ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

דינים עקרוניים בברכת הגומל ;">

בית מדרש הלכה ומנהג ברכות תפילת הדרך וברכת הגומל Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

ישיבת הר ברכה

דינים עקרוניים בברכת הגומל

ברכת הגומל א'



נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

א - הקדמה כללית
אמרו חכמים (ברכות נד, ב): ארבעה צריכים להודות: יורדי הים ששבו ליבשה, הולכי מדבריות ששבו לישוב, חולים שנתרפאו ואסירים שהשתחררו מבית הכלא. ותקנו להם ברכה: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב". כלומר, אע"פ שיש בנו חטאים ופגמים שבעטיים אנו עלולים להיחשב 'חייבים', בכל זאת הוא יתברך גומל לנו טובות ומציל אותנו מן הסכנות. לאחר הברכה עונים השומעים 'אמן', ומוסיפים: "מי שגמלך כל טוב הוא יגמלך כל טוב סלה" (שו"ע ריט, ב, וכך הוא נוסח אשכנז, ובנוסח ספרדי פותחים: "הא-ל שגמלך").
שגרת החיים מפריעה מאוד להכרה בכל הטוב שברא ה' בעולם. הננו רגילים לתבוע מהעולם ומהחיים עוד ועוד, שלא יהיה חם ויבש מדי בקיץ, ולא קר וגשום מדי בחורף וכו' וכו', וכך התביעות הקטנות מפריעות לנו לראות את התמונה בכללותה. אבל אדם שהפליג בספינה, סבל מהגלים והקיא את בני מעיו, כשהוא חוזר ליבשה הוא יודע עד כמה החיים הרגילים נעימים וטובים, וראוי לו שיודה לה'. ולעיתים אדם מרגיש מועקה מחיי החברה שלא מספקים אותו ואולי אף מעיקים עליו, אולם כשהוא נודד במדבר, רחוק מחבריו, הוא מבין עד כמה החברה יקרה לו, ועד כמה נוח וטוב לחיות בתוך חברה מסודרת עם שירותים קהילתיים בסיסיים, כארגון המים, חנויות למזון, מסחר ושירותי בריאות. ועל כן כשיחזור לישוב עליו להודות. וכן אדם בריא לא יודע להוקיר כראוי את מצבו הטוב, ורק לאחר שנחלה הוא נוכח לדעת עד כמה הבריאות יקרה, וכשיבריא עליו להודות.
וכך גם לגבי מי שנכלא בבית האסורים, שפעמים הוא אדם שלא הכיר בערכם של החיים המסודרים על הצדדים המגבילים שבהם, ושאף ליותר ממה שניתן להשיג בדרך השגרתית, ופשע כנגד חבריו ונתפס ונענש. וכשיצא עליו להודות ולהכיר עד כמה נפלאים הם החיים הרגילים בעולמו של הקב"ה, ועליו להתחרט על שלא הכיר בכך לפני שחטא. ועל כן בנוסח הברכה אומרים: "הגומל לחייבים טובות". ואף שלושת מברכי 'הגומל' האחרים נחשבים במידת מה 'חייבים', שלא הכירו לפני כן, עד כמה ראוי להודות לה' על הטוב שבחיים השגרתיים (עולת ראיה ח"א ע' שט-שיב).

ב - כללי ברכת 'הגומל'
ככלל, ראוי לציין שישנו הבדל יסודי בין מנהגי הספרדים למנהגי האשכנזים בברכת 'הגומל'. למנהג האשכנזים, רק כאשר היתה סכנת נפשות מסוימת צריכים לברך 'הגומל'. ואילו למנהג הספרדים, אלו הארבעה מברכים 'הגומל' גם כשלא נשקפה להם סכנת נפשות. בהמשך יתבארו פרטי המנהגים השונים.
מיוחדת היא ברכת 'הגומל', שצריכים לברך אותה במניין, ובנוסף לכך צריך ששניים מהם יהיו תלמידי חכמים, שנאמר במזמור המתאר את הארבעה שעליהם להודות (תהלים קז, לב): "וִירֹמְמוּהוּ בִּקְהַל עָם וּבְמוֹשַׁב זְקֵנִים יְהַלְלוּהוּ", 'בִּקְהַל עָם' אלו עשרה, 'וּבְמוֹשַׁב זְקֵנִים' היינו שני תלמידי חכמים.
והעניין הוא, שכפי שלמדנו בהלכה הקודמת, שגרת החיים מונעת מאיתנו את ההכרה בערך החיים שהעניק לנו הבורא. וכך פעמים רבות הננו מסתובבים קודרים ועצבניים, וכל מיני אירועים קטנים גורמים לנו אי נחת. אבל אותם אנשים שיוצאים משגרת החיים אל הים או למדבר, וקל וחומר למחלה או לבית האסורים, הם יכולים להכיר היטב עד כמה החיים השגרתיים שלנו טובים ומשמחים. וכדי להשריש בתוכנו את ההכרה בטוּב החיים, תקנו חכמים שיבוא אותו אדם שאיבד לזמן מה את הנעימות שבחיים הרגילים ויודה לה' בפני מניין ובו שני תלמידי חכמים, ועל ידי כך, הן המברך והן השומעים, ידעו להתבונן יותר בערכם של החיים הרגילים, ויתקדש שם ה' בעולם.
ונחזור להלכה, לכתחילה אכן ראוי שיהיו שני תלמידי חכמים בעת ברכת 'הגומל', אבל אם אין שם שני תלמידי חכמים, אין זה מעכב. אבל המניין מעכב, וכשאין מניין - אין לברך. ובשעת הצורך, אף המברך מצטרף למניין.
ואם טעה ובירך שלא במניין, יש אומרים שיצא ידי חובתו (ריטב"א), ויש אומרים, שהואיל ולא הודה בפני ציבור - לא יצא (תר"י ומאירי). ולכן טוב שיחזור לברך בלי שם ומלכות בפני עשרה (שו"ע ריט, ג). והעצה היותר טובה, שישמע אדם אחר שמברך 'הגומל', ויבקש ממנו שיכוון להוציא גם אותו בברכתו. 1

ג - זמן ברכת 'הגומל'

נוהגים בדרך כלל לקרוא לתורה למי שצריך לברך 'הגומל', ולאחר שיברך על העלייה לתורה יברך 'הגומל'. ונוהגים שגם מי שלא קראו לו לתורה, מברך 'הגומל' אחר הקריאה בתורה (שו"ע ריט, ג). ומצד הדין אפשר לברך 'הגומל' גם שלא בשעת קריאת התורה, והעיקר שיהיו שם עשרה יהודים.
דין זה חשוב, מפני שלכתחילה צריך להשתדל לברך 'הגומל' תוך שלושה ימים מאותו המאורע שעליו הוא מודה. למשל חולה שהבריא וקם ממיטתו ביום ראשון, צריך להשתדל לברך עד יום רביעי. ואם לא קראו לו לעלות לתורה ביום שני, אל לו לחכות לקריאת התורה הבאה שתהיה ביום חמישי, מפני שהיא תהיה לאחר שלושה ימים. ולכן עדיף לו לברך לאחר קריאת התורה של יום שני למרות שלא קראו לו לעלות לתורה, או שיברך 'הגומל' לפני עשרה יהודים בלא קשר לקריאת התורה. וכל זה כדי שלא יעברו עליו יותר משלושה ימים. ובדיעבד, אם עברו שלושה ימים, לא הפסיד את הברכה, כי אין זמן מוגבל לברכת 'הגומל'. אלא שמכל מקום, גם אם עברו שלושה ימים, עליו להשתדל לברך את הברכה כמה שיותר מוקדם (שו"ע או"ח ריט, ו; מ"ב כ).
יש אומרים, שכשם שהיו מקריבים קרבן תודה ביום, כך צריך להקפיד לברך 'הגומל' דווקא ביום (שדה יצחק, בא"ח). ויש אומרים, שאפשר לכתחילה לברך 'הגומל' בלילה (מלבי"ם). ולדעת רבים, גברים שנהגו לברך בקריאת התורה, צריכים להקפיד לברך ביום, אבל נשים רשאיות לכתחילה לברך בלילה (ציץ אליעזר יג, יז; חזו"ע).
חשוב להדגיש, שאת ברכת 'הגומל' צריך לברך רק לאחר שנסתיימה הצרה לגמרי. למשל, אדם שקם ממחלתו וחזר לעבודתו אבל עוד נמצא בתהליך החלמה מן המחלה, יברך לאחר שיגמור את תהליך ההחלמה (מ"ב ריט, ב).


^ 1. נחלקו הראשונים אם המניין מעכב. לרא"ה, ריטב"א וטור - אינו מעכב. ולתר"י, מאירי, מכתם ומאורות - מעכב. ובשו"ע ריט, ג, הזכיר את שתי הדעות, ובי"א השני שעל פי כללי השו"ע הלכה כמותו, כתב שהמניין מעכב. ויש מהאחרונים שנוטים לסמוך בדיעבד על הדעה שהמניין אינו מעכב (ב"ח, כנה"ג, עטרת צבי). וגם המ"ב ריט, ח, נוטה לדעתם, וכתב עפ"י הרא"ה, שאם לא יוכל לברך במניין תוך שלושים יום, יברך בלא מניין. וכיוצא בזה כתב כנה"ג שאשה יכולה לברך בפני נשים או גבר אחד. והביאוהו ברכ"י ב, ומ"ב ג. אבל דעת רוב האחרונים שהמניין מעכב (לבוש, א"ר, ח"א, מחה"ש, מג"ג, גר"ז, חסד לאלפים, בא"ח, ערוה"ש ועוד). לפיכך בכל מקרה אין לברך בלא מניין גברים. וכ"כ חזו"ע עמ' שמב, ובירור הלכה לרב זילבר קמא עמ' קפה, ופס"ת ריט, טו. ולכתחילה טוב שיהיו עשרה בלי המברך, שכך דעת כמה פוסקים (מהראנ"ח, ח"א). ובשעת הצורך אפשר לצרף גם את המברך, כדעת רוב הפוסקים (הלק"ט, חיד"א, גר"ז, מ"ב ו, חזו"ע).

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il