וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ [כח יא].

"אשר לפי הנראה, לפי רוב המשך גלותינו שהיא קרוב לעקבות משיחנו, ושצריך לפנות דרך לפניו, דרך האמת, כפי שכתבתי, שעיקר השתדלותינו שנהיה כלי הכנה לקבל אורה וטובה [...] וכפי הנראה ששלח לנו ד', עיר וקדיש מן שמיא, הגאון המפורסם מוהר"א זצ"ל מוילנא שהחזיר עטרת התורה ליושנה, ע"פ דרכו דרך האמת והפשוט" ['אלפי מנשה', סימן קעז עג ע"ב].

"אשר אחד מג' דרבים שנצרך משיח בן יוסף לבוא בכל דור דור הוא לגלות רזי תורה למי שראוי לכך [...] וליבי אומר לי בבירור אשר לזה נשלח לנו עיר וקדיש משמיא נחית רבינו הגדול הגר"א ז"ל לגלות את התורה בנגלה ובנסתר, רק בעוה"ר אין הדור ראוי להם ע"כ נאבד רוב דבריו בנסתר אשר היה בהם עשר ידות יותר מנגלות" ['תולדות יצחק' ח"ב קמ ע"ב].

"ייתא חגי – כד תמנה כ"ב שנין ז' זמנין לכל חד מאינון עשרה דזבינו ליה, תשכח אלף תק"מ, וכדין יתער פורקנא דישראל כצפרא דשארת לאנהרא זעיר זעיר עד י"ז שנים דאסתלק ההוא צדיק בדרגא דטו"ב, הדא הוא דכתיב: יוסף בן י"ז שנה היה רועה את אחיו".

"הופעת נשמתו של אדוננו הגאון בעולמנו, כפי מה שמקובלני מפה לאוזן, הייתה בשביל שלושה דברים:
לשמור על דרך עץ החיים, זו התורה, ולא להרים את רגשי הנבואה על התורה, ולמען להדריך את עם הקודש שישמרו בעקבות רב יוסף שחזר והכריע שגדול המצווה ועושה וכו' ובשביל זה אמר רב יוסף לא תתני ענווה דאיכא אנא, דעיקר ענווה היא להיות בטל לציווי התורה, עקב ענווה יראת ה'. וכן יעודו של רבנו בגילוי רזי התורה, כנודע וכמובא בספר 'תולדות יצחק' (וכאן מביא הגרי"מ את הדברים שהבאנו לעיל מהספר הנ"ל).
ללמד אורחות חיים ביושר קודשם ולא להלוך אחרי הפלפול הבלתי נכון שהיה נהוג בימים ההם. ורבים אשר צווחו והרעישו על זה עד כי הופיעה נשמתו הקדושה של אדוננו הגאון, למד ולימד את הדרך הישר והכל מצד הענוות חן.
השיבה לציון משכן כבודו ולירושלים בית מקדשו לבנות ולשכללם בהדר קודשם ולדעת כי ארץ ישראל היא כסוכה שמצוותה תעשה ולא מן העשוי כדי לקיים "ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון", בקבוץ גלויות על דרך הקץ המגולה כמבואר לעיל, אשר זאת הייתה מגמתם של רבנו הגר"א ותלמידיו בעבודת יסוד הישוב בארה"ק, וכן לזכות עי"ז לרוח הקודש אמיתית בלי שום עירוב פסולת, שלזה חזה הגר"א בצפייתו לרוח הקודש שאי אפשר לזכות בה בשלמות זולת בארץ הקודש, והייתה תקוותו מלאה שעי"ז תוחזר עטרת הקודש ליושנה, שכל בניך למודי ה' וקיום החזון של הנביא [יואל ג'] "והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם, זקניכם חלומות יחלמון בחוריכם חזיונות יראו", ובזה יקויים גם סוף נבואתו "והיה כל אשר יקרא בשם ה' ימלט כי בהר ציון ובירושלים תהיה פליטה כאשר אמר ה' ובשרידים אשר ה' קורא", שהאתחלתא דגאולה היא ביעודו דמשיח בן יוסף [בספר 'ליקוטי הגר"א' דף מ' ובאר יצחק שם על הפסוק 'ופדויי ה' ישובון']. (ובכתבי 'קול התור' של אחד מתלמידי הגר"א, הגאון ר' הלל משקלוב, מרמז בתיבת 'בשרידים' בחושבנא 'משיח בן יוסף' שעל ידו קיבוץ גלויות)" ['דורש לציון' ט-יג, 'אמרות טהורות' עמ' קסד].

"[...] כמו שמן השמים עכבו את הרועה הנאמן משה רבינו ע"ה, מלבוא אל הארץ בפועל, בכל זאת בטוחים אנחנו, שההשתוקקות הקדושה שבנשמת רעיא מהימנא לבוא לארץ ישראל, שהתבטאה בתחנונותיו הגדולות, היא היא אשר נותנת כוח ואומץ לכל הדורות – והדור האחרון שלנו בכללם – להתקשר בקדושת ארץ חמדה, לבנותה ולהקים שוממותיה.
כמו כן הננו בטוחים בעז"ה, שההתלהבות הקדושה העליונה של רבינו הגאון החסיד האלוקי (הגר"א) זצ"ל, שלא יצאה לפועל על ידי עיכובים מן השמים, בעת אשר לא הגיע עדיין הזמן להתחלת צמח ישועה של הקץ המגולה לישראל, היא תשגבנו ישע בעז"ה לשוב לארצנו הקדושה בפועל ובמעשה, עם כל אור התורה והקדושה האמיתית, כמו שהייתה בשאיפתו הנערצה של רבינו הגדול החסיד והקדוש זצ"ל, נשמתו בגנזי מרומים. וכולנו יחד נזכה להיות ששים ושמחים בבנין שלם, בבוא המבשר אליהו הנביא לאמור לציון הנה ישעך בא וגואלך קדוש ישראל, הנה הוא משיב לך את הודך והדרת קדושתך, בבוא לציון גואל צדק, במהרה בימינו אמן".

"יש ערך מיוחד לאותו יום כ"ח באייר, בו עלה אבא הרב זצ"ל מן הגלות לארץ ישראל, זה היום בו הופיע על ציון האור החדש הנשגב והקדוש. ומאז זכינו לאורו – אנחנו, עם ישראל וכל העולם כולו. "זה היום עשה ד' נגילה ונשמחה בו". אין להעריך את הגילה ואת השמחה שיש בעולם כולו ובעולמות העליונים, מאז אותו כ"ח באייר, מאז אותו 'כיבוש' רוחני, נבואי ורוח קודשי, שזרח על ישראל" ['שיחות הרצי"ה', מועדים, יום ירושלים, עיי"ש].

"ידעתי כי למחיה שלחני ד' אל אדמת הקודש" ['אגרות הראיה' ח"א קפט]. "ברוך ד' אשר עשה לי את הנפש הזאת, ואשר הביאני במסיבותיו העליונות, לעבוד בכוחי המצער על הרי ישראל, בעת המאושרה הזאת, ששפעת החיים לעם ד' על אדמתו הולכת ומתקבצת [...] מטרתי הברורה להיות ממסייעים למלאכת שמים, להיות מהמנצחים על המלאכה הקדושה ליסד בציון אבן בוחן פינת יקרת" [שם שיד].

"את הקריאה הזאת נקרא בקול אחד, בקול גדול... בואו לארץ ישראל אחים נעימים בואו לארץ, קול ד' קורא אותנו, ידו נטויה עלינו, רוחו אשר בלבבנו הוא. מקבץ אותנו הוא מעודדנו, והוא מכריח אותנו כולנו לקרוא בקול גדול אדיר ונורא: אחינו בני ישראל, אחים אהובים ויקרים, בואו לארץ ישראל הלקטו אחד לאחד [ישעיה כז, יב]... הניצנים נראו בארץ, בואו אחים יקרים וראו איך שושנת יעקב מתחלת לפרוח על אדמת הקודש, רוח ישראל פורח ומתעורר לתחיה לחיים לכבוד ולעוז [...] ועתה מי הוא העיור שלא יראה בזה יד ד' הנוהגת אותנו, ומי לא יחוש חובה לעצמו ליהות פועל עם אל? "ועתידה בת קול להיות מפוצצת בראשי ההרים ואומרת: כל מי שפעל עם אל יבוא ויטול שכרו" (מדרש ויק"ר כז). מי יוכל להיפטר מלסבב מצידו תוספת ברכה ומהירות ישועה, לעורר ליבות רבות לשוב אל אדמת הקודש, לנחלת ד', להאחז בה, ליישבה בעסקים ובניינים [...]" ['מאמרי הראי"ה' עמ' 323].

"על כן כל מי שעושה פעולה להרחיב את גבול ישראל, כדי שיהיה מצידו גורם לקרב את קיבוץ ישראל לארץ ישראל, וזה גורם מהירות בגאולה, כי קיבוץ גלויות קיימא לן שהוא קודם לביאת המשיח... הוא מתקן באמת את קדושת היחוד העליון של יסוד שביעית, ואין קץ להתענוגים הקדושים העליונים שמתרבים על ידי זה והם מושפעים על שורש נשמתו, ונשמת כל ישראל ['אגרות הראיה' אגרת תקנה].

"היו לנו מאורי גולה והיו לנו מאורי גאולה. בין גאוני ישראל שהיו קשורים בנשמתם לתחיית ישראל בארץ ישראל, הופיעה בדורנו נשמתו הגדולה והמאירה של רבנו זצ"ל. הוא היה אחד מיוחד אשר גילויי אורות הקודש שלו נבעו, לא מתוך הרגשות של אידאלים אנושיים, או מתוך מהלכי מחשבות שכליים, אלא מתוך השגות אלוקיות, מתוך עומק פנימיות נשמתא דאורייתא. תורת הגאולה לא הייתה אצלו פתרון לבעיות מדיניות, ואף לא לבעיות רוחניות מסויימות, אלא סוד כל היצירה, הזוהר העתיד של תיקון העולם כולו" [הרב מנחם מנדל פורוש זצ"ל, 'בתוך החומות' עמ' 254, מובא בספר 'ליקוטי הראי"ה' ח"ג עמ' 466].

"יש והקב"ה מוריד מהעולם העליון, מתחת כסא כבודו יתברך, פעם בעשרה דורות, נשמה עליונה כזאת, המאירה בשלל אורותיה וגווני זיקי ברק מתוך ערפילי טוהר, לא רק בשביל הדור הזה שבו היא מופיעה, אלא גם ובעיקר בשביל כמה דורות הבאים אחריה. כך היה גאון עוזנו ותפארתנו, מאור ישראל וקדושו, מרן הראי"ה קוק זצ"ל. והצופה נסתרות ראה כי עם התנוצצות פעמי הגאולה, צריך להוריד אור גנוז זה לעולם, כדי להאיר את מחשכי הגלות בליבות בני ישראל, להלהיבם ולעודדם, לעוררם ולהכינם לקראת תחיית האומה, והתקרבות הגאולה העתידה לבוא בארץ הקודש" [מפי הר"ן שטרן זצ"ל, מובא ב'שיחות הראי"ה' עמ' יג].

"הננו בימות המשיח. תקופת הגאולה התחילה. משיח בא, בא, בגילוי שכינה, באור גילוי עליון, ואין מכיר, ואין יודע. כולם כמו מסכה על עיניהם, מאחורי המסך, מבלי דעת, ומבלי הבין את אשר לפניהם. רק מרן רוח אפינו שליט"א, הוא נשמת התחיה, הוא היודע, הוא החוזה". "העיקר הוא ההתקרבות לדרכי גילוי הנבואה. מרן, קדוש ישראל, איהו מזליה חזי, כי זהו עיקר משוש רוחי וחיי. והוא מסייעני ומנהלני, להתקרבות עילאה זו, שהוא תנאי הכרחי לתקופת הגאולה, גם באתחלתא שלה. ומרן הוא נשמת התחייה, ובראשה". "מרן הרב שליט"א, הוא חכם, גיבור ועשיר, והכל מכוין כלפי הגאולה, ולא עוד אלא שהוא מוכרח לעשות מה שעושה ולדבר מה שמדבר, יד ה' עליו ורוחו בקרבו" ['משנת הנזיר' עמ' סב ואילך].