^ 1.. נחלקו הראשונים אם המניין מעכב. לרא"ה, ריטב"א וטור - אינו מעכב. ולתר"י, מאירי, מכתם ומאורות - מעכב. ובשו"ע ריט, ג, הזכיר את שתי הדעות, ובי"א השני, שעל פי כללי השו"ע הלכה כמותו, כתב שהמניין מעכב. ויש מהאחרונים שנוטים לסמוך בדיעבד על הדעה שהמניין אינו מעכב (ב"ח, כנה"ג, עטרת צבי). וגם המ"ב ריט, ח, נוטה לדעתם, וכתב עפ"י הרא"ה, שאם לא יוכל לברך במניין תוך שלושים יום, יברך בלא מניין. וכיוצא בזה כתב כנה"ג שאשה יכולה לברך בפני נשים או גבר אחד. והביאוהו ברכ"י ב, ומ"ב ג. אבל דעת רוב האחרונים שהמניין מעכב (לבוש, א"ר, ח"א, מחה"ש, מג"ג, גר"ז, חסד לאלפים, בא"ח, ערוה"ש ועוד). לפיכך, אין לברך בלא מניין גברים. וכ"כ חזו"ע עמ' שמב, ובירור הלכה לרב זילבר קמא עמ' קפה, ופס"ת ריט, טו. לכתחילה טוב שיהיו עשרה בלי המברך, שכך דעת כמה פוסקים (מהראנ"ח, ח"א). ובשעת הצורך אפשר לצרף גם את המברך, כדעת רוב הפוסקים (הלק"ט, חיד"א, גר"ז, מ"ב ו, חזו"ע).
^ 2.. יש אומרים, שכשם שהיו מקריבים את קרבן התודה ביום, כך צריך להקפיד לברך 'הגומל' דווקא ביום (שדה יצחק, בא"ח). ויש אומרים, שאפשר לכתחילה לברך 'הגומל' בלילה (מלבי"ם). ויש אומרים, שגברים שנהגו לברך בקריאת התורה, צריכים לכתחילה לברך ביום, אבל נשים רשאיות לכתחילה לברך בלילה (ציץ אליעזר יג, יז; חזו"ע).
^ 3.. דעת שו"ע ריט, ח, מבוססת על ההנחה שבכל הדרכים ובכל המחלות יש צד של סכנה, שכן הביא בב"י כמקור את הירושלמי (ברכות ד, ד): "כל הדרכים בחזקת סכנה... כל החולי בחזקת סכנה ". וכן משמע מדברי רמב"ם, רמב"ן ורשב"א שעליהם התבסס, כמבואר בטור וב"י שם, שבכל חולי יש סכנה מסוימת, כמי שעלה לגרדום, שאולי לבסוף יגיע לסכנת מוות. וכפי שכתב בשו"ע ריט, ח: "בכל חולי צריך לברך, אפילו אינו חולי של סכנה ולא מכה של חלל, אלא כל שעלה למיטה וירד, מפני שדומה כמי שהעלוהו לגרדום לידון ". והוסיף: "ואין הפרש בין שיש לו מיחוש קבוע ובא מזמן לזמן, ובין שאינו קבוע". ואף זה מפני הסכנה, וכפי שכתב בב"י: "וכ"כ הרשב"א בתשובה (א, פב) וסיים בה ואין הפרש בין שיש לו מיחוש קבוע לבוא מזמן לזמן ובין שאינו קבוע, ואדרבה כל שהוא קבוע הוא יותר חזק. ואע"פ שנעשה לו נס פעמים רבות וניצל ממנו, מן השמים רחמוהו, ולאו כל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא (מגילה ז, ב) עכ"ל". וכן למדנו מתשובת רב האי גאון (הובא בערוך), שיש צד סכנה בחולי. לפיכך, המבריא ממחלה שידוע שאין בה סכנה, לא יברך. ופוק חזי מאי עמא דבר, שאנשים מבני כל העדות אינם נוהגים לברך אחר מחלות.
יש להוסיף, שבדורות האחרונים נעשינו יותר מפונקים, ורבים שוכבים על מיטתם מחמת מחלות שבעבר נחשבו כמיחושים שאינם מצריכים שכיבה. ואולי לכן הורה בבן איש חי (עקב ז), שרק מי ששכב שלושה ימים יברך 'הגומל'. אמנם רבים חלקו עליו וכתבו לברך עפ"י מנהג ספרדים גם אם שכב פחות משלושה ימים (כה"ח ריט, מו; חזו"ע עמ' שעא; אול"צ ח"ב יד, מד). אלא שברור שגם לדעתם מדובר במחלה ממש.
^ 4.. נחלקו הפוסקים בדין מי שחטא וניסה להתאבד ונותר בחיים. יש אומרים שלא יברך, שכל עניין הברכה נועד להודות על הצלה מסכנות טבעיות, ולא על הצלה מדברים שהאדם גרם לעצמו במתכוון, ועוד שאיך יעז להודות לה' בציבור על הצלה מחטאו, ואין זה מברך אלא מנאץ (מחזיק ברכה ריט, א, יחו"ד ד, יד; ציץ אליעזר י, כה, כג). ויש אומרים שיברך, שהרי בסופו של דבר, היה בסכנה וניצל (לב חיים ג, נג). למעשה, ראוי שישמע את הברכה מאחר ויבקש ממנו לכוון להוציאו. וכמובן יעשה תשובה גדולה על חטאו.
^ 5.. אמנם אחר הפלה וגרידה בהרדמה, למרות שהיא מתבצעת בהרדמה מלאה, נשים רבות נוהגות שלא לברך 'הגומל' מפני הבושה. ויש להן על מה לסמוך, שכן למדנו שגדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה, והיינו לא תעשה של 'לא תסור' מתקנות שתקנו חכמים, וברכת 'הגומל' מדברי חכמים (ועוד, שניתוח זה מהקלים שבטיפולים שמצריכים הרדמה מלאה). ואפשר שזאת הסיבה שנשים רבות לא בירכו בעבר 'הגומל', שמחמת נוהגי הצניעות התביישו לברך בפני גברים. אבל כיום שלא מקובל להתבייש כל כך, טענת הבושה אינה פוטרת נשים מברכת 'הגומל' זולת במקרים מיוחדים כדוגמת גרידה.
^ 6.. ואף שאנשים נהרגים בתאונות דרכים, יחסית למשך הזמן שאנשים נמצאים בנסיעות מדובר בסכנה נמוכה מאוד. הסיכוי להיפגע בתאונת דרכים בנסיעת 100 ק"מ (72 דק') הינו 23 למיליון, ורק ב-15% מהמקרים תהיה זו תאונה קשה או קטלנית (עפ"י נתוני הלמ"ס). מבחינה סטטיסטית, אין בכך סכנה גדולה יותר מירידה במדרגות או רחצה בים, ולשם ההשוואה, כניסתם של אנשים מבוגרים לאמבטיה מסוכנת פי כמה. גם נתיבי עם ויבי"א שהורו לברך, פסקו זאת לפני כשבעים שנה, ומאז הנסיעה בדרכים הפכה לשגרתית והרבה פחות מסוכנת יחסית למספר שעות הנסיעה. (לא זו בלבד אלא שיש אומרים שברכת הגומל נקבעה למי שהביאו קרבן תודה על הצלתם. כ"כ רא"ש ברכות ט, ג; או"ז הל' פסחים רנב; וסמ"ג עשין קפג. ובחיי אדם לאחר כלל סט כתב סדר אמירת קרבן תודה לארבעה שצריכים להודות, וכתב שעל מברכי הגומל לתרום ללומדי תורה כשיעור עלות הקרבן, והאם ניתן להעלות על הדעת שאדם יצטרך להביא קרבן תודה ולערוך סעודת הודיה בכל יום על נסיעתו?! אמנם לדעת רבים, ומהם רש"י ויקרא ז, יב, אין מצוות חובה לחייבים בברכת 'הגומל' להביא קרבן תודה אלא רק מצוות רשות. ועי' לר"י פערלא לסמ"ג עשין נט. אפשר לומר, שכיום סעודת הודאה, אפילו קטנה, יכולה להיחשב במקום קרבן תודה, ומי שאינו מעלה בדעתו לעשות על נסיעתו היומית סעודת הודאה, אינו יכול לברך 'הגומל'). בכל אופן גם מי שמתעקש שלא לקבל את הסברה, לכל הפחות מצד ספק ברכות עליו להימנע מלברך על נסיעה של 72 דקות. אמנם במקום שנוהגים לברך בהסכמת רב המקום, אין למחות במברכים.
מובן שגם לאחר נסיעה ברחבי יהודה ושומרון אין לברך 'הגומל', ואף שכל פיגוע כואב מאוד, ברכת 'הגומל' נקבעת על פי אחוזי הסכנה, וסכנת הפיגועים מועטת באופן ניכר מסכנת התאונות, שאף היא נמוכה מאוד. עובדה שעשרות אלפי כלי רכב נוסעים בכבישי יו"ש יום יום, ואחוז הנפגעים בנפש מזערי. אמנם מי שהיה במצב מסוכן כגון שיידו לעברו בקבוק תבערה או ירו עליו או זרקו עליו אבנים באופן שעלול לסכנו, יברך 'הגומל' (וכפי שמבואר להלן בהלכה ח, כך הדין לספרדים ואשכנזים כאחד).
^ 7.. באול"צ ח"ב יד, מג, וברכת ה' ח"ד, ו, כא, כתבו לברך. ומנגד בדבר יהושע הל' ברכות ט, כתב שלא לברך. ומסתבר שכל מי שכתב בעבר שלא לברך על הפלגות קצרות, כי אין בהן סכנה, יאמר כיום שלא לברך גם על הפלגות ארוכות, ומהם: חיד"א בלדוד אמת כג, ט; קניין תורה א, טז; מנחת יצחק ד, יא, ועי' פס"ת ריט, ב. ויש לצרף את דעת הסוברים שגם יורדי הים מברכים רק אם נקלעו לסכנה (יד המלך הלכות ברכות י, ח). ולא הוספתי שאם המפליג מפחד יברך כמו בטיסה, הואיל והמפליגים כיום הם או אנשי מקצוע כמלחים שאינם מפחדים, או מפליגים להנאתם, שהואיל ובחרו בכך, אינם מברכים (כמבואר בהערה הבאה).
^ 8.. רוב גדול של הפוסקים, מיוצאי ספרד ואשכנז, כתבו שגם מי שנחבש על דבר ממון, צריך לברך כשישתחרר, וכפי שכתב רב האי גאון "וחבוש רוב הפעמים הוא חבוש בעבור ממון ואין סכנתו כל כך". וכ"כ ר"י מיגאש, תר"י, מלבושי יו"ט א; נתיב חיים; פעולת צדיק ג, רכט; א"ר ב; ברכ"י ד; מאמ"ר ב; חסד לאלפים ז; מג"ג אלף המגן ג; בא"ח עקב ט; ערוה"ש ה; מנחת פיתים; דעת תורה ועוד. ואף לקט יושר, מ"א א, וח"א סה, ו, שכתבו שמי שנאסר על עסקי ממון לא יברך, אפשר שהתכוונו למעצר של עשירים, שהכולאים אותם נתנו להם תנאים טובים עד שישלמו את חובם. אבל על ישיבה בכלא רגיל לזמן ממושך או לזמן לא ידוע, שיש בה גם צער גדול ביותר, וגם שמץ סכנה, הן מצד פגיעתם של האסירים האחרים, שחלקם עבריינים אלימים, והן מצד הזעזוע הנפשי של היושב בכלא, שעלול לסכן את חייו, ייתכן שיודו שיש לברך 'הגומל'.
כלומר רמת הסיכון אינה המדד היחיד לברכת 'הגומל', אלא כל שעבר אירוע מטלטל, טראומתי, שהיה בו שמץ סכנה, מברך 'הגומל'. בדרך כלל אירוע טראומתי נמדד על פי הסכנה שבו (כאשר לרמ"א דווקא סכנה ניכרת, ולשו"ע אפילו רחוקה, כמבואר לעיל בהלכה ד והערה 3), אולם כלא על ממון, למרות שסכנת החיים שבו קלושה, יכול להיות מאוד טראומתי ומטלטל, עד שמתוך כך יכול אדם להסתכן. וכפי שכתב מהרי"ץ בפעולת צדיק ג, רכט: "הא מיהת סכנה מעט יש שעומד בפחד עד שיצא מהצרה". וכעין זה כתב בנתיב חיים על שו"ע ריט, א. ולכן גם כתבתי בסוף הלכה ז' שבמצבנו הנוכחי שיש עדיין אנשים שאינם רגילים בטיסה והיא מעוררת אצלם חשש שמא יפלו אל מותם, אפשר שיברכו אחריה 'הגומל', וכפי המנהג הרווח בדור הקודם.
ספורט אתגרי: נראה שהבוחר לצאת לטיול במדבר או בג'ונגל או לשחייה או לגלישה בעומק הים או לעשות פעילויות מסוכנות אחרות במסגרת 'ספורט אתגרי' שאנשים עושים להנאתם, כל זמן שהפעילות התנהלה כסדרה בלא סכנה מיוחדת - לא יברך, הואיל ומדובר באירוע שבחר לעשותו להנאתו, ומן הסתם נערך לקראתו כראוי כדי למנוע סכנות. ואם בחר לעשות פעילות מסוכנת, מצד המצווה לשמור את הנפש אסור לעשותה (ראו פנה"ל ליקוטים ב' ט, ז). ואם עבר ועשה, אין מקום שיברך על כך (כעין המבואר בהערה 4 לגבי מתאבד). אמנם נראה שאם באותה פעילות שאסור היה לו לעשותה מפני הסכנה, ארעה תקלה שהוסיפה סכנה משמעותית על מה שתכנן, יברך, שכן לסכנה זו לא נכנס מרצונו.
מבאו"ה ריט, א, 'חבוש', משמע שעל פחות משלושה ימים בכלא אין לברך. אולם נראה שאם זה ששהה בכלא פחות משלושה ימים פחד מאוד, כי לא ידע מתי יצא או שהחוקרים איימו עליו, יברך.
מי שבחר להיכנס למעצר, כגון שהציעו לו לשלם קנס או לשבת חודשיים במאסר. לדעת ברכ"י ובן איש חי, אף שהוא אשם בכך, מ"מ לא חילקו בזה חכמים ויברך. ולשע"ת ריט, ב, לא יברך בשם ומלכות. וכן ראוי לנהוג מספק.