בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • פסחים
לחץ להקדשת שיעור זה
פסחים צ"ט ע"ב, ק"ח ע"א

הסבה בליל הסדר – מצה וארבעה כוסות

undefined

הרב יהודה זולדן

ט"ז שבט תשפ"א
25 דק' קריאה
א. ואפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב
ב. הסבה בימינו כשלא רגילים להסב
ג. שני כוסות ראשונים ושני כוסות אחרונים – "אידי ואידי בעו הסבה"
ד. אכל מצה ושתה ארבעה כוסות ולא הסב
ה. רמב"ם: ההסבה חלק ממצוות סיפור יציאת מצרים

א. ואפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב
במשנה (פסחים י, א; צט ע"ב) נזכר חובת ההסבה בליל הסדר בהקשר לחובתו של עני להסב, ואת החובה לדאוג לכך שגם לעני יהיו ארבעה כוסות:
ערב פסחים סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך ואפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב. ולא יפחתו לו מארבע כוסות של יין, ואפילו מן התמחוי. 1
את המילים "אפילו עני שבישראל" אפשר לייחס למשפט שקדם לו: "לא יאכל אדם עד שתחשך, ואפילו עני שבישראל". קריאה כזו במשנה היא הקבלה מנוגדת לאמור בהמשך הגמרא בשמו של האמורא רבינא (פסחים קז ע"ב): "תא שמע, אפילו אגריפס המלך שהוא רגיל לאכול בתשע שעות - אותו היום לא יאכל עד שתחשך". עני מול מלך עשיר. כמו כן אפשר שמילים אלו מתייחסות גם להמשך המשנה: "ואפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב". המשנה איננה חוזרת על עצמה. 2 העיקרון שנלמד הוא שכל מה שאדם רגיל חייב לעשות בלילה זה, גם עני חייב: לאכול רק מהזמן בו מחשיך היום, חובה עליו להיסב, ולשתות ארבעה כוסות.
גם בתוספתא (פסחים י, א) נאמר באופן דומה:
ערב פסחים סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך. אפי' עני שבישראל לא יאכל עד שיסב. ולא יפחתו לו מארבע כוסות של יין, שיש בהן כדי רביעית בין חי בין מזוג בין חדש בין ישן. ר' יהודה אומר: ובלבד שיהא בו טעם יין ומראה.
ההבדל בין האמור במשנה לבין האמור בתוספתא הוא בסיפא. במשנה ההתייחסות היא לגוף או למסגרת ממנה יקבל העני ארבעה כוסות, ואילו בתוספתא ההתייחסות היא לכמות ולסוג היין שעל העני לקבל. 3
מה מאפיין את אותו עני שמקבל את היין? ראשונים ואחרונים דייקו במילות המשנה, ולמדו על אופיו ומצבו של העני המדובר החייב כמו כולם במצוות החג.
רש"י והרשב"ם (פסחים צט ע"ב) הסבירו מה היא פעולת ההסבה, ודייקו מהאמור במשנה "ואפילו מן התמחוי" מי הוא אותו עני:
ואפילו עני שבישראל לא יאכל - בערבי פסחים עד שיסב כדרך בני חורין במטה ועל השלחן זכר לחירות. מן התמחוי - מתפרנס מתמחוי של צדקה, דהיינו עני שבעניים, דתנן במסכת פאה (ח, ז): "מי שיש לו מזון שתי סעודות - לא יטול מן התמחוי".
לפי רש"י והרשב"ם יש לעני על מה להיסב - מיטה ושולחן, אך אין לו אוכל. מדובר על "עני שבעניים" שלוקח אוכל מוכן מן התמחוי.
תוספות (שם ד"ה ואפילו) דייקו מהכתוב במשנה שמדובר על עני שאין לו על מה להיסב:
דסלקא דעתך דהסיבת עני לא חשיבא הסיבה, דאין לו על מה להסב ואין זה דרך חירות.
היה מקום לחשוב שאם אין לעני מיטה או כיסא להסב עליהם הוא יהיה פטור מלהסב, לכן הודגש במשנה שגם עני כזה חייב בהסבה ועליו לטרוח ולמצוא כיצד לקיים את המצווה. התוספות (וכך מופיע גם בתוס' הרשב"א משאנץ) כתבו פירוש נוסף, לפיהם המילים "ואפילו עני שבישראל", מתייחסים לרישא של המשנה, והיינו: "אפילו עני שלא אכל כמה ימים לא יאכל עד שתחשך".
התוספות (שם ד"ה לא) דייקו דיוק אחר מהאמור במשנה "ולא יפחתו לו מד' כוסות":
ולא יפחתו לו - מתוך הלשון משמע קצת שאין נותנין לבניו ולבני ביתו כי אם לעצמו, והוא מוציא את כולם בשלו.
על אף תחושת הבושה שרק ראש המשפחה שותה ארבעה כוסות ובני ביתו לא, בכל זאת עליו לשתות ולהסב, ולספר באופן זה את סיפור יציאת מצרים.
ר' עקיבא איגר (תוספות רעק"א על המשנה, פסחים י, א), למד מדברי המשנה האומרת שעני לא יאכל "עד שתחשך" כך:
עד שתחשך - שאין לו לקנות נר ובכל השנה אוכל מבעוד יום, אפילו הכי בליל פסח לא יאכל עד שתחשך.
כשנצרף את כל הפירושים הללו, זה יהיה האפיון של העני המדובר: עני שבעניים, שכבר כמה ימים לא אכל כראוי ושאין לו אפילו מזון שתי סעודות. את מזונו הוא לוקח בבושת פנים מתמחוי הצדקה הציבורי, ומקבל ארבעה כוסות יין רק עבורו ולא עבור בני ביתו. בביתו העלוב אין מיטה ושולחן ולא נר למאור. על אף כל זאת, הוא נדרש "להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים" (רמב"ם הל' חמץ ומצה ז, ו) בעת שהוא מספר את ההגדה, אוכל את מאכלי הלילה ושותה את ארבעה כוסות היין שמקורם מהתמחוי.
עני זה לא רגיל לשתות כלל יין. היין משמח, "ויין ישמח לבב אנוש" (תהילים קד, טו), והוא משקה של עשירים: "אין נשותיהן של עניים שותים יין" (תוספתא כתובות ה, ח). גם ההסבה היא דרכם של עשירים או כאלה שיש ביכולתם לארח, כפי שמתואר סדר ההסבה (תוספתא ברכות ד, ח-ט):
כיצד סדר סעודה?
אורחין נכנסין ויושבין על ספסלים ועל גבי קתדראות עד שיתכנסו.
נתכנסו כולן - נתנו להם לידים, כל אחד ואחד נוטל ידו אחת.
מזגו להם את הכוס, כל אחד ואחד מברך לעצמו.
הביאו לפניהם פרפראות, כל אחד ואחד מברך לעצמו.
עלו והסבו ונתנו להם לידים, אף על פי שנטל ידו אחת נוטל שתי ידיו.
מזגו להם את הכוס, אף על פי שברך על הראשון מברך על השני.
הביאו לפניהם פרפראות. אף על פי שברך על הראשונה מברך על השניה, ואחד מברך לכולן. הבא אחר שלש פרפראות אין לו רשות ליכנס.
אמר רבן שמעון בן גמליאל: זה מנהג גדול היה בירושלם - פורסין מטפחת על גבי הפתח, כל זמן שהמטפחת פרוסה אורחין נכנסין, נסתלקה מטפחת אין רשות לאורחין ליכנס.
מפרשי התוספתא (מנחת ביכורים, חסדי דוד שם) כתבו שהיו שני שלבים בסעודה. בתחילה היו יושבים, נוטלים ליושבים יד אחת מטעמי נקיות, ומזגו לכל אחד כוס. אז גם הביאו לסועדים פרפראות, כגון פרגיות ודגים, וכל אחד היה מברך לעצמו. השלב השני הוא ההסבה המשותפת: נטלו להם ידיים לסעודה, מזגו יין בשנית והביאו פרפראות נוספות. מכיוון שהם הסבו, היה אחד היה מברך לכולם. בשלב מסוים לא היו מאפשרים לאחרים להיכנס לסעודה כדי שלא לבייש את בעל הבית, שלא ייווצר מצב שלא יהיה לו מספיק אוכל.
הבדל הלכתי בין ישיבה להסבה נזכר גם במשנה (ברכות ו, ו):
היו יושבין לאכול - כל אחד ואחד מברך לעצמו, הסיבו - אחד מברך לכולן.
ההבדל בין ישיבה להסבה הוא שהישיבה היא ארעית ולכן כל אחד מברך לעצמו, בעוד שההסבה מורה על שיתוף אנשים אחרים בסעודה, ולכן אחד מברך לכולם. 4 תיאור משלים לפעולת ההסבה ולסדר הכבוד בעת ההסבה מופיע בתוספתא (ברכות ה, ה):
כיצד סדר הסב?
בזמן שהן שתי מטות, גדול מסב בראשה של ראשונה, שני לו למטה ממנו.
בזמן שהן שלש מטות, גדול מסב בראשה של אמצעית, שני לו למעלה ממנו, שלישי לו למטה ממנו. כך היו מסדירין והולכין.
ההסבה נעשית על מיטות, 5 ונשמרת הקפדה על מדרג היררכי של הסועדים באמצעות סדר ההסבה. בהקשר זה יש להסביר את הקושיה בליל הסדר:
שבכל הלילות אנו אוכלים בין יושבין בין מסובין, הלילה הזה כולנו מסובין?
בליל הסדר הכול מסובין - העשירים והעניים. גם עני שלא רגיל לאכול בהסבה, בליל הסדר יאכל בהסבה. עני כזה, שקיבל יין ואוכל מהתמחוי, שאין לו מאור ומיטה ושאולי גם לא אכל כבר כמה ימים - ישתה ארבעה כוסות ויסב בדרך חירות. כך נימק רב לוי בירושלמי (פסחים י, א) את קביעת חכמים להסב בליל הסדר:
אמר רב לוי: ולפי שדרך עבדים להיות אוכלין מעומד וכאן להיות אוכלין מסובין, להודיע שיצאו מעבדות לחירות.
הביטוי: "אפילו עני שבישראל" שבמשנתנו מופיע פעם נוספת בהקשר של בני חורין. המשנה (בבא קמא ח, ו) עוסקת בחבלות שענינם העיקרי הוא בושת, ודנה כמה יש לשלם לניזק בתורת קנס בהתאם לאופי המכה. מדובר בסכומים שמשלמים לאנשים מכובדים, ולפי חכמים "זה הכלל: הכל לפי כבודו". ר' עקיבא חלק: "אמר רבי עקיבא: אפילו עניים שבישראל. רואין אותם כאילו הם בני חורין שירדו מנכסיהם, שהם בני אברהם יצחק ויעקב". כל יהודי שווה באותו אופן, ויש לשלם קנסות אלו ליהודי מכובד ושלמי שאינו מכובד.
לא רק עני ברכוש, אלא כך ינהגו גם כאלו שיש להם מתחים ודאגות אישיות או אף לאומיות וחברתיות. איננו מציינים בליל הסדר שבכל שנה את מצבנו האישי, או אף הלאומי, העכשווי. המטרה של הלילה הזה היא לשוב אחורה במנהרת הזמן, לעת בה יצאנו ממצרים והתחלנו את הופעתנו כאומה עלי אדמות. היעד הוא לחוות מחדש בכל שנה את נקודת המוצא. לילה זה איננו ציון דרך אישי פרטי אלא להיפך, התעלות מעל למצב זה לטובת בירור וליבון מחדש של ייעודנו כעם.

ב. הסבה בימינו כשלא רגילים להסב
כאמור, בעבר היה נהוג להסב על מיטות בעת האכילה והשתיה, אך כבר בזמן הראשונים היו שכתבו שמכיוון שאין נוהגים לאכול ולשתות בדרך זו, אין צורך לשבת בהסבה. כך כתב הרב אליעזר בן יואל הלוי - הראבי"ה (חלק ב סימן תקכה):
ויושב בהסבה. ובזמן הזה שאין רגילות בארצנו להסב, שאין רגילות בני חורין להסב - ישב כדרכו. 6
דברי הראבי"ה נזכרו בפסיקת ההלכה של הרמ"א על השולחן ערוך (אורח חיים סימן תעב סעיף ז):
כל מי שצריך הסיבה, אם אכל או שתה בלא הסיבה לא יצא, וצריך לחזור לאכול ולשתות בהסיבה.
הגה: ויש אומרים דבזמן הזה, דאין דרך להסב, כדאי הוא ראבי"ה לסמוך עליו שבדיעבד יצא בלא הסיבה (אגודה פרק ערבי פסחים).
על פסיקה זו הקשה המהר"ל (גבורות ה' פרק מח):
ודברי תימה הן. דמה בכך שאין מיסב כל השנה ואין מראה חירות בעצמו, בליל זה מחויב להראות עצמו כאילו בן חורין, ולפיכך צריך להסב, אף על גב דכל השנה אינו מיסב ואינו מראה חירות, בלילה הזה חייב.
הרב שלמה לוריא (שו"ת מהרש"ל, סימן פח) העיר בעקבות דברי הראבי"ה:
ואחר כך ישתה רוב רביעית בהסיבה דרך חירות. אף שכתב ראבי"ה שאין דרך חירות האידנא בהסיבה כי אם דרך חולים, מכל מקום נראה דאין קפידא, שאינה אלא לרמז החירות שהיה בימים ההם.
לדבריו, למרות שכיום לא נוהגים להסב, מאחר שכך נהגו בעבר לבטא את החירות יש לנהוג באופן זה גם כיום. כך היה הזהיר הראי"ה קוק בדרשת שבת הגדול (שו"ת אורח משפט, אורח חיים, סימן קכח אות כב):
לא יזלזל שום אדם בהסבה, וכדאי הוא שכל אחד מישראל יבין איך לשמוח בגאולתנו ופדות נפשנו. אפילו מי שאין לו כר יסמוך על איזה דבר. וכן לחנך הבנים קטנים שיש בהם דעת בהסבה בשעת שתית הכוסות ואכילת כזית ראשון ואפיקומן.
נראה להציע שמהחובה של עני להיסב בליל הסדר ניתן להשיב על הערתו של הראבי"ה. גם העני יודע את מצבו האישי האמיתי, ובוודאי עני מסוג זה שצוין לעיל - שאין לו מיטה ושולחן, ושאין לו מאור, ושהוא לא אכל כבר כמה ימים, ושרק הוא שותה ארבעה כוסות ולא אף אחד אחר מבני משפחתו, ושהוא עני שבעניים שנסמך ולוקח מהתמחוי. העובדה שהוא אינו רגיל להסב כל השנה ובלילה זה הוא מיסב כדרכם של בני חורין, מעניקה לו את התחושה ומציבה אותו במקום אחר.
הדיון הוא האם ההסבה באופן זה של הטיית הגוף לצד שמאל היא מהות או סמל לחרות. נראה מהעני שההסבה הזו היא ביטוי סמלי לא מהות, ולכן גם אם לא מקובל כיום להיסב בדרך זו, אך מאחר וזו הדרך שחז"ל קבעו לבטא את החירות כי כך היה מקובל בזמנם, נראה שגם אדם שאיננו מוגדר כעני, מבטא את חרותו באופן זה.
ברוח זו כתב הרב יחיאל מיכל אפשטיין (ערוך השולחן, אורח חיים סימן תעב סעיף ג) לאחר שציין לדברי הראבי"ה ושרוב הפוסקים לא הסכימו איתו:
ואדרבא נלע"ד דכיון שמצוה לעשות שינויים בליל זה כמ"ש הרמב"ם בפ"ז [הל' ג'] שצריך לעשות שינויים בליל זה כדי שיראו הבנים וישאלו, אם כן אין לך שינוי טוב מהסיבה שאין אנו רגילים בזה ועכשיו עושין אותו. וראיה לזה שהרי במשנה [קט"ז.] בשאלת מה נשתנה לא הוזכרה שאלת ההסיבה ובנוסחא שלנו ישנה. והטעם דבזמן המשנה לא היתה שינוי ולא היה לבן מה לשאול על זה. אבל עכשיו שואל על השינוי ולכן העיקר כדברי רוב הפוסקים שחיוב יש בהסיבה. 7
אמנם כן, כדברי הרמ"א ע"פ הראבי"ה מי ששתה ארבעה כוסות ולא היסב, יצא ידי חובה ואינו צריך לחזור ולשתות בהסבה.

ג. שני כוסות ראשונים ושני כוסות אחרונים – "אידי ואידי בעו הסבה"
במשנה נזכר שעל עני להיסב והתלמודים מפורט יותר. בירושלמי (פסחים י, א) נאמר:
ר' סימון בשם ר' יהושע בן לוי: אותו כזית שאדם יוצא בו בפסח, צריך לאוכלו מיסב.
בירושלמי לא נאמר באיזה אוכל מדובר - מצה או מרור. בבבלי (פסחים קח ע"א) נאמר:
איתמר: מצה - צריך הסיבה, מרור - אין צריך הסיבה.
יין - איתמר משמיה דרב נחמן: צריך הסיבה, ואיתמר משמיה דרב נחמן: אין צריך הסיבה. ולא פליגי, הא בתרתי כסי קמאי, הא בתרתי כסי בתראי. אמרי לה להאי גיסא, ואמרי לה להאי גיסא.
אמרי לה להאי גיסא: תרי כסי קמאי בעו הסיבה, דהשתא הוא דקא מתחלא לה חירות. תרי כסי בתראי לא בעו הסיבה, מאי דהוה הוה.
ואמרי לה להאי גיסא: אדרבה, תרי כסי בתראי בעו הסיבה, ההיא שעתא דקא הויא חירות. תרי כסי קמאי לא בעו הסיבה, דאכתי עבדים היינו קאמר.
השתא דאיתמר הכי ואיתמר הכי - אידי ואידי בעו הסיבה.
רש"י ורשב"ם שם הסבירו שיש להסב בעת אכילת המצה "כבני חורין, שהוא זכר לגאולה", ואין להסב בעת אכילת המרור שהוא זכר לעבדות.
בהמשך דנה הגמרא בדברי רב נחמן באילו מארבעה הכוסות יש להסב, ומסקנתה היא שיש להסב בעת שתיית כל ארבעה הכוסות. על ההכרעה בגמרא, כתב הר"ן (פסחים כג ע"א בדפי הרי"ף):
והשתא דאיתמר הכי ואיתמר הכי כולהו בעו הסיבה. ואף על גב דבעלמא קיימא לן איפכא דכל ספקא דרבנן לקולא? הכא כיון דלאו מילתא דטירחא היא עבדינן לרווחא דמילתא כך פירשו ז"ל. ולי נראה דעל כרחך [בעי] למיעבד הסיבה בכולהו דאי ניזיל לקולא אמאי נקיל בהני טפי מהני ואי נקיל בתרוייהו הא מיעקרא מצות הסיבה לגמרי.
הערתו של הר"ן מבוססת על ההנחה ששתית ארבעה כוסות היא חובה מדרבנן. אם כך, מאחר שלא ידוע באילו כוסות יש להסב בעת ששותים אותם, בשני הכוסות הראשונים או בשני הכוסות האחרונים, אזי הכלל הוא שספק דרבנן לקולא וההכרעה היתה צריכה להיות שלא יסבו כלל בעת ששותים ארבעה כוסות? הר"ן ציין לתשובה שכתבו מפרשים אחרים, שמאחר ואין מדובר בטרחה גדולה, קבעו להסב בעת ששותים את כל ארבעה הכוסות. הר"ן עצמו הסביר שאם היו מקילים, לא היה אפשר להכריע במה להקל, האם להסב בשני הכוסות הראשונים או האחרונים, ואז היתה נעקרת לחלוטין הקביעה להסב בעת שתיית ארבעה הכוסות.
במשנה למלך (הל' מגילה א, יא) הקשה על דברי הר"ן הללו מדבריו בענין מקרא מגילה בערים שיש לגביהם ספק האם הם מוקפות חומה מימות יהושע בן נון או לא. כך כתב הר"ן (מגילה ב ע"א בדפי הרי"ף):
ולענין עיירות המסופקות אם הן מוקפין חומה מימות יהושע בן נון או לא, הורו הגאונים ז"ל שהולכין בהן אחר רוב עיירות שרובן אינן מוקפות חומה מימות יהושע וקורין בהן בי"ד. ועוד שאפילו תאמר שהוא ספק שקול, הוי ליה ספק של דבריהם ולקולא ונמצא פטורות בשניהם ומבטל ממנו בודאי מקרא מגילה, לפיכך קורא בראשון ופטור בשני.
על דברי הר"ן הללו כתב המשנה למלך (הלכות מגילה א, יא):
הר"ן עצמו בפרק ערבי פסחים עלה דההיא דאמרינן והשתא דאתמר הכי ואתמר הכי כולהו צריכי היסבה כתב דאע"ג דבעלמא קי"ל איפכא דכל ספיקא דרבנן לקולא מ"מ הכא בעו למעבד היסבה בכולהו דאי ניזול לקולא אמאי נקל בהני טפי מהני ואי ניקל בתרוייהו הא מיעקרא מצות היסבה לגמרי ע"כ. ולפי מ"ש הר"ן במגילה הכא נמי גבי היסבה הוי לי למימר שיעשה היסבה בתרי קמאי דוקא? ונראה דיש לחלק בין כשהספק הוא בתקנת חכמים דאז כדי שלא תיעקר תקנתם צריך לקיים בכל מאי דאפשר שתקנו, כגון במצות היסבה. דאי אמרת דדוקא קמאי צריכי, אם תמצי לומר דתקנת חכמים היתה בכסי בתראי, נמצא שנתבטלה תקנת חכמים מכל וכל, וכן איפכא. אבל גבי מגילה דתקנת חכמים במקומה עומדת, אלא דיש קצת עיירות דמסופקות באיזה יום יקראו. נהי דלא מהני טעמא דספק של דבריהם לפוטרם מכל וכל, מכל מקום היכא דקרא בי"ד מהני טעמא דספק של דבריהם לפוטרו מקריאה בט"ו.
הקושיה של המשנה למלך היא מדוע לא נאמר שישתו בשני הכוסות הראשונים כמו שקבעו לקרוא מגילה בי"ד באדר ולא בט"ו באדר? תשובתו היא שתקנת חכמים לקרוא מגילה בי"ד באדר בעיר פרוזה ובט"ו באדר בעיר מוקפת חומה עומדת במקומה. אלא שיש ערים מסופקות ועל כן הכריעו שיעשו כמו רוב העולם ויקראו מגילה בי"ד באדר. אך בארבעה כוסות לא היה ניתן להכריע באילו כוסות יש להסב. אם יכריעו שלא יסבו כלל בעת ששותים ארבעה כוסות כי ספק דרבנן לקולא, אזי היתה נעקרת לחלוטין התקנה להסב בעת ששותים ארבעה כוסות. 8
נראה ליישב באופן הבא: הספק בארבעה כוסות הוא ספק דיני. לא ברור באילו כוסות אמר רב נחמן שבהם יש להסב. הקביעה להסב בעת ששותים את שני הכוסות הראשונים או בעת ששותים את שני הכוסות האחרונים היא הכרעה בדברי רב נחמן. מאידך קביעה שאין להסב כלל בגלל הספק, היא עקירה של דברי רב נחמן, ולכן יש להסב בעת ששותים את ארבעה הכוסות. בעוד שבנוגע לערים מסופקות האם הם מוקפות חומה מימות יהושע בן נון הספק הוא ספק במציאות לא ספק בדין. ידוע מה הדין בנוגע לעיר פרוזה וידוע מה הדין בנוגע לעיר מוקפת חומה, אך איננו יודעים בנוגע לעיר מסוימת מה היא - פרוזה או מוקפת חומה מימות יהושע בן נון. לו היינו יודעים היינו מכריעים בהתאם. זה לא נכון לקבוע שבמצב כזה יקראו מגילה גם בי"ד באדר וגם בט"ו באדר, כי לא יתכן שהעיר היא גם פרוזה וגם מוקפת חומה מימות יהושע בן נון. מכיוון שזה ספק במציאות הולכים אחר הרוב, שהרי כך נהוג על פי הכללים המקובלים במצבים כאלו. יתר על כן. אם אדם לא היסב בעת ששתה את שני הכוסות הראשונים, הוא צריך להסב בעת שישתה את שני הכוסות האחרונים. הוא איננו מכריע בכך מה אמר רב נחמן, זו הנהגה אישית. בעוד שההכרעה באיזה תאריך יש לקרוא מגילה בעיר מסופקת האם היא מוקפת חומה מימות יהושע בן נון או לא, היא לא התנהלות אישית אלא ציבורית, ולכן אם מסיבה כלשהיא הוא לא קרא מגילה באותו מקום בי"ד באדר אין ענין שיקרא בט"ו באדר, כי ההכרעה היא לכל הציבור הגר בעיר זו היא שעליהם לקרוא בי"ד באדר כדרך רוב העולם.

ד. אכל מצה ושתה ארבעה כוסות ולא הסב
החובה לשתות ארבעה כוסות והחובה להיסב בעת השתייה הן תקנות של חכמים. תוספות שאלו כיצד ינהג אדם ששכח ולא היסב בשתיית היין. שאלה נוספת היא האם מי שלא היסב בכוס השלישית רשאי לחזור ולהסב, מפני שהגמרא (פסחים קח ע"א) קבעה שאין לשתות בין כוס שלישי לכוס רביעי. התוספות (שם ד"ה מאי) מעירים שיש להסב בעת שאוכלים את המצה, גם על פי האפשרות שיש להסב רק בשתי הכוסות ראשונות, מכמה טעמים:
שאני מצה [א] שהיא עיקר סעודה יותר מיין, [ב] ועוד, ביין היסב כבר בשני כוסות הראשונים, [ג] ועוד, שכתובה בתורה זכר לחירות שלא הספיק בצקם להחמיץ עד שנגאלו. ואף על גב דהויא לחם עוני יש לאוכלה דרך חירות. ומה שצריך הסיבה במצה היינו כשמברכין על אכילת מצה ובאפיקומן. 9
אלא שבהמשך (ד"ה כולהו) כתבו:
וכל ד' כוסות צריכים הסיבה בשעת שתיה. וצ"ע אם שכח ולא היסב אם יחזור וישתה. וכן אם בכוס שלישי לא היסב אם יכול לחזור ולשתות בהסיבה, אף על גב דבין שלישי לרביעי לא ישתה.
תוספות לא הכריעו בספק זה, וגם לא הציבו שאלה דומה ביחס למי שלא היסב בעת אכילת המצה. אך הרא"ש (פסחים י, כ) הכריע:
השתא דאיתמר הכי ואתמר הכי, כולהו בעו הסיבה. ומצה בעי הסיבה בכזית ראשון וכזית של אפיקומן. ואם אכל בלא הסיבה לא יצא, כד"אמר ר' יהושע בן לוי השמש שאכל כזית מצה כשהוא מיסב יצא" (פסחים קח ע"א) - משמע מיסב אין, לא מיסב לא. ואם אכל בלא הסיבה יחזור ויאכל בהסיבה. וכן בכוס ראשון ושני, אם לא שתה בהסיבה יחזור וישתה בהסיבה. אבל בכוס שלישי או רביעי אם ישתה יותר נראה כמוסיף על הכוסות. ומיהו איכא למימר כיון ששתה שלא כתיקונו הוברר הדבר שלא ממנין הכוסות היה, ומה ששותה עתה הוא כוס של חובה. ואם שתה כוס רביעי בלא הסיבה צריך לברך בורא פרי הגפן על כוס שישתה אחר כך שיהיה בהסיבה, שהרי כששתה כוס רביעי בלא הסיבה ולא נזכר להסיב, הסיח דעתו לשתות יותר.
לפי הרא"ש מי שאכל מצה או ששתה ארבעה כוסות ולא היסב צריך לחזור ולאכול או לשתות שוב. הרא"ש הוכיח דבריו מהאמור בהמשך הגמרא שם: "אמר רבי יהושע בן לוי: השמש שאכל כזית מצה כשהוא מיסב - יצא". מדברי ר' יהושע בן לוי משמע שבלא הסבה, אין יוצאים ידי חובה האכילה או השתיה. כמו כן, הרא"ש פסק שגם מי שלא היסב בכוס שלישית יחזור וישתה, כיון שמה ששתה ככוס שלישית לא נחשב במניין הכוסות, ומי ששכח להסב בכוס רביעית ישתה ויברך שוב כי הוא כיוון בעת שתיית הכוס שלא ישתה יותר. 10

ה. רמב"ם: ההסבה חלק ממצוות סיפור יציאת מצרים
הרמב"ם עסק אף הוא בחובת ההסבה בליל הסדר, אך לא כתב במפורש מה יעשה מי ששכח להסב (הל' חמץ ומצה ז, ו-ח):
בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים שנאמר: "ואותנו הוציא משם" (דברים ו, כג), ועל דבר זה צוה הקדוש ברוך הוא בתורה: "וזכרת כי עבד היית" (דברים ה, טו) כלומר כאילו אתה בעצמך היית עבד ויצאת לחירות ונפדית.
לפיכך כשסועד אדם בלילה הזה צריך לאכול ולשתות והוא מיסב דרך חירות. וכל אחד ואחד, בין אנשים בין נשים, חייב לשתות בלילה הזה ארבעה כוסות של יין, אין פוחתין מהם. ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה לא יפחתו לו מארבעה כוסות, שיעור כל כוס מהן רביעית.
אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב... ואימתי צריכין הסיבה? בשעת אכילת כזית מצה ובשתיית ארבעה כוסות האלו. ושאר אכילתו ושתייתו אם היסב הרי זה משובח ואם לאו אינו צריך.
הרמב"ם הבחין בין חובת ההסבה בעת שאוכלים מצה ושותים ארבעה כוסות לבין הסבה ב"שאר אכילתו ושתייתו", אך לא כתב כיצד ינהג מי שלא היסב בעת שהיה חייב להיסב. הרב יצחק זאב סולוביצ'יק, הרב מבריסק (חידושי הגרי"ז על הרמב"ם חמץ ומצה ז, ז), הסביר את דברי הרמב"ם והרא"ש באופן הבא:
מדברי הרמב"ם האלו מבואר דמצות הסבה היא מצוה בפני עצמה, והיא שיאכל וישתה בלילה הזה והוא מיסב דרך חירות, אלא דחכמים קבעו למצווה זו בשעת אכילת המצה ושתיית הארבע כוסות, אבל על כל פנים מצווה בפני עצמה היא ולא מדיני המצווה של מצה וארבע כוסות... ולפי זה אם אכל מצה או שתה ארבע כוסות בלא הסבה, אין כאן גריעותא בהמצווה של אכילת מצה או ארבע כוסות, רק שלא קיים מצוות הסבה שהיא מצווה נפרדת לגמרי... וברא"ש שם מבואר דאם אכל הכזית מצה בלא הסיבה לא יצא. ולכאורה מבואר מזה להיפוך, דסבירא ליה דדין הסיבה הוא דין בקיום המצווה של מצה וד' כוסות, דאי לא תימא הכי אמאי לא יצא?
לדברי הרב מבריסק, לפי הרמב"ם חובת ההסבה היא מצווה בפני עצמה והיא נלווית לחובת האכילה והשתיה. ואילו לדעת הרא"ש היא חלק מהותי מקיום המצווה.
נבקש להעיר על הסברו של הגרי"ז. הרא"ש ציטט את דברי ר' יהושע בן לוי בנוגע לשמש: "השמש שאכל כזית מצה כשהוא מיסב יצא" (פסחים קח ע"א) - ואם אכל בלא הסיבה יחזור ויאכל בהסיבה". ניתן לדייק באופן דומה גם מדברי הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה ז, ח): "ואימתי צריכין הסיבה? בשעת אכילת כזית מצה ובשתיית ארבעה כוסות האלו. ושאר אכילתו ושתייתו אם היסב הרי זה משובח ואם לאו אינו צריך". בעת אכילת המצה ושתית ארבעה כוסות - צריך להיסב, ניתן לדייק שאם לא היסב לא יצא ידי חובה. גם על פי הרמב"ם חובת ההסבה בעת אכילת המצה ושתיית ארבעה הכוסות היא תנאי מהותי בעת קיום המצווה, מאחר שרק ביחס לשאר האכילות והשתיות שבליל הסדר כתב הרמב"ם שהמיסב בהם הרי זה משובח. על דברי הגרי"ז בנוגע לרמב"ם "דמצות הסבה היא מצוה בפני עצמה, והיא שיאכל וישתה בלילה הזה והוא מיסב דרך חירות, אלא דחכמים קבעו למצווה זו בשעת אכילת המצה ושתיית הארבע כוסות, אבל על כל פנים מצווה בפני עצמה היא ולא מדיני המצווה של מצה וארבע כוסות...", יש להעיר שברור הוא שאם אדם יסב כל הלילה אך לא יאכל מצה ולא ישתה ארבעה כוסות, הוא לא עשה כלום. אין ערך בהסבה כפעולה עצמאית. ההסבה היא מרכיב מהותי מפעולת האכילה והשתיה, ולא רק שחכמים קבעו לעשות פעולה זו בעת שאוכלים מצה ושותים ארבעה כוסות.
על פי הבנה זו אין מחלוקת עקרונית בין הרמב"ם לבין רא"ש, על אף שהרמב"ם לא כתב במפורש שמי שלא היסב בעת אכילת המצה ושתיית ארבעה הכוסות לא יצא ידי חובה.
נראה להציע אפשרות אחרת בהבנת דברי הרמב"ם באשר להסבה בעת ששותים ארבעה כוסות. חכמים שקבעו את החובה לשתות ארבעה כוסות, קבעו גם כן ששתיה זו חייבת להיות בהסבה, ולכן מי שלא עשה כן לא קיים את החובה לשתות ארבעה כוסות. אך באשר למצה, כיצד יתכן שמי שאכל מצה ולא היסב לא קיים מצוות מצה? הרי החובה לאכול מצה היא מהתורה, ושם לא נאמר שיש להסב בעת אכילת המצה??
יתר על כן. בגמרא בראש השנה (כח ע"א) נאמר:
שלחו ליה לאבוה דשמואל: כפאו ואכל מצה - יצא. כפאו מאן? ...אמר רב אשי: שכפאוהו פרסיים.
הרמב"ם (הל' חמץ ומצה ו, ג) פסק כך להלכה:
אכל מצה בלא כונה, כגון שאנסוהו גויים או לסטים לאכול, יצא ידי חובתו.
המגיד משנה שם פירש (בשם "מי שכתב") שמדובר במצב בו הנאנס ידע שהלילה הוא פסח ושהוא חייב לאכול מצה, אך אם חשב שזה יום חול או שלא ידע שמאכילים אותו מצה לא יצא. מכל מקום, לא נאמר שהוא אכל את המצה הזו בהסבה, ובכל זאת יצא ידי חובה. לעומת הרמב"ם, הרא"ש (ראש השנה ג, יא) כתב שהרי"ף לא הביא זאת להלכה, 11 ודבריו תואמים למה שכתב שהאוכל מצה בלא הסבה לא יצא ידי חובה.
הצפנת פענח (רמב"ם שם) דייק בלשון הגמרא שפעולת הכפייה של הפרסיים הייתה בהסבה:
דבגמרא בראש השנה שם דייק לשון כפאו פרסיים. ולמה דייק זה? משום דבאמת בירושלמי כאן [פסחים י, ג] אמר דעל כרחך מיירי בהסב, וכיון שהסב חזקה כיון דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו דנתכוון לשם מצוה. אך הא מבואר (ברכות מו ע"ב) וכן משמע דפרסיים היו נוהגים לאכול בכל השנה בהסיבה.
כוונת הצפנת פענח לאמור בירושלמי (פסחים י, ג): "יוצאין במצה בין שכיוון בין שלא כיוון, והכא מכיון שהסיב חזקה כיוון". כאמור, הרמב"ם כתב שיצא ידי חובה גם אם אנסו אותו סתם גויים או ליסטים. בנוסף, גם אם פרסיים אוכלים כל השנה בהסבה, לא נאמר שהם כפו את אותו אדם לאכול כשהוא מיסב, ומה גם שכפיה ואונס היא פעולה הפוכה מאכילה בהסבה. גם אם הגוף היה בתנועה של הסבה, אי אפשר לראות בזה פעולה של הסבה כנדרש בעת אכילת המצה בליל הסדר.
נראה שלפי הרמב"ם חובת ההסבה היא לא חלק מפעולת האכילה של המצה או שתיית ארבעה הכוסות, אלא מרכיב במצוות סיפור יציאת מצרים. תנוחת הגוף בעת שאוכלים ושותים היא ביטוי נוסף למצוות הסיפור, ועל כן פסק שמי שנאנס והאכילוהו מצה בכפיה יצא ידי החובה לאכול מצה. הוכחה לכך שההסבה היא מרכיב במצות הסיפור ניתן לראות על פי סדר הדברים שברמב"ם. הרמב"ם (הל' חמץ ומצה ז, א-ה) עסק בפרטי מצוות סיפור יציאת מצרים, ולאחר שכתב שם על חובת המצווה וכיצד יש לקיים אותה, כתב (הלכות ו-ח):
בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים, שנאמר: "ואותנו הוציא משם" (דברים ו, כג), ועל דבר זה ציווה הקדוש ברוך הוא בתורה "וזכרת כי עבד היית" (דברים טו, טו) כלומר כאילו אתה בעצמך היית עבד ויצאת לחירות ונפדית.
לפיכך כשסועד אדם בלילה הזה צריך לאכול ולשתות והוא מיסב דרך חירות... אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב... ואימתי צריכין הסיבה בשעת אכילת כזית מצה ובשתיית ארבעה כוסות האלו, ושאר אכילתו ושתייתו אם היסב הרי זה משובח ואם לאו אינו צריך.
הביטוי "לפיכך" מורה על כך שפעולת ההסבה היא פועל יוצא של מצוות הסיפור. הסיפור אינו רק אמירה של דברים, אלא גם הצגה מוחשית על ידי תנוחת הגוף, לכל הפחות בעת האכילה והשתייה של המצה וארבעה הכוסות. 12
דברים ברוח זו כתב גם הרב יוסף כהן, בהערותיו לדברי הרב צבי פסח פרנק (מקראי קדש - פסח ב, עמ' קיא):
בדברי הרמב"ם מבואר שמצות הסבה נכללת במצוות "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים", שהיא מצוה מהתורה להראות חרות על עצמו, ומצוה זו כוללת מצוות הסבה ומצוות שתיית ארבע כוסות של יין ושיהיה היין מזוג.
דבריו שם הם בעקבות דיונו של הרב צ"פ פרנק על האמור בגמ' (ברכות לז ע"ב):
לקט מכולן כזית ואכלן, אם חמץ הוא - ענוש כרת, ואם מצה הוא - אדם יוצא בו ידי חובתו בפסח.
רש"י שם הסביר שהכוונה לפתיתי מנחות, ועל כך הקשה הרב פרנק: איך יתכן שיוצא בזה ידי חובת מצה? הרי צריך להסב, ומי שלא הסב צריך לחזור, והלא אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד (תוספתא סנהדרין ד, ד)? הוא הציע מספר הסברים, שחלקם קשורים להלכה הקובעת שאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד וחלקם קשורים ליישום החירות בעת אכילת המצה. על אלו הוסיף הרב יוסף כהן שהאוכל מצה ללא הסבה בעזרה יוצא ידי חובת מצה, אך איננו מקיים בכך את המרכיב של סיפור יציאת מצרים המתבטא בהסבה.
יתכן עוד, שהחובה לאכול מצה ולשתות ארבעה כוסות, הם סוג של סיפור דברים: "לא תאכל עליו חמץ, שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עני, כי בחיפזון יצאת מארץ מצרים, למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך" (דברים טז, ג). רש"י פירש: "למען תזכור - על ידי אכילת הפסח והמצה, את יום צאתך". ליל חמישה עשר בניסן הוא הזמן היחיד בשנה בו ציוותה עלינו התורה לאכול מאכלים מסוימים - כזית מצה, כזית מרור וכזית קרבן פסח. חכמים הוסיפו על כך גם חובה לשתות ארבעה כוסות. כל אלו לא נועדו להשביע מרעב או להרוות צימאון, אלא לעורר את הזיכרון ולחוות מחדש את שהיה במצרים. האכילה והשתיה גם הן סיפור יציאת מצרים. 13
ביטוי נוסף לכך נמצא בדבריו של רבן גמליאל (משנה פסחים י, ה):
כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, ואלו הן: פסח, מצה, ומרור.
איזו חובה לא יצא? ראשונים רבים פירשו שחסר משהו במצוות האכילה אם אותו שאכל לא הסביר מדוע הוא אוכל פסח מצה ומרור בלילה זה. כך למשל כתב הרמב"ן (ברכות, מלחמת ה', ב ע"ב בדפי הרי"ף):
מאי לא יצא ידי חובתו, שלא קיים מצוה כהלכה... ושנינו כיוצא בה "כל שלא אמר ג' דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו", ולא שיהא צריך לחזור ולאכול פסח מצה ומרור. 14
אך המאירי (פסחים קטז ע"א) הסביר:
רבן גמליאל אומר: כל מי שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, ר"ל שלא הפליג בספור זה בכדי הראוי אלא אם כן פירש טעמן של שלש אלו.
מכאן שהאכילה של פסח מצה ומרור היא גם כן סיפור, וצריך לספר מדוע אוכלים מאכלים אלו דווקא בלילה זה. תנוחת הגוף בעת אכילת המצה ובעת שתיית ארבעה הכוסות משלימה ומוסיפה למצוות הסיפור.
את המקור לכך שיש להבחין בין החובה לאכול מצה ולשתות ארבעה כוסות לבין החובה להיסב ניתן ללמוד מדברי הגמרא (פסחים קיז ע"ב):
מזגו לו כוס שלישי - מברך על מזונו... אמר לו רב חנן לרבא: שמע מינה ברכת המזון טעונה כוס! אמר לו: ארבע כסי תיקנו רבנן דרך חירות, כל חד וחד נעביד ביה מצוה.
בגמרא (פסחים קט ע"ב) מופיעה אמירה זו בשמו של רבינא:
רבינא אמר: ארבעה כסי תקינו רבנן דרך חירות, כל חד וחד מצוה באפי נפשה הוא.
לא כתוב בגמרא מה היא אותה דרך חירות שחכמים קבעו בעת ששותים ארבעה כוסות. נראה שכוונת רבינא לומר שהעובדה שאדם שותה ארבעה כוסות, ולא רק כוס אחד כמו בכל שבת וחג, היא עצמה אותה "דרך חירות".
בגמרא (פסחים קח ע"ב) נאמר:
שתאן חי - יצא. אמר רבא: ידי יין יצא, ידי חירות לא יצא.
בברייתא נאמר שמי ששתה את היין חי יצא ידי חובת ארבעה כוסות. אך רבא שאמר שחכמים תקנו לשתות את הכוסות דרך חירות, אמר שהשותה יין חי אמנם יצא ידי חובת שתייה של ארבע כוסות אך לא ידי חובת חירות.
בהמשך הגמרא שם נאמר עוד:
שתאן בבת אחת, רב אמר: ידי יין - יצא, ידי ארבעה כוסות - לא יצא.
אך הרי"ף (פסחים דף כג ע"א בדפי הרי"ף) גרס אחרת:
שתאן בבת אחת, יצא ידי חירות ולא יצא ידי ארבע כוסות.
וכך גם פסק הרמב"ם (הל' חמץ ומצה ז, ט):
שתה ארבעה כוסות אלו מיין שאינו מזוג, יצא ידי ארבעה כוסות ולא יצא ידי חירות. שתה ארבעה כוסות מזוגין בבת אחת, יצא ידי חירות ולא יצא ידי ארבעה כוסות. 15
מכאן שיש מקום להבחין בין החובה לשתות ארבעה כוסות, וכן החובה לאכול מצה, לבין יישום דרך החירות. על בסיס אותו עיקרון יש לומר, לפחות על פי שיטת הרמב"ם, שהאוכל מצה או שותה ארבעה כוסות ללא הסבה יצא ידי החובה לאכול ולשתות אך לא יצא ידי חובת החירות, ולכן איננו צריך לחזור ולאכול או לשתות שוב.
אמנם, לדברי הרא"ש חכמים קבעו שגם את המצה יש לאכול בהסבה, כחלק ממצוות האכילה, ואם לא היסב יש לחזור ולאכול בהסבה על מנת לקיים את תקנת חכמים בשלמותה. חכמים מעצבים את אופי קיום המצווה מהתורה, ואם אדם לא עשה כן הוא לא קיים המצווה. הפרי מגדים (אורח חיים פתיחה כוללת חלק ג אות ח) כתב כך כעיקרון כללי:
כל מילי דרבנן אמרו במצות עשה שצריך לעשות כך, אם הזיד ולא עשה כן אף מן התורה לא יצא, ובאונס יצא. ויצא לנו הדין כך הדמיון: מי שהתפלל תפלת ח"י בשבת והזכיר שבת דיצא מן התורה (כמו שכתב מגן אברהם סימן רעא ס"ק א) ידי קידוש. מכל מקום הואיל וחז"ל אסמכהו אקרא על הכוס יין, וקידוש במקום סעודה דווקא, אם כן אף מן התורה לא יצא.
כך פסק הרא"ש (פסחים י, ה) גם בנוגע למי שקידש שלא במקום סעודה, שלא יצא ידי חובה וברכתו ברכה לבטלה. 16

סיכום
פעולת ההסבה היא סימן וביטוי לחירות. כל אדם ואף עני חייב להיסב בעת שהוא שותה ארבעה כוסות, על אף שמצבו האישי מבחינה כלכלית או מסיבה אחרת רע מאד. בלילה הזה שבים אחורה במנהרת הזמן, לעת בה יצאנו מעבדות לחירות ולחוות מחדש בכל שנה את נקודת המוצא.
אנו מסבים בליל הסדר, באופן בו קבעו חז"ל את הביטוי והסמל לדרך חירות, למרות שכבר מאות שנים לא נהוג להיסב בעת שאוכלים, ומצב זה מחדד עוד את תחושת היותנו בני חורין. אנו מסבים בזמן שאוכלים את המצה ובזמן ששותים את ארבעה הכוסות, מפני שפעולת ההסבה עצמה היא חלק מסיפור יציאת מצרים. הסיפור הוא לא רק במילים ובדרשות. גם תנוחת הגוף הנוחה ובת החורין היא חלק מהותי מאופן הסיפור.




^ 1.ארבע כוסות או ארבעה כוסות? בלשון תנאים ואמוראים אין אחידות בנוגע למילה כוס האם היא זכר או נקבה. במובאות העתקנו כפי שמופיע בדפוסים המצויים בידינו, ואנו כתבנו בלשון זכר - ארבעה כוסות.
^ 2.הרב ישראל ליפשיץ, תפארת ישראל - יכין בבא בתרא א, ד כתב על המשנה שם דבר דומה שמשפט מסויים מתייחס למשפט שקדם לו וגם למשפט שאחריו: "ולפעד"נ דכי האי גוונא אשכחן טובא, דבכל דוכתא שצריך התנא להכפיל המלות, מסתגי בחד". דוגמא נוספת, ראה: משנה בבא בתרא ה, יד וברשב"ם בבא בתרא פח ע"ב.
^ 3.ההנחה היא שכוונת המשנה והתוספתא היא שהעני מקבל את היין מהתמחוי. אך נציין שהריטב"א (פסחים צט ע"ב) ציין לדברי הרב יחיאל שפירש: "ופירש דהא לא יפחתו לו אעני קאי, והכי קאמר אם אין לו אלא מזון שתי סעודות ימכרם ויקח מהם ארבע כוסות ואף על פי שיצטרך אח"כ ליטול מן התמחוי". הסברים נוספים למשנה ולתוספתא, ראה בשיעור כב: "ארבעה כוסות – שתאן חי, שתאן בבת אחת".
^ 4.תוספות, ברכות מב ע"א ד"ה הסבו, הסבירו במה בא ליד ביטוי פעולת ההסבה כיום שאין אנו רגילים להבחין בין ישיבה להסבה: "דדוקא לדידהו שהיו אוכלים בהסבה היו צריכים הסבה. אלא ישיבה שלנו הוי קביעות לנו כהסבה דידהו, שהם היו רגילים כל אחד להסב על מטתו ועל שולחנו. אבל עכשיו כולנו אוכלים על שלחן אחד, וכשאנו אוכלין יחד היינו קביעותינו".
^ 5.ראה גם ברכות מו ע"ב ותוס' שם ד"ה בזמן. במקור נוסף נאמר שהיו מסיבין על מיטות: "מציעין עשר מטות שאם ירצה מסב באחת מהן" (תוספתא שבת יב, יז). הנביאים תארו את חיי ההוללות של העשירים המיסבים על מיטותיהם (יחזקאל כג, מא; עמוס ו, ד-ו). כך גם מתואר המשתה אצל אחשורוש (אסתר א, ו; ז, ח). במדבר רבה (א, ב) דרשו על הפסוק: "ויסב אלהים את העם דרך המדבר" (שמות יג, יח) – "מהו ויסב? שהרביצם כדרכי המלכים רבוצין על מטותיהם".
^ 6.דברים דומים כתב הראב"ן דף עד ע"ב; המרדכי, פסחים רמז תריא. דברי הראבי"ה הובאו בטור אורח חיים סימן תעב, והב"ח שם כתב: "נהוג לכתחלה לעשות הסיבה מאחר שרבים חולקים על אבי העזרי [הראבי"ה] וסבירא להו דאף בארצנו בעי הסיבה על כל פנים. ומכל מקום להלכה אנו תופסין דברי אבי העזרי עיקר, ואם אכל מצה בלא הסיבה אין צריך לחזור ולאכול וכמ"ש האגודה (פ"י אות צב) ושאר אחרונים. אלא שמכל מקום נראה דמצוה מן המובחר לחזור ולאכול בהסיבה. אבל אין לו לחזור ולשתות בהסיבה כיון דאיכא למימר דנראה כמוסיף על הכוסות".
^ 7.הרב מ"מ כשר (הגדה שלמה, עמ' 115) הביא את דברי הגר"א שכתב: "מפני שכשהיה בית המקדש קיים היה קרבן פסח, לכן היה הקושיה 'הלילה הזה כולו צלי', ומסובין לא היה נחשב כשינוי כי היו יושבין תמיד מסובין, שכן היה דרכם, כמו שמוזכר בגמרא בכמה מקומות (ברכות פ"ו ועוד). אבל עכשיו שאין לנו קרבן פסח לא נחשב לנו שינוי זה, וחשיב מסובין שינוי שאין דרכנו לישב מסובין כל השנה".
^ 8.אחרונים רבים עסקו ביישוב קושיית המשנה למלך: שו"ת חתם סופר אורח חיים סימן קסא; ר' עקיבא איגר, דרוש וחידוש, כתבים [לאחר המערכות] דף פח ע"ב [בתשובה בנוגע לספר תורה, שלא נכתב שין בראש העמוד במילים "שמר לך" ו"שופטים"]; הרב יוסף דב סולובייצ'יק, בית הלוי, חלק ג סי' א, ט; קהילות יעקב ברכות סי' א; הרב זלמן נחמיה גולדברג, אור המועדים, עמ' עד-עו; הרב יצחק מירסקי, הגיוני הלכה, ב, עמ' 207-201, ועוד.
^ 9.הרמב"ם הל' חמץ ומצה ז, ח כתב: "ואימתי צריכין הסיבה? בשעת אכילת כזית מצה ובשתיית ארבעה כוסות האלו". הרמב"ם לא כתב במפורש שיש לאכול את האפיקומן בהסבה. בהגהות מיימוניות כתב שם שלדברי הרמב"ם יש להיסב באכילה הראשונה של המצה, ובאכילת האפיקומן. נראה להוכיח כדבריו מלשון הרמב"ם. הרמב"ם בהל' חמץ ומצה בפרק ז כתב על העקרונות של ליל הסדר ושם (הל' ח) כתב שיש להסב "בשעת אכילת כזית מצה". הוא לא פירט באיזו מצה מדובר. בפרק ח כתב הרמב"ם את ההלכות של ליל הסדר לפי הסדר שלהם, ושם הזכיר שיש לאכול כזית מצה במצה הראשונה (הל' ב), ושיש לאכול כזית מהמצה האחרונה (הל' ט, יג). מכאן שגם במצה הראשונה וגם באחרונה יש לאכול כזית מצה. דברים אלו נוגדים את דברי הפרי חדש, שולחן ערוך, אורח חיים סי' תעז, א שכתב שלדעת הרמב"ם אין להיסב בעת אכילת האפיקומן.
^ 10.כך כתב גם בשו"ת הרא"ש כלל יד סימן ה. כך כתבו גם: רבנו ירוחם - תולדות אדם וחוה נתיב ה חלק ד דף מב טור ד; מנורת המאור פרק ב - תפילה הלכות חג המצות עמוד 262, 264; אבודרהם, הגדה של פסח. בטור ובשולחן ערוך אורח חיים סי' תעב, ז פסק כדברי הרא"ש להלכה, וראה שם בנושאי הכלים מה שדנו בדברי התוספות והרא"ש. ראה עוד בדברי הרב אליעזר וולדינברג, שו"ת ציץ אליעזר יח סי' כז. הרי"ד סולוביצ'יק הסביר שההסבה היא חלק מחובת הסעודה, ראה: הרב שלמה זאב פיק, "הסבה בליל הסדר", מועדי הרב, עמ' 158-144. כך כתב גם הרב מיכל זלמן שורקין, הררי קדם, ב, עמ' קמח-קמט. אמנם לשיטתו לא ברור מדוע דווקא בליל הסדר זה דין בסעודה.

^ 11.גם התוס' (פסחים קטו ע"א ד"ה מתקיף) פסקו שאם כפו אותו לאכול מצה לא יוצא ידי חובה.
^ 12.בשאלה האם הסבו בעת אכילת קרבן הפסח, ראה: הרב דוד כהן, "הסיבה באכילת קרבן פסח", מעלין בקודש, ז (אב תשס"ג), עמ' 37-21. על פעולת ההסבה בפן הרעיוני, כתב הרי"ד סולוביצ'יק (זמן חירותינו, עמ' 41): "ההסבה מסמלת בראש ובראשונה נינוחות מוחלטת, וזו מצידה מפגינה שחרור ממתח ודאגה או הקלה מהם. שנית, ההסבה מסמלת את השלכת האזיקים המנטליים המונעים מן האדם את חופש התנועה. ההסבה היא היפוכה של העמידה הזקופה המפגינה צייתנות וכניעה. עמידתם הזקופה של החיילים מסמלת את נכונותם לציית. ההסבה מצביעה על אי ציות, על נקיטת עמדה אמיצה, על סירוב לציית לפקודות, על דחיית אוטוריטה אנושית. ההלכה דורשת מאיתנו לקרוא בליל הסדר את ההגדה ולשתות את ארבע כוסות כשאנו נינוחים. תנוחה זו נראית כחוסר נימוס כלפי האנשים החולקים עמנו את הסעודה, והיא מפגינה את היותנו עצמאיים וחופשים לחלוטין. הסבה פירושה אי ציות. כל כן אומרים חז"ל כי בנוכחותו של הרב פטור התלמיד מהסבה, ולמעשה הוא אף מנוע ממנה (פסחים קח ע"א). דבר זה מלמד במידה רבה על מטרתה של ההסבה, רוצה לומר גילוי חוסר כבוד". ראה עוד: הרב שלמה זאב פיק, "הסיבה בליל הסדר", מועדי הרב, עמ' 158-146; הרב שג"ר, "דרך חירות: שיעור בגמרא", זמן של חירות, עמ' 211-198.

^ 13.הרב יעקב בצלאל ז'ולטי (משנת יעבץ, אורח חיים סי' יח, ד) כתב שאילם וחרש מקיימים את מצוות הסיפור ע"י שהם אוכלים מצה ומרור ושותים ארבעה כוסות.
^ 14.כך כתבו גם: הר"ן, פסחים כה ע"ב בדפי הרי"ף; הר"ן, בחידושיו לפסחים קטז ע"א; הריטב"א סוכה כח ע"א, ועוד.
^ 15.בהבדל שבין גירסת הגמרא בענין שתאן חי ושתאן בבת אחת, לבין גירסת הרי"ף והרמב"ם, ראה בשיעור כב: "ארבע כוסות – שתאן חי, שתאן בבת אחת".
^ 16.ראה דברים דומים גם בשיעור כא: "אין קידוש אלא במקום סעודה".



את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il