בית המדרש

  • מדורים
  • הרב אברהם שפירא
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב אברהם שפירא זצ"ל

אותיות מספר התורה

פרקים נבחרים מדרכיו והנהגותיו של מרן הגאון הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא זצ"ל, לרגל יום השנה לעלייתו לישיבה של מעלה.

undefined

הרב יצחק דדון

חשוון תשס"ט
13 דק' קריאה
לימודיו
שנות לימודיו בילדותו בתלמוד תורה 'עץ חיים' היו עשירות בכמות ובאיכות. מלמדיו של רבנו היו מבחירי המלמדים הידועים בירושלים. כך התחיל אצל רבי אליה סלומון, והמשיך אצל הרבנים רבי חיים מנחם מנדלסון, רבי חיים באסאן, רבי יוסף לומז'ר, רבי גדליה ניימאן, רבי חיים הקלמן ורבי חיים מן (שעליו אמר שהיתה זכות מיוחדת ללמוד בכתתו) - זכר צדיקים לברכה. בעידודו של רבו חיבר את חיבורו הראשון בגיל 12, קונטרס בשם 'דרכי הקניינים'. מ'עץ חיים' עבר רבנו ישירות ללמוד בישיבת סלבודקה-חברון, שעברה אחר מאורעות תרפ"ט מהעיר חברון לשכונת גאולה. בראשות הישיבה עמד הגאון רבי משה מרדכי אפשטיין זצ"ל. בהיכנסו בשערי הישיבה צעיר לימים, כבר ידע רבנו שלשה סדרים על בוריים, כפי שהעיד באזני נכדו.
בישיבה שקד והתמיד רבנו בצורה מופלאה ביותר, עד כדי כך שכמה שנים לא ידע מי יושב לצדו במשך 'סדר' הלימוד. גם למדנותו נתפרסמה בעקבות מעשה שאירע כבר בימים הראשונים להגיעו לישיבה. רבנו פנה בשאלה לרבו הגאון רבי משה מרדכי זצ"ל על רשב"א מוקשה. הגאון רבי משה מרדכי נתפלא שאינו זוכר רשב"א כזה, והבטיח לעיין. אחר כמה זמן בא לישיבה ושאל: איפה הקטנצ'יק הזה ששאל אותי על הרשב"א שלא ידעתי. ואז נתפרסם הדבר, והעריכוהו הבחורים כראוי לו.

עם גדולי ישראל
רבנו, שהכיר את גדולי הדור, ניסה להטמיע בנפש תלמידיו את התחושה המרוממת הזו, להיות קשור לשלשלת התורה ומסירתה איש מפי איש. כמי שזכה להכיר ולקבל מסורות תורה, ראה רבנו כחלק ממסירת התורה ממשה ליהושע ועד לדורנו, גם את הקשר הפיזי והחזותי הזה בין רב לתלמיד. לכן אמר כמה וכמה פעמים לתלמידים: אני זכיתי לראות גדולי עולם שראו הם גדולי עולם, ומהם קיבלתי דברים אלו שאני אומר לכם. גם אתם תגידו לבניכם שראיתם איש זקן שסיפר לנו מה שראה אצל גדולי עולם, ואתם תהיו ממשיכי המסורת ומעתיקי השמועה אם תתמידו ותתעלו.

מחנך
אחת המידות שרבנו היה מקפיד מאוד עליהן לבל ייתפס בהן מי מתלמידיו, היתה מידת היראה הנפולה והעצבנות ביראת שמיים. רבנו ידע שעם המתח העצום של הלימוד וההתעסקות של צעירים בענייני מוסר ומחשבה עליונים, יכולה להילוות לזה גם מידה של יראת שמים העלולה לערער את האיזון הנכון בנפש האדם, אם לא יידע לחזק את כוחות הנפש האחרים, הבולמים נכונה כל רגש ודמיון זר.

אחר השיעור הקבוע ב'קצות החושן' שמסר במוצאי-שבת, היו נשארים התלמידים לשאול שאלות בעניינים שונים: על ספרים, גדולי ישראל, אמונה והשקפה, בעיות השעה וכדומה. והנה נגש תלמיד אחד ושאלה 'מקורית' בפיו: הרב, אני רוצה לשאול על "בל תשחית". אם אני מקלף מלפפון, האם כשאני חותך מבשרו בלי חשבון, יש בזה "בל תשחית"? כולם חייכו, אבל פני הרב נשתנו, הרצינו מאוד, והוא הסתכל בשואל ואמר לו בתקיפות: זו שאלה של עצבנות, יש עצבנות ביראת-שמים, לכן מגיעים לשאלות כאלה. אדם נורמאלי מקלף וזהו! אסור לבחורים להגיע למצב של שאלות כאלה...
פעם היה תלמיד שקרא קריאת-שמע ב"דקדוק" רב ליד רבינו: שמע, ש,ש,ש,ש-מע, וכך הלאה. אחר התפלה ניגש אליו רבנו ואמר לו: תיגש אלי אחר כך הביתה ונדבר. לאחר השיחה עם רבנו, חזר התלמיד לקרוא כדרך כל הארץ...

ענווה
בוקר אחד, ראו הבחורים את רבנו נכנס לבית-המדרש לתפילת שחרית, והנה פניו אינם כתמול שלשום. חיוור ומוטרד היה. אחר התפילה התקבצו הבחורים סביבו כרגיל לשאול שאלות שונות, אך הפעם הקדים אחד והעז לשאול האם קרה משהו, כי הרב נראה חיוור. ענה הרב: אימי ע"ה היתה צדקת, והיא תמיד התפללה על כך שאני אהיה תלמיד חכם. מה אתם חושבים, האם היא מסתפקת במה שהגעתי עד היום, האם זה מספק? יש לי בקשה מכם - המשיך רבנו עם דמעות בעיניו - תתפללו עלי שאזכה יותר ויותר ללמוד תורה. אם לא בשבילי, אז לפחות בשביל אימי, שיהיה לה נחת רוח. היא היתה אשה צדקת, תתפללו עלי שיהיה לה נחת.
**
פעם עברה כלתו של רבנו על פניו בשעה שהיה משוחח עם תלמיד, אמרה בעדינות שלום לרב והמשיכה בדרכה כדי לא להפריע.

רבנו, שהיה שקוע בשיחה עם התלמיד, לא החזיר לה שלום. והנה, אחר כמה דקות נשמעה נקישה קלה על הדלת. כלת רבנו פתחה את הדלת, ולתדהמתה עמד רבנו בפתח, מתנשף ממאמץ העלייה במדרגות, מחייך ומתנצל: נדמה לי שאמרת שלום ולא עניתי, אז שלום ובוקר טוב. ומיד פנה וירד במדרגות לביתו.

תפילה
כשהיה רבנו מתפלל תפילת שמונה עשרה, לפני שהיה פוסע לאחור ב"עושה שלום", היה מצדד ראשו ומחטיף מבט מהיר לעבר החזן לראות אם כבר סיים, ואם החזן האריך, רבנו לא פסע לאחור אלא האריך בתחנונים של כפי המובא בסידורים. וכל זה על מנת שהחזן לא ירגיש באי-נוחות שרבנו כבר סיים את התפילה וצריך להמתין לו, אלא רבנו האריך וחיכה שהחזן יפסע לאחור, ואז מיד בסמוך פסע גם הוא לאחור.

פקחותו
פעם הגיע 'מקובל' מדומה לפני רבינו לדיון בענייני גירושין. רבנו, שהרגיש כי הלה אין תוכו כברו, ראה לעצמו חובה להזהיר את הצבור גם בדבר שלא נשאל עליו, האם אותו אדם מהווה תקלה לצבור. לכן החליט שלא לסיים את הדיון במהירות, על אף שהיה יכול לעשות זאת, ומשך את הדיון יחד עם חבריו הדיינים בכדי לגלות את פרצופו האמיתי. ואכן לאחר כמה דיונים נחשפו לעיני כל מידותיו המושחתות של בעל המסכה, ונתגלה פרצופו האמיתי, וידעו הכול כי אך שווא הוא, ואין בו דבר וחצי דבר מתורת החן ומחן המידות.

עוד סיפור נוסף המעיד על חכמתו ופקחותו הרבה של רבנו זצ"ל: פעם ניגש אברך לרבנו זצ"ל ושאלה בפיו: כאשר ישנן שמחות בחוג משפחתו ונפגשים כל בני המשפחה, באה אצלו איזו דודה ותמיד מחבקת ומנשקת אותו, והוא אינו יודע כיצד להשתמט ממנה.
השיב לו רבנו: תאמר לדודה שלך שהרב אומר שרק דודות זקנות מותר להן לנשק, אבל לדודות צעירות זה אסור.
הבחור עשה כעצת רבנו, ואמר לדודתו כדברים האלה. והנה למרבה הפלא הפסיקה אותה דודה לנשקו מיד, ואדרבה שמחה מאוד על הקומפלימנט שחלק לה, שמחשיב אותה כצעירה...

נושא בעול הציבור
עם פטירת רבנו הרב צבי יהודה זצ"ל נפל עול הנהגת הציבור על כתפי רבנו זצ"ל. ועם היבחרו לכהונת הרב הראשי לישראל, ראה רבנו כחובה לעצמו ביתר שאת לעמוד על המשמר בכל הנוגע לענייני כלל ישראל. בשנים הללו, כשכיהן כרבה הראשי של ארץ-ישראל, נתן דחיפה עצומה למעמד הרבנות, בתי-הדין, גירות, כשרות ועוד. קרנה של הרבנות עלתה פלאים הרבה בגלל האישיות הלבבית של רבנו, ועמיתו יבדל"א הראשון לציון מרן הגאון הרב מרדכי אליהו שליט"א.
אהבה ואחווה גלויה שררה בין השנים, וידעו להוביל את הרבנות בבטחה. התמסרותו המוחלטת לעבודת הרבנות היתה ללא קץ. למרות גילו המתקדם, נשאר רבנו עד השעות המאוחרות לטפל בבעיות הלכתיות ובתיקים בעייתיים שקשה היה לתת להם פתרון. פעם בענוות רוח התבטא באזני תלמידיו: לא האמנתי שכאלה שאלות מסובכות מכל העולם יגיעו אליי בתור רב ראשי. אלו אכן שאלות שצריך את רבי עקיבא איגר בכדי לפתור אותן. אבל רק בגלל שאני רב ראשי, הקב"ה נותן לי סייעתא דשמיא לענות עליהן. אחרת לא הייתי יודע לענות לשאלות שאני יושב עליהם ימים ולילות. זה רק סייעתא דשמיא ('פנה זיוה', עמ' עו).

בכמה וכמה הזדמנויות היה מדגיש את הזכות המיוחדת של הנושאים בעול הציבור, שהקב"ה מסייע מעל לטבע. כך התבטא כלפי מרן הרב קוק זצ"ל, שנטל על עצמו את העול, בעוד שאחרים שביקרוהו לא היה עליהם שום עול, ולכן הרשו לעצמם לבקר. הוא היה חוזר על הסיפור על רבי ישראל סלנטר זצ"ל, שבא להתיישב בקובנה, והגאון רבי לייבל'ה קאוונער זצ"ל התנגד. משתמהו התלמידים ענה להם רבי לייבל'ה: אם יישא עימי בעול - בבקשה שיבוא. אבל אם רוצה לשבת כאן כאדם פרטי, אני מתנגד. רק מי שיש עליו עול של ציבור יוכל להבין את פסיקותיו של הנושא בעול, והוא שאין עליו עול, אפילו יהיה צדיק תמים גדול, יישב וייתן לי מוסר כל היום, וזה אני לא רוצה!...
**
יכלה הזמן מלתאר כמה דמעות ותחינות שפך רבנו בעד הכלל, ובעד מתיישבי ארץ-ישראל בפרט. כמה פילל בעד תושבי גוש-קטיף וצפון השומרון, שגורשו מביתם ביד זדונית. אולם עם כל הצער והכאב, לא נתן רבינו ליפול בזרועות הייאוש והחידלון, וקרא לקום ולהתעודד, כי עוד נכונה לנו דרך ארוכה, ואל לנו לישב בחיבוק ידיים ובבכייה חסרת תכלית על העבר.

נפלא ונורא היה מראהו בימים אחר הגירוש של יהודי גוש קטיף וצפון השומרון. לביתו זרמו מהמלונות הסמוכים משתכניהם המגורשים, ועינינו ראו כיצד צבאו על דלתותיו וחפשו מילות נחמה בשעה הקשה והנוראה ההיא. ואכן, אצלו שמעו את מילות העידוד והנחמה. כולם התרפקו על דבריו החמים, ורבנו בעיניים טובות ידע לרומם את רוחם, ואף להעלות חיוך על שפתותיהם.

מועדים
אמרו דורשי רשומות: "כיפורים - כפורים", יום הכיפורים הרי הוא כמו פורים, ואצל רבנו היה כך ממש. ביום פורים הקדיש רבנו זמן רב לתפילה על בקשות רבות שנמסו לו בפתקים קטנים (קוויטלאך) שהניחם בכיס חלוקו, והיה קוראם בכוונה רבה. ופעם כשרצה לקוראם ביקש לחבוש קודם את כובעו, וסביבו ששון ושמחה, ושאלו אחד השתויים: רבנו, זה רק קוויטלאך? חייך הרב והשיב: זו תפילה! ואכן, הרבה ראו ישועות ממש ביום זה בתפילת רבנו.

מעשה באיש עסקים שקבע עיתים לתורה, ומידי יום היה בא לישיבה ללמוד. כעבור זמן מה פנה האיש לאחד האברכים החשובים בישיבה ובקשו למצוא שידוך עבור בנו. מספר פעמים פנה, אך לא הסתייע הדבר. והנה פנה האברך לאב המודאג ואמר לו: הנה ראש הישיבה מקבל פתקאות בפורים, תרשום פתק בעניין השידוך ואני אביא לו אותו. התקשה האיש בדבר, אך האברך הפציר בו בטענה: מה יש להפסיד? ואכן, כתב האב את הפתק, והבחור השתדך והתחתן באותה שנה...
**
בהקפות של שמחת תורה, וכן בריקודים של שמחת בית השואבה, היה רבנו שש ושמח ומלהיב את כל התלמידים בשמחת היום. אמת מה נהדר היה מראהו בהיכנסו בפתח בית-המדרש לתוך מעגל הרוקדים, כאשר מאות הבחורים צובאים עליו ומקיפים אותו בשאגות אדירות: "אמת מה נהדר היה מראה כהן גדול." וריקודים אלו היו אצל רבנו בחינת עבודה ותפלה. הכל ראוהו כשהוא ממלמל תפילה בשעה נשגבה זו של דביקות ואחדות נפלאה, שעת רצון לקיבול תפילות.
**
אחד הדברים הנפלאים שנהג רבינו לעשות מידי ערב יום-העצמאות, היה להיכנס למשרד הישיבה שהיה מול דלת ביתו, ולבקש דף ממשלתי המפרט את מספר בני הישיבות הגבוהות, ההסדר, הקטנות והתיכוניות. הוא רצה לדעת כל שנה ביום העצמאות, כמה גדלה התורה בעם ישראל היושב בארצו. מששאל אותו אברך אחד: מדוע הרב צריך לדעת זאת? השיב: זה מוסיף לגודל העוצמה של היום. צריך להבין שהמדינה מחזיקה את עולם התורה הכי גדול שיש.

תקנת בנות ישראל
סיפר הרב איתן אייזמן שליט"א, ראש מוסדות 'צביה': פעם נתלוויתי עם רבנו זצ"ל לנסיעה ברכב במרכז הארץ. והנה אני מדבר עם הרב והרב אינו עונה. הצצתי וראיתי שראשו נשמט למטה, וחשבתי שהרב נרדם. וכך אנו נוסעים, ופתאום, אחרי שעה ארוכה של דממה, ננער רבנו ואמר: מצאתי! הופתעתי ומיד שאלתי: מה הרב מצא? מצאתי היתר לעגונה, נענה רבנו בהתלהבות. חזרתי ושאלתי: איך? איפה הרב מצא? בתוספות ביבמות, השיב רבנו. ומיד ביקש שנסור לביתו של הרב יהושע מגנס, כי רצונו לעיין עוד בדבר, וכך היה. אז ראיתי כי רבנו בכל שעותיו חושב רק בתורה, ובאותן דקות נמנום ודומיה היה מעביר את הש"ס בראשו ושוקד על תקנת בנות ישראל.

מעשה בראש עיר
סיפר רבי ברוך זולברג שליט"א: מעשה באחד שהתמודד על ראשות העיר במרכז הארץ, ואמרתי לו שטוב וכדאי שיבוא איתי לרב שפירא ויקבל ממנו ברכה ועצה טובה. הוא הסכים ובאנו אצל רבנו. הצגתי את האיש, והרב אמר שהוא מברכו, אבל על תנאי שיבטיח שלא יעשה שום דבר נגד התורה. אותו אדם הבטיח, ואכן נבחר, ותקופה ארוכה באמת קיים את הבטחתו ולא עשה דברים ציבוריים נגד התורה, ואף פתח חוף נפרד בעירו וכו'.
אלא שפעם אחת החליט ללכת בניגוד לדעת הרבנים בעניין ציבורי מסוים. דיברתי עם רבנו ואז אמר לי: בזה הוא גמר את הקריירה שלו!... וכך היה, שנערכו בחירות וראש העיר הודח מתפקידו לצמיתות.

תשובה ווידוי
סיפר הרב יהושע מגנס שליט"א, ר"מ בישיבת 'מרכז הרב': פעם נשאל מרן ראש הישיבה זצ"ל בדבר התנהגות רפואית עם חולה מסוכן, והשאלה היתה: האם מותר לתת לחולה זה תרופות כאלה שמטשטשות את דעתו לגמרי או לא? רבינו ענה מה שענה, אך מיד הוסיף על דבריו והזהיר שאסור לטשטש את החולה עד כדי כך שלא יוכל להתוודות.
תמה השואל ואמר לרבנו: אבל הרב, אני מסופק אם חולה זה בכלל שומר את יום הכיפורים, ואם כך מה העניין שיוכל להתוודות, שהרי גם כשיש בו דעת מלאה אינו מתוודה? הפסיקו רבנו בתקיפות ואמר: אם כך, אז ודאי שהוא צריך להתוודות! מה אתה חושב, שרק ירא שמים חייב בוידוי? אתה חייב למצוא דרך להציע לו להתפלל ולהתוודות!
אותו שואל, שהיה קרוב משפחה של החולה, שמע את הצעתו של רבנו, ואכן נהג לפיה והציע לחולה זה להתפלל. והנה, למרבה הפליאה, אותו חולה שאפילו את דיני יום הכיפורים לא שמר כהלכה, מששמע את ההצעה שיתפלל, אכן נענה ברצון והתפלל והתוודה מעומק ליבו זמן קצר לפני פטירתו.

לא תרצח
סיפור מזעזע זה סיפר הרב יהושע מגנס שליט"א, ר"מ בישיבת 'מרכז הרב', שהיה עד לאותו מעמד: פעם ניגש אליי רופא אחד שביקש ממני כי ניגש לרבנו זצ"ל לשאול אותו שאלה קשה בהלכה. הרופא אמר לי: אני רוצה להיות בטוח שאני אבין את התשובה כולה, ולכן אני מבקש ממך שתתלווה אליי כי רגיל אתה לשמוע אותו, ואתה תבין את הכל בוודאי.
ניגשנו לרבנו, הרופא ואני, והרופא שאל: כבוד הרב, יש לי במחלקה חולה סופני מחוסר הכרה, אין מה לעשות איתו, הוא קשור למכונות וכך הוא חי, הוא סובל, המשפחה סובלת וכולם סובלים. עד מתי?
רבנו חשב בתחילה כי השאלה הינה תיאורטית, והרופא מעוניין לדעת מה דעת ההלכה בקשר לקביעת רגע המוות, ולכן החל לענות כדרכה של תורה במקורות מהש"ס ופוסקים. אלא שכשהרופא הבהיר לו כי השאלה הינה הלכה למעשה, החוויר לפתע רבנו ונזדעזע כולו. נזדקף רבנו מעל הסטנדר, נעמד כולו חיוור ואמר לרופא בהתרגשות נוראה: מה אתה רוצה, שאני אפסוק הלכה להפסיק את החיים של אדם?! אני כהן, אסור לי, אני לא אפסוק תשובה כזאת. תלך לרב פלוני אלמוני, הוא אומר שהוא יכול לפסוק בכל התורה, תלך אליו שהוא יפסוק. אני לא אפסוק לך בדבר כזה, אני לא אגיד להפסיק את החיים של אדם מישראל, אני לא אעשה את זה.
הרופא שמע זאת, נבוך כולו החל לפסוע לאחור לאחר התשובה הנרגשת ששמע, ואז לפתע קראו רבנו לחזור אליו. משנתקרב הרופא שוב אצל רבנו, פנה אליו ושאלו: אני רוצה לשאול אותך שאלה, מה זה אדם מחוסר הכרה? אני אומר לך שהרפואה כבר יודעת שאדם מחוסר הכרה זה לא אומר שהמוח לא עובד; זה אומר שהאדם לא יכול לתת הוראות לגוף, והוא אינו יכול להגיב או להביע את הדברים שבמחשבתו, אבל המוח עובד.
נענה הרופא והשיב: נכון כבוד הרב, זה כבר ברור שאדם מחוסר הכרה זה לא אומר שהמוח לא עובד, האדם עדיין חי בתוכו.
המשיך רבנו ואמר לרופא: אם כך, אני רוצה לשאול אותך עוד שאלה. אתה אומר לי שהוא חולה סופני שאין מה לעשות איתו, אין תקווה. יש לי שאלה: אם זה היה ה'חפץ חיים', מה היית אומר?
הרופא נרתע לשמע השאלה והחל מגמגם. רבנו זצ"ל המשיך ואמר לרופא: אתה מבין שהעולם הוא עולם שונה אם ה'חפץ חיים' בחיים או לא, עם 'חפץ חיים' בעולם זה עולם אחר. מחוסר הכרה או לא מחוסר הכרה, אפשר לדבר איתו או אי אפשר לדבר איתו - זה עולם עם ה'חפץ חיים', ובלי ה'חפץ חיים' אתה מבין שזה עולם אחר.
הרופא התאושש והשיב: כן, זה שונה. אז תדע לך, המשיך רבנו, כל יהודי הוא 'חפץ חיים' קטן! אולי באותו רגע שאתה מנתק אותו מהמכונה הוא מהרהר בתשובה, אולי הוא מהרהר בעולם הבא שלו, ואולי הוא מתקן משהו בעולם הזה. 'חפץ חיים' קטן - כך צריך להסתכל על כל יהודי.

אלה תולדות
העילוי השקדן שגדולי הדור שמו עינם עליו היה לראש ישיבה, דיין ורב ראשי, מנהיג הדור, רבם ואביהם של אלפי תלמידים * קיצור תולדותיו של גאון וצדיק, שריד לגדולי חכמי ירושלים, מרן הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא זצ"ל
רבנו הגאון רבי אברהם אלקנה כהנא שפירא זצ"ל נולד בירושלים ביום כ"ד באייר שנת התרע"ד, לאביו הגאון הצדיק רבי שלמה זלמן זצ"ל ולאמו הרבנית מרת הענעא רייזיל ע"ה. דור שביעי לתלמידי הגר"א היה רבנו, וירושלים בקדושתה ותפארתה היתה טבועה בדמו. הוא חי ונשם את אווירה העליון של ירושלים, בהכירו את חכמיה וגדוליה. רבנו היה שריד אחרון של גדולי ירושלים, וכל ימיו דיבר בגעגוע רב על ימים אלו במחיצתם של ענקי הרוח שחלפו.
**
בילדותו למד רבנו בתלמוד תורה 'עץ חיים'. וסיפר רבנו כי בטבעו היה ביישן ולא פצה פה ב'חיידר' עד שהמלמד הוכיח אותו, ואז החל לדבר.
לאחר לימודיו ב'עץ חיים' עבר ללמוד בישיבת חברון בראשות הגאון רבי משה מרדכי אפשטיין זצ"ל והגאון רבי יחזקאל סרנא זצ"ל, ושם נתפרסם כעילוי וחדשן ושקדן נפלא. עוד בבחרותו, כשהתמיד ושקע בלימודיו, החל להתכתב עם גדולי הדור, שנשתוממו למראה כתביו של הגאון הצעיר הזה. הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל התכתב ארוכות עם רבנו, ואף צירף קונטרס ארוך של רבנו לספרו הגדול 'אבן האזל' - מעשה נדיר במיוחד, שכן רבנו צעיר לימים היה ועדיין לא נשא אשה. כך גם הגאון 'חזון איש' זצ"ל עמד על תכונותיו המיוחדות ועמקותו הנפלאה בלימוד, והשיב לרבנו ארוכות במכתבים.

מפי יודעי דבר שמענו כי הגאון 'חזון איש' התבטא ואמר כי "גדול הדור הבא הוא ר' אברום שפירא מירושלים". כן התכתב גם עם מרן הראשון לציון הגאון רבי בן-ציון מאיר חי עוזיאל זצ"ל במכתבי הלכה עמוקים. כמו כן היו קשרים מיוחדים לרבנו עם הגאון רבי ראובן טרופ זצ"ל, ועם רבה של ירושלים, הגאון רבי צבי פסח פראנק זצ"ל, הגרי"ז זצ"ל מבריסק, והגאון רבי דובער ווינפלד זצ"ל מטשבין.
עוד בצעירותו החל לפרסם מאמרים רבים בנושאים תורניים, שלימים כונסו בתוך שני חלקי ספרו 'מנחת אברהם'. פסקי הדין שלו בשלושים שנותיו בבתי הדין היו לשם דבר במקוריותם ובהגיונם הצרוף. משום גדלותו בתורה והיותו תלמיד חכם מובהק בכל חדרי התורה, נבחר כבר לפני שישים שנה כחבר במחלקת החקיקה שבמכון 'הרי פישל', ואחר כך כמבקר ראשי של מפעל 'אוצר הפוסקים'.
**
בשנת תש"ג נשא לאישה את ב"ג הרבנית פנינה שתחיה, אחותו של הגאון הצנוע רבי שלום נתן רענן זצ"ל, חתנו של מרן הראי"ה קוק זצ"ל ומנהלה של ישיבת 'מרכז-הרב'. שנה לאחר נישואיו, בשנת תש"ד, הגיע רבנו לישיבת 'מרכז הרב' והחל למסור בה שיעורים. שיעוריו של רבנו היו מעמיקים בהיגיון ובסברא, וריתחא דאורייתא שררה בשיעוריו בהתלהבות ובכבוד תורה כראוי.
בשנת תשט"ז נתמנה רבנו לדיין בבית הדין הרבני בירושלים על-ידי מרן הגאון רבי יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל, ומשנת תשל"א שימש כאב"ד. בשנת תשל"ד נבחר לדיין בבית-הדין הגדול, ובשנת תש"ם נבחר כחבר מועצת הרבנות הראשית לישראל.
גדלותו בתורה של רבנו יחד עם מידותיו התרומיות, היו הכנה וקרקע פורייה להיבחרו לתפקיד הרב הראשי - 'ראש רבני ישראל'. בעוד רבנו ניסה ופעל בכל כוחו להאריך את תקופת כהונתם של הרבנים הראשיים, הגאונים הרב עובדיה יוסף שליט"א והרב שלמה גורן זצ"ל, היו מי ששמו עיניהם על רבנו וייעדוהו לתפקיד הגדול הזה. ואכן רבנו נבחר עם עמיתו, יבלח"ט, מרן הראשון לציון הגאון רבי מרדכי אליהו שליט"א, ויחד הנהיגו את הרבנות הראשית בהרמוניה מופלאה שגרמה לקידוש שם שמים ברבים.
**
יחד עם עבודתו הרבנית לא שכח ולא זנח לרגע את תמצית ואהבת חייו: הישיבה. למעלה מחמישים שנה העמיד תלמידים למאות ואלפים.
אהבת תלמידיו אותו היתה בלי גבול. חביבותו ומסירותו הגיעה לכל תלמיד, כאשר דלתו פתוחה בכל עת ובכל שעה להתייעצות ו'דיבור בלימוד', ולשאלות בהלכה, בהשקפה, ובעניינים שונים ומשונים, עם סבלנות אין קץ (לבד מיום ג', שאז רבנו הכין את השיעור הכללי שמסר בישיבה ואי-אפשר היה כמעט לשוחח עמו. ומעדות אישית אספר שפעם אחת נכנסתי אצל רבנו ביום ג' לחדרו הפנימי ששם היה מכין את שיעורו לצורך התייעצות דחופה בעניין כללי, ורבנו הקשיב וענה בסבלנות, אך משהתארכו הדברים הציץ בשעון, נאנח והפטיר: אוי הזמן... אז ידעתי שעליי לעזוב).
שיחה עם רבנו בלימוד, באגדה ובעניינים כללים היתה תענוג שמימי. רבנו היה 'מספר' בחסד עליון, וידע לשלב בכל דבריו מעשים מגדולי הדורות מכל התקופות. הוא ידע להעביר את הרשמים ואת הנקודה (ה'פואנטה') המרכזית שבכל סיפור, ואי-אפשר היה שלא להתפעל אף משיחת חולין שלו, שהיתה צריכה תלמוד גדול.
**
רבנו, שהיה רבם ואביהם של אלפי תלמידים, ראה לנגד עיניו את שליחותה העיקרית של הישיבה בהפצת תורה בכל מרחבי ארץ-ישראל, ומכוחו קמו ונתייסדו מוסדות תורה בכל מרחבי הארץ. רבנו המשיך את מפעלו האדיר של רבנו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, והוא ניצח על המהפכה הרוחנית ההולכת ומתממשת לעינינו בייסוד ישיבות וכוללים מקרית-שמונה ועד לאילת. מאות ואלפים באו עמו בהתייעצויות בדבר הקמת ישיבות, תלמודי-תורה, אולפנות ובתי ספר שונים. עצתו היתה אמונה, כאשר עקרון אחד היה מנחהו - "יגדיל תורה ויאדיר".
**
פקחותו וחכמתו המיוחדת של רבנו, שהיה בה חד בדרא, הביאו רבים מכל החוגים ושכבות הציבור לבוא ולהתייעץ עמו. וכפי שאמר לי ת"ח אחד מגדולי הדור: לא ראיתי מעודי איש פיקח וחכם יותר ממנו.
עוד תכונה אחת בולטת היתה באישיותו של רבינו: השמחה. תורתו היתה שמחה, עצתו היתה שמחה, משאו ומתנו היה שמח, מצוותיו היו שמחות. כל מי ששוחח עם רבנו נדבק בשמחתו המיוחדת. ושמחתו היתה מתוך חיוניות של תורה, מתוך אש קודש שבערה בעצמותיו, שהכול ראוה בזריזותו המופלאה בכל עניין ודבר: בתורה ובעבודה ובגמילות חסדים שבגופו. כל כולו היה אש קודש, רץ שש ושמח לעשות רצון קונו.

עוד הרבה יש לכתוב על אישיות ענקית זו, על תורתו, מידותיו, עצותיו, הנהגותיו, אשר כל תלמיד ראה רק טפח, והיה נדמה לו כי רבנו גלום באותו טפח, ועם הזמן הולכת ועולה דמותו המזהירה בכל קומתה, ובניין עצום עולה ומזדקר של ענק רוח ואיש מידות משרידי הדורות הקודמים.

רבנו נפטר לחיי העולם הבא בא' דחג הסוכות, ט"ו תשרי התשס"ח. בהלווייתו, שנערכה למחרת ביום שישי, השתתפו רבבות מכל רחבי הארץ שבאו לחלוק כבוד לרבם אהובם, אשר נטמן בהר הזיתים בסמוך לקברי ראשי הישיבה: מרן הראי"ה קוק זצ"ל ומרן הרצי"ה קוק זצ"ל. זכותו תגן עלינו.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il