בית המדרש

  • מדורים
  • קול צופיך - הרב שמואל אליהו
קטגוריה משנית
  • משפחה חברה ומדינה
  • שיעורים נוספים בענין מלחמה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

מסעוד בן רזלה

undefined
19 דק' קריאה
שעור זה מהווה המשך לשעור "הלכות מלחמה".

משה מנהיג את ישראל בגלל שהיה איתם בעת צרתם
בעת מלחמה - גם מי שאין לו תפקיד של לחימה וסיוע, הוא חייב להתפלל ולהיות עם הלוחמים. בבחינת עמו אנכי בצרה. כך היה המפגש הראשון של משה רבינו עם האלוקים "בלבת אש מתוך הסנה. ולמה דוקא סנה שהוא אילן קוצים ולא אילן אחר? משום "עמו אנכי בצרה" (רש"י שמות ג ב). וכך אמר המדרש (רבה שמות ב ה)
"אמר רבי ינאי: מה התאומים הללו, אם חשש אחד בראשו חבירו מרגיש. כן אמר הקב"ה כביכול (תהלים צא) "עמו אנכי בצרה".
חכמינו אמרו שהסיבה שהקב"ה נגלה למשה היא דווקא בזכות העובדה שהוא נושא בסבלותם של אחיו. וכך מובא במדרש (רבה שמות א כז) על משה רבינו:
"וירא בסבלותם" מהו 'וירא'? שהיה רואה בסבלותם ובוכה ואומר: חבל לי עליכם. מי יתן מותי עליכם. שאין לך מלאכה קשה ממלאכת הטיט והיה נותן כתיפיו ומסייע לכל אחד ואחד מהן. ר' אלעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר ראה משוי גדול על קטן ומשוי קטן על גדול. משוי איש על אשה ומשוי אשה על איש. משוי זקן על בחור ומשוי בחור על זקן. והיה מניח דרגון שלו והולך ומיישב להם סבלותיהם ועושה כאלו מסייע לפרעה. אמר הקב"ה: אתה הנחת עסקיך והלכת לראות בצערן של ישראל ונהגת בהן מנהג אחים, אני מניח את העליונים ואת התחתונים ואדבר עמך. הדא הוא דכתיב "וירא ה' כי סר לראות" ראה הקב"ה במשה שסר מעסקיו לראות בסבלותם לפיכך "ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה".
בסנה משה רואה שגם הקב"ה בעצמו שותף בסבלותם של בני ישראל. הוא רואה עד כמה הקב"ה אוהב את ישראל וקשור אליהם. שם הוא לומד ה לשתף את עצמו עוד יתר בצערם של ישראל. עד בחטא העגל אומר משה לקב"ה: ריבונו של עולם "מחה חטאתם. ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת". ממי למד? מהקב"ה בעצמו. בבחינת "והלכת בדרכיו".

אדישות בעת מלחמה – חילול ה' ועבירה גדולה
המעשה הזה הוא הדרכה גם בשבילנו, להיות בשותפות על הציבור בשעה שחלק גדול מעם ישראל נמצא במלחמה. כך אומרת הגמרא במסכת תענית (יא.)
"תָּנוּ רַבָּנָן, בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל שְׁרוּיִן בְּצַעַר, וּפָרַשׁ אֶחָד מֵהֶם, בָּאִים שְׁנֵי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת שֶׁמְּלַוִּין לוֹ לָאָדָם וּמַנִּיחִין לוֹ יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁוֹ, וְאוֹמְרִים: פְּלוֹנִי זֶה שְׁפָּרַשׁ מִן הַצִּבּוּר, אַל יִרְאֶה בְנֶחָמַת צִבּוּר. תַּנְיָא אִידָךְ, בִּזְמַן שֶׁהַצִּבּוּר שָׁרוּי בְצַעַר, אַל יֹאמַר אָדָם, אֵלֵךְ לְבֵיתִי וְאֹכַל וְאֶשְׁתֶּה, וְשָׁלוֹם עָלַיִךְ נַפְשִׁי. וְאִם עוֹשֶׂה כֵּן, עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר, (ישעיה כב) "וְהִנֵּה שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה, הָרֹג בָּקָר וְשָׁחֹט צֹאן, אָכֹל בָּשָׂר וְשָׁתוֹת יָיִן"

התוצאה של המחשבות וההתנהגות הזו היא חורבן והרס. כי כשעם ישראל אינו עם אחד הוא הופך להיות למרמס לעמים זרים. וכמו שאומר הפסוק בהמשך שם על האוכלים בשר ויין ושמחה בעת מלחמה. "אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת". אומר על זה הפסוק אחר כך: "וְנִגְלָה בְאָזְנֵי ה' צְבָאוֹת אִם יְכֻפַּר הָעָוֹן הַזֶּה לָכֶם עַד תְּמֻתוּן".
הפסוק הזה של "וְנִגְלָה בְאָזְנֵי ה' צְבָאוֹת אִם יְכֻפַּר הָעָוֹן הַזֶּה לָכֶם עַד תְּמֻתוּן" הוא הפסוק שמדבר על הדרגה החמורה ביותר של העבירות שאין לה כפרה עד המיתה. (רמב"ם בפרק א' של הלכות תשובה) כאן היא מופיעה על אדם שלא עשה שום עבירה, רק שבעת צער ומלחמה הוא ממשיך את חייו בששון ובשמחה כרגיל למרות שיש מלחמה. "שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה, הָרֹג בָּקָר וְשָׁחֹט צֹאן, אָכֹל בָּשָׂר וְשָׁתוֹת יָיִן". וזאת העבירה היותר גדולה.
כך מביאה הגמרא (יומא פו) ש
"שָׁאַל רַבִּי מַתְיָא בֶן חָרָשׁ אֶת רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה בְרוֹמִי, שָׁמַעְתָּ אַרְבָּעָה חִלּוּקֵי כַפָּרָה שֶׁהָיָה רַבִּי יִשְׁמָעֵאל דּוֹרֵשׁ?! אָמַר לוֹ, שְׁלֹשָׁה הֵן, וּתְשׁוּבָה עִם כָּל אֶחָד וְאֶחָד. [א] עָבַר אָדָם עַל מִצְוַת עֲשֵׂה וְעָשָׂה תְשׁוּבָה - אֵינוֹ זָז מִשָּׁם עַד שֶׁמּוֹחֲלִין לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, (ירמיה ג) "שׁוּבוּ בָנִים שׁוֹבָבִים, אֶרְפָּא מְשׁוּבֹתֵיכֶם". [ב] עָבַר אָדָם עַל מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה וְעָשָׂה תְשׁוּבָה - תְּשׁוּבָה תוֹלָה, וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, שֶׁנֶּאֱמַר, (ויקרא טז) "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם".[ג] עָבַר אָדָם עַל כְּרֵיתוֹת וּמִיתוֹת בֵּית דִּין וְעָשָׂה תְשׁוּבָה , תְּשׁוּבָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים תּוֹלִין וְיִסּוּרִים מְמָרְקִין, שֶׁנֶּאֱמַר, (תהלים פט) "וּפָקַדְתִּי בְשֵׁבֶט פִּשְׁעָם" וְגוֹ'. [ד] אֲבָל מִי שֶׁיֵּשׁ חִלּוּל הַשֵּׁם בְּיָדוֹ - אֵין כֹּחַ לֹא בִתְשׁוּבָה לִתְלוֹת, וְלֹא בְיוֹם הַכִּפּוּרִים לְכַפֵּר, וְלֹא בְּיִסּוּרִין לְמָרֵק, אֶלָּא כֻלָּן תּוֹלִין, וּמִיתָה מְמָרֶקֶת, שֶׁנֶּאֱמַר, (ישעיה כב) "וְנִגְלָה בְאָזְנָי ה' צְבָאוֹת, אִם יְכֻפַּר הֶעָוֹן הַזֶּה לָכֶם עַד תְּמֻתוּן" וְגוֹ'.

העושים מסיבות בעת מלחמה – מסלקים את השכינה
הגמרא במסכת תענית (יא.) ממשיכה: "עַד כָּאן מִדַּת בֵּינוֹנִים". שהם אוכלים בשר ושותים יין כשאחרים סובלים. "אֲבָל בְּמִדַּת רְשָׁעִים מַה כְּתִיב? (שם נו) "אֵתָיוּ, אֶקְחָה יַיִן וְנִסְבְּאָה שֵׁכָר וְהָיָה כָזֶה יוֹם מָחָר, גָּדוֹל יֶתֶר מְאֹד". הרשעים לפי הפסוק הזה לא רק שהם אינם משתתפים בצרה, הם עושים מסיבות בשעה שאחרים נלחמים. שותים ומשתכרים. לא בגלל המלחמה אלא למרות המלחמה.
מה כתוב על מצב כזה? "הַצַּדִּיק אָבָד וְאֵין אִישׁ שָׂם עַל לֵב וְגוֹ', כִּי מִפְּנֵי הָרָעָה נֶאֱסַף הַצַּדִּיק". רוצה לומר שאלוקים הסיר את ההגנה של הציבור הזה. ומנין זה נלמד? ממשה רבינו שבזכות השותפות שלו עם הציבור בויצא אל אחיו וירא בסבלותם" בזכות זה הקב"ה ירד לגאול אותם. אבל אם האנשים הולכים למסבאות ופאבים בשעה שאחרים נלחמים – הקב"ה מסיר את השגחתו, הפוך ממה שהיה עם משה רבינו ח"ו.

מה יעשה אדם בעת שהציבור במלחמה?
"אֶלָּא יְצַעֵר אָדָם עִם הַצִּבּוּר, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְמֹשֶׁה רַבֵּנוּ, שֶׁצִּעֵר עַצְמוֹ עִם הַצִּבּוּר, שֶׁנֶּאֱמַר, (שמות יז) "וִידֵי מֹשֶׁה כְבֵדִים, וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו, וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ". וְכִי לֹא הָיָה לוֹ לְמֹשֶׁה כַּר אֶחָד, אוֹ כֶסֶת אַחַת לֵישֵׁב עָלֶיהָ? אֶלָּא כָּךְ אָמַר מֹשֶׁה, הוֹאִיל וְיִשְׂרָאֵל שְׁרוּיִן בְּצַעַר, אַף אֲנִי אֶהְיֶה עִמָּהֶם בְּצַעַר. וְכָל הַמְצַעֵר עַצְמוֹ עִם הַצִּבּוּר זוֹכֶה וְרוֹאֶה בְנֶחָמַת צִבּוּר".

הרמב"ן (שמות יז ט) מביא בשם המדרש (פרקי ר' אליעזר מד) איך היה המעשה עם משה שישב על אבן במלחמת עמלק שניהל יהושע. זה מסביר למה כשאדם מתעלם מצער הציבור זה חילול ה'. אומר המדרש שבאותה שעה עיני כולם היו נשואות אל משה לראות מה יעשה.
"כל ישראל יצאו חוץ לאהליהם וראו את משה כורע על ברכיו - והם כורעים על ברכיהם, נופל פניו ארצה - והם נופלים על פניהם ארצה, פורש את ידיו לשמים - והם פורשים את ידיהם לשמים. כשם ששליח צבור מתפלל - כך כל העם עונין אחריו".
זהו מה שממשיכה שם הגמרא ואומרת שלא יחושב אדם ויאמר מי יודע אם אכלתי ושתיתי בעת שהציבור היה במצוקה. או שנשתתפתי עימהם. כי כמו שמשה רבינו ישב על אבן וכל העם ראה אותו ועשה כמעשיו. כך כל אדם, אע"פ שאינו מנהיג כמשה רבינו, המעשים הללו שלו חקוקים על עצמותיו. וכך מביאה הגמרא: "וְשֶׁמָּא יֹאמַר אָדָם, מִי מֵעִיד בִּי שהצטערתי עם הציבור או שלא נשאתי בעול עם חברי? והגמרא מביאה כמה "עדים" על כך.
"אַבְנֵי בֵיתוֹ שֶׁל אָדָם וְקוֹרוֹת בֵּיתוֹ שֶׁל אָדָם מְעִידִין בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: (חבקוק ב) "כִּי אֶבֶן מִקִּיר תִּזְעָק, וְכָפִיס מֵעֵץ יַעֲנֶנָּה". דְּבֵי רַבִּי שִׁילָא אַמְרֵי: שְׁנֵי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת הַמְלַוִין לוֹ לָאָדָם, הֵם מְעִידִין עָלָיו. שֶׁנֶּאֱמַר, (תהלים צא) "כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָךְ". רַבִּי חִדְקָא אוֹמֵר: נִשְׁמָתוֹ שֶׁל אָדָם הִיא מְעִידָה עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר, (מיכה ז) "מִשֹּׁכֶבֶת חֵיקֶךָ שְׁמֹר פִּתְחֵי פִיךָ". וְיֵשׁ אוֹמְרִים, אֵבָרָיו שֶׁל אָדָם מְעִידִים בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, (ישעיה מג) "אַתֶּם עֵדַי נְאֻם ה'".


צער הציבור – צער השכינה
רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא אומר במסכת אבות (ד) "כָּל הַמְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בַּסֵּתֶר, נִפְרָעִין מִמֶּנּוּ בַגָּלוּי. אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד בְּחִלּוּל הַשֵּׁם". ואין לך חילול ה' יותר מזה. שצערם של ישראל הוא צער של הקב"ה כמו שראינו אצל משה רבינו בסנה. כך בכל מלחמה ומלחמה ושעה שעם ישראל נמצא בצער – גם השכינה נמצאת בצער.
על פי זה מסביר בעל הבן איש חי בספרו בן יהוידע מפני מה מניחים המלאכים את ידיהם דווקא על ראשו של זה שהוא אדיש לצער אחרים בעת מלחמה וצער הציבור. ומסביר שחכמינו אמרו "לעולם יראה אדם כאילו שכינה נמצאת למעלה מראשו". וידוע כי בצער ישראל יש צער לשכינה. ואם כן זה שפירש מן הציבור לא איכפת לו בצער השכינה שהיא למעלה מראשו. ולכן מניחים ידיהם על ראשו ואומרים כן".
להבין יותר לעומק את צער השכינה בעת צערם של ישראל צריך לראות את דברי הגמרא (חגיגה טז:) ששואלת איך רבי מאיר תורה מאלישע בן אבויה. והרי
"אָמַר רַבָה בַר בַּר חָנָה, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מַאי דִּכְתִיב, (מלאכי ב) "כִּי שִׂפְתֵי כֹּהֵן יִשְׁמְרוּ דַּעַת, וְתּוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ, כִּי מַלְאָךְ ה' צְבָאוֹת הוּא" - אִם דּוֹמֶה הָרָב לְמַלְאָךְ ה' צְבָאוֹת - יְבַקְשׁוֹ תּוֹרָה מִפִּיהוּ. וְאִם לָאו - אַל יֵבַקְשׁוֹ תּוֹרָה מִפִּיהוּ".

הגמרא מתרצת כמה תירוצים שמהם למד רבי מאיר שמותר לו לעשות כן. אבל אנשים לא ראו בעין יפה את מעשיו של רבי מאיר.
הגמרא מספרת סיפור מופלא על רַבָּה בַר רַב שֵׁילָא שפגש את אליהו הנביא. שאל אותו מה עושה הקב"ה עכשיו? אמר לו שהוא אומר דברי תורה שחכמים אמרו, אבל לא אומר דברי תורה משמו של רבי מאיר. שאל רַבָּה בַר רַב שֵׁילָא את אֵלִיָהוּ: למה הוא לא אומר שמועות מפי רבי מאיר? ענה לו אליהו: כי הוא למד תורה מאלישע בן אבויה. חזר ושאל רַבָּה בַר רַב שֵׁילָא ואמר מה בכך? הלא רבי מאיר ידע לברר את הטוב מהפסולת בתורה של אלישע בן אבויה. "רַבִּי מֵאִיר - רִמוֹן מָצָא, תּוֹכוֹ - אָכַל, קְלִיפָּתוֹ – זָרַק".
מספרת הגמרא שמיד אחרי דברי רַבָּה בַר רַב שֵׁילָא אומר לו אליהו הנביא: ממש עכשיו אומר הקב"ה דבר תורה משם רבי מאיר. ומהו הדבר? "מֵאִיר בְּנֵי כָּךְ הוּא אוֹמֵר. בִּזְמָן שֶׁאָדָם מִצְטַעֵר, שְׁכִינָה מָה לָשׁוֹן אוֹמֶרֶת? "קָלַּנִי מֵרֹאשִׁי, קָלַּנִי מִזְרוֹעִי". אִם כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִצְטַעֵר עַל דָּמָן שֶׁל רְשָׁעִים, (שנשפך) קַל וַחֹמֶר עַל דָּמָן שֶׁל צַדִּיקִים שֶׁנִּשְׁפַּךְ".
הסביר בעל הבן איש חי את הדבר כך שהקב"ה בודאי ידע שרבי מאיר אכל רק את הפרי מתורתו של אלישע ולא את הקליפה. אבל כיון שמאז מתן תורה "לא בשמים היא" אלא ביד חכמים. אם חכמים חושבים שמנהגו של רבי מאיר אינו ראוי – גם הקב"ה משתתף עימהם ולא אומר תורה משם רבי מאיר. אבל באותה שעה שרַבָּה בַר רַב שֵׁילָא אומר כאן בעולם הזה שרבי מאיר נהג כראוי וכהוגן ואכל רק את הפרי ולא את הקליפה. באותה שעה הקב"ה אומר בחיבה גדולה את דבריו רבי מאיר במילים "מֵאִיר בְּנֵי כָּךְ הוּא אוֹמֵר". ומה אומר רבי מאיר?
שכשאדם מישראל מצטער, גם השכינה מצטערת. כאדם שראשו כבד עליו והוא אומר אני יותר קל מראשי. שהוא כל כך כבד. אני יותר קל מזרועי שהיא כל כך כבדה ואין אני יכול להרימה. מכאן נבין שהפורש מהציבור – פורש מהשכינה. והנמצא עם הציבור – נמצא עם השכינה.

הפורשים מִדַּרְכֵּי הצִבּוּר– גֵּיהִנּוֹם כָּלֶה וְהֵם אֵינָם כָּלִים
הגמרא במסכת ראש השנה (טז:) אומרת שיש כמה סוגי של דינים בעולם הבא. הצַדִּיקִים גְּמוּרִים - נִכְתָּבִין וְנֶחְתָּמִין לְאַלְתַּר לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. הבֵּינוֹנִיִּים - יוֹרְדִין לְגֵיהִנָּם, וכשהם חוזרים בהם ומכירים בשם ה' - הם יוצאים ועולים משם. עליהם נאמר: "ה' מֵמִית וּמְחַיֶּה מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל". הרְשָׁעִים גְּמוּרִים - נִכְתָּבִין וְנֶחְתָּמִין לְאַלְתַּר לְגֵיהִנָּם. הגמרא גם אומרת שיש כאלה שנקראים "פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל בְּגוּפָן, וּפוֹשְׁעֵי גוֹיִים בְּגוּפָן" דינם להיות בגיהנום שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ.
יש סוג אחד שהם הגרועים מכולם, בהם נמצאים אלו שהיו מוסרים את ממונם של ישראל לנכרים. אלה ששיתפו פעולה עם הגויים נגד עם ישראל. ביניהם נמצאים גם המומרים לעבודה זרה. ואלו "שֶׁחָטְאוּ, וְשֶׁהֶחֱטִיאוּ אֶת הָרַבִּים, כְּגוֹן, יָרָבְעָם בֶּן נְבָט וַחֲבֵירָיו". בין החבורה הזו נמצאים אלו "שֶׁפֵּרְשׁוּ מִדַּרְכֵּי צִבּוּר" על כל החבורה הזאת נאמר ש"יוֹרְדִין לְגֵיהִנָּם וְנִדּוֹנִין בָּהּ לְדוֹרֵי דּוֹרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר, (ישעיה סו) "וְיָצְאוּ וְרָאוּ בְפִגְרֵי הָאֲנָשִׁים הַפֹּשְׁעִים" וְגוֹ'. גֵּיהִנּוֹם כָּלֶה וְהֵם אֵינָם כָּלִים".
מי הם ה"פורשים מדרכי ציבור"? לפי הרמב"ם (תשובה ג יא) אלו אנשים שלא עברו עבירות אבל לא היו עם ישראל בצרתם. "הפורש מדרכי צבור ואף על פי שלא עבר עבירות אלא נבדל מעדת ישראל ואינו עושה מצות בכללן ולא נכנס בצרתן ולא מתענה בתעניתן אלא הולך בדרכו כאחד מגויי הארץ וכאילו אינו מהן - אין לו חלק לעולם הבא". אחד כזה - גֵּיהִנּוֹם כָּלֶה והוא אינו כָּלֶה. וכשמתים – לא מתאבלים עליהם. (רמב"ם אבל ב ח).
השו"ע (יו"ד שמה) פוסק ש"הפורשים מדרכי צבור" הם אנשים שפרקו עול המצות מעל צווארם "ואין נכללים בכלל ישראל בעשייתם, ובכבוד המועדות, וישיבת בית כנסיות ובתי מדרשות, אלא הרי הם כבני חורין לעצמן כשאר האומות". אנשים שהתנתקו מעם ישראל לגמרי, גם במצוות.
השו"ע אינו חולק על הרמב"ם על העקרון שאדם שמקיים מצוות אבל לא נמצא עם הציבור גם כן נקרא "פורש מדרכי ציבור" שהרי בהלכות תענית (או"ח תקע"ד) פסק שאם אדם לא מתענה עם הציבור בתעניות גשמים וכד' – נקרא פורש מדרכי ציבור. עליו נאמר: "כל הפורש מן הצבור - אינו רואה בנחמתן. וכל המצטער עמהם - זוכה ורואה בנחמתן". המחלוקת ביניהם היא לגבי חומרת העניין, האם אדם כזה אין לו חלק לעולם הבא? האם לא מתאבלים עליו כשהוא מת? לדעת השו"ע מתאבלים עליו ולדעת הרמב"ם לא.

בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית - בֶּן דָּוִד בָּא
מלחמה – אתחלתא דגאולה
הגמרא במסכת מגילה (יז/ב) שואלת למה ברכת "גואל ישראל" נקבעה בתפילת שמונה עשרה בברכה השביעית?
"אָמַר רָבָא, מִתּוֹךְ שֶׁעֲתִידִין לִיגָאֵל בַּשְּׁבִיעִית, לְפִיכָךְ קְבָעוּהָ בַשְּׁבִיעִית" מקשה הגמרא והרי למדנו "בַּשִּׁשִּׁית קוֹלוֹת, בַּשְּׁבִיעִית מִלְחָמוֹת, בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית בֶּן - דָּוִד בָּא?" עונה הגמרא: מִלְחָמָה נַמִּי, אַתְחַלְתָּא דִגְאֻלָּה הִיא".
לכן קבעו לומר ברכת "גואל ישראל" בברכה השביעית. כי המלחמות הם חלק מהגאולה. אבל העיקר הוא במוצאי שביעית. לכן אומרים בברכת יוצר שלפני קריאת שמע: ""בַּעַל מִלְחָמוֹת. זוֹרֵעַ צְדָקוֹת. מַצְמִיחַ יְשׁוּעוֹת". שהמלחמות הם מצמיחות את הישועות.

המלחמה האחרונה על קיומו של עם ישראל
על המלחמה של הגאולה כותב המהר"ל בספר נצח ישראל (בסופו בפרק סב) שעליה אמר משה את הפסוק האחרון בברכות שבפרשת וזאת הברכה. שהוא למעשה הברכה האחרונה שברך משה את בני ישראל:
"אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ עַם נוֹשַׁע בַּה'. מָגֵן עֶזְרֶךָ וַאֲשֶׁר חֶרֶב גַּאֲוָתֶךָ. וְיִכָּחֲשׁוּ אֹיְבֶיךָ לָךְ, וְאַתָּה עַל בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרֹךְ".
על המלחמה הזאת כותב הרמב"ן שהיא מלחמה להשמיד את עם ישראל.(שמות יז ט) המשך של מלחמת עמלק שהיא מלחמה לעולמים.

"כי המלחמה מן המשפחה הזאת היא הראשונה והאחרונה לישראל, כי עמלק מזרע עשו (שם לו יב), וממנו באה אלינו המלחמה בראשית הגוים, ומזרעו של עשו היה לנו הגלות והחרבן האחרון, כאשר יאמרו רבותינו (ע"ז ב:) שאנחנו היום בגלות אדום, וכאשר ינוצח הוא, ויחלש הוא ועמים רבים אשר אתו, ממנה נושע לעולם, כאשר אמר (עובדיה א כא) ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה' המלוכה. והנה כל אשר עשו משה ויהושע עמהם בראשונה יעשו אליהו ומשיח בן יוסף עם זרעם, על כן התאמץ משה בדבר".

זכור את אשר עשה לך עמלק
אנחנו חייבים לזכור שיש רוע בעולם שרוצה להשמידנו ולא לטעות לחשוב שיש כאן איזה סכסוך גבול מקומי. התורה אומרת:
"וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת כָּל ישְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם,,, וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ. וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת ישְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם וְצָרֲרוּ אֶתְכֶם עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם ישְׁבִים בָּהּ: וְהָיָה כַּאֲשֶׁר דִּמִּיתִי לַעֲשׂוֹת לָהֶם אֶעֱשֶׂה לָכֶם". (במדבר לג וראה באבן עזרא שם).

התורה מזהירה שלא ניתן לנכרים אחרים לגור בארץ הזו ונחשוב שהם טובים. הם ישבו במקומם בשקט כמו שאתה תשב במקומך בשקט. דע לך - אומר הקב"ה - כי הגויים הללו לעולם לעולם לא יסתפקו במה שתתן להם. מחר הם ירצו לסלק אתכם מתל אביב, מחיפה, מצפת ומירושלים. דעו לכם כי רק אם תורישו את יושבי הארץ מפניכם "תוכלו להתקיים בה. ואם לאו - לא תוכלו להתקיים בה". (רש"י לג נג).
היום נמצאים יותר ממיליון אזרחים בדרום הארץ בסיכון חיים. כל זאת בגלל שלא שמענו למה שכתוב בתורה, היום מתברר כי דווקא הגויים שקיבלו רשות לשבת בארץ ישראל, הם אלה שרודפים אותנו בכל מקום שאנו יושבים בו, לומר לנו: "קומו צאו ממנו". (אור החיים).

מלחמת החמאס – מלחמת עמלק
המלחמה של החמאס היא נגד קיומו של עם ישראל. היא לא מלחמה על שטחים או אדמות, היא חלק מה שאנו קוראים בהגדה של פסח. "וְהִיא שֶׁעָמְדָה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ, שֶׁלֹּא אֶחָד בִּלְבַד עָמַד עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ, אֶלָּא שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִּילֵנוּ מִיָּדָם" את המן אנחנו מכירים ממגילת אסתר. היטלר ניסה בכל כוחו להשמיד אותנו ולכלותינו. והיום זה אירן והשלוחות שלו החמאס והחיזבאללה.
שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר – גם בדור שלנו. גם היום ממש משקיעים באירן מיליארדי דולרים על מנת לבנות בשבילנו "תאי השמדה" מודרניים. אחמדניג'אד הנקרא בפרסית האמנ- ניג'אד הרים את שרביטו של המן. "לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים – במדינת ישראל - מִנַּעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד".
לאדם שגדל על הטוב קשה להבין מאיפה הרע הזה חי. לא מדובר באנשים שרוצים לחיות בשקט ורק יש להם איתך איזה סכסוך גבול. מדובר באנשים שהשנאה מדריכה אותם. היא כל חייהם. העובדה שאתה חי מציקה להם. במגילת אסתר מתואר המן שסוקר את "כְּבוֹד עָשְׁרוֹ וְרֹב בָּנָיו וְאֵת כָּל אֲשֶׁר גִּדְּלוֹ הַמֶּלֶךְ וְאֵת אֲשֶׁר נִשְּׂאוֹ עַל הַשָּׂרִים וְעַבְדֵי הַמֶּלֶךְ". כל זה לא מרגיע אותו. "וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ שׁוֶֹה לִי בְּכָל עֵת אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה אֶת מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ".
לאדם טוב קשה להבין רגש כזה, הוא לא מאמין שדבר כזה קיים בכלל. נוח לנו להיתפס לטיעונים החיצונים שהרע טוען ולקבל אותם. ההיסטוריה הארוכה שלנו מלמדת שבכל מקום שבחרנו להתעלם מהשורש שילמנו מחיר יקר מאוד בדמים. צריך להכיר את שורש הרע. להיערך לו. להלחם בו כשאפשר. ובעיקר ללמוד להישמר מפניו.

החמאס והחזבאללה – שליחים של עמלק
החמאס והחיזבאללה הם זרועות התמנון של הָרֶשַׁע העולמי. כוח החוד של הָרֶשַׁע העולמי. צריך להיות תמים מושלם כדי לחשוב שהסכסוך על חוות שקעה הוא זה שמניע את השנאה של החזבאללה. מה לא עשינו על מנת להסיר מהחמאס כל סיבה למלחמה. הרסנו במו ידינו ישובים פורחים. קרענו קרע בחברה הישראלית. חשבנו שאם לא תהיה להם סיבה להלחם הם לא ירו עלינו. טעינו בגדול. הם לא רוצים לחיות בשקט, הם רוצים דם. הם רוצים את הדם שלנו.
גם את הדם של הילדים שלהם הם לא ממש סופרים, הם לא מהססים לירות עלינו מתוך בתי חולים שלהם, בתי ספר שלהם, מגדלי דירות שלהם. ראיתי פעם תמונה של ג'יפ הרשות הפלשתינאית גורר פלשתינאי חי קשור בחבל בחוצות חברון עד שהוא נעשה אברים אברים. הכל בראש כל חוצות. הכל באישור הראיס. זאת פשוט תרבות של רשע, תרבות של אכזריות. תרבות של הרג, רצח, דם, מסמרים וקטיושות בלי אבחנה.

למה הם שונאים אותנו?
עמלק נקרא בפי בלעם "ראשית" - "רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק וְאַחֲרִיתוֹ עֲדֵי אֹבֵד". וישראל נקראים "ראשית" – "קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לה' רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה כָּל אֹכְלָיו יֶאְשָׁמוּ רָעָה תָּבֹא אֲלֵיהֶם נְאֻם ה' " (ירמיה ב ג). כל התרבות של הרשע היא הפך התרבות של אברהם אבינו. התפקיד של עם ישראל מראשית יצירתו הוא להביא את הטוב לעולם. אלוקים הגדיר לאברהם את תפקיד ישראל להביא לעולם טוב, צדק, אמונה, אחווה, רחמים, חיים, שלום. "וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה".
המציאות של עם ישראל מעצם מהותה קוראת תיגר על הָרֶשַׁע העולמי. על נמרוד ועל פרעה, על נבוכדנצר ועל טיטוס. על סטלין, על היטלר ועל עריצי מדינות ערב שאהדו בגלוי את כל העריצים האלה. ברגע שקיבלנו על עצמינו את התפקיד של אברהם, אנחנו הפך הגמור של הרע העולמי. הם סומנו על ידינו ואנחנו סומנו כמטרה על ידי ציר הָרֶשַׁע העולמי. זה יסוד האנטישמיות בעולם. זה יסוד הציווי "זכור את אשר עשה לך עמלק". "וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר" – "ידו של הקב"ה הורמה לישבע בכיסאו להיות לו מלחמה ואיבה בעמלק עולמית. ומהו כס ולא נאמר "כסא" ואף השם נחלק לחציו? נשבע הקב"ה שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק כולו.
וכשימחה שמו של עמלק, יהיה השם שלם והכסא שלם. על זה נאמר בתהילים (ט) "וַה' לְעוֹלָם יֵשֵׁב כּוֹנֵן לַמִּשְׁפָּט כִּסְאוֹ: וְהוּא יִשְׁפֹּט תֵּבֵל בְּצֶדֶק יָדִין לְאֻמִּים בְּמֵישָׁרִים". וה' לעולם ישב - הרי השם שלם. כונן למשפט כסאו - הרי כסאו שלם". (רש"י שם).

שבירת רוח האויב במלחמה
שִׂימוּ אֶת רַגְלֵיכֶם עַל צַוְּארֵי הַמְּלָכִים
מהפסוק הנאמר בברכה האחרונה משה למדו יהושע ודוד את דרך המלחמה. "אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ עַם נוֹשַׁע בַּה'. מָגֵן עֶזְרֶךָ וַאֲשֶׁר חֶרֶב גַּאֲוָתֶךָ. וְיִכָּחֲשׁוּ אֹיְבֶיךָ לָךְ, וְאַתָּה עַל בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרֹךְ". בספר יהושע (י) מתואר קרב שעשה יהושע עם חמשה מלכי ערים חשובות: ירושלים, חברון, לכיש, ירמות ועגלון. חמשת המלכים הללו עלו על גבעון שהייתה "עִיר גְּדוֹלָה גִּבְעוֹן כְּאַחַת עָרֵי הַמַּמְלָכָה וְכִי הִיא גְדוֹלָה מִן הָעַי וְכָל אֲנָשֶׁיהָ גִּבֹּרִים". ההשלמה שלהם עם ישראל היא מכה קשה לכל המאבק של הכנענים לכן הם החליטו להכות את תושבי גבעון ולהרוג את תושביה.
תושבי גבעון קראו ליהושע לעזרה "וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ אַל תִּירָא מֵהֶם כִּי בְיָדְךָ נְתַתִּים לֹא יַעֲמֹד אִישׁ מֵהֶם בְּפָנֶיךָ" במהלך זריז עולה יהושע במשך כל הלילה מהגלגל עם גבורי החיל של ישראל ומפתיע את חמשת מלכי כנען. "וַיָּבֹא אֲלֵיהֶם יְהוֹשֻׁעַ פִּתְאֹם, כָּל הַלַּיְלָה עָלָה מִן הַגִּלְגָּל". אלוקים עוזר לו פעמיים. פעם אחת אלוקים "הִשְׁלִיךְ עֲלֵיהֶם אֲבָנִים גְּדֹלוֹת מִן הַשָּׁמַיִם". ופעם שנייה הוא עוצר את השמש והירח לפי ציווי יהושע שאומר: "שֶׁמֶשׁ בְּגִבעוֹן דּוֹם וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן" הכל כדי שיהושע יסיים את המלחמה עם חמשת מלכי האמורי.
בסיום המלחמה נודע ליהושע שחמשת המלכים הללו מסתתרים במערה במקדה, הוא מציב אבנים על פתח המערה וכשכל הלוחמים חוזרים מהמערכה הוא מוציא את המלכים הללו ואומר לכל קציני הממלכה שהלכו איתו "קִרְבוּ שִׂימוּ אֶת רַגְלֵיכֶם עַל צַוְּארֵי הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה". אחר כך הוא מכה אותם ותולה אותם על עץ עד הערב. מוריד מהעץ ומשליך את גופותיהם למערה שבה הם התחבאו. למה יהושע שם את רגלי המפקדים על צווארי המלכים?

וידוא הריגה - שבירת רוחם של הפלישתים
חכמינו במדרש אמרו שיהושע עשה מה שמשה בירך את עם ישראל (דברים לג כט) "אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ עַם נוֹשַׁע בַּה' מָגֵן עֶזְרֶךָ וַאֲשֶׁר חֶרֶב גַּאֲוָתֶךָ וְיִכָּחֲשׁוּ אֹיְבֶיךָ לָךְ וְאַתָּה עַל בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרֹךְ". אנחנו נמצאים היום במלחמה עם הפלשתים. וזה מה שעשה דוד המלך לגלית הפלשתי. שבתחילה הרגו באבן כמו שאומר הפסוק: "וַיַּךְ אֶת הַפְּלִשְׁתִּי וַיְמִיתֵהוּ וְחֶרֶב אֵין בְּיַד דָּוִד". אחרי זה רץ דוד לוקח את חרבו של הפלישתי והורג אותו פעם נוספת. "וַיְמֹתְתֵהוּ וַיִּכְרָת בָּהּ אֶת רֹאשׁוֹ וַיִּרְאוּ הַפְּלִשְׁתִּים כִּי מֵת גִּבּוֹרָם וַיָּנֻסוּ".
שואל המדרש למה להרוג את גולית פעם נוספת אחרי שהוא מת מהאבן? האם יש כאן וידוא הריגה? חכמינו במדרש אמרו שדוד קיים כאן את דברי משה "ואתה על במותימו תדרוך". (שיר השירים רבה ד ה). כל זה כדי להשפיל את הפלישתים כשיראו את ראש גיבורם נכרת. ובאמת זה פעם עליהם "וַיִּרְאוּ הַפְּלִשְׁתִּים כִּי מֵת גִּבּוֹרָם וַיָּנֻסוּ". שבפעם הראשונה אחרי שפגע בו באבן היו יכולים לחשוב שגולית רק נפגע ותיכף יקום וילחם בדוד. אבל כשראו את ראשו חתוך מיד ברחו וגבר ישראל.

שבירת רוחו של המן
מעין זה אנו מוצאים אצל מרדכי הצדיק שבא אצלו המן הרשע כשהוא עדיין מלובש שק ואפר ואומר לו המלך ציווה אותי לקחת אותך ברחוב העיר ולקורא לפניך ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו. לכאורה זה הצלה רבה למרדכי היהודי. הגמרא (מגילה טז:) מספרת שמרדכי היהודי אומר לו איני יכול לרכוב על סוס עד שאתרחץ ועד שאסתפר. בינתיים בתיאום עם מרדכי סגרה אסתר בצו מלכותי את המספרות ובתי המרחץ בשושן הבירה באותו יום. המן שנאלץ בתוקף הצו המלכותי להוליך את מרדכי ברחוב העיר הוצרך להשפיל את עצמו לחמם מים, להיות בלן וספר לשעה קלה לצורכו של מרדכי היהודי. נאנח המן שהוצרך לכל זה. שואל אותו מרדכי למה אתה נאנח? אומר המן: אני המשנה למלך העולם נאלץ לעשות מלאכות כאלו בזויות? אמר לו מרדכי: לא היית פעם בלן וספר עשרים ושתים שנה בכפר קרצום?
אחר כל זאת ביקש ממנו המן לעלות על הסוס המלוכתי, אומר לו מרדכי איני יכול שאני חלש מהתענית. התכופף המן שיעלה עליו מרדכי ומרדכי בועט בו. אמר המן מתחתית רגלו של מרדכי. והלא כתוב אצלכם: "בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח"?! (משלי כד) אֲמַר לֵיהּ מרדכי להמן: רָשָׁע! הַנֵּי מִילֵי בְּיִשְׂרָאֵל, אֲבָל בְּדִידְכוּ כְתִיב, (דברים לג) "וְאַתָּה עַל בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרֹךְ".
הפעולה הזאת הייתה בשיתוף פעולה של מרדכי ואסתר, והשאלה היא למה הם משפילים את המן כל כך? התשובה כאן היא כמו אצל דוד. זה חלק מהמלחמה. כמו שחשוב לחזק את רוחו של העם היוצא למלחמה. כך חשוב לשבור את רוחו של האויב. להוריד לו את החשק להלחם. לשבור את גאוותו. זו לא אכזריות יותר מלהרוג אותו. אם לא תעשה זאת הוא ימשיך המן במחשבתו הרעה להשמידנו.

אין שמחה במפלתם של רשעים
אין "כִּי טוֹב" במלחמה
למרות שצריך להשפיל את האויב ולשבור את רוחו. אין במלחמה שמחה לפני הקב"ה. לפי שאינו שמח במפלתן של רשעים רק היה חפץ בתיקונם. כך כתוב בגמרא (מגילה י:) "על הפסוק בדברי הימים שמדבר על המלחמה של יהושפט בגבעונים ובעמונים
"בְּצֵאת לִפְנֵי הֶחָלוּץ, וְאֹמְרִים הוֹדוּ לַה' כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ". (ב כ) וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מִפְּנֵי מָה לֹֹא נֶאֱמַר, "כִּי טוֹב", בְּהוֹדָאָה זוּ? לְפִי שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׂמֵחַ בְּמַפַּלְתָּן שֶׁל רְשָׁעִים".
הפסוק שמביא רבי יוחנן הוא ממלחמת יהושפט. שם היו אויבים רבים שקמו על עם ישראל. התפללו המלך יהושפט וכל הקהל אנשים נשים וטף בבית המקדש. תוך כדי כך התנבא אחד הלווים מבני אסף ואמר להם:
"כֹּה אָמַר ה' לָכֶם: אַתֶּם אַל תִּירְאוּ וְאַל תֵּחַתּוּ מִפְּנֵי הֶהָמוֹן הָרָב הַזֶּה, כִּי לֹא לָכֶם הַמִּלְחָמָה כִּי לֵאלֹהִים".
יצאו בני ישראל למלחמה במדבר תקוע ולפני חלוצי הצבא הערוכים למלחמה החלו לשורר לה' על הניצחון לפני שהיה. סוף סוף הם כבר יודעים את תוצאות המלחמה.
"וַיִּוָּעַץ אֶל הָעָם וַיַּעֲמֵד מְשֹׁרְרִים לה וּמְהַלְלִים לְהַדְרַת קֹדֶשׁ בְּצֵאת לִפְנֵי הֶחָלוּץ וְאֹמְרִים הוֹדוּ לה' כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. וּבְעֵת הֵחֵלּוּ בְרִנָּה וּתְהִלָּה נָתַן ה' מְאָרְבִים עַל בְּנֵי עַמּוֹן מוֹאָב וְהַר שֵׂעִיר הַבָּאִים לִיהוּדָה וַיִּנָּגֵפוּ".

רִנָּה במלחמה, שִׂמְחָה אחרי המלחמה
במלחמה הייתה "רִנָּה וּתְהִלָּה" אבל לא שמחה "לְפִי שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׂמֵחַ בְּמַפַּלְתָּן שֶׁל רְשָׁעִים". גם לא אומרים על אבדנם של רשעים שזה "טוב" כי הטוב האמיתי הוא שיכירו את ה' ולא שיהיו רשעים ויצטרכו להלחם בהם. אמנם אחרי המלחמה יש שמחה גדולה. כך היה במלחמת יהושפט, אחרי הנצחון במלחמה בזזו ישראל את העמונים שלושה ימים
"וּבַיּוֹם הָרְבִעִי נִקְהֲלוּ לְעֵמֶק בְּרָכָה כִּי שָׁם בֵּרְכוּ אֶת ה' עַל כֵּן קָרְאוּ אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא עֵמֶק בְּרָכָה עַד הַיּוֹם: וַיָּשֻׁבוּ כָּל אִישׁ יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם וִיהוֹשָׁפָט בְּרֹאשָׁם לָשׁוּב אֶל יְרוּשָׁלִַם בְּשִׂמְחָה כִּי שִׂמְחָם ה' מֵאוֹיְבֵיהֶם: וַיָּבֹאוּ יְרוּשָׁלַם בִּנְבָלִים וּבְכִנֹּרוֹת וּבַחֲצֹצְרוֹת אֶל בֵּית ה' : וַיְהִי פַּחַד אֱלֹהִים עַל כָּל מַמְלְכוֹת הָאֲרָצוֹת בְּשָׁמְעָם כִּי נִלְחַם ה' עִם אוֹיְבֵי יִשְׂרָאֵל".
מכאן נלמד שאין שמחה כשהורגים את האויבים. אבל אחר כך יש שמחה ותודה גדולה לה' וכמו שאומר הפסוק: "בְּשִׂמְחָה, כִּי שִׂמְחָם ה' מֵאוֹיְבֵיהֶם", "בִּנְבָלִים וּבְכִנֹּרוֹת וּבַחֲצֹצְרוֹת".
וגם בימי המלחמה אע"פ שאין שמחה - יש רינה. לכן אומרים "יצחק ירנן". כי יצחק מידתו מידת הדין. לכן כתוב בפסוק שכשמת אחאב הייתה רינה. סוף סוף נהרג אותו רשע. "וַיַּעֲבֹר הָרִנָּה בַּמַּחֲנֶה" (מ"א כב). ובתוס' (בבא קמא יז/א) מקשה ממה שהגמרא אומרת שהיה הספד גדול לאחאב שמת. אם כן יש שם צער, ואיפה הרינה? ועונה תוס' שהרינה היתה "לצדיקים שבדור, אבל עבדיו ואוהביו היו מספידין אותו".
ממש כמו שבפורים הרגנו שבעים וחמש אלף שונאי ישראל והייתה שמחה גדולה.
"וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן וְהָעִיר שׁוּשָׁן צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה: לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשֹן וִיקָר: וּבְכָל מְדִינָה וּמְדִינָה וּבְכָל עִיר וָעִיר מְקוֹם אֲשֶׁר דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ מַגִּיעַ שִׂמְחָה וְשָׂשׂוֹן לַיְּהוּדִים מִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב ". (אסתר ח).
וגם לדורות נקבע היום לשמחה גדולה. רק שלא עושים שמחה ביום י"ג אדר שבו הייתה המלחמה וניצחו את אויבי ישראל אלא יום אחר כך. בי"ד באדר בשאר ערים הפרוזות. הערים שבהם נלחמו ביום י"ג באדר. ובט"ו באדר שמחה בשושן הבירה ובשאר הערים המוקפות. ולמה? כיון שנלחמו גם ביום י"ג וגם ביום י"ד והמנוחה הייתה ביום ט"ו קבעו את השמחה לדורות ביום ט"ו אדר "כַּיָּמִים אֲשֶׁר נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאוֹיְבֵיהֶם" (אסתר ט).

חודש טבת - תרגום התורה ליוונית
תרגום התורה – חושך שלשה ימים
בשו"ע (אורח חיים סימן תקפ א) "אלו הימים שאירעו בהם צרות לאבותינו וראוי להתענות בהם" שולחן ערוך מביא רשימה של כמה וכמה תאריכים שאירעו בהם אסונות לעם ישראל בניהם הוא מביא:
"בשמונה בטבת - נכתבה התורה יונית בימי תלמי המלך והיה חשך בעולם שלשה ימים. בתשעה בו - לא נודע איזו היא הצרה שאירע בו. בה' בשבט - מתו הזקנים שהיו בימי יהושע. בכ"ג בו - נתקבצו כל ישראל על שבט בנימין על ענין פלגש בגבעה. בז' באדר - מת משה רבינו ע"ה. בט' בו - נחלקו בית שמאי ובית הלל".

מה שחשוב לעניננו הוא תרגום התורה שהיה בח' טבת שאנו מתאבלים עליו שלושה ימים לומר שבי' בטבת אנו מתאבלים גם על כך. בט' בטבת אנו מתאבלים "לא נודע איזו היא הצרה שאירע בו". אם לא נודע למה צמים. מקובל שחכמים בהחלט ידעו מה הייתה הסיבה, רק שלא רצו לגלות אותו כי זה קשור לתחילת לידתה של הנצרות, ולא רצו לגלות.

תרגום התורה - טוב או רע?
התנ"ך תורגם ליותר מאלפיים שפות, הוא הודפס ביותר משלוש מיליארד עותקים. זה כמובן יותר מכל ספר אחר בהיסטוריה האנושית. הדבר הזה אמור לשמח את ליבנו. הנה תורת ה' הופכת להיות יסוד התרבות האנושית. עם ישראל שהוא הנושא בתנ"ך מקבל מקום מרכזי באנושות. ממש כמו שנאמר לאברהם אבינו "אב המון גויים".
את התפקיד הזה של אברהם נצטוו בני ישראל להתחיל למלא בעת שנכנסו לארץ. הם נצטוו לתרגם את התורה לשבעים לשון ולחרוט אותה על אבנים. בלי ספק עבודה קשה. הכל כדי שיבואו אומות העולם וילמדו את התורה (דברים כז. סוטה לה:). אם זה הציווי משמע שתרגום התורה הוא דבר חיובי.
אם כן למה בשולחן ערוך כתוב שאחד הדברים הרעים שקרה לעם ישראל במהלך חודש טבת הוא תרגום התורה ליוונית. בשולחן ערוך מופיע כי התרגום הזה היה כל כך רע עד שבגללו בא חושך בעולם שלושה ימים. (או"ח תק"פ). צריך להבין למה "תרגום השבעים" הביא חושך לעולם כולו?
הגמרא אומרת במסכת יומא (עב:) "אמר רבי יהושע בן לוי מאי דכתיב "וזאת התורה אשר שם משה?" זכה - נעשית לו סם חיים. לא זכה - נעשית לו סם מיתה". גם תרגום התורה יכול להיות סם חיים לעולם או סם מוות לעולם. תלוי ביחס. כשהייונים תרגמו את התורה הם הורידו אותה אליהם. ולכן היה צער גדול בעולם. לעומת זאת התורה שהייתה חקקוה על אבנים בכניסה לאר. הייתה כמות שהיא. היו צריכים הגויים להתאמץ ולהסיר את הסיד מעל האבנים וללמוד את התורה כמות שהיא בלי שינויים.

השינויים בתורה
במסכת מגילה (ח: ט.)
"מַעֲשֶׂה בְּתַלְמַי הַמֶּלֶךְ שֶׁכִּנֵּס שִׁבְעִים וּשְׁנַיִם זְקֵנִים, וְהוֹשִׁיבָם בְּשִׁבְעִים וּשְׁנַיִם בָּתִּים, וְלֹֹא גִּלָּה לָהֶם עַל מַה כִּנְּסָם. וְנִכְנַס אֵצֶל כָּל אֶחָד וְאֶחָד, וְאָמַר לָהֶם, כִּתְבוּ לִי תוֹרַת מֹשֶׁה רַבְּכֶם! נָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֵצָה בְלֵב כָּל אֶחָד וְאֶחָד, וְהִסְכִּימָה דַעְתָּם לְדַעַת אֶחָד, וְכָתְבוּ לוֹ, (בראשית א) "אֱלֹֹהִים בָּרָא בְּרֵאשִׁית". "אֶעֱשֶׂה אָדָם בְּצֶלֶם וּבִדְמוּת". "וַיְכַל בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי, וַיִּשְׁבּוֹת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי". "זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאוֹ", וְלֹֹא כָתְבוּ, "בְּרָאָם". "הָבָה אֵרְדָה וְאָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם". (שם יח) "וַתִּצְחַק שָׂרָה בִּקְרוֹבֶיהָ לֵאמֹר". (שם מט) "כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ שׁוֹר, וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ אֵבוּס". (שמות ד) "וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו וַיַּרְכִּבֵם עַל נוֹשֵׂא בְנֵי אָדָם". (שמות יב) "וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְמִצְרָיִם וּבִשְׁאָר אֲרָצוֹת, שְׁלשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה". (שם כּד) "וַיִּשְׁלַח אֶת זַאֲטוּטֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל". (שם) "וְאֶל זַאֲטוּטֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לֹֹא שָׁלַח יָדוֹ". (במדבר טז) "לֹֹא חֶמֶד אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי". (דברים דּ) "אֲשֶׁר חָלַק ה' אֱלֹקֶיךָ אוֹתָם לְהָאִיר לְכָל הָעַמִּים תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם". (שם יז) "וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲבֹד אֱלֹֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹֹא צִוִּיתִי לְעָבְדָם". וְכָתְבוּ לוֹ בִמְקוֹם, (ויקרא יא) "הָאַרְנֶבֶת" - "אֶת צְעִירַת הָרַגְלַיִם". וְלֹֹא כָתְבוּ לוֹ, "אֶת הָאַרְנֶבֶת", מִפְּנֵי שֶׁאִשְׁתּוֹ שֶׁל תַּלְמַי הַמֶּלֶךְ, "אַרְנֶבֶת" שְׁמָהּ, כְּדֵי שֶׁלֹֹּא יֹאמַר, שָׂחֲקוּ בִי יְהוּדָאֵי, וְכָתְבוּ שֵׁם אִשְׁתִּי בַתּוֹרָה"

כתב בעל הבן איש חי בספרו בן יהוידע כי הם שינו יד פרשיות בתורה. שהם בסה"כ חמש עשרה שינויים. ועל זה נאמר מפני היד שנשתלחה במקדשך. שהם שינו בקודש מפני הפחד שהיה להם מאומות העולם. "שאם לא היה חרבן וגלות לא היו משנים ולא היו חוששים ממנו" וסיפרו לנו את השינויים הללו שאם נקרא בתורה שלהם, נדע שלא לטעות בכך שלא נלך אחר התרגום המוטעה אלא אחר המקור.



את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il