^ 1. בתוספתא סוכה ג, א מסופר על התנגדותם של הבייתוסים להקפת המזבח בשבת. על כך ראה: שאול ליברמן, תוספתא כפשוטה, מועד, עמ' 870.
^ 2. ראה: דוד שפרבר, "מצות ולקחתם לכם בחג הסוכות והתפתחותה", סידרא, טו (תשנ"ט), עמ' 169–179.
^ 3. רש"י בפירושו לגמרא מציין מספר פעמים שהקיפו בערבה. ראה: סוכה לד ע"א, ד"ה אבא שאול; סוכה מב ע"ב, ד"ה לולב וערבה; סוכה מג ע"ב, ד"ה והביאום; סוכה מד ע"א, ד"ה כהנים; מועד קטן ג ע"ב, ד"ה ערבה. אך בשו"ת רש"י, סימן קכא, חזר בו, וכתב שהקיפו בלולב. הרב יצחק בן ר' יהודה אבן גיאת, מאה שערים, שערי שמחה, חלק א, עמ' קיג, סובר שהקיפו בערבה, אך מציין שרבינו שמואל הלוי אמר שעדיין העניין שנוי במחלוקת. ר' אליעזר ב"ר שמואל ממיץ, ספר יראים, סימן תכב (דפוס ישן: קכד), כותב שיש ספק בדבר. ראשונים אחרים כתבו שהקיפו בלולב: הרמב"ם הלכות לולב ז, כג; הרב אליעזר מוורמיזא, ספר רוקח, סימן שטו, עמ' קכב; רבינו נסים, סוכה כב ע"א מדפי הרי"ף. ויש הסוברים שהקיפו בערבה: ר' צדקיה ב"ר אברהם מרומי, שבלי הלקט, סימן שסט, עמ' קסו. הרב יואל סירקש, בית חדש, טור או"ח, סימן תרסד, כותב, שמפשט המשנה עולה שהקיפו במקדש בערבה. כך סובר גם הרב אברהם דאנציגר, חיי אדם, כלל קמח, סעיף יט. יחד עם זאת מסביר הב"ח, שהסובר שהקיפו בערבה אינו בא לשלול הקפה בלולב, ולמעשה הקיפו בשניהם.
^ 4. ר' יצחק בן ר' יהודה אבן גיאת, מאה שערים, חלק א עמ' קיד. המהדיר, הרב יצחק דב הלוי באמבערגער, עמ' קטו–קטז, מציין פרשנים נוספים שעסקו בשאלה זו, ונטייתם היא שגם ישראלים היו מקיפים את המזבח.
^ 5. הרב יוסף בן מאיר אבן מיגאש, שו"ת הר"י מיגאש, סימן מג.
^ 6. תוספות יום טוב למשנה סוכה, ד, ה.
^ 7. ילקוט שמעוני לתהלים, רמז תשג. בובר, בהערה למדרש שוחר טוב (יז, ה, סד ע"ב, הערה לו) כותב, שיש ראשונים שהביאו מקור זה מהירושלמי, אך בירושלמי שלפנינו הוא לא נמצא. ראה: שמואל ספראי, העליה לרגל בימי הבית, עמ' 191, ובהערות 164–165.
^ 8. לפי דברי רב סעדיה, הקפת הבימה נעשית לאחר קריאת התורה. דבריו הובאו ע"י הטור, או"ח, סימן תרס, שכתב על כך: "ומנהג טוב הוא, כדי שלא להוציא הספר שלא לצורך, כיון שאין קורין בו. אלא שאין נוהגין כן". בבית חדש שם כתב, שבעיני הטור המנהג הוא טוב, אלא שאין נוהגים כן. וטעם הדבר הוא "כיון שכל עיקר המנהג הוא זכר למקדש, יפה מנהג שלנו שמאחרין את ההקפה סמוך לשעה שנפטרין לבתיהם, כדמשמע פשטא דמתניתין". אם כן, גם ההקפה בזמן התפילה נקשרת להנהגת זכר למקדש. ראה עוד בעניין זה: הרב משה פיינשטיין, שו"ת אגרות משה, או"ח, ג, סימן צט.
^ 9. סידור רס"ג, עמ' רלח.
^ 10. הרי"ץ גיאת מביא את תשובת רב האי, הכותב שמנהג בבל היה להקיף את התיבה בכל יום ג' פעמים, וביום השביעי ז' פעמים, וכותב בהתייחס לכך: "ולא שמענו שיש מקום שאין זה מנהגו, לפיכך אל תשנו ממנהג אבותיכם". הרי"ץ גיאת מביא שם גם את תשובת רב שרירא גאון, שנשאל על מנהג הקפת הבימה ג' פעמים בכל יום, ולפיו, מנהג זה חידוש הוא, שהרי את המזבח היו מקיפים פעם אחת: "ואנו בספרד נהגו ראשונינו דור אחר דור להעמיד ספר תורה על גבי התיבה ולהקיף סביבותיה פעם אחת דרך ימין בכל יום ויום" (ר' יצחק בן ר' יהודה אבן גיאת, מאה שערים, חלק א, עמ' קיד–קטו). גם הרב יצחק בן אבא מארי שלל מנהג זה: "ואלו המנהגים אין להם עיקר, ומנהג רב סעדי' כמנהגינו" (ספר העיטור, עשרת הדיברות, הלכות לולב, דף צג ע"ב). נראה שבמשך הזמן פסקו להקיף את התיבה בכל יום שלוש פעמים, והיו מקיפים פעם אחת בלבד.
^ 11. תשובות הגאונים, שערי תשובה, סימן לא.
^ 12. הנהגה נוספת בימות הגאונים היא משל רב האי גאון, עליו מסופר שהיה עולה בכל שנה מבבל בשביל להקיף בהושענא רבה את הר הזיתים שבע פעמים, והיו אומרים שם מזמורים שתיקן (ספר חסידים, הוצאת מקיצי נרדמים, ורשה תרנ"א, סימן תרל). לא נמסר בְּמה הוא הקיף: בערבה או בלולב, אך מסופר שהוא לקח כהנים שיקיפו איתו. יתכן שמדובר על הקפות על הר הזיתים, ואין מדובר שהקיפו את כל הר הזיתים. העליה להר הזיתים המירה את העליה להר הבית, ואף אותה ניתן לראות כהנהגת זכר למקדש. ראה: הרב יהודה ליב פישמן מימון, "מנהג קדום בירושלים בחג הסוכות", התור, ז/1, עמ' 7–9; ישראל ברסלבי, "עליות לרגל אל הר הזיתים בתקופה הערבית", ירושלים לדורותיה, ירושלים תשכ"ט, עמ' 120–144; יואל רפל, "ההקפות בחג הסוכות בהר הזיתים", מחיל אל חיל (תשרי תשנ"ד), עמ' 83–85. על סדרי התהלוכה בהר הזיתים, ראה: אלחנן ריינר, "לשאלת שער הכהן ומקומו", תרביץ, נו (תשמ"ז), עמ' 279–290; הנ"ל, "חורבן, מקדש ומקום קדוש" קתדרא, 97 (תשס"א), עמ' 58–64.
^ 13. מנהג זה מופיע במקורות רבים: ר' יצחק בן ר' יהודה אבן גיאת, מאה שערים, חלק א, עמ' קיד–קטו; ספר האורה, חלק א' (צח), דין אתרוג, ד"ה אתרוג הגזול; רבנו שמחה מויטרי, מחזור ויטרי, סימן שפא; רמב"ם, הלכות לולב ז, כג; ר' אליעזר ממיץ, ספר יראים, סימן תכב (דפוס ישן: קכד); ר' אליעזר ב"ר יואל הלוי, ספר הראבי"ה, חלק ב, הלכות לולב, סימן תרצב וסימן תרצט; ר' אברהם ב"ר נתן הירחי, ספר המנהיג, חלק ב, סימן לח, עמ' תב; ר' יצחק אור זרוע, ספר אור זרוע, חלק ב, הלכות סוכה, סימן שטו; ילקוט שמעוני, תהלים רמז תשג; ר' אהרן ב"ר יעקב, ספר כלבו, סימן עב, ד"ה בכל יום; ר' יעקב ב"ר אשר, טור או"ח, סימן תרס; ר' דוד ב"ר יוסף אבודרהם, אבודרהם השלם, עמ' רצו–רצז; ר' יעקב ב"ר משה מולין, ספר מהרי"ל (מנהגים), סדר תפילות חג הסוכות, יא; ר' יעקב ב"ר יהודה לנדא, ספר האגור, הלכות אתרוג, סימן אלף כ; הרב יוסף קארו, שולחן ערוך, או"ח, סימן תרס, סעיף א; הרב יואל סירקש, בית חדש, טור או"ח, סימן תרס וסימן תרסד.
^ 14. שבלי הלקט, סימן שסט, עמ' קסו.
^ 15. סדר רס"ג, עמ' רלח. כך גם כתבו: הרמב"ם, שם; ר' יעקב בן אשר, שם; הרב יוסף קארו, שם.
^ 16. טורי זהב, או"ח, סימן תרס, ס"ק ב.
^ 17. ר' נתן בן יחיאל מרומי, ספר הערוך השלם, ערך "חבט". כך פירש גם הרמב"ם בפירושו למשנה סוכה ד, ה, שהכוונה לחבוט על קרקע או כלי. לפירוש זה יש גם סיוע מדברי ר' יוחנן בן ברוקה בהמשך המשנה, האומר שהיו חובטים חריות של דקל בקרקע בצד המזבח.
^ 18. ראה: משנה תרומות ט, ג; משנה גיטין ט, ח; משנה מנחות י, ג; משנה מידות א, ב; משנה פרה ג, יא; תוספתא יבמות יב, יג; תוספתא סוטה טו, ג; תוספתא מנחות יג, כא ועוד.
^ 19. ספר העיטור, עשרת הדיברות, הלכות לולב, דף צג ע"ב. כך כתבו גם: רש"י לסוכה מב ע"ב, ד"ה והביאום; רש"י לסוכה מד ע"ב, ד"ה חביט; רבינו תם בתוס' סוכה מד ע"ב, ד"ה כאן; ר' יהודה בן ר' בנימין (ריבב"ן), גנזי ראשונים למסכת סוכה, עמ' 270. ראה עוד: יצחק ברנד, "ראש השנה והושענא רבה- מחגי מקדש לימי דין", בתוך: בראש השנה יכתבון (עורך: הרב אמנון בזק), אלון שבות: תבונות, תשס"ג, עמ' 35-33.
^ 20. ספרא אמור, פרק טז, ו; תוספתא סוכה ג, א; ירושלמי סוכה ד, א; סוכה לד ע"א ו-מד ע"א.
^ 21. ירושלמי סוכה ד, א; סוכה מד ע"א. ראה הערת הרב צבי יהודה קוק, לנתיבות ישראל, ב, עמ' רא, על ההבדל שבין אבא שאול לר' יוחנן.
^ 22. אשר לזהותם של נביאים אלו: בתלמוד הירושלמי שביעית (א, ה) נאמר: "ערבה... מיסוד הנביאים הראשונים". כך היא הגירסא בכת"י ליידן ובדפוס וינציא רפ"ג. כך היא גם הגירסה בכת"י ותיקן, אם כי היא גירסה בעייתית מסיבה אחרת. שם כתוב: "ערבה וניסוך המים – הלכה למשה מסיני, ועשר נטיעות היא מיסוד הנביאים הראשונים". בתלמוד הירושלמי סוכה (ד, א) כתוב: "ערבה מיסוד הנביאים", ללא המילה הראשונים, וכך הוא בכל כת"י. הרב יששכר תמר, עלי תמר, אלון שבות תשנ"ב, ירושלמי מועד, חלק ב, עמ' קכח, כותב שכוונת הירושלמי בשביעית היא ליחזקאל ולברוך בן נריה, הנקראים בפי חז"ל "נביאים ראשונים". נראה שכוונתו לדברי רב נחמן בר יצחק: "מאן נביאים הראשונים? לאפוקי מחגי זכריה ומלאכי, דאחרונים נינהו" (סוטה מח ע"ב). אמנם מסורתו הפרשנית של רש"י היא שהנביאים האמורים הם הנביאים האחרונים, "חגי זכריה ומלאכי, שהיו ממתקני תקנות ישראל באנשי כנסת הגדולה" (רש"י לסוכה מד ע"א, ד"ה יסוד). כך גם מפרשים: המאירי, סוכה שם; ר' יהודה בן ר' בנימין (ריבב"ן), גנזי ראשונים למסכת סוכה, עמ' 270. ואמנם מצינו שבתחילת בית שני היתה התחדשות בחגיגת סוכות בנטילת מיני עצים שונים (נחמיה ח, יג–יח). המינים הנזכרים שם שימשו לבניית סוכות ולארבעת המינים (ירושלמי סוכה ג, ד; סוכה יב ע"א).
^ 23. כך השיבו כבר הגאונים לשאלה זו. ראה: שו"ת הגאונים, שערי תשובה, סי' שז. גם הראשונים הסבירו זאת באופן דומה. ראה: הרב יונתן מלוניל, גנזי ראשונים למסכת סוכה, עמ' 225; הריטב"א, הרא"ה והמאירי לסוכה שם. על תוקף מנהג זה ראה: דניאל שפרבר, מנהגי ישראל, ב, עמ' א–ח.
^ 24. נושא זה נידון בהרחבה בסוכה מד ע"ב, אך אנו לא נעסוק בשאלת הברכה על נטילת ערבה, מאחר שהיא אינה שייכת ישירות לנושא מאמרנו.
^ 25. הסבר זה תואם את גירסת הגמ' ע"פ כת"י מינכן 95: "התם בזמן שבית המקדש קיים ולא קשיא הא במקדש והא בגבולין". כך גם המאירי בסוכה שם.
^ 26. רש"י לסוכה מג ע"ב. כך כתב שם רש"י, ד"ה שלוחי: "אינה מצוה לכל אדם, אלא כהנים המקיפין בה את המזבח". נראה שגם התוס' לסוכה מג ע"ב, ד"ה שלוחי, וכן שם, ד"ה והביאו, סוברים כך. במקום אחר כותבים תוס', שלשיטת אבא שאול, הסובר שנטילת ערבה היא מדאורייתא, אין מקום להבחין בין כהנים לישראלים, "ויש לומר דשמא הקפת מזבח בכהנים ושאר ישראל בעזרה בלא הקפה" (תוס' לסוכה מד ע"א, ד"ה אמר ליה). כך פירש את דעת רש"י ותוס' הערוך לנר לסוכה, שם.
^ 27. כך פירשו את הרמב"ם: הרב יוסף באב"ד, מנחת חינוך, חלק ב, מצוה שכד, עמ' תצח; ערוך לנר לסוכה, שם.
^ 28. רבנו ניסים לסוכה, כא ע"ב בדפי הרי"ף. כך סובר גם הריטב"א לסוכה, שם.
^ 29. ר' יצחק ב"ר יהודה אבן גיאת, מאה שערים, שערי שמחה, חלק א, עמ' קיג. דברי הרי"ץ גיאת הובאו גם אצל ר' אברהם ב"ר נתן הירחי, ספר המנהיג, חלק ב, סימן לח, עמ' תד. רבינו מנוח על הרמב"ם, הלכות לולב ז, כב. כדברי הרי"ץ גיאת כותבים גם ר' יוסף בן מאיר הלוי אבן מגאש, סימן מג; ר' יצחק בן משה אור זרוע, ספר אור זרוע, ח"ב, הלכות סוכה, סימן שטו.
^ 30. על הביטויים: "דליכון" ו"דילהון" כלפי בני בבל, ראה: ש"י פרידמן, "לאגדה היסטורית בתלמוד בבלי", ספר הזכרון לרבי שאול ליברמן (עורך: ש"י פרידמן), ניו יורק תשנ"ג, עמ' 163–164.
^ 31. הרב משה מרגלית, בפירוש פני משה שם. הרב יוסף ראזין, צפנת פענח, על הרמב"ם, ירושלים תשל"ט, חלק א, עמ' 64, כותב על נטילת ערבה: "דרק בבבל היה מתחילה המנהג, ואח"כ נתפשט גם בארץ ישראל". הוא מעלה שם אפשרות, שבבבל נהגו ליטול ערבה במשך שבעה ימים, בזמן המקדש. האריך בכך גם הרב יששכר תמר, עלי תמר, ירושלמי למסכת סוכות, אלון שבות תשנ"ב, עמ' קכז–קכח.
^ 32. שני הסיפורים המופיעים כאן הם על אייבו. בסיפור הראשון נאמר שאייבו נטל לולב בפני ר' אלעזר בן צדוק. בסיפור השני נאמר שאייבו וחזקיה הם נכדי רב. רש"י לסוכה מד ע"ב, ד"ה אייבו, מפרש שאייבו בסיפור הראשון הוא אביו של רב. בחלק מגירסאות הגמרא – וכך גרסו גם חלק מהראשונים – נאמר (בסיפור הראשון) שאייבו נטל את הלולב בפני ר' אלעזר ב"ר יצחק. לפי גירסה זו ניתן לפרש ששני הסיפורים הם על נכדי רב. בחלק אחר מגירסאות הבבלי שורות אלו כלל אינן מופיעות. ראה: הרב רפאל נתן נטע רבינוביץ', דקדוקי סופרים, כרך א, מסכת סוכה, עמ' כח, הערה ט.
^ 33. בדרך זו נקטו מספר ראשונים: ר' יצחק בן ר' יהודה אבן גיאת, מאה שערים, חלק א, עמ' קיג; ר' שמחה מויטרי, מחזור ויטרי, סימן רל, ד"ה ומיהו, וסימן שסח, ד"ה אמר אייבו, וסימן שפא; הרי"ף לסוכה, כב ע"א בדפי הרי"ף; ר' יצחק בן אבא מארי, ספר העיטור, עשרת הדיברות, הלכות לולב, דף צג ע"ב; רמב"ם, הלכות לולב ז, כב, והלכות ברכות יא, טז; ר' אלעזר ממיץ, ספר יראים, סימן תכב (דפוס ישן: קכד); ר' אליעזר ב"ר יואל הלוי, ספר הראבי"ה, חלק ב, הלכות לולב, סימן תרצט; תוס' לסוכה מד ע"ב, ד"ה כאן; ר' אברהם ב"ר נתן הירחי, ספר המנהיג, חלק ב, סימן לח, עמ' תד; ר' יצחק בן משה אור זרוע, ספר אור זרוע, ח"ב, הלכות סוכה, סימן שטו; ר' צדקיה ב"ר אברהם הרופא מרומי, שבלי הלקט, סימן שסט, עמ' קסו; ר' אהרן ב"ר יעקב, ספר כלבו, סימן עא; רבינו אשר, סוכה ד, א ויומא ח, כד.
^ 34. כאמור לעיל בהערה 32, בחלק מנוסחאות הגמרא שורות אלו נעדרות. אך לשיטת רש"י, הגורס שורות אלו, לא ברור מדוע הוא מבסס את הוכחתו לעניין נטילת ערבה לאחר החורבן, מכך שאייבו נטל בפני ר' אלעזר בן צדוק. והרי יכול היה רש"י להוכיח זאת מהסיפור השני, שם מסופר על אייבו וחזקיה, נכדי רב, שנטלו ערבה בפני רב, והם בוודאי היו לאחר החורבן! שאלה זו שואל הרב יעקב צבי יאליש, מלא הרועים לסוכה שם, והוא אינו משיב עליה. יתכן שרש"י רצה להוכיח שמנהג זה הוא קדום, והוא מהתקופה הסמוכה לחורבן הבית.
^ 35. רש"י לסוכה מד ע"א, ד"ה דלא. גם בסוכה מג ע"ב, ד"ה ואלא לידחי, כותב רש"י שנטילת ערבה היא זכר למקדש.
^ 36. הר"ן איננו מעתיק את הגמרא, אלא מסכם בקצרה את האמור בה. הביטויים "אבל אביי מתמה" ו"ומסקינן" אינם לקוחים מהגמרא. יחד עם זאת, הוא משמיט בסיכומו מילה מרכזית ביותר בתשובתו של רב זביד. הגירסה בגמרא היא: "לולב דאית ליה עיקר... ערבה דלית ליה עיקר". את המילה "עיקר" משמיט הר"ן, הן ביחס ללולב והן ביחס לערבה. יתכן שהר"ן סיכם את הגמרא כאן, עפ"י דברי הגמרא בסוכה מג ע"א, שם אכן כתוב ביחס ללולב: "דאיתיה מן התורה בגבולין" (ללא המילה "עיקר"). אמנם הרי"ף גרס גם שם: "דאית ליה עיקר מן התורה בגבולים" (סוכה כא ע"א מדפי הרי"ף), אך כבר העיר שם בעל המאור, שגירסה זו מתאימה לסוגייתנו, העוסקת בהנהגת זכר למקדש, ולא לסוגיה שם, העוסקת בנטילת לולב בשבת.
^ 37. ר"ן לסוכה, כב ע"א בדפי הרי"ף.
^ 38. ראה: הריטב"א לסוכה, שם. פוסקים ופרשנים נוספים סוברים שנטילת ערבה ביום השביעי היא זכר למקדש: תוס' סוכה מג ע"ב, ד"ה לא; ר' יצחק בן משה אור זרוע, ספר אור זרוע, ח"ב, הלכות סוכה, סימן שטו; ר' דוד אבודרהם, ספר אבודרהם, סדר תפילת סוכות, ד"ה ומרבים בתחנונים; בית יוסף, או"ח, סימן תרסד; טורי זהב, או"ח, סימן תרסד, ס"ק ב.
^ 39. טור, או"ח, סימן תרסד.
^ 40. כך פירש גם הרב אריה לייב הכהן ממיץ, טורי אבן, ראש השנה, עמ' מא, ד"ה ושיהא, אך העיר שמהפסוק: "ציון דורש אין לה" – שממנו למדו שיש לעשות זכר למקדש (ראש השנה ל ע"א) – עולה שאין מקום להבחין בין מצוה שיש לה עיקר בגבולין ומצוה שאין לה.
^ 41. הרב אריה פומרנצ'יק, עמק ברכה, עמ' קא, תולה את מחלוקת הראשונים באופן פיסוק הגמרא. רש"י והר"ן יְפסקו: "לולב דאית ליה עיקר מן התורה בגבולין – עבדינן ליה שבעה זכר למקדש, ערבה דלית לה עיקר מן התורה בגבולין (=במשך שבעה ימים) – לא עבדינן שבעה זכר למקדש (=אם כי יום אחד יש)". פיסוקם של הרי"ץ גיאת והרמב"ם הוא: "לולב דאית ליה עיקר מן התורה – בגבולין עבדינן ליה שבעה זכר למקדש, ערבה דלית לה עיקר מן התורה – בגבולין לא עבדינן שבעה זכר למקדש". רעיון זה כבר כתב בקצרה הרב שלמה חעלמא, מרכבת המשנה, ספר זמנים, נד ע"א. בעל מרכבת המשנה מציע גם אפשרות אחרת, והיא שהרמב"ם לא גרס בגמרא את המילים: "בגבולין". אכן, בכת"י מינכן הגירסא היא: "לולב דאית ליה עיקר מן התורה בגבולין עבדינן ליה שבעה זכר למקדש ערבה דלית לה עיקר מן התורה לא עבדינן שבעה זכר למקדש". המילה "בגבולין" ביחס לערבה אינה מופיעה שם. רבינו מנוח, בפירושו על הרמב"ם הלכות לולב ז, כב, איננו גורס כלל את המילים: "בגבולין", הן ביחס לערבה והן ביחס ללולב. גירסתו היא: "לולב דאית ליה עיקר מן התורה עבדינן ליה שבעה זכר למקדש ערבה דלית לה עיקר מן התורה לא עבדינן שבעה זכר למקדש".
^ 42. ספר הכלבו, סימן עב.
^ 43. בית יוסף, או"ח, סימן תרסד.
^ 44. בית חדש, או"ח, סימן תרסד. טעם זה מובא גם בטורי זהב, או"ח, סימן תרסד, ס"ק ב.
^ 45. הריטב"א לסוכה, שם. כך כותב גם תלמידו, רבינו ניסים, חידושי הר"ן, דף כא ע"ב מדפי הרי"ף; בית יוסף, או"ח, סימן תרסד, והרמ"א שם, סעיף ב. הגר"א שם מציין את דברי הר"ן הללו.
^ 46. ערוך השולחן, או"ח, סימן תרסד, סעיף ד.
^ 47. מועדים וזמנים השלם, ירושלים תשל"ט, חלק ב, סימן קלא, הערה ד.
^ 48. ארץ הצבי, ירושלים תשנ"ב, עמ' צה; הנ"ל, נפש הרב, ירושלים: ראשית, תשנ"ה, עמ' רכ.