להדא מדינתא?". ריב"ז אמנם ביקש, אך אספסיינוס סירב. נראה שריב"ז ידע על חורבן הבית מתוך נבואתו של זכריה. כך נאמר באבות דרבי נתן, נוסח א, ד: "כיון ששמע רבן יוחנן בן זכאי שהחריב את ירושלים ושרף את בית המקדש באש, קרע בגדיו וקרעו תלמידיו את בגדיהם, והיו בוכין וצועקין וסופדין. ואומר: 'פְּתח לבנון דלתיך ותאכל אש בארזיך' (זכריה יא, א)". הוא עצמו דרש כך את הפסוק בהקשר אחר: "תנו רבנן, ארבעים שנה קודם חורבן הבית לא היה גורל עולה בימין, ולא היה לשון של זהורית מלבין, ולא היה נר מערבי דולק, והיו דלתות ההיכל נפתחות מאליהן, עד שגער בהן רבן יוחנן בן זכאי. אמר לו: היכל היכל! מפני מה אתה מבעית עצמך? יודע אני בך שסופך עתיד ליחרב, וכבר נתנבא עליך זכריה בן עדוא 'פתח לבנון דלתיך ותאכל אש בארזיך" (יומא לט ע"ב). עם זאת, בסוף ימיו חרד ריב"ז שמא הכרעתו לוותר על ריבונותו של עם ישראל בירושלים תמורת המשך הנהגת התורה בארץ לא היתה נכונה, ולא נחה דעתו עד שקיבל עם פטירתו אות משמים שאישרה את הכרעתו. ראה ברכות כח ע"ב, ופרשנות הראי"ה קוק, עין אי"ה, ברכות, חלק א, עמ' 120; הנ"ל, שמועות ראי"ה, פרשת מצורע תרפ"ט, עמ' 5–6; הרי"ד סולובייצ'יק, חמש דרשות, עמ' 34–35; הרב יצחק ידידיה פרנקל, ספר הזכרון למרן הרי"י פרנקל, עמ' רמא–רמה. ראה עוד: הרב שלמה גורן, "מאבקו של ריב"ז למנוע חורבן בית המקדש", מועדי ישראל, עמ' שנט–שסד; הרב משה לייב שחור, אבני שוהם, עמ' פג; הרב חיים דוד הלוי, תורת חיים- על המועדים, "פשרה מדינית על ירושלים- בהקבלה לתנו לי יבנה וחכמיה", עמ' 235- 239.
^ 5. מקום מושב הסנהדרין ביבנה נקרא גם "כרם ביבנה": "כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה" (שבת לג ע"ב). רש"י שם מציין לירושלמי ברכות ד, א: "וכי כרם היה שם? אלא אלו תלמידי חכמים שהיו עשויין שורות שורות ככרם". בירושלים ישבה הסנהדרין בחצי גורן עגולה (ירושלמי סנהדרין א, ד), לעומת צורת ישיבתה ביבנה. הראי"ה קוק, עין אי"ה, שבת, חלק א, עמ' 197, מסביר שבירושלים היה מרכז ראשי, שהצליח לאגד בתוכו את כל הכוחות באומה. משחרבה ירושלים וגלתה התורה ליבנה, פסק אותו אגד מרכזי (המסומל בצורת חצי הגורן העגולה), וכל כוח הוצב באומה במקום מוגדר, בשורה המיוחדת לו, כדי שלא ידחוק את חבירו. כאן מתחילה הגלות, שבה כל כוח באומה עומד בפני עצמו. חכמי יבנה עצמם ביטאו זאת: "כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה אמרו: עתידה תורה שתשתכח מישראל" (שבת קלח ע"ב); "אמר רבי לוי: ביבנה הותרה הרצועה" (ירושלמי סוטה ז, ה), ופסקה הערבות מישראל. הצורך לשקם את חורבן התורה לאחר חורבן בית המקדש נבע מתוך תחושה של פירוד ופיצול של כוחות האומה לקראת הגלות והפיזור. השם "יבנה" מעיד על בניין והתחדשות. ראה: הרב בן ציון רוזנפלד, "גלגולי משמעות השם 'יבנה' במסורת חז"ל", יהודים ויהדות בימי בית שני, המשנה והתלמוד (מחקרים לכבוד שמואל ספראי), (עורכים: א' אופנהיימר ואחרים), ירושלים, תשנ"ג, עמ' 149–164. אגב דברי הראי"ה קוק הנ"ל, נציין עוד שהראי"ה קוק עצמו היה מעורב בנסיון הקמת ישיבה בכרם ביבנה על שמו של ריב"ז. ראה: הראי"ה קוק, "הצעה להקמת ישיבה ביבנה", מאבני המקום, יג (תשס"א), עמ' 51: "כשתיכנס 'יבנה' ברשותנו נשתדל לקבוע שמה במקום 'הכרם' ביבנה – ישיבה לתורה במובן רחב, שתכלול בקרבה כל חכמת ישראל, לכל מקצעותיה, לזכרו של רבן יוחנן בן זכאי ע"ה". ראה עוד: הראי"ה קוק, הסכמות הראי"ה, עמ' 45. על הרקע ההיסטורי לרעיון זה, ראה: הראל כהן, שם, עמ' 44–50. וראה עוד: הרמ"צ נריה, טל הראי"ה, עמ' רב; הנ"ל, חיי הראי"ה, עמ' ריג–ריד; יוסי כ"ץ, תורה ועבודה בבניין הארץ, בר אילן, תשנ"ו, עמ' 126.
^ 6. תוס' ליומא סו ע"א, ד"ה אין מקדישין.
^ 7. תוס' לביצה כג ע"א, ד"ה תליסר אלפי.
^ 8. על נשיאותו של ריב"ז, ראה: הרב יחיאל יעקב וינברג, שו"ת שרידי אש, ירושלים תשנ"ט, חלק ד, עמ' קמד–קמה; רפאל יעקובי, "אבן יסוד בסוגיית המלכים הנוטלים כהונה והכהנים המתעטרים בכתר מלוכה", תהילות שפר, ירושלים תשמ"ט, עמ' 102–103; ישראל רוזנסון, "מסעות עשרה – על נדודי הסנהדרין בארץ ישראל", אלקנה: מכללת אורות ישראל, תשנ"ח, עמ' 50–63; הנ"ל, "היסטוריה וזיכרון במשנה – הערה על מקומו של רבן גמליאל דיבנה בסדר הקבלה במסכת אבות", נטועים, ו (תשנ"ט), עמ' 84–86.
^ 9. ראה ויקרא רבה ב, יא.
^ 10. הראי"ה קוק, עין אי"ה, ברכות, חלק א, עמ' 118. הרחבת דברים על הערכת פעילותו ומעשיו של ריב"ז כמשקם חיי התורה של האומה לאחר החורבן, ראה אצל הראי"ה קוק שם, עמ' 118–120. ביאור דברי הראי"ה קוק הללו, ראה: הרב יעקב פילבר, ארץ ושמים, עמ' 81–92; הרב ישראל אריאל, סידור המקדש, חלק א, עמ' 273.
^ 11. תקנותיו של ריב"ז מופיעות בגמרא ראש השנה לא ע"ב. על מכלול תקנותיו של ריב"ז, ראה: הרב שמואל זעפרני, "עיונים בתקנות ריב"ז לאחר החורבן", אעירה שחר, עמ' רנא–רסה; שמואל ספראי, "הישוב היהודי בדור יבנה", בימי הבית ובימי המשנה, ירושלים תשנ"ו, עמ' 321–328; ושם: "בחינות חדשות לבעיית מעמדו ומעשיו של רבן יוחנן בן זכאי לאחר החורבן", עמ' 350–356.
^ 12. הראי"ה קוק, אגרות הראי"ה, ב, עמ' קא. הרב צבי יהודה קוק, בהערותיו שם, כותב, שבכך מיושבת קושיית השואל, הרב יהודה ליב פישמן, ששאל על דברי הכוזרי ג, לט, שכתב שאין לתקן ברכה על תקנה שהתחדשה לאחר החורבן: והלא תקנת ריב"ז היא לאחר החורבן! אם כן – שאל – כיצד מברכים על לולב כל שבעה?
^ 13. במכלול תקנותיו של ריב"ז נמצאת תקנה ביחס לתקיעת שופר בשבת: "יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת, במקדש היו תוקעים אבל לא במדינה. משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהיו תוקעין בכל מקום שיש בו בית דין" (משנה ראש השנה ד, א). התלמודים אינם קושרים תקנה זו להנהגת זכר למקדש, אך הרב ישעיהו דטראני כתב: "התקין ריב"ז שיהיו תוקעין בכל מקום שיש בו בית דין ואפילו של עשרים ושלושה, כדי לעשות זכר למקדש" (פסקי רי"ד, ראש השנה, ירושלים: מכון התלמוד הישראלי, תשל"א, עמ' קנ). מכאן שריב"ז תיקן שתי תקנות לזכר המקדש, ויתכן שהסיפא של המשנה בראש השנה ד, א–ג, "שבעה ימים זכר למקדש", מתייחסת לשתי התקנות: תקיעה בשופר בשבת במקום שיש בו בית דין ונטילת לולב כל שבעה. ראה במאמר: תקיעת שופר בשבת במקדש במדינה ולאחר החורבן.
^ 14. בספרות התנאים נמצאת עוד הנהגה אחת, מלבד תקנת ריב"ז, אלא שגם היא מוטלת בספק: הערתו של אבא שאול על הנהגת הזכר למקדש בליל יום כיפור (תוספתא יומא א, ט). ראה במאמר: "ערות בליל יום כיפור במקדש ובבתי כנסת".
^ 15. משנה סוכה ג, יב; משנה ראש השנה ד, ג; ספרא, אמור, פרשה יב.
^ 16. רש"י שם, ד"ה מכאן ואילך, כותב: "רבן יוחנן בן זכאי וסיעתו, ודרבנן לא בעיא ברכה". לא ברור מהי כוונת רש"י במילה "וסיעתו", שהרי התקנת התקנה מיוחסת לריב"ז בלבד. יתכן שרש"י פירש כך בשל לשון הרבים: "זקנים".
^ 17. בנוסח המדרש במדבר רבה יד, ד, מחלוקתם מוצגת הפוך: "ר' יוחנן מברך יום הראשון של חג 'ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על מצוות לולב', ושאר כל הימים 'על מצוות הזקנים'; ר' יהושע מברך כל יום 'על נטילת לולב'. ואין ר' יהושע מודה לר' יוחנן שיו"ט הראשון דבר תורה הוא, שנאמר 'ולקחתם לכם ביום הראשון וגו' ', ושאר כל הימים מדבריהם הם? אמר ר"ש בר חלפתא בשם ר' אחא: סבר ר' יהושע כן, ומה טעם עבד כן? מפני שכתוב: 'דברי חכמים כדרבנות וגו' נתנו מרועה אחד' – דברי תורה ודברי חכמים מרועה אחד ניתנו". כך הוא גם הנוסח בפסיקתא רבתי, פרשה ג. הרש"ש, בפירושו למדרש רבה שם, מעיר על כך, ומוסיף שגם המחלוקת בבבלי היא על נוסח הברכה, ולא רק על הגדרת המצוה. הסכים איתו גם הרב שלמה הכהן, חשק שלמה לסוכה מו ע"א. אך הנצי"ב במרומי שדה שם כתב, שרש"י לסוכה שם (מובא לעיל הערה 16) לא הבין כך, ומי שסובר שמצוות לולב בשאר הימים היא "מצוות זקנים" רוצה לומר שאין לברך כלל. ראה עוד: ראבי"ה, חלק ב, סימן תקעג וסימן תשג; חלק ג, סימן תתמג.
^ 18. במדרש תנחומא נשא, כט, גם תקנת הדלקת נר חנוכה נקראת "מצוות זקנים".
^ 19. מורה נבוכים, חלק שלישי, מג.
^ 20. רשימת שיעורים למסכת סוכה, עמ' רט. בדרך זו הלך גם גדליה אלון, תולדות היהודים בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, חלק א עמ' 68. אך ראה: שמואל ספראי, בימי הבית ובימי המשנה, כרך ב עמ' 364-319, שם עמ' 355, לפיו, מגמת תקנותיו ופעילותו היתה לעצב את דרכה של היהדות במצב שנוצר לאחר החורבן, ולהעביר את משקל הכובד של מה שהיה קיים במקדש אל בית הכנסת, ולנתק את הזיקה שהיתה קיימת בזמן הבית בין אותן מצוות למקדש ולמזבח. לפיו, דוקא בתקנת לולב כל שבעה במדינה זכר למקדש, בולטת וניכרת המגמה להעביר את המצווה מזיקתה למקדש ולמזבח, אל בית הכנסת. ראה עוד בענין זה: אברהם אדרת, מחורבן לתקומה - דרך יבנה בשיקום האומה, ירושלים תש"ן, עמ' 28; אהרן אופנהיימר, "ביקורת ספרים - מועדי ישראל בתקופת המשנה והתלמוד", ציון, ס (תשנ"ה), עמ' 479-473; הנ"ל, "גישה היסטורית - מהי?", ציון, סא (תשנ"ו), עמ' 226-225; הרב ד"ר דוד אוקס, "נטילת לולב ותקנת ריב"ז", משכיל לדוד, חלק א עמ' 244-236.
^ 21. דרשה זו מובאת, כנזכר, בשני מקומות. במהדורות הדפוס, החל מן הדפוס הראשון ועד ימינו, שמו של ר' יוחנן נזכר בסוכה אך נעדר בראש השנה. אולם כתבי-היד מלמדים ששמו של ר' יוחנן מופיע גם בראש השנה: ר"ה, כת"י מינכן 95; ר"ה, כת"י מינכן 140; ר"ה, כת"י אוקספורד 23; ר"ה, כת"י ספריה הבריטית. במסכת ר"ה, כת"י של בית המדרש לרבנים באמריקה 1608, מובאת דרשה זו בשמו של ר' חייא. כך הוא בסוכה, כת"י מינכן 95; סוכה, כת"י מינכן 140; סוכה, כת"י וטיקן 134.
^ 22. הרב משה סופר, חידושי חתם סופר לסוכה מא ע"א, דן בשאלה: מדוע לא עשו הנהגות לזכר המקדש גם לאחר חורבן בית ראשון, בעקבות דברי ירמיהו? הוא השיב: "אחר חורבן בית ראשון לא עשו דרישה לציון, על כן לא זכו לגאולה שלימה, רק ממכה עצמה תיקן רפואה, והיינו דקאמר קרא: 'ממכותך ארפאך' – ולא רפואה קודם למכה, מאי טעם? משום 'ציון דורש אין לה'. ובחורבן בית שני נתעורר ריב"ז על זה לעשות דרישה לציון וזכר למקדש, כדי שנזכה לגאולה שלמה, רפואה קודם למכה. ולפי זה יש המשך להני תרי תקנות – ניטל במדינה ויום הנף כולו אסור – כי ע"י שנעשה זכר למקדש נזכה לבניין משוכלל למעלה, ואפשר שייבנה בלילה או ביום טוב, על כן יום הנף כולו אסור".
^ 23. הרב מרדכי יהודה לייב זק"ש, "זכר למצות הקהל", זמנים, עמ' פ–פד, כותב שריב"ז היה כנראה הראשון שדרש על פי הפסוק בירמיהו לעשות זכר למקדש, והדבר נתקבל בישראל. נראה שאכן ריב"ז היה הראשון להנהיג הנהגת זכר למקדש, אך ר' יוחנן היה זה שקרא להמשיך ולהנהיג הנהגות כאלה על פי דרשת הפסוק בירמיהו.
^ 24. על פסוק זה נדרש: "אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: בניי, הֱיו מצויינים במצוות, שכשתחזרו לא יהו עליכם חדשים. הוא שירמיהו אומר: 'הציבי לך ציונים' – אלו המצוות שישראל מצויינים בהם; 'שימי לך תמרורים' – זה חורבן בית המקדש" (ספרי דברים, מג). דרשה במשמעות דומה על פסוק זה נדרשת גם בירושלמי קידושין ד, א. הרב יששכר תמר, עלי תמר, קידושין, עמ' תנא–תנב, טוען שהמקור בירושלמי לתקנות זכר למקדש הוא הפסוק "הציבי לך ציונים", אך אין נראה כן במשמעות הירושלמי. גם הרב אליהו דוד רבינוביץ' תאומים, "זכר למקדש – מצות הקהל", ספר הקהל, עמ' 499, קשר את דרשת הספרי להנהגת זכר למקדש. הנצי"ב, מרומי שדה, ר"ה ל ע"א, מסביר ששאלת הגמרא מנין שיש לדרוש לציון, באה לומר שאין להסתפק בדרשה "הציבי לך ציונים": "הנה הא פשיטא דעבדינן בחו"ל כמה דברים התלויים בא"י, וכמו שהזהיר ירמיהו הנביא בפי' 'הציבי לך ציונים' בפרק לא, ב. אבל מנלן דעבדינן זכר למקדש? והיינו שהביא המקרא 'ציון היא דורש אין לה', מכלל דבעי דרישה – היינו ציון היינו המקדש".
^ 25. הרד"ק לירמיהו ל, יז מפרש: "קראו לך – אומות העולם, ואמרו כי ציון היא עיר שאין לה דורש להשיבה לישראל". לפיו, דרישת ציון היא תשובה לאומות העולם המצביעות על כך שישראל אינם דורשים את ירושלים.
^ 26. להלן רשימה חלקית. בתלמוד מובא: ספירת העומר (מנחות סו ע"א), שני תבשילים בליל הסדר (פסחים קיד ע"ב), "כורך – זכר למקדש כהלל" (פסחים קטו ע"א), עירנות בליל יום כיפור (יומא יט ע"ב). בדברי הגאונים והראשונים הוטעמו הנהגות חדשות וישנות בנימוק "זכר למקדש": הקפת בימת בית הכנסת בארבעה המינים (סידור רס"ג, עמ' רלג), אמירת פיטום הקטורת בוקר וערב (סדר רב עמרם גאון, סיום התפילה, ד"ה ובערב לאחר), נטילת ערבה בהושענא רבה (רש"י לסוכה מד ע"א), אכילת אפיקומן (רש"י ורשב"ם לפסחים קיט ע"ב), הדלקת מנורת חנוכה בבית כנסת בקיר דרום (ר' יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן, הגהות רבינו פרץ, סי' רפ, עמ' רעז). ומאוחר יותר – זכר לשמחת בית השואבה (הרב חיים אבועלפיא, חנן אלוקים, אות כה), זכר להקהל (הרב אליהו דוד רבינוביץ' תאומים (האדר"ת), ספר הקהל עמ' 495–546. חלק ניכר של תקנות והנהגות אלו נדונו בספר זה. בדורות האחרונים יש לציין את האדר"ת, שהרבה לעסוק בהנהגות לזכר המקדש. הוא כתב קונטרס על ענייני זכר למקדש, מלבד החוברת שעסקה אך ורק בהנהגת מעמד הקהל כזכר למקדש. וכך כתב האדר"ת ברשימה הביבליוגרפית של כתביו: "זכר למקדש – מבאר כל המעשים והמאמרים שהם זכר למקדש". ספר זה יצא לראשונה לאור בתוך: אוצר ספרי האדר"ת - זכר למקדש, ירושלים: מכון להוצאת ספרים וכתבי יד- אהבת שלום, תשס"ד, עמ' נא-סט. על תקנות והנהגות נוספות כזכר למקדש, ראה: אנציקלופדיה תלמודית, ערך "בית המקדש – זכר למקדש", כרך ג, עמ' רמ–רמא. עורך האנציקלופדיה התלמודית, הרב שלמה יוסף זוין, מציין בקצרה מספר תקנות לזכר המקדש, עת שהוא דן בסוגיות הלכתיות הקשורות לחורבן ולהשלכותיו. ראה: הרב שלמה יוסף זוין, המועדים בהלכה, עמ' שסד–שסה; הרב יהודה עמיחי, "תקנות זכר למקדש", ספר הקהל עמ' 606–617.
^ 27. למשל: הרב אליקים געצל איש הורוביץ מהעיירה טורץ בליטא, חבירו הקרוב של האדר"ת. יתכן שקשריו עם האדר"ת עוררו אצלו את הרצון לעסוק בנושא זה, ובשנת תרע"ב (שבע שנים לאחר פטירת האדר"ת) הוא הוציא בוורשא ספר שנשא את השם: "זכרון ירושלים". בספר זה הוא אכן מזכיר מספר פעמים את דברי האדר"ת בהערצה ובחיבה רבה, והוא מגיב במהלכו על דברים שכתב האדר"ת בחוברת "זכר למקדש – מצוות הקהל". תגובה זו פורסמה גם כן בתוך: אוצר ספרי האדר"ת - זכר למקדש, (לעיל הע' 26), עמ' פז-צח. המחבר ראה עניין וחשיבות רבה לעורר את "זכרון מקדשנו, ולהעלות את ירושלים על לבבנו, אשר בזה נזכה לגאולה שלימה ולהתנחם בכפלים" (עמ' 7). העיסוק בהנהגות "זכר למקדש" מחולק בספר לשלושה פרקים: פרק א – "בו מבואר העניינים שאנו עושים זכר למקדש המפורשים בש"ס" (עמ' 24); פרק ב – "בו מבואר העניינים שאנו עושים זכר למקדש המבואר בדברי רבותינו הראשונים והאחרונים" (עמ' 35); ופרק ג – "בו יבואר העניינים שאנו עושים זכר למקדש מה שלא נמצא מפורש בש"ס ובפוסקים, כי אם מה שהמצאתי בעזה"י חיפוש אחר חיפוש" (עמ' 54). הרב יצחק שפירא והרב יוסף פלאי, אל הר המור – בהלכות עליה להר הבית, עמ' ס–סא, כותבים שע"י עלייה כיום להר הבית ניתן לעשות זכר למקדש בכמה מצוות שמקומן הוא בהר הבית ובמקדש עצמו, כמו מצוות ראייה והתכנסות של ציבור רב לתפילה כפי שהיה בהר הבית בתעניות ובמועדים.
^ 28. כך פירש רש"י לסוכה מד ע"א, ד"ה דלא; רש"י לסוכה מג ע"ב, ד"ה ואלא לידחי; כך פירשו ראשונים נוספים בסוגיה שם. את האפשרות להסביר את הגמרא על פי הפיסוק, ראה בדברי הרב אריה פומרנצ'יק, עמק ברכה, עמ' קא. רעיון זה כבר כתב בקצרה, הרב שלמה חעלמא, מרכבת המשנה, ספר זמנים, נד ע"א.
^ 29. ראה במקבילה בתוספתא תענית א, יג, ובתוספתא כפשוטה שם, עמ' 1074.
^ 30. אוצר הגאונים, תענית, עמ' 24. הוא עצמו מציין שכיום כן נוהגים לתקוע, ונראה ששיטה זו היא גם שיטת הרמב"ם בהלכות תענית ד, יד ו-יז.
^ 31. רש"י לתענית טז ע"ב, ד"ה לא היו.
^ 32. רש"י בתענית טו ע"ב, ד"ה אלא, הכיר כנראה את פירוש הגאון שהדיון הוא בשאלת התקיעות, והוא שלל פירוש זה: "ואין לומר לא היו נוהגין כן לתקוע אלא במקדש – דוודאי תוקעין בגבולים, כדמוכח בכולה הך מסכת ומסכת ראש השנה". פרשנים נוספים – ראה: תוס' רי"ד ורא"ה לתענית טז ע"ב; ריטב"א לתענית טו ע"א; ר"ן לתענית ו ע"ב בדפי הרי"ף.
^ 33. כך פירשו: ההשלמה, ספר המאורות והמאירי לתענית טז ע"ב.
^ 34. על-פי עדות בנו, ר' יוסי: תוספתא שבת יג, ב; בבלי שבת קטו ע"א; ירושלמי שבת טו, א.
^ 35. יתכן גם שהם הנהיגו הנהגות אלה מחוסר ידיעה ברורה כיצד לנהוג לאחר החורבן. אפשרות כזו להסביר את הגמרא כאן נובעת מניסוח דומה בדיון אחר, שהתקיים לאחר החורבן. במשנה בנזיר ה, ד נאמר: "וזו טעות טעה נחום המדי. כשעלו נזירין מן הגולה ומצאו בית המקדש חרב. אמר להם נחום המדי: אילו הייתם יודעים שבית המקדש חרב, הייתם נוזרים? אמרו לו: לא. והתירן נחום המדי. וכשבא הדבר אצל חכמים אמרו לו: כל שנזר עד שלא חרב בית המקדש – נזיר, ומשחרב בית המקדש – אינו נזיר". בגמרא נזיר לב ע"ב: "אמר רבה: שטפוהו רבנן לר' אליעזר ואוקמיה בשיטתייהו, דתנן: פותחין בנולד, דברי ר' אליעזר; וחכמים אוסרין". הרא"ש שם מסביר: "שטפוהו והעבירוהו מסברתו והודה לדבריהם. שהרי ר' אליעזר היה בשעת החורבן, כדאיתא בפרק הנזקין (גיטין נו ע"א), שר' אליעזר ור' יהושע נשאו מיטתו של ריב"ז כשיצא מירושלים. נמצא שהיה באותו מניין כשאמרו חכמים לנחום המדי שטעה ואין פותחין בנולד, ולא אמר דבר. אלמא שחזר מסברתו והודה לדברי חכמים". יתכן אם כן, שהסגנון הדומה: "וכשבא הדבר אצל חכמים" מוכיח, שהכוונה היא לריב"ז ולתלמידיו, והם החכמים ששללו גם את מעשיהם של ר' חנניא בן תרדיון ור' חלפתא.
^ 36. ראה במאמר: "תקיעת שופר בשבת במקדש, במדינה ולאחר החורבן", סעיף ד, שם הסברנו שזאת היתה גם מחלוקת ריב"ז עם בני בתירא בשאלת התקיעה בשופר בשבת במקום שיש בו בית דין, כדיון בשאלת הקריטריונים להנהגת זכר למקדש. כמו כן, ראה במאמר: אכילת צלי בליל פסח לאחר החורבן, סעיף ב3, שם הסברנו גם את מחלוקת חכמים ותודוס איש רומי כדיון בשאלת הקריטריונים להנהגת הזכר למקדש. דיון בעניין, ראה עוד: יוסף תבורי, מועדי ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, עמ' 410–411; דוד לוין, תעניות ציבור ודרשות החכמים, "מעשה בימי ר' חלפתא ור' חנניה בן תרדיון", תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2001, עמ' 107–119.
^ 37. הרב יעקב נגן, "ארבעה מינים כקרבן בהלכה של חז"ל", דעת, 49 (תשס"ב), עמ' 5–34, כותב שמהפסוק "ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים" (ויקרא כג, מ), משמע שמצוה זו שייכת למקדש בלבד. הוא אף נסמך על התוספתא (שקלים ב, יד), בה מסופר על כך שהיה כהן ממונה על הלולב, וכן על מטבע מימות בר כוכבא שעל צידהּ האחד היתה רקועה תמונה של ארבעה מינים ועל צידהּ השני – תמונת המקדש (ראה: דוד שפרבר, "עיונים במטבעות בר כוכבא", סיני, נה [תשכ"ד], עמ' מ). לפיו, כל מקורה של המצוה מחוץ למקדש אינו אלא בדרש: "ולקחתם – שתהא לקיחה לכל אחד ואחד... 'ראשון' – ואפילו בגבולין" (סוכה מג ע"א). מכאן הוא מסיק שמשמעות המצוה הנעשית בגבולין היא התפשטות המקדש החוצה לכל מקום שבו יושבים יהודים, אם כי אין זה מחייב שאופי קיום המצוה יהיה זהה לזה שהיה במקדש. לפיו, רק בסוף בית שני נהגו ליטול לולב ביום הראשון מחוץ למקדש.
^ 38. ר' יונתן מלוניל, גנזי ראשונים, מסכת סוכה, עמ' 225.
^ 39. יש שפקפקו בכך שבזמן בית שני נהגו ליטול לולב מחוץ למקדש אף ביום הראשון. זאת מפני שמלבד משנה זו, אין לנו עדות ברורה אחרת על נטילת לולב מחוץ למקדש בבית שני, ויתכן שרק בסוף ימי הבית נהגו ליטול גם מחוץ למקדש. ראה: גדליה אלון, "לחקר ההלכה של פילון", מחקרים, א, עמ' 112–114; שמואל ספראי, "בית המקדש ובית הכנסת", בימי הבית ובימי המשנה, ירושלים תשנ"ו, עמ' 142–145; יוסף תבורי, מועדי ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, עמ' 184. מסורתו של ר"י מלוניל נוגדת את דבריהם.
^ 40. על דברי ר' עקיבא איגר הללו העמידני הרב שלמה זאב פיק, ותודתי נתונה לו.
^ 41. תוספתא זו מובאת גם בירושלמי סוכה ג, י; סוכה מא ע"ב.
^ 42. במשנה בסוכה ג, יב נאמר: "בראשונה היה לולב ניטל במקדש שבעה ובמדינה יום אחד". הרמב"ם בפירוש המשנה שם מפרש: "מדינה היא כל העיירות שבארץ ישראל מלבד ירושלים". כך פירש הרמב"ם במקורות נוספים. מתוספתא זו ניתן להוכיח שבירושלים נהגו ליטול שבעה ימים. הרב יעקב עטלינגר, בכורי יעקב, סימן תרנח, ס"ק א, לומד מכאן שגם בזמן הזה יש ליטול בירושלים שבעה ימים מדאורייתא. הרב מאיר שמחה מדוינסק, בחידושיו לסוכה, עמ' רמב, שואל על כך: מדוע היה צריך ריב"ז לתקן זכר למקדש? והרי ממילא ממשיכים בירושלים ליטול שבעה ימים כמצוה מדאורייתא! הוא שולל את דברי הר"י עטלינגר לחלוטין ובחריפות. יתכן שלפי הבכורי יעקב, תקנת ריב"ז היא הרחבת המצוה מדרבנן. אך ההסבר הנראה יותר לדברי הרמב"ם הוא שרק בזמן שהמקדש קיים יש לכל ירושלים דין מקדש, אבל לא לאחר החורבן. לדברי הרב יוסף שלום אלישיב, כפי שהם מובאים ע"י הרב יוסף אפרתי, "נטילת לולב בירושלים", תורה שבעל פה, לח (תשנ"ז), עמ' קב–קה, לא היה צריך, לכאורה, ריב"ז לתקן את תקנתו, מפני שבהר ניתן עדיין ליטול, ורק משום שבפועל לא עלו יהודים להר ראה ריב"ז צורך להתקין את תקנתו. מכאן ש"אין הכי נמי, אילו בזמנו היו בני ישראל נכנסים להר הבית, יתכן שלא היה מתקן תקנתו". לפיו, כיום מספק יש ליטול לולב כל שבעה ליד הכותל המערבי. לדברינו אין תקנת ריב"ז קשורה לכך שקדושת ההר קיימת אף ללא בית, ואף לא לכך שהרמב"ם קורא לכל ירושלים מקדש. זהו דין במקדש בעת שהוא קיים, ולא דין בקדושת המקום ללא הבית, וכן לא לכך שירושלים נקראת מקדש. כך כתב גם הרב שלמה זלמן אויערבך, שו"ת מנחת שלמה, חלק ב, עמ' רו. גם הרב יוסף קאפח, בפירושו לרמב"ם, הלכות לולב ז, יב, כותב שלשיטת הרמב"ם יש לירושלים דין מקדש רק בזמן שבית המקדש קיים; אך כשאין בית המקדש קיים – אין שום מקום בעולם שיש בו חובת נטילה במשך שבעה ימים, אף לא בהר הבית עצמו. ראה עוד: הרב יוסף שלום אלישיב, קובץ תשובות, א, סי' סו; הרב שלמה גורן, "הליכות החורבן", תורת המועדים, עמ' 448 452-; הרב ד"ר דוד אוקס, "תקיעת שופר ונטילת לולב בשבת", משכיל לדוד, חלק א עמ' 44 58-; הרב חנוך זונדל גרוסברג, "בענין נטילת לולב בירושלים כל שבעה", משנת חנוך, ירושלים תשס"ב, עמ' קה-קט; הרב ישראל מאיר לאו, "נטילת לולב בירושלים בזמן הזה", יחל ישראל, חלק ג, עמ' פא–צד.
^ 43. יש הסוברים שעד ימות האמוראים הראשונים עוד נהגו ליטול לולב בשבת, וזאת על פי המסופר על ר' אבהו (ירושלמי עירובין ג, ט). ראה: י"נ אפשטיין, מבוא לסדר המשנה, עמ' 350–351, על פי תשובות הגאונים (הרכבי) ברלין תרמ"ז, עמ' 395; אביגדור ביטמן, "על נטילת לולב בשבת של סוכות", מחקרי חג, 1 (תשמ"ח), עמ' 100–107. ראה עוד: זאב פרנקל, מבוא הירושלמי, ברסלאו תר"ל, עמ' קמז, הסובר שגם בארץ ישראל היו מנהגים שונים בזה: היו שנטלו ביום א' שחל בשבת, והיו שלא נטלו. ראה עוד בעניין זה: מרדכי מרגליות, ספר החילוקים בין אנשי מזרח לאנשי ארץ ישראל, ירושלים תרח"ץ, סימן נא, הסובר על פי האמור שם שבארץ ישראל נהגו ליטול לולב בשבת; בנימין מנשה לוין, אוצר חילוף מנהגים בן בני ארץ ישראל ובין בני בבל, ירושלים תש"ב, עמ' 23–24; יוסף תבורי, מועדי ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, עמ' 183–184; אליעזר לרנר, "מנהג ארץ ישראל בנטילת לולב ביו"ט ראשון שחל בשבת", צהר, ד (תשס"א), עמ' 43–46; הרב עמוס סמואל, "יום טוב ראשון של סוכות שחל בשבת- האם נוטלים בו לולב?", המאיר לארץ, 50 (תשס"ג), עמ' 70-63.
^ 44. בתקופה מאוחרת יותר הועלתה ההשערה, שתקנת ריב"ז יכולה לחול שבעה ימים, וכלשון המשנה: "שיהא לולב ניטל שבעה ימים זכר למקדש". הרב צבי אשכנזי טען, שאם יש לאדם אתרוג חסר, שהוא פסול מהתורה ביום בראשון אך כשר בשאר הימים: "דנהי דאינו יוצא בו מן התורה, מ"מ מדרבנן מחוייב ליטלו ולברך עליו כדרך שמברך עליו בשאר ימים, כדי שלא יהא יום ראשון קל משאר ימים" (שו"ת חכם צבי, סימן ט). את דברי החכם צבי ניסח הרב יעקב בצלאל ז'ולטי: "בזמן הזה משום זכר למקדש יש חיוב של נטילת לולב מדרבנן אפילו ביום הראשון שהוא חייב מהתורה" (משנת יעבץ, אורח חיים, סימן סח, סעיף ד). הרב ז'ולטי מוכיח שהנחה זו איננה תואמת את דברי הרמב"ם, ולכן הוא שולל את ההבנה הזאת לחלוטין, שכן ביום הראשון נטילת הלולב היא מהתורה בכל מקום ובכל זמן, "ויום זה לא היה כלל בכלל התקנה של זכר למקדש". ראה עוד מה שהקשה על החכם צבי, הרב יואב יהושע וינגרטן, שו"ת חלקת יואב, קבא דקשייתא, כרך א, עמ' שסג, קושיה עה; הרב יעקב ישראל קנייבסקי, קהילות יעקב לסוכה, סימן כח.
^ 45. רש"י לסוכה כט ע"ב, ד"ה בשלמא.
^ 46. תוס' לסוכה כט ע"ב, ד"ה בעינן. גישה כזו נמצאת גם בפסקי הרא"ש לסוכה, ג, סימן ג, ובתוס' הרא"ש לסוכה, עמ' קיד–קיח. דבריהם הובאו גם אצל הרב יוסף קארו, בית יוסף, או"ח, סימן תרמט.
^ 47. מגן אברהם, סימן תרמט, ס"ק כ, והגהות ר' עקיבא איגר שם; משנה ברורה שם, ס"ק לה.
^ 48. רמב"ם, הלכות לולב ח, ט.
^ 49. ראה: ר' יצחק בן ר' יהודה אבן גיאת, מאה שערים, שערי שמחה, חלק א, עמ' צו, בשם רב פלטוי גאון; ר' אברהם בן דוד, הלכות סוכה שם; הנ"ל, ספר הלולב הגדול, סימנים א–ט, עב–עז; רמב"ן, מלחמות ה' לסוכה, יד ע"ב–טו ע"א בדפי הרי"ף; הנ"ל, ספר הלולב הגדול, סימנים א–כ; המאירי, מגן אבות, סימנים א–כט; הנ"ל, בית הבחירה לסוכה, עמ' צו–קא. כאמור, לא ראינו צורך לפרט שיטות אלו, מאחר שהן אינן קושרות כלל את דיוננו לתקנת ריב"ז ליטול לולב כל שבעה כזכר למקדש. בבירור שיטות חלק מהראשונים הללו, ראה: הרב י"ד סולוביצ'יק, רשימות שיעורים, סוכה, עמ' קטו–קיט; הנ"ל, "בדין פסולי אתרוג כל שבעה", קובץ חידושי תורה, עמ' קיד–קיט; הנ"ל, "בענין פסולי ראשון ביו"ט שני של גלויות", קובץ חידושי תורה, עמ' קמח–קנח; הרב יעקב בצלאל ז'ולטי, משנת יעבץ, או"ח, סימן סח; בירור הלכה, מסכת סוכה, עמ' סב; יוסף תבורי, מועדי ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, עמ' 185.
^ 50. כך הסביר את שיטת הראשונים הללו הרב יצחק זאב סולובייצ'יק, חידושים למסכת מנחות סו ע"א.
^ 51. שולחן ערוך, או"ח, סימן תרמט, סעיף ה.