ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- ספריה
- ברכות
- שאר ברכות המאכלים
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
כיוון שיש בברכת 'שהכל' שבח כללי, היא יכולה לפטור את כל מיני המאכלים, שאם טעה ובירך 'שהכל' על פרי עץ או פרי אדמה, ואף על לחם או מזונות או יין - יצא ידי חובה. אלא שלכתחילה יש לברך על כל מין ומין את ברכתו הראויה. ורק כשיש ספק לגבי מאכל מסוים אם ברכתו 'שהכל' או ברכה אחרת, כדי לצאת מהספק מברכים 'שהכל' (שו"ע רד, יג; רו, א).
וכאשר יש ספק לגבי פרי, אם ברכתו 'העץ' או 'האדמה', מברכים 'האדמה' (לעיל הלכה ב). ואף שגם אם נברך עליו 'שהכל' נצא ידי חובה, עדיף לברך 'האדמה' שהיא ברכה מבוררת יותר, שיש בה ביטוי לכך שמדובר בפרי.
וכל מה שלמדנו שבמקום ספק מברכים 'שהכל' או 'האדמה', הוא רק במקום שאין את מי לשאול, או שזה ספק שלא הוכרע להלכה. אבל כאשר אפשר לשאול חכם, מה הברכה הראויה, אסור לברך מספק 'שהכל' או 'האדמה', אלא חובה לברר איזו ברכה צריך לברך (שועה"ר רב, כד; מ"ב רב, פד).
ככלל יש עדיפות לומר ברכה מיוחדת לכל סוג של מאכל, שכל סוג מאכל מעניק לאדם תועלת והנאה ייחודית, ואם יברך על כל הסוגים באופן אחיד וסתמי, לא יתן ביטוי לשפע הברכה שהשפיע ה' לעולם. ומנגד, אם יברך על אפרסק ברכה משלו ועל תפוז ברכה משלו, וכך על כל מין ומין, לא יעמוד על המגמה הכללית של הקב"ה בעולמו, אלא ישקע בתוך פרטי הפרטים שבעולם המגושם. על ידי תקנת הברכות לסוגים השונים של המאכלים, יש מצד אחד ביטוי להתפרטות של הברכה האלוקית ומצד שני ביטוי למגמה הכללית. ברכת 'שהכל' היא הברכה שנותרה כמייצגת את העניין הכללי. מצד אחד היא אינה מבוררת, ולכן מעלתה פחותה, וכל אימת שאפשר, צריך לברך ברכה מבוררת. אולם מצד שני היא מבטאת את הרעיון הכללי "שהכל נהיה בדברו". ודווקא בה ישנו דגש על המקור הרוחני של הבריאה, שעל ידי דיבור ברא הקב"ה את עולמו, שככל שנפגשים יותר עם הצד הכללי, האחדותי, שבבריאה - כך עומדים יותר על השורש הרוחני של הבריאה.
ה - קליפות וגרעיני הפירות
מפני חשיבותם של פירות העץ ופירות האדמה תקנו להם חכמים ברכות מיוחדות, אבל על העלים והגבעולים שבאותם המינים, לא תקנו את ברכת הפירות. ואם הם ראויים לאכילה ויש מי שרוצה לאוכלם - יברך 'שהכל'. למשל, על גבעולים רכים שבגפן, שנקראים לולבי גפנים, וכן על גבעולי תבואה - מברכים 'שהכל' (שו"ע רד, א). 1
קליפות פרי שרגילים לאוכלן עם הפרי, כמו קליפת תפוחים, אגסים ומלפפונים, נחשבות כחלק בלתי נפרד מהפרי, ולכן גם מי שאוכלן לבדן, מברך עליהן את ברכת הפרי. על קליפות מלפפונים 'האדמה', ועל קליפות תפוחים ואגסים 'העץ'. אבל על קליפות שאין רגילים לאכול, כמו קליפות תפוזים, אם המתיקו אותן על ידי סוכר או שוקולד, מברכים 'שהכל', שהואיל ורגילים לזורקן, אינן נחשבות חלק מהפרי (מ"ב רב, לט).
האוכל שרביטים לחים של קטניות, כמו תרמילי שעועית ירוקה. אם אוכלם עם השעועית, מברך על השעועית 'האדמה' ופוטר את התרמיל. ואם אוכל את התרמיל לבדו - יברך 'שהכל' (מ"ב רד, ט).
על גרעיני פירות שראויים לאכילה מברכים 'שהכל', מפני שאין הם עיקר הפרי. אבל כאשר הם נאכלים יחד עם הפרי, הרי הם טפלים לפרי וברכת הפרי פוטרתם.
אבל על גרעינים שחורים של חמניות מברכים 'האדמה', מפני שהם עיקר הפרי. וכן על גרעיני דלעת (לבנים), ועל גרעיני אבטיח - מברכים 'האדמה', מפני שמגדלים אותם מזנים מיוחדים שבשרם מועט וגרעיניהם מרובים, ועיקר שתילתם לצורך הגרעינים, וכיוון שהם עיקר הפרי, ברכתם 'האדמה' (ע' שו"ע רב, ג, ומ"ב שם).
ו - פירות בוסר ובר וקנה סוכר
פירות שטעמם חמוץ אך אפשר לאוכלם בשעת הדחק - אם גדלו והבשילו כדרכם - מברכים עליהם את ברכתם. ואם טעמם חמוץ כי הם עדיין בוסר - נחלקו הפוסקים אם אפשר לברך עליהם את ברכתם, ולכן מוטב לברך עליהם 'שהכל'.
על פירות הגדלים בעצי סרק שאינם טעימים כל כך, כמו תפוחים קטנים ואגסים קטנים הגדלים על עצי בר, אע"פ שהם ראויים לאכילה בשעת הדחק, כיוון שלא ניטעו לשם כך, אין להם חשיבות והאוכלם מברך 'שהכל'. ואף אם בישלם ונעשו טעימים, כיוון שלא ניטעו כדי לגדל פירות, אין לפירותיהם חשיבות, וברכתם 'שהכל' (שו"ע רג, ד-ה). וכן על גבעולים שיש להם טעם מסוים והם גדלים בר, מברכים 'שהכל' (שו"ע רד, א). אבל על פירות טעימים, אפילו שגדלו על עצי בר, מברכים 'העץ' (מ"ב רג, ה; רד, יח-יט). לפיכך, על פרי הצבר (סברס) שהוא טעים, מברכים 'העץ' (כה"ח רב, ו). וכן על אגוזים טעימים שגדלים על עצי בר, מברכים 'העץ'.
על מציצת קנה סוכר מברכים 'שהכל', ואף שהקנים גדלים מהאדמה, ולכן יש סוברים שברכתם 'האדמה', מכל מקום כיוון שאין אוכלים את הקנים עצמם אלא רק מוצצים מהם טעם, ברכתם 'שהכל' (שו"ע רב, טו, מ"ב עו).
ז - ירקות ופירות הגדלים בעציץ ובמים
על פרי אדמה שגדל בעציץ שאינו נקוב, אע"פ ששורשיו אינם מתחברים לאדמה, כיוון שבעציץ עצמו יש אדמה, מברכים על הפירות הגדלים בו 'האדמה'.
ועל צמחים שגדלים במים, נחלקו פוסקי זמננו. יש אומרים, שהואיל ושורשיהם אינם מחלחלים באדמה, ספק אם הם נחשבים פרי אדמה, ועדיף לברך עליהם 'שהכל' (הרב אויערבאך). ויש אומרים, שהואיל ומקורו של הצמח מזרעים שגדלו באדמה, וגם רגילים לגדל מין זה באדמה, ברכתו 'האדמה' (אול"צ ח"ב יד, יג; שבט הלוי א, רה). למעשה, כאשר ישנו ספק על פירות מסוימים אם גדלו באדמה או במים, יברכו 'האדמה', ורק אם ידוע שגדלו במים, מחמת הספק עדיף לברך 'שהכל' (יחו"ד ו, יב).
וכן על נבטים, שידוע שגדלים על מים, כיוון שנחלקו בזה האחרונים, האוכלם לבדם מוטב שיברך 'שהכל'.
^ 1. הכלל הוא שכל מה שרגילים לאוכלו ונוטעים את העץ גם למענו, אם הוא אינו שייך לעיקר הפרי, ירד ממדרגת ברכת העץ לברכת האדמה, וכפי שלמדנו לגבי התמרות והקליפות של הצלף (ברכות לו, א, שו"ע רב, ו). ואם הוא דבר שלא חושבים עליו בעת הנטיעה, למרות שניתן לאוכלו, ברכתו 'שהכל'. ולגבי אגוז קשיו שגדל על עץ, רצו לומר בתחילה שברכתו 'האדמה', מפני שאגוז הקשיו גדל בקצה הפרי של אותו העץ, וכיוון שאינו עיקר הפרי, ברכתו 'האדמה'. אלא שבאמת עיקר גידולו של העץ הוא בשביל אגוז הקשיו, ולכן מברכים עליו 'העץ', וכ"כ באול"צ ח"ב מו, לו.
על קורא, שנקרא כיום לבבות דקל, שגדל בראש דקלים שנקראים פלמיטו, מברכים 'שהכל', מפני שאין האילן ניטע עבורו. ולהיפך, כשחותכים אותו גורמים לפגיעה בצמיחתו (שו"ע רד, א, מ"ב ט). אולם ב'וזאת הברכה' בירור לו, הביא תשובה שכיום נוטעים את הפלמיטו בשביל הקורא, ומחירו גבוה, והוא יותר חשוב מהאגוזים שגדלים עליו. ואע"פ שבשבילו נוטעים את העץ, אין ברכתו 'העץ', מפני שאינו פרי, וכשחותכים אותו הצמח מת. ולכן ברכתו 'האדמה'. ולמעשה, הבוחר יבחר, שבשני הנוסחים יוצאים.
על קורא, שנקרא כיום לבבות דקל, שגדל בראש דקלים שנקראים פלמיטו, מברכים 'שהכל', מפני שאין האילן ניטע עבורו. ולהיפך, כשחותכים אותו גורמים לפגיעה בצמיחתו (שו"ע רד, א, מ"ב ט). אולם ב'וזאת הברכה' בירור לו, הביא תשובה שכיום נוטעים את הפלמיטו בשביל הקורא, ומחירו גבוה, והוא יותר חשוב מהאגוזים שגדלים עליו. ואע"פ שבשבילו נוטעים את העץ, אין ברכתו 'העץ', מפני שאינו פרי, וכשחותכים אותו הצמח מת. ולכן ברכתו 'האדמה'. ולמעשה, הבוחר יבחר, שבשני הנוסחים יוצאים.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
רביבים לימוד מדעים - המפתח להבנת התורה
המדעים השונים נחשבים חוכמה אלוקית | המנורה שהייתה בבית המקדש הייתה בעלת שבעה קנים, כנגד שבע חוכמות העולם ששורשן גנוז בתורה | מי שאינו מצוי בחוכמות אינו יכול להתמנות לחבר בסנהדרין, וממילא אינו יכול להיחשב בין גדולי התורה | הגאון מווילנה עודד את תלמידיו ללמוד מדעים | לתלמיד חכם שאינו מצוי בחוכמות חסרה הבנה רבה בתורה | אם לימודי המדע יובילו לעזיבת התורה, חובה לוותר על המדעים | סיבה נוספת לשילוב לימודים בסיסיים של מדע ושפה (לימודי ליבה) היא שבעזרתם יוכלו הבוגרים לרכוש מקצוע
החופש הגדול חוסן רוחני בימי בין הזמנים
הרב עוסק בחשיבותו המיוחדת של לימוד התורה דווקא בימי בין הזמנים, בהם הלימוד מגיע מתוך בחירה חופשית ומתיקות מיוחדת, המהווה בסיס לחוסן הרוחני של עם ישראל. כמו כן, הרב מדגיש כיצד כוחה של התורה והיראת שמיים משמשים כעוגן חיוני להתמודדות מול אתגרי הרחוב והאווירה המתירנית בתקופה זו.
עקב פרשת עקב – לא תירא מהם
זה הכל בתוכנו בראש שלנו ובהסתכלות שלנו משם הכל מתחיל ולכן השינוי הגדול צריך להתרחש קודם כל בתוכנו ממש בתפיסתנו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת עקב
מה הטעם שבתחלה אמר וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן לשון רבים, ואח"כ אמר וְשָׁמַר יְ-הֹוָה אֱ-לֹהֶיךָ לְךָ לשון יחיד. 'אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל', אַל תִּקְרֵי 'אֲבָנֶיהָ', אֶלָּא בּוֹנֶיהָ. צריך להבין למה הוציאו את המקרא מידי פשוטו. מה הטעם שבברכות התורה אומר 'בָּרְכוּ אֶת יְ-הֹוָה הַמְּבֹרָךְ'. והוא שם יְ-הֹוָה שהוא מידת הרחמים, ואילו בברכת המזון אומר ברוך א-לוהינו שאכלנו, מזכיר שם א-להים שהוא מידת הדין. מה נשתנה ברכת התורה שחיובה מן התורה הוא לפני הלימוד, שהרי מברך ברכות השחר טרם תחילת לימודו, מברכת המזון שחובתה היא רק לאחר האכילה
קרח מבחן הקטורת של משה
לשיטת רס"ג ורמב"ן משה הציע את מבחן הקטורת לפי הוראה מה'. לפי חזקוני משה הציע אותו מדעתו מתוך הנחה שהם לא ירצו למות ולא יקטירו, לפי ר' חיים פלטיאל מבחן הקטורת לא היה אסור ולא מסוכן.
ישיבת בין הזמנים - קיץ תשפ"ו מצוות ירושת הארץ
עיון בשיטת רש"י והרמב"ן במצוות ירושת הארץ, האם המצווה היא לגרש את האויבים או לשבת בארץ.
ישיבת בין הזמנים - קיץ תשפ"ו תפוחי זהב במשכיות כסף
כיצד ניתן להעביר את עומקה הפנימי של התורה לדורות הבאים מבלי לפגוע בהם או לעוות את כוונתה? דרך בחינת המושג "תפוחי זהב במשכיות כסף", השיעור יעסוק במבנה הרב-שכבתי של התורה המשלב פשט, רמז, דרש וסוד כמיקשה אחת בלתי נפרדת.
ישיבת בין הזמנים - קיץ תשפ"ו מעמדם הלכתי של חוקי המדינה
השיעור עוסק במעמדם ההלכתי של חוקי המדינה ודיני המלכות, תוך בחינת המקורות ההיסטוריים וההבדלים שבין הגישות השונות ביחס לתוקפם. במהלך השיעור נדון הגבול שבין סמכותו הלגיטימית של השלטון לבין גזל, לצד בירור השלכותיהם של הדינים הללו על המציאות הישראלית הנוכחית.
ישיבת בין הזמנים - קיץ תשפ"ו פרה אדומה ורפואה מודרנית
בשיעור ייחודי זה, נצלול אל תוך עולמו של המרצה, אשר משתף בסיפורים אישיים מרתקים על משפחתו, ועל החיבור הייחודי שבין סוגיות הלכתיות עתיקות לבין עולם הרפואה והטכנולוגיה המודרנית. השיעור נע בין ההיסטוריה המרתקת של שיקום עולם התורה, דרך מאמצים בני זמננו להשבת סוגיות מקדשיות לקדמת הבמה, ועד לפתרונות הלכתיים ורפואיים מתקדמים.
ישיבת בין הזמנים - קיץ תשפ"ו כוחה של עצירה: תענית מול אבלות
השיעור בוחן את כוחם של ימי החורבן והצום לא כמצב של חוסר אונים, אלא כהזדמנות ייחודית להתעלות ולתשובה. דרך ההבחנה של הרמב"ם בין אבלות לתענית, נגלה כיצד דווקא מתוך הכרת החיסרון והשבר נפתח הפתח לבניין רוחני מחודש.
ישיבת בין הזמנים - קיץ תשפ"ו מסירות נפש ורוח מלחמה
בשיעור זה נעסוק בפרשות מטות-מסעי ונתעמק בפרשת מלחמת מדין תוך בחינת סוגיות הלכתיות והשקפתיות מרתקות. נברר את המקורות לעניין השארת "רוח רביעית" לבריחת האויב, נדון במעמדו של פנחס כמשוח מלחמה, ונסיים בהנחיות מעשיות לניצול נכון וקדוש של ימי בין הזמנים.
ישיבת בין הזמנים - קיץ תשפ"ו תפילה כממשיכת עבודת הקורבנות
השיעור עוסק במהותה של התפילה, ומציג את התפיסה לפיה כוחה של התפילה יונק וממשיך את עבודת הקורבנות שהתקיימה בבית המקדש. דרך בחינת המחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן, מוסבר כיצד עבודת הקורבנות והתפילות נועדו לעדן ולאזן את העולם הגשמי, ולהעלותו בהדרגה לקדושה.
ישיבת בין הזמנים - קיץ תשפ"ו האור המפציע: תהליך הגאולה וקושי הגלות
בשיעור זה, מנתח הרב את דברי הראי"ה קוק זצ"ל בעין אי"ה, הדנים במעבר המורכב וההדרגתי מחושך הגלות אל אור הגאולה. מתוך כך, השיעור מציג את התפיסה כי דווקא מתוך המשברים ותופעות הבוסריות של דור עקבתא דמשיחא, נבנים בהדרגה כוחות החומר והרוח של עם ישראל לקראת הגאולה השלמה.
ישיבת בין הזמנים - קיץ תשפ"ו דילמות חיים ומוות בסל התרופות
השיעור עוסק בדילמות המוסריות, הכלכליות וההלכתיות המורכבות שעמן מתמודדת ועדת סל התרופות בישראל בבואה לתעדף תרופות וטכנולוגיות תחת מגבלת תקציב נוקשה. באמצעות דוגמאות רפואיות ומקורות תלמודיים, המרצה מנתח את ההכרעה הקשה בין הארכת חיים לשיפור איכותם, ובין הצלת הפרט לעומת טובת הכלל כשותפות ציבורית.
