שבת הראי"ה פרשת בראשית | רבנים שונים | בית המדרש

מדורים
שבת הראי"ה

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

אסתר בת רחל

9 דק' קריאה

שבת הראי"ה
פנינים מתורתו של הצדיק והחסיד, מרא דארעא דישראל, שר התורה ורועה ישראל רבי אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל

אורות הפרשה

וַיִּיצֶר ד' אֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם [ב, ז].

"כל הנאמר לגדלותו של האדם, וכל מה שנאמר לקטנותו, הרי הוא אמת. "זכה – קדם למעשה בראשית. לא זכה – יתוש קדמו" [סנהדרין לח.]. על כן צריך הוא להשתמש תמיד באלה ההשקפות השונות לטובתו. וגם הכוח הציורי צריך להיות חמוש בחילופי השקפות הללו: לגבי המוסר האלוקי העליון, לענין הערת רוחו לאידיאלים גבוהים ונישאים, ישאב מכוחה של השקפת עולמים על דבר גדלו, איך הוא מרכז כל יצורי קדם וכל מעשה בראשית בו כלולים, ובעילויו הכל מתעלה, ובשפלותו הכל נשפל. ולגבי חריצות מעשה, ופעלים תרבותיים כלליים או פרטיים מחיי החול, "לך אל נמלה עצל, ראה דרכיה וחכם", ישתמש בהשקפת 'יתוש קדמך'" [מרן הראי"ה, 'שמונה קבצים' קובץ ב' פסקה רפא].

וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל [ג, ו].

"כשהשכל מאיר במלא אורו, אז אין צורך לשום הדרכה מיוחדת של חוקים ומשפטים. הטוב הגמור במעשה נמשך הוא אחרי המאור השכלי, וכל מכשולות החיים מתיישרים מעצמם. החוקים והמשפטים מתקיימים לא בתור חוקים ומשפטים מצווים, כ"א בתור תנועות טבעיות, לנושאים שהארת השכל חזקה עליהם. הטוב והרע, וכל ערכיהם, חילוקיהם, והעמל הגדול שיש בכיוון הדרך הממוצע, שלא יוסיף ולא יגרע, כל אלה באו אחר שגרע השכל את אורו, וההרגשה, ההתפעלות והשיקוע של החושים לקחו את מקומו, אחרי חטא הקדמוני, של האכילה מפרי עץ הדעת טוב ורע".
[שם, קובץ א' פסקה עד].

אֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים [ג, טז].

"גזרה החוכמה העליונה שתהיה לידת הבנים בעצב, בחבלי לידה יסורין נוראים וסכנות גדולות, כדי לרומם על ידי קושי ההשגה של קנין הילד את האהבה הטבעית בלב האם במעלה יותר עליונה האפשרית, באופן שתהיה ראויה לסבול עליה את כל טורח הטיפול של גידול העולל המוטל על האם, מה שרגש האהבה הטבעית והמוסרית לבדו לא היה מתעורר מבלעדי החבלים המעוררים אותם. כן הדבר באומה הישראלית, הצרות הרבות שהשתרגו על ראש ישראל, "רבת צררוני מנעורי יאמר נא ישראל", הצרות שעברו עלינו ושסבלנו בשביל קיום התוה"ק בשביל כללות האמונה, ובשביל מעמד עם ישראל בכלל, הן גורמות לעורר את האהבה בלב הבנים לדור אחרון ביתר שאת. ליקרת המציאות של הקדושה הנפלאה והערך הגדול של תוה"ק וקדושתן של ישראל, מצטרפת החיבה המתעוררת בלב הדורות בשומם על לב את קושי ההשגה, והמחיר הגדול שנתנה כנסת ישראל בעד קיומה וקיום תורתה, וזה בעצמו מוסיף אומץ ורגש אמונים".
[מרן הראי"ה, 'עין אי"ה' עמ"ס שבת ח"א עמ' 38].

פרק ג': תורת ארץ ישראל
הגר"א: "עיקר התורה הוא בארץ ישראל"
חז"ל הרחיבו לבאר את שבחה של תורת ארץ ישראל, והפליגו רבות במעלתה על פני התורה הנלמדת בחוצה לארץ. כדי לתאר זאת הם השתמשו בביטויים שונים, אשר לכולם משמעות אחת: "אין תורה כתורת א"י" [בראשית רבה טז ד]; "מלכה ושריה בגויים אין תורה" [איכה ב, ט] – "מכאן שהתורה בארץ ישראל" [ספרי דברים ז לב]; "עשרה חלקים של תורה ירדו לעולם, תשעה נטלה ארץ ישראל, ואחד נטל כל העולם כולו" [אסתר רבה א יח].
עניין זה של יתרון תורת א"י אינו רק עניין רוחני ומופשט, אלא הוא גם נ"מ להלכה [עיין למשל תוס' חולין יח: (ד"ה כיון) דלענין איסור והיתר בני א"י עדיפי, דחכימי טפי, ובתוס' בסנהדרין ה. (ד"ה דהכא) דהוא מטעם דאוירא דא"י מחכים וב'העמק דבר' להנצי"ב (שמות לד, א) מבואר דקדושת ארץ ישראל מועיל לכוון ההלכה].
וכך כותב רבינו הגר"א ב'אדרת אליהו' [דברים א, ו]: "גילוי של תורה הוא בארץ, כמ"ש אוירא דארץ ישראל מחכים". ובפירושו ל'שיר השירים' [א, ד] כותב הגר"א: "כי עיקר התורה הוא בארץ ישראל".
מרן הראי"ה הרחיב רבות בביאור עניינה של תורת ארץ ישראל, ופרק שלם מוקדש לכך בספרו 'אורות התורה' [פרק י"ג], ובו מעמיק הרב בהסברת ההבדל בין תורת א"י לתורת חו"ל, ובין היתר כותב כך:
"כל מה שהוא שגור ביחש של תורת חוץ לארץ במובן הפרטי, עולה הוא בערך תורת ארץ ישראל למובן כללי. תורת חוץ לארץ עוסקת בתקון הנפש הפרטית, בדאגתה לחומריותה ורוחניותה, לזיכוכה והתעלותה בחיי שעה וחיי עולם, אבל רק בתור נפש פרטית. לא כן תורת ארץ ישראל – היא דואגת תמיד בעד הכלל, בעד כללות נשמת האומה כולה. הפרטים הינם מתכנסים בקרבה בכללה, הם מתעלים בעילויה, מתעטרים בעטרתה [...]" [פסקה ג' עיי"ש].

"על הגאולה – זה תלמוד ארץ ישראל"
כך גם מדגיש הראי"ה את הצורך המיוחד בתורת ארץ ישראל בדור שלנו:
"בכל דור היינו צריכים לחבב הרבה תורת ארץ ישראל, וביותר אנו צריכים לזה בדורנו, דור הנבילה והתחיה, בן הזמן של האפלה והאורה, היאוש והגבורה. בשבילו אנו צריכים סם חיים דוקא מתורת ארץ ישראל" [שם, פסקה ב', עיי"ש].
מעלה נוספת יש לתורה הנלמדת בדורנו, דור עקבתא דמשיחא, יותר מאשר התורה שלמדנו בגולה. וכך אומרים חז"ל משפט חריף: [קהלת רבה יא, ח]: "התורה שלנו הבל היא בפני תורתו של משיח". וכהסברו של הגרי"מ חרל"פ זצ"ל:
"התורה שנלמדת בעת שמתחיל אור השחר של הגאולה להתנוצץ, היא באין ערוך גדולה וגבוהה מן התורה שנלמדת בעת ששעבוד מלכויות עליו [...] מעלת התורה מצד נפלאות עצמיותה היא מתגלית דוקא בזמן שכבר נראו נצני הגאולה ועת דודים הגיע [...] כאמרם בקהלת רבה [יא, ח]: התורה שלנו הבל היא לתורתו של משיח. וח"ו להעלות על הדעת כי תתגלה תורה חדשה חלילה, אלא שאותה התורה תתגלה בבחינת הגאולה שלה. והתבונה שלנו בהתורה בגלות היא כמר מדלי לעומת הבנתה בגאולתה. ועיין בשו"ת 'חתם סופר' [יו"ד סי' רל"ג. וראה הסברו העמוק של הראי"ה על דברים אלו, ב'הסכמות הראי"ה' עמ' 25] שכותב: "ואולי לכשיגיעו הדברים לארץ נכונה (– ארץ ישראל) יתעלו ויתקדשו פי שנים בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה ועל דרך זה נתעלה תלמוד בבלי על הירושלמי".
הוא מה שנאמר ביהושע כשהכניס את ישראל לארץ: "ויהי בהיות יהושע ביריחו וישא עיניו וירא והנה איש עומד לנגדו וחרבו שלופה בידו וגו' ויאמר לא כי אני שר צבא ד' עתה באתי" [יהושע ה, יג – יד]. ודרשו חז"ל על עתה באתי, מיד וילן יהושע בלילה ההוא, שלן בעומקה של הלכה. כי גם יהושע, שלא מש מתוך אהלו של משה [שמות לג, יא], וקיבל ממנו כל התורה, גם הוא היה צריך לחזור עליה כשנכנס לארץ, ששם אותה התורה שלמדוה בחוץ לארץ תתנשא לכל לראש בגבהותה העליונה של הארץ. וכך אומרים חז"ל: "'על הגאולה' – זה תלמוד ארץ ישראל" [מדרש רות]. וזו מדרגתו של יהושע המכניס לארץ החוזר על כל התורה כולה בכניסתו לארץ ולגלות אותה בתור הגאולה שבה", עכ"ל.
נעיר בדרך אגב, כי לרבינו הגר"א ולמרן הראי"ה היה עניין מיוחד בדמותו של יהושע, כחלק מהשקפתם ופעולתם לקירוב הגאולה [עיין 'ברכת מרום' לגרי"מ חרל"פ עמ' נא], ועל כך נרחיב בעתיד בעז"ה.

תלמוד בבלי ותלמוד ירושלמי
בפרק האחרון של הספר 'אורות התורה' – 'תורת חו"ל ותורת א"י' – מסביר הראי"ה שהאחדות הפנימית של כל מקצועות התורה, מושגת היא רק באוירא דארץ ישראל: "הגבולים וקירות הברזל שבין ענין לענין, בין מקצוע למקצוע, ילכו ויקטנו. העולם הרוחני כולו, יהיה מוסקר באוויר חיי נשמות של ארץ חיים, בסקירה אחת. [...] כל אלה (המקצועות) שבחוץ לארץ היו נידונים כרחוקים זה מזה, כסותרים זה את זה, עומדים עתה להיות מאוגדים בחוברת של קשר ואגודת אמת" [פרק יג פסקה ה].
בראשה של אחדות זאת, העמיד הרב את איחוד הלימוד של הבבלי והירושלמי: "אנחנו יכולים להמשיך טל אורות של אויר ארץ חמדה [...] עד שילך עמנו אור (התלמוד) הבבלי להתאחד עם התלמוד הירושלמי, ויחדיו יאירו באור שבעתיים ['אגרות הראי"ה' ח"א עמ' קיב]. דברים אלו נרמזו לראי"ה מתוך דברי הגר"א, כפי שמציין הרצי"ה קוק ב'מלואים להערות' [שם עמ' שפג] "עי' בהגר"א תקוני זוהר תיקון כ"א ד"ה דאיהי ריב ד'".

הגר"י הוטנר: "תורת הראי"ה היא תורת ארץ ישראל!"
אחד מגדולי ישראל בדור הקודם, היה הגאון רבי יצחק הוטנר זצ"ל. הגר"י כתב דברים עמוקים ונפלאים בהשקפה ובאמונה, והם נלמדים בבתי המדרשות לרוב. כידוע, הגר"י הוטנר היה תלמיד של הראי"ה, והעריץ אותו ביותר ["הנני מכיר את עצמי בתור תלמידו של הרב" – 'אגרות לראי"ה' עמ' תקפה]. וכך כותב באחד ממכתביו לרצי"ה קוק, בנו של הראי"ה:
"ואני בעצמי כמעט תמיד רוחשים ולוחשים בי הרהורי געגועים וכיסופים קלים על "ארץ ישראל", אולם לעיתים תכופות יש אשר יתלכדו כולם לשטף אחד ועברוני ושטפוני על כל קרבי ועל כל הוויתי. ולאמיתו של דבר רק אחרי צאתי את הארץ נתחוור לי המושג "ארץ ישראל" לכל מלא היקפו... וכמדומה לי עכשיו שאם אזכה לעלות ולהאחז בה שוב, אדע כבר לנשום באוירה המחכים לגמרי בדרגא אחרת.
ומעין הרגשת סבי דבי אתונה בהריחם בניכר את ריח עפר ארצם ותחי רוחם, הנני מוצא עכשיו בעיוני בספריו של הרב שליט"א (הראי"ה). יש לי הרושם כאילו נתקפל בהם, בעמודיהם, בטוריהם, הרבה הרבה מאוירא דארעא דישראל, ובכל פעם מדי עייני בהם עולה באפי ריחה של ארץ חמדה, וכל כגון דא כולי עלמא מודו דריחא מילתא היא. ברי לי עכשיו שעל ידי מי שלא טעם מטעמה של ישיבת ארץ ישראל לא ניתנו ספרים כאלו להכתב. אותה התפיסה האורגנית את אחדותה הכללית של כנסת ישראל לכל דורותיה ולכל שדרותיה ובכל הופעותיה... וכל אותם סגנוני הציורים ודרכי ההסברה שבהם היא באה לכלל ביטוי בספרים הנ"ל (של הראי"ה) – אי אפשר להם שיוולדו כי אם על הרי יהודה וירושלים. ומכיוון שעמדתי על המומנט המכריע של "ארץ ישראל" החי בכל עורקי מחשבותיהם והשקפותיהם – נכנסו אצלי בהחלט לכלל "תורת ארץ ישראל".
ובאמת בימים אלה נפגשתי פה עם אדם חשוב אחד, יודע דבר ומבין מדע בהלכות דעות אשר בתורה, ודברתי אתו קצת ברוחן של ההשקפות הנ"ל, וכשהלז הביע לי את התנגדותו ואת השגותיו עליהן עניתי לו קצר ומפורש: עלה לארץ ישראל ואחר נדבר" ['אגרות לראי"ה' עמ' תקסז עיי"ש].
דברים רבים אפשר ללמוד מאגרת מיוחדת זו, אך אנו נשים לב למה שכותב הגר"י בסוף האגרת: "וכשהלז הביע לי את התנגדותו ואת השגותיו עליהן עניתי לו קצר ומפרש: עלה לארץ ישראל ואחר נדבר". יש כאן אמירה ישירה ונוקבת, ביחס לגדולי ישראל שלא הבינו את דרכו של הראי"ה, ומתוך כך השיגו עליו. הגר"י הוטנר לא נכנס לוויכוח עם אותו גדול, אלא מסביר לו את הרמה הגבוהה ממנה מגיעים דבריו של הראי"ה, שלא כל אדם יכול וזוכה להגיע אליה, והיא: תורת ארץ ישראל. אין פה מחלוקת על מקורות נקודתיים בתורה או איזה ויכוח על המציאות, אלא רמה גבוהה ועמוקה יותר של תורה, שממנה צומחת ועולה תורת הראי"ה זיע"א [ועיין פסחים לד: "משום דיתבי בארעא דחשוכא אמרי שמעתתא דחשוכא"].
וכך אמר בהזדמנות אחת הגר"י הוטנר: "הרב היה גדול בתורה, ביראה, ובחסידות, מכל אלה אשר חלקו עליו" [מובא ב'ליקוטי הראי"ה' ח"ב עמ' 19].
ומסופר על ה'סבא מסלבודקא', הגה"צ רבי נתן צבי פינקל זצ"ל (שהגר"י הוטנר זכה לשמש אף אותו), כי בעקבות עלייתו לארץ ישראל, שינה את צורת החינוך והעבודה המוסרית בה הרגיל את תלמידיו, ונימק זאת משום שבארץ ישראל אופי העבודה המוסרית הוא יותר נעים ומתאים לטבעיות הנפש ['תנועת המוסר' ח"ג עמ' צה, עיי"ש באורך]. כידוע וכמפורסם, ה'סבא מסלבודקא' העריץ מאוד את הראי"ה [וכבר סיפרנו על כך רבות בעבר], ובמיוחד העריך את דרכו המוסרית הנשגבת, ובהזדמנות אחת אמר על הראי"ה: "הוא, הרב קוק, אמנם לא יצא מבית מדרשה של תנועת המוסר, אבל הוא הצורה והמהות של המוסר" ['שיחות הראי"ה' עמ' קצט עיי"ש]. כך גם הוא פונה אליו במכתביו: "המפורסם בקצווי הארץ בגאון תורתו, חכמתו וצדקתו, ובנועם מידותיו העמוקות והנשגבות באור תורה, אוהב עם ישראל במסירות נפש" ['אגרות לראי"ה' אגרת רב].

"הראי"ה היה איש הגר"א!"
מתוך שימושו ולימודו אצל מרן הראי"ה, עמד הגר"י הוטנר על השורשים מהם ינק הראי"ה את תורתו ודרכו, וכך אמר פעם על הראי"ה: "הרב היה איש הגר"א!". כמו כן ידוע, כי כאשר היה הגר"י הוטנר אומר: "כך מקובלנו מבית מדרשו של הגר"א", הייתה כוונתו שקיבל כך מרבו הראי"ה, שהיה כאמור 'איש הגר"א' ['שיחות הראי"ה' עמ' רא].
וכך כותב גם הסופר ר' אליעזר מאיר ליפשיץ ז"ל:
"רבו המובהק של מרן הראי"ה היה אף הגר"א מוילנא, ואע"פ שלא יצק מים על ידיו ממש, שלשלת של תורה שלא פסקה חיברה אותו אליו, והעמיק בכל צפונות רוחו ותווי יצירתו, כאילו קיבל תורה מפיו בחיים, ונעשה לו לתלמיד מובהק" [כתבים, ח"ב, עמ' רל].
בשבוע הבא נמשיך לעסוק בהשפעת תורת הגר"א על מרן הראי"ה.

אורות הראי"ה
הראי"ה ותורת הגר"א מוילנא (ג)

ותורה יבקשו מפיהו
הוד כבוד גאון ישראל והדרו מופת הדור ופארו, אור הנעלם, צדיק יסוד העולם, מרן אדמו"ר אברהם יצחק הכהן קוק שליט"א.
בחיל ורעדה הנני גש היום לדרוש בשלום אדמו"ר שליט"א. מה אומר ומה אדבר, מיני אז נעלם אורו מאיתנו, והוד תפארתו נסע למרחוק בחו"ל, כל העולם כולו נכסה בערפל, ואני אנה אני בא, איה המה השעשועים הקדושים שזכיתי להשתעשע באמרות קדשו, וקווה קיוותי מאז שיפקדני לפעמים בדברי זהרורית גאון קדושתו, להחיות לב נשבר ונדכה. כי אנוכי לא ידעתי כתובתו. אבל נוסף על כל התלאות גם האור הזה נעלם ממני.
אנא אדמו"ר יחונני נא פעם כפעם במכתב ידי קודשו, ולשמחני בטללי אורותיו, אשר גם בעודו בחו"ל השפע קודש שלו הולך ומתגבר ואור ד' מתנוצץ עליו כפליים לתושיה, ומאיתו לא נעלם דבר.
הנני להעתיק פה אחד מהרשמים שרשמתי אצלי אז בתחילת ימי הסערות: "הצדיק הנשגב גאון הדעת והתבונה כשבא לארץ ישראל, כל העולם כולו משיג צורה אחרת וביחוד ארץ ישראל. כל ההרגשות החשוכות הולכים ונמחקים, ואילו המחשבות הנשגבות ממלאים מקומם ביתר שאת ויתר עוז. רבים רבים מתעלים לרגל בואו של הצדיק הזה, ונהירין שבילי דרקיע ושבילי דתלמודא וכולי תלמודא נגלה ונסתר מתחילים להיות מאירים בלבב כל יחיד ויחיד אשר אך חפץ להקשיב אוזנו לקול הדופק.
וכשמסתובב הדבר שצריך הצדיק הזה לנסוע לחו"ל מסתתמים כל החזיונות הכבירים ובלבולים גדולים באים לעולם, ואיש את רעהו חיים בלעו.
אולם התקווה חזקה כשיחזור וישוב הצדיק הזה לא"י, יתווספו המאורות והיו לאורות יותר גדולות ומבהיקות מסוף העולם ועד סופו, ומנוחת שלום תשוב לעולם בגאולת אור ד' והרמת קרן משיחו.
כמובן שלהאריך הרבה ולבאר בפרטות אי אפשר כהיום, והנני יוצא בברכה וביראה וחרדה ובידיים רועדות (כאשר יעיד הכתב).
הצעיר עבדו ותלמידו, יעקב משה חרל"פ".
['הד הרים' (אגרות הגרי"מ חרל"פ זצוק"ל למרן הראי"ה קוק זיע"א) אגרת כה].

שבת הראי"ה