בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • התבואה המשגעת
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

חלווה בת פרחה

הלוויה הפלאית של רַבִּי לְבֵית שְׁעָרִים

בירושלמי מסופר שהלווייתו של רבי יהודה הנשיא נערכה במסע פלאי שהחל בצִפּוֹרִי והסתיים בבֵית שְׁעָרִים, אך מסורת הדורות מציינת את קברו בצִפּוֹרִי. המעשה שבירושלמי הוא מעשה סמלי שמתייחס להיתר הירק של רבי יהודה הנשיא במוצאי השביעית.

undefined

הרב מרדכי הוכמן

ל' באב תשס"ח
10 דק' קריאה
המסורות הסותרות ביחס למיקום קברו של רַבִּי
בירושלמי במסכת כלאים (פ"ט ה"ב) מסופר שקברו של רבי יהודה הנשיא (שידוע בכינויו "רַבִּי") נמצא בבֵית שְׁעָרִים, ושהלווייתו נערכה במסע פלאי שהחל בצִפּוֹרִי; וזו לשון הירושלמי בתרגום חופשי:
"רַבִּי ציוה שלשה דברים בשעת פטירתו... ואל תספדוני בעיירות... אנשי צִפּוֹרִי אמרו 'מי שיאמר לנו שרַבִּי מת - אנו הורגים אותו'. הוציא בר קפרא את ראשו מהחלון כאשר הוא עטוף ובגדיו קרועים ואמר להם 'יצוקים ואראלים תפוסין בלוחות הברית וגברה ידן של אראלים וחטפו את הלוחות'. אמרו לו 'מת רַבִּי!', אמר להם 'אתם אמרתם!'. וקרעו את בגדיהם והגיע קול קריעת בגדיהם למרחק שלשה מילין .
רבי נחמן בשם רבי מנא –'מעשה ניסים' נעשו באותו היום. ערב שבת היתה, ונתכנסו כל העיירות להספידו, והניחוהו בשמונה עשרה בתי כנסיות (להספידו); והורידוהו לבֵית שְׁעָרִים . ותלה להם היום - עד שהיה כל אחד ואחד מגיע לביתו וממלא לו חבית של מים (וצולה לו דג 1 ) ומדליק לו את הנר . כיוון ששקעה החמה - קרא הגבר (התרנגול קרא והאיר היום). התחיל מצפונם להציק להם ולומר שמא חיללנו את השבת במסע הלוויה הזה, יצתה בת קול ואמרה להן כל מי שלא נתעצל בהספידו של רַבִּי יהא מבושר מחיי העולם הבא...".


הספור שבירושלמי טעון ברור!
מדוע אנשי צִפּוֹרִי לא חששו לעבור על הצווי "לֹא תִּרְצָח"? מדוע הם רצו להרוג את מי שיודיע להם שרַבִּי מת?
רַבִּי ציווה "אל תספדוני בעיירות"; ואם כך, מדוע העיזו מארגני הלוויה לעבור על ציוויו ולהספיד אותו בשמונה-עשרה בתי הכנסיות שבעיירות שבדרך?!
התמיהה גדולה ביותר, מפני שמסע הלוויה נערך בערב שבת. ומארגני הלוויה העיזו להספיד את רבי בשמונה עשרה העיירות שבדרך - ולגרום ספק חילול שבת. ידוע שאין סומכים על "מעשה ניסים" אפילו בבית המקדש 2 . ואם כך צריך להבין, מדוע העיזו מארגני הלוויה לסמוך על "מעשה ניסים" - ולעצור את השמש - כדי להספיד אותו בעיירות הללו?!

הרב בצלאל אשכנזי מביא בחיבורו "שיטה מקובצת" (כתובות, דף קג ב) מסורת קדמונית שמרומזת ברש"י, ושחולקת על הירושלמי הזה; ולפיה, קברו של רַבִּי נמצא בצִפּוֹרִי. והוא כותב שהוא עצמו זכה להיות על קברו. וזו לשונו:
"רש"י... וקבלה בידו שקברו בצִפּוֹרִי . ואני זכיתי והייתי על קברו . ואפשר דאף על גב דמקום קברו קנוי לו בבֵית שְׁעָרִים, לפי שנפטר בצִפּוֹרִי והיה ערב שבת - כדאמרינן בירושלמי וכדכתיבנא לעיל, - לא נקבר אלא בצִפּוֹרִי!"

מחבר ה"שיטה מקובצת" מעיד שקברו של רַבִּי נמצא בצִפּוֹרִי, ומצטרפת לכך מסורת הדורות (כמבואר בהערת השוליים 3 ). אלא שאם כך צריך להבין, מדוע הירושלמי מספר על לוויה פלאית שבסיומה רַבִּי נקבר בבֵית שְׁעָרִים?! מדוע הירושלמי מספר מעשה שלא ארע?!

הסמלים הבסיסיים שבאגדות הירושלמי
המעשה ב"מותו ובהלווייתו" של רַבִּי, רווי בסמלים פלאיים. קול קריעה של בגדים אינו יכול להגיע למרחק של "שלשה מילין" בלא נס, ואי אפשר להספיד ב"שמונה עשרה עיירות" בלא נס. במאמרים הקודמים התבאר שקיימת מחלוקת כיצד יש לקרב את הגאולה. לשיטת משיח בן יוסף, צריך להביא את הגאולה באמצעות התחברות לעולם המעשה. ואילו לשיטת משיח בן דויד צריך להביא את הגאולה באמצעות התחברות לתורה.

במאמר"מלחמת בית הילל ובית שמאי".התבאר שבית שמאי מייצגים את שיטת משיח בן יוסף, והם סבורים שצריך להביא את הגאולה באמצעות התחברות לעולם המעשה. בית הילל מייצגים את שיטת משיח בן דויד והם סבורים שצריך להביא את הגאולה באמצעות התחברות לתורה והתנתקות מעולם המעשה. והתבאר שהמספר "שמונה עשרה" מייצג בתנ"ך ובאגדות חז"ל את הפעילות באמצעות התורה והתפילה. הירושלמי (שבת פ"א, ה"ד) מספר על מלחמה בין בית שמאי לבית הילל שבמרכזה עומד המספר "שמונה עשרה"; והירושלמי מרמז שבית שמאי היו מתייחסים אל בית הילל שלא רצו להתחבר לעולם המעשה - כאל "הרוגים"
במאמר "ה'מהפך' של בבא בן בוטא".התבאר שהמספר "שלש" מייצג בתנ"ך ובאגדות חז"ל את הפעילות באמצעות עולם המעשה. התבאר שם שהירושלמי מתאר מחלוקת קיצונית שבמהלכה בית שמאי ניסו לכפות את דעתם על בית הילל, ובית הילל ניצלו בזכות "סוכן סמוי" שהיה להם אצל בית שמאי; ובמרכז המעשה עומד הסמל של המספר "שלוש". הירושלמי משתמש שם בסמל הזה, כדי לרמז שמדובר במחלוקת ביחס להתחברות לעולם המעשה; שהמספר "שלוש" מייצג אותה.

הכרת הסמלים הללו מקילה עלינו את הכניסה הראשונית לתוך נבכי המעשה במסע הלוויה של רַבִּי. הסמלים הבסיסיים האלו מגלים, שאנשי צִפּוֹרִי הבינו שרַבִּי הכריע כהשקפת עולמם - שדגלה בחיבור לעולם המעשה. אולם היו מי שלא הסכימו עם ההכרעה הזו, והם פרשו הכרעה כזו של רַבִּי - כ"מיתה" של רַבִּי. מאידך, אנשי צִפּוֹרִי טענו לעומתם, שמי שמפרש את הכרעתו של רַבִּי כ"מיתה" - הוא עצמו "הרוג"; מפני שהוא מתנגד לרצונו של הקב"ה.

הספדו של רַבִּי מייצג את השיטה שסבורה שהאמת מצויה בשיטת אנשי ה"שמונה עשרה" – האנשים שמתחברים לעמל התורה והתפילה; ולא בשיטת אנשי צִפּוֹרִי שמתחברים לעולם המעשה. המעשה מרמז, שהכרעת רַבִּי כאנשי צִפּוֹרִי - שקולה כ"מיתה" שלו, וצריך להספיד על כך.

המסע מצִפּוֹרִי לבֵית שְׁעָרִים
הירושלמי מצטט במעשה - הלכה מתוך חוקי העבודה שבין בעלי הבתים לבין הפועלים.
בבראשית רבה (פרשה עב, ד) נאמר, שבעל הבית צריך להפחית משעות העבודה של הפועלים בערב שבת, והוא חייב לשחרר אותם זמן קצר לפני כניסת השבת - "עד שיהא כל אחד ואחד ממלא לו חבית של מים וצולה לו דג מבעוד יום משום כבוד שבת ומדליק נר". הירושלמי מספר את סיפור מסע ההלוויה של רַבִּי בארמית; אולם כאשר הוא מגיע לדין הזה הוא מצטט אותו בעברית – כדי להפנות את תשומת לבנו, שהוא עובר להתייחס כעת להלכה מתוך חוקי העבודה של הפועלים.

הירושלמי מרמז לנו ש"מסע הלוויה" מקביל למסע אחר. בתוספתא מסופר על מסע של פועלים מצִפּוֹרִי לבֵית שְׁעָרִים, כשבמרכז המעשה ההוא עומדת "הלוויה" של "היתר-הירק".

מסע היֶרֶק מצִפּוֹרִי לבֵית שְׁעָרִים
התוספתא (שביעית ד, יג-יד) דנה בהיתר ספיחי הירק שיצאו לשנה השמינית:
" בצלים ... שיצאו משביעית למוצאי שביעית [אם עשו כיוצא בהן] מותרין ואם לאו אסורין. אמר ר' יוסה מעשה שזרעו כרם גדול בצלים בצִפּוֹרִי , למוצאי שביעית זרעוהו שְׂעוֹרִין . והיו פועלין יורדין ומנכשין בתוכו ומביאין יֶרֶק בתוך קופותיהן, ובא מעשה לפני ר' יוחנן בן נורי ואמר: אם עשו כיוצא בהן מותרין ואם לאו אסור. אוכלין על הַיָּרָק מן האפיל על הבכיר... "

התוספתא מביאה בתחילה דין כללי שבצלים שגדלו בשנה השביעית אסורים גם במוצאי השביעית, והם יהיו מותרים - רק "אם עשו כיוצא בהן". כלומר, צריך להמתין שהבצל שיזרע במוצאי השמיטה - יבכיר (ימהר ויבשיל), ורק אז יותרו גם הבצלים שנזרעו בשנת השמיטה.

לאחר מכן התוספתא מביאה מעשה. רבי יוסי מספר, שבעלי הבתים בצִפּוֹרִי זרעו בצלים בשנת השמיטה, ובמוצאי השביעית הם זרעו שְׂעוֹרִים. לאחר מכן, הם הזמינו פועלים כדי לנכש; ומסופר שהפועלים היו מביאים יֶרֶק בתוך קופותיהם אל בתיהם. רבי יוסי אינו מספר מהו אותו יֶרֶק, אך המציאות שרבי יוסי מתאר מתבארת מתוך העיון בתוספתא בבא קמא (יא, יח): " מנכשי זרעים בזמן שבעל הבית מקפיד עליהן אסורין משום גזל, אין בעל הבית מקפיד עליהן מותרין משום גזל".
כאשר זורעים ירקות או תבואה, פעמים שנובטים זרעים רבים מדי והם מכחישים זה את זה; ואז מדללים אותם ועוקרים את הנבטים הקטנים מבין הנבטים הגדולים. כאשר בעל הבית מזמין פועלים כדי שיעקרו את הנבטים הקטנים, והוא אינו מתכונן להשתמש בנבטים הללו; - מותר לפועלים לקחת אותם לבתיהם. התוספתא במסכת שביעית מספרת שאנשי צִפּוֹרִי לא הקפידו על הצמחים הקטנים שנעקרו מהקרקע; והפועלים נטלו את צמחי הבצל הצעירים ואת צמחי השְׂעוֹרִים הצעירים - שכלולים יחדיו בשם יֶרֶק - לבתיהם.

מהתוספתא משמע שהבצלים נזרעו בצפורי בשנת השמיטה עצמה. במאמר"החברים והיתר המכירה".הובא הירושלמי במסכת שביעית (בסוף פרק ט') שמבאר את שיטת החשודים על השמיטה, ולפיה שמירת השמיטה לאחר החורבן היא מתקנת רבן גמליאל וחבריו, ולשיטתם היא מידת חסידות בלבד. חלק מן החשודים התייחסו לאיסור השביעית ביתר חומרה – כאל איסור מדברי חכמים; והם היו מוכרים את שדותיהם לגויים למשך שנת השמיטה, כדי שיוכלו לעבוד בשדות שנמכרו בתור שכירים של הגויים.
אנשי צִפּוֹרִי היו סבורים שמותר להם לזרוע את הבצלים בשנת השמיטה; מפני אחת מהסיבות הללו. ויתכן גם, שאנשי צִפּוֹרִי החשיבו את עצמם כחוכרים את הקרקעות שלהם מן השלטון הרומי, והם היו סבורים שבאופן כזה אין גם צורך למכור את הקרקע לנוכרי כדי להתיר לעבוד בה בשמיטה.

הפועלים שהיו מבֵית שְׁעָרִים – עירו של רבי יוחנן בן נורי 4 – לא הסכימו עם שיטת אנשי צִפּוֹרִי. הם היו מקפידים על שמירת השמיטה; והם היו מתייחסים אל הבצל שאנשי צִפּוֹרִי זרעו בשביעית כאל ספיחי שביעית. אולם למרות זאת הם היו סבורים שנבטי הבצל הצעירים מותרים מייד במוצאי השביעית. הם שמעו מרבם שהכלל - שהבצלים מותרים רק "אם עשו כיוצא בהן" נאמר רק ביחס לבצלים גדולים; ולא ביחס לבצלים הקטנים שקרואים בשם יֶרֶק. אך כשהמעשה הגיע לפני רבם ר' יוחנן בן נורי, הוא אסר גם את הבצלים הקטנים הללו, ואמר שגם הם כלולים בדין - "אם עשו כיוצא בהן מותרין ואם לאו אסור".

הסיפור המרכזי של רבי יוסי הוא על מסע של היֶרֶק מצִפּוֹרִי לבֵית שְׁעָרִים. אך רבי יוסי מוסיף לספור הזה פרטים נוספים, שלכאורה הם מיותרים.

הפרטים הנוספים בספור מסע היֶרֶק
רבי יוסי מספר שנטעו את הבצלים ואת השְׂעוֹרִים בכרם גדול . רבי יוסי היה צריך להאריך ולבאר שמדובר בכרם גדול , כדי להסביר מדוע היֶרֶק הזה לא היה אסור מדין כלאי-הכרם. במשנה (כלאים ה, ה) מבואר ש"הַנּוֹטֵעַ יֶרֶק בַּכֶּרֶם אוֹ מְקַיֵּם, הֲרֵי זֶה מְקַדֵּשׁ (אוסר)". אולם בכרם גדול יש אפשרות שימצא בתוכו שטח גדול ריק מגפנים חיות, שמותר לזרוע בו. וכפי שמבואר במשנה (כלאים, ד, א) - "כֶּרֶם שֶׁחָרַב מֵאֶמְצָעוֹ..., הָיוּ שָׁם שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה, נוֹתְנִין לָהּ עֲבוֹדָתָהּ וְזוֹרֵעַ אֶת הַמּוֹתָר". ואכן בחלק מהגרסות בתוספתא נאמר "שזרעו כרם גריד ". "כרם גריד " הוא כרם ש יבש 5 . והגירסה הזו מסבירה שהיֶרֶק נזרע בחלק הכרם שיבש – ולכן הוא לא נאסר באיסור כלאי הכרם.

חז"ל לימדונו (פסחים דף ג, ב) "לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה". רבי יוסי היה יכול לספר שזרעו בצלים בשביעית, ושהפועלים הביאו צמחי בצל צעירים לבֵית שְׁעָרִים ורבי יוחנן בן נורי אסר אותם. מדוע רבי יוסי מספר שהבצלים נזרעו בכרם ?! ומדוע הוא צריך לספר שזרעו שם גם שְׂעוֹרִים במוצאי השביעית? נבטי השְׂעוֹרִים הללו מותרים שהרי הם אינם ספיחי שביעית; מדוע רבי יוסי צריך לספר זאת?!

הפועלים שהתחלף להם בין יֶרֶק ליֶרֶק
רבי יוסי מספר את הפרטים הנוספים הללו, כדי להסביר מדוע הפועלים טעו והיו סבורים שנטעי הבצל הצעירים היו מותרים מיד במוצאי השביעית.
הפועלים שמעו מרבם רבי יוחנן בן נורי שני דינים, דין אחד לאיסור ודין אחד להיתר. הם שמעו את הדין לאיסור שמובא בתחילת התוספתא " בצלים... - אם עשו כיוצא בהן מותרין ואם לאו אסורין "; והם שמעו דין להיתר " הירק מותר מייד ". הדין הזה לא מוזכר במפורש בתוספתא אולם הוא משתמע מתוך מעשי הפועלים; והוא מסביר מדוע הם טעו והביאו את היֶרֶק לבתיהם.

הפועלים טעו מפני שהגדרת ה"ירק" אינה קבועה בתנ"ך ובדברי חז"ל.
פעמים שהשם "ירק" בא להגדיר מין מסוים, והוא מתייחס למיני הצמחים שאינם אילנות 6 , כמו (במדבר כב, ד): "... כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה".
פעמים שהשם "ירק" מתייחס לעלים הירוקים, כמו (שמות י, טו): "... וְלֹא נוֹתַר כָּל יֶרֶק בָּעֵץ וּבְעֵשֶׂב הַשָּׂדֶה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם".
פעמים שהשם "ירק" מתייחס דווקא למיני צמחים שרגילים לגדלם בערוגות הגינה 7 והוא מאופיין באמצעות הניקוד יָרָק, כמו (מלכים א כא, ב): "וַיְדַבֵּר אַחְאָב אֶל נָבוֹת לֵאמֹר תְּנָה לִּי אֶת כַּרְמְךָ וִיהִי לִי לְגַן יָרָק...".
ופעמים שהשם "ירק" מתייחס לשלב הראשוני בגידול של כל מיני הצמחים, כמו (ישעיהו טו, ו): "כָּלָה דֶשֶׁא יֶרֶק לֹא הָיָה".

הפועלים טעו וסברו שרבי יוחנן בן נורי שהתיר את היֶרֶק - מייד, התכוון לשלב הראשוני בגידול של כל מיני הצמחים. רבי יוסי מוסיף למעשה את הפרטים הנוספים - שהיֶרֶק של הפועלים היה מורכב מנבטים צעירים של בצלים ושל שְׂעוֹרִים , ושהם נזרעו בקרחות של הכרם - כדי להסביר מדוע הפועלים טעו. הפועלים היו סבורים שנבטי הבצל הצעירים שמוגדרים כיֶרֶק בהלכות כלאי הכרם 8 , מוגדרים כיֶרֶק גם בהיתר של רבי יוחנן בן נורי.

אולם כשהפועלים באו לבית שערים אל רבי יוחנן בן נורי הוא אסר את נבטי הבצל – והוא אמר שיש להתייחס אליהם כאל ספיחי שביעית. רבי יוחנן בן נורי הודיע לפועלים שכאשר הוא התיר את היֶרֶק - מייד, הוא התכוון רק לצמחים שגודלו מלכתחילה ליֶרֶק.
כלומר, אם גידלו את הצמח לשם חלק חשוב שמתפתח בו, כגון הזרע; הצמח גודל ל"זרע"; ובירקות הגינה שאין אוכלים בהן את הזרע אלא חלקים חשובים אחרים שנקראים "פירות" הצמחים גודלן ל"פירות"; ואם גידלו את הצמח מלכתחילה כדי לאכול את העלים שלו - הצמח גודל ליֶרֶק 9 . רק הצמחים שנזרעו ליֶרֶק – מותרים מייד במוצאי השביעית, ואפילו שנזרעו באיסור.

רבי יוחנן בן נורי הסביר לפועלים, שאם בעלי הבתים שבצִפּוֹרִי היו זורעים את הבצלים מלכתחילה כדי לאכול את העלים שלהם (ליֶרֶק), הם היו מותרים מייד במוצאי השביעית. אך בצִפּוֹרִי זרעו את הבצלים לצורך ה"פירות" 10 שלהם (פקעות הבצלים), שהרי הם הזמינו את הפועלים לדלל אותם. לפיכך, למרות שנבטי הבצל נעקרו לפני שהפירות שלהם (פקעות הבצל) התפתחו - הם אסורים. 11

רבי מנא המספר על ההלוויה הפלאית של רַבִּי
רבי מנא הוא בעל הספור על מסע הלוויה הפלאי של רַבִּי מצִפּוֹרִי לבית שְׁעָרִים; ובירושלמי הוא ידוע כחולק על רַבִּי בעניין היתרי הירק. בירושלמי במסכת שביעית (פ"ו ה"ד) מובאת ברייתא על היתרים שונים של רַבִּי בדיני ירק. לאחר מכן מובא מעשה שמגלה שרבי מנא חלק על רַבִּי ביחס לאחד מהם 12 . אף כאן, המעשה שרבי מנא מספר על ההלוויה של רַבִּי - נועד לחלוק רַבִּי.

בירושלמי שם מובאת מסורת אנשי צפורי, שרַבִּי נכנע להם והתיר במוצאי השביעית - את כל סוגי הירק כולל ה'קַפְלוּטָא' (=חָצִיר=כָּרָתֵי=כרישא) שהוא "פרי אדמה". רבי מנא בא לחלוק על המסורת של אנשי צפורי. רבי מנא מספר על מסע לוויה סמלי, והוא מרמז, שהטעות ביחס ל"היתר הירק" אינה טעות הלכתית רגילה. "היתר הירק" של רבי יוחנן בן נורי מבֵית שְׁעָרִים, ו"היתר הירק" של אנשי צִפּוֹרִי מייצגים השקפות עולם שונות. לפי השקפת העולם של בֵית שְׁעָרִים, מי שמצדד ב"היתר הירק" של אנשי צִפּוֹרִי הוא שקול כ"מת", ולפיכך רַבִּי נחשב ל"מת". ומאידך אנשי צִפּוֹרִי סבורים, שמי שחולק על "היתר הירק" שלהם - הוא זה ששקול כ"מת".

הרמב"ם קיבל את דעתו של רבי מנא, וכן משתקף מפסיקתו שתובא במאמר הבא.




^ 1."וצולה לו דג" נוסף בתיאור המעשה בקהלת רבה (פרשה ז, יא; פרשה ט, י)
^ 2."אין מזכירין מעשה ניסים" (ירושלמי שקלים פ"ו, ה"ג)
^ 3.הצטוטים מאברהם יערי מסעות ארץ ישראל:
מסעות ר' בנימין מטודלה בשנת ד' תתק"ל (עמוד 44): "צפורי, ושם קברו של רבנו הקדוש".
מסעות ר' פתחיה מרגנשבורג (ר' פתחיה היה אחיו של ר' יצחק הלבן מפראג מבעלי התוספות, ותלמידו של רבנו תם) בשנת ד' תתק"מ (עמוד51): "ובצפורי רבנו הקדוש קבור שם, וריח טוב יוצא מקברו, וכשרחוקים מיל מקברו מריחים הריח הטוב היוצא מקברו."
מסעות תלמיד הרמב"ן (בשנת ה' ס' בערך) (עמוד 84): "מעכו לצפורי כשבע פרסאות שם קבורת רבנו הקדוש."
וכן מובא בספר גם בתיאורי המטיילים בדורות שאחריהם.
^ 4."... אצל ר' יוחנן בן נורי לבית שערים " (תוספתא סוכה ב, ב)
^ 5."יבשה - נעשה גריד כהלכתה" (רש"י בראשית ח, יד)
^ 6.בתוספתא (כלאים ג, טו) נאמר "זה הכלל כל המוציא עליו מעיקרו הרי זה ירק וכל שאין מוציא עליו מעיקרו הרי זה אילן"; וכוונת התוספתא להגדיר בשם ירק את כל הצמחים שאינם נחשבים לאילנות".
^ 7.כמבואר ברמב"ם בהלכות כלאים (א, ט); וכפי שמתבאר בהמשך דבריו בהלכות כלאים (ה, א-ב), שהוא פותח ב"שני מיני ירקות " ועובר לדבר על "שני מיני ירק ".
^ 8.הגדרת ה"ירק" כשלב הראשוני בגידול של כל מיני הצמחים – מופיעה במשניות בהלכות כלאי הכרם. במשנה במסכת כלאים (ה, ה) נאמר: " הנוטע ירק בכרם". אולם כאשר הרמב"ם מביא דין זה הוא כותב (הלכות כלאים ו, א): " הזורע ירק או תבואה בכרם". הרמב"ם מבאר עבורנו את פשטות לשון המשנה, והוא מגלה שה"ירק" שהוזכר במשנה הזו כולל בתוכו גם את התבואה; מפני שה"ירק" הוא גם שם כולל לכל הגידולים בשלב הראשוני שלהם. וכפי שהרמב"ם מקדים בתחילת הלכות כלאיים (א, ח): "... כשיזרעו כל מיני זרעונים אלו ויצמחו נקרא הצמח כולו כל זמן שלא ניכר הזרע דשא - ונקרא ירק ".
^ 9.כמבואר במשנה (מעשרות, ד, ה) "כֻּסְבָּר שֶׁזְּרָעָהּ לְזֶרַע - יְרָקָהּ פָּטוּר. זְרָעָהּ לְיָרָק - מִתְעַשֶּׂרֶת זֶרַע וְיָרָק." וביאר שם הרמב"ם בפירוש המשנה, שה"ירק" הוא העלים של הצמח.
^ 10.כמבואר ברמב"ם בהלכות כלאים (א, ח): "... והשלישי מהן הוא הנקרא זרעוני גינה, והן שאר זרעונין שאינן ראויין למאכל אדם, והפרי של אותו הזרע מאכל אדם , כגון זרע הבצלים והשומין וזרע החציר והקצח וזרע לפת וכיוצא בהן...".
^ 11.שיטתו המיוחדת של רבי יוחנן בן נורי ב"היתר הירק" נפסקה ברמב"ם. וכפי שיתבאר במאמר הבא.
^ 12.במאמר"רבי יהודה הנשיא והירק בערי הספר". התבאר ששורש מחלקתם היה האם ההקלה באיסורים תעזור ליישוב ארץ ישראל או להיפך.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il