ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש דברים
- האזינו
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
הרב מישאל מכלוף בן אסתר זצ"ל
כולנו משננים את התפילה, בה מודים אנו כי "מפני חטאנו גלינו מארצנו". גם בפרשתינו קוראים אנו הגלות באה בגלל "וישמן ישורון ויבעט... ויטוש אלוק עשהו...". ברוח ימים אלו, ימי הרחמים והתשובה, מצפים אנו להזכרת התשובה כתנאי לגאולה, כפי שראינו בפרשת ניצבים: "ושבת עד ה' אלוקיך ושמעת בקולו... ושב ה' אלוקיך את שבותך וריחמך...".
אך כאן מופיע מהלך אחר: עם ישראל - אם ירצה ואם לאו - לא לעצמו הוא חי. שליח ה' הוא אל העולם כולו. אילו היה חי אך ורק למען עצמו, אפשר היה לתלות את גאולתו רק בזכויותיו. אך מכיון שהוא נושא ייעוד לכל העולם - אי אפשר להתחשב רק במצבו הרוחני. אם גולה הוא מארצו, אם בזוי הוא בין העמים - חילול שם ה' יש בזה לעיני כל הגויים. על כן תבוא הגאולה לא בזכותם של ישראל, כי אם "בזכות" רשעת הגויים וכפירתם, אשר הגיע הזמן לשים לה קץ. "לולא כעס אויב אגור, פן ינכרו צרימו, פן יאמרו ידינו רמה, ולא ה' פעל כל זאת". (ומי כמונו, דור השואה והתקומה, לראות את הדברים במו עיניו).
ומעניין הדבר, שגם כניסתנו לארץ כך היתה. סבורים היו בני ישראל כי בזכות תורתם ומעשיהם הטובים זוכים הם להיכנס לארץ. ואז נאלץ משה רבינו להוכיחם ולומר להם: "אל תאמר בלבבך... בצדקתי הביאני ה' לרשת את הארץ הזאת... לא בצדקתך וביושר לבבך אתה בא לרשת את ארצם, כי ברשעת הגויים האלה ה' אלוקיך מורישם מפניך, ולמען הקים את הדבר אשר נשבע לאבותיך... כי עם קשה עורף אתה". לא בזכותנו נכנסנו לארץ בימי יהושע, ולא ביושר לבבנו שבים אנו אליה בימינו אלה. מתוך הכרה זו נוכל באמת להתייחס אל הארץ כאל ארץ ה'.
וכפר אדמתו עמו
קשה הוא תיאור ההיסטוריה היהודית בשירת "האזינו". ייסורים נוראים של גלות היא מתארת. סיומו של התהליך - מפתיע ביותר. אם "מפני חטאנו גלינו מארצנו" - היה מקום לצפות לראות בסיומה של הפרשה קריאה לתשובה. אך לא כך הם פני הדברים. "והנה אין בשירה הזאת תנאי בתשובה ובעבודה" (רמב"ן). הנהגת ה' אשר לא תוכל לשאת עוד את רשעת הגויים הפוגעים בעם ישראל, ותדרוש את נקמתם - היא שתביא את הגאולה. זו תהיה הכפרה לעם, עת תימלא סאת ייסוריו וה' יגאלנו למען שמו גם אם לא ישוב ביזמתו.
כפרה זו שמתכפר העם - לא לו לבדו היא. שותף יש לו - לחטא וגם לכפרה - והוא: הארץ. "וכפר אדמתו עמו". מזכיר לנו פסוק זה את דברי התורה בפרשת מסעי, הקוראת לנקום את דם הנרצח מיד הרוצח: "כי הדם הוא יחניף את הארץ. ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה, כי אם בדם שופכו". גם הארץ מתייסרת בייסורי הגלות. ומגיע זמן בו אין היא יכולה לסבול את היותה "עיר מקלט לרוצחי יהודים". תובעת היא הארץ את תיקונה ע"י עשיית דין ברשעים היושבים עליה. דורשת היא לראות את בניה שבים אליה ומחוננים את עפרה.
אכן, לא בזכויותיו שלו לבדו נגאל העם כי אם גם בזכותה של הארץ. "וזכרתי את בריתי יעקוב, ואף את בריתי יצחק, ואף את בריתי אברהם אזכור, והארץ אזכור". לא רק את תביעת הגאולה נושאת היא הארץ. את בעונשי הגלות לוקחת היא חלק שכם אחד עם העם. באותה שממה ששררה בה כל השנים, משתתפת היא בתהליך הכפרה על החטאים שנעשו בה (ספורנו, אור החיים). ובגאולת העם - גם אדמתו נגאלת עמו (רש"י). "רצית ה' ארצך, שבת שבית יעקב".
"ארץ ישראל איננה דבר חיצוני, קנין חיצוני לאומה... ארץ ישראל היא חטיבה עצמותית קשורה בקשר חיים עם האומה...
בינו שנות דור ודור
עדיין מוקדם מכדי להבין את משמעותם של אירועי השנה האחרונה. רק במבט ארוך טווח נוכל לדעת לאן הם מובילים. אך דווקא במצב כזה, טוב לעיין בפרשת השבוע, ולעמוד מתוכה על נקודות עומק המונחות עמוק בתוך המאורעות.
ראשיתו של התהליך - בכניסה לארץ ישראל, ארץ טובה ורחבה, ארץ זבת חלב ודבש: "ירכיבהו על במותי ארץ ויאכל תבונות שדי, ויניקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור". תגובתו של העם לנצחונות הגדולים ולשפע הכלכלי הבא בעקבותיהם - לא מאחרת לבוא. "וישמן ישורון ויבעט; שמנת, עבית, כסית". חז"ל אומרים על כך במדרש, ש"שמנת", "עבית" וכסית" הם שלושה דורות שלפני ביאת המשיח. כתוצאה מן הגל הגואה של החומרנות, שוכח העם את מקור כוחו וקיומו. "וייטוש א-לוה עשהו, וינבל צור ישועתו... צור ילדך תשי, ותשכח אל מחוללך".
התגובה האלוקית לא מאחרת לבוא. "הם קינאוני בלא אל..." - בכפירה ובהליכה אחר אל פיקטיבי אשר לא יושיע (כמו: אלילי הכסף והזהב, אלילי הזמר, ה"תרבות" והספורט, ארצות ה"ברית" של אמריקה, ערכי מוסר השאובים מן הגויים, ועוד ועוד). "ואני אקניאם בלא עם" - בעם פיקטיבי שלא היה ולא נברא, וכל כולו אינו אלא יצירה שיצרנו אנו באיוולתנו - ה"עם הפלשתינאי" הקם עלינו לכלותנו תוך רמיסת כל מוסר בסיסי. "בגוי נבל אכעיסם".
סופה של הפרשה - שונה מאד מסופן של פרשיות תוכחה אחרות בתורה. "כי ידין ה' עמו ועל עבדיו יתנחם, כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב" - כאשר יגיע העם אל שפל המדרגה, ומתוך כך יתייאש מכל מה שהאמין ובטח בו עד כה. אז יתחילו הרהורים של תשובה. "ואמר (העם, בסופו של דבר): אי אלוקימו, צור חסיו בו?". היכן הוא מי שעליו נכתב - מתוך טשטוש מכוון - במגילת העצמאות "מתוך ביטחון בצור ישראל"? האם זהו כוח אנושי הגנוז בנו, בעומק נפשנו, או רוחו של אלוקי מערכות ישראל המפיחה בנו כוחות על-אנושיים? ואז עונה הקב"ה: "ראו עתה, כי אני אני הוא, ואין אלוהים עמדי; אני אמית - ואחיה, מחצתי - ואני ארפא, ואין מידי מציל". כל מה שקורה בעולם ובהיסטוריה, לא מכוחם של בני אדם הוא בא, ולא בעוצם ידיהם יימצא לו פיתרון. מי שהמית הוא שיחיה, מי שמחץ הוא שירפא, ובני האדם - הפועלים במסירות ובעוצמה, בתחכום וביוזמה - אינם אלא שליחיו עלי אדמות.
מתוך כך ניתן להבין את פסוקי הנקמה המופיעים בסופה של הפרשה. נקמת ה' באויבי עמו, לא נקמת אנוש היא. לא ייתכן לקחת את השאיפה הנעלה לעשיית דין צדק באותו "גוי נבל", של רוצחים רשעי עולם, ולרתום אותה לרגשות הנקם הנמוכים של בן אנוש. אויבי ישראל, אויבי ה' הם. על כן הקב"ה בעצמו הוא המודיע ומכריז: "אם שנותי ברק חרבי ותאחז במשפט ידי, אשיב נקם לצרי, ולמשנאי אשלם". עם כל זאת, לא די בכך ש"דם עבדיו ייקום ונקם ישיב לצריו". כפרת העם וגאולתו באים בעזרתה של הארץ, שניתנה למרמס לכל צר ואוייב במשך אלפיים שנות גלות, ואף בראשית מהלך הגאולה באים האויבים ומבקשים אותה לעצמם. "וכיפר אדמתו עמו". זאת - כדברי אור החיים: "כי הנמצא עדיין מהחטאים על ישראל - תכפר עליהם הארץ אשר היתה לשמה ולחרפה שנים רבות. זה יהיה לכפרת עוון עם ה'".
על כך זעק יואל בהפטרת שבת "שובה", אשר קראנו אך לפני שבוע: "חוסה ה' על עמך, ואל תתן נחלתך לחרפה למשול בם גויים. למה יאמרו בעמים: איה אלוקיהם?". והקב"ה עונה לנו בפי נביאו:
"ויקנא ה' לארצו, ויחמול על עמו. ויען ה' ויאמר לעמו: הנני שולח לכם את הדגן והתירוש והיצהר, ושבעתם אותו, ולא אתן אתכם עוד חרפה בגויים. ואת הצפוני ארחיק מעליכם, והידחתיו אל ארץ ציה ושממה... אל תיראי אדמה! גילי ושמחי, כי הגדיל ה' לעשות... וידעתם כי בקרב ישראל אני ואני ה' אלוקיכם ואין עוד, ולא ייבושו עמי לעולם".
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
שמונה פרקים לרמב"ם מדרגות בקרבה אל המלך
שיעור 5
השיעור עוסק בתורת הנפש של הרמב"ם ובמשל הארמון המפורסם מתוך "מורה הנבוכים", הבוחן את הדרגות השונות בקרבה לה' ובהגשמת ייעודו השכלי והרוחני של האדם. דרך סיפורים חסידיים ודיון על אתגרי השעה, מודגש החיבור שבין לימוד עמוק, תיקון המידות והמפגש עם הבורא.
עשרת ימי תשובה מדוע ה' מנסה את האדם - "האלוקים ניסה את אברהם"
ה' מנסה את אברהם מדוע? הרי יודע אם יעמוד בניסיון
רביבים לעורר את הילדים לתשובה
מי שרואה שילדיו אינם מתפללים או לומדים כראוי, יבדוק תחילה את עצמו | לאחר בירורים פנימיים יוכל לדבר עם הילדים בכנות על ערך לימוד התורה | כאשר ההורים רוצים להוכיח את בנם או בתם על התפילה, עליהם לבדוק את עצמם אם הם מתפללים ברצינות | חשוב מאוד שהנזיפות בילדים יהיו מעטות מאוד לעומת דברי השבח והעידוד, ובמיוחד צריך להשתדל להימנע מכעס | כאשר ההורים שומרים על אווירה טובה, רוב הבעיות חולפות ומתברר שהילדים הרבה יותר טובים ממה שהיה נראה לכאורה
אור החיים על הפרשה ברכות השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק א'
השיעור עוסק בביאורו של ה"אור החיים" לברכות משה לשבטי יוסף, זבולון, יששכר וגד בפרשת "וזאת הברכה". במהלכו מנותחות המשמעויות הרוחניות וההיסטוריות של הברכות, לצד מקומו המיוחד של משה רבנו בהנהגת העם ובקבורתו.
אור החיים על הפרשה סוד ראיית משה וברכת השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק ב'
השיעור עוסק בביאורי ה"אור החיים" לברכות השבטים בסוף ספר דברים, תוך התמקדות בשבטי גד, דן ואשר ובמשמעות מלחמותיהם וברכותיהם. בהמשך נבחנים האופן שבו ראה משה את ארץ ישראל מהר נבו, פטירתו, וסוגיית כתיבת שמונת הפסוקים האחרונים של התורה.
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
