בשלוש נק' חשובות נגענו: א. גדולתם המיוחדת של ריה"ל והרמב"ן ומקומה המרכזי של הגאולה וארץ ישראל בחייהם ובמשנתם. ב. השפעת ריה"ל הרמב"ן והשלמת משנתו על ידו בספרי הגאולה והויכוח, וסיכמנו את עיקר תוכנם (ביאור כל הפרשיות העיקריות בתנ"ך המבטיחות את הגאולה ותשובות חזקות מהם כנגד טענות הנוצרים ושיקרות אמונתם). ג. מקומו של ספר הויכוח בין חיבורי הרמב"ן והחשיבות שלו ע"מ להלך עקב בצד אגודל בעקבותיו, ויה"ר שנזכה ללמוד תורתו-תורתם ונזכה לגאולה שלמה!
בשבת, שמונה ימים לאחר ניצחון הרמב"ן בויכוח הפומבי לפני מלך ארגון, באו המלך עם פמלייתו וחשובי נוצרים לביה"כ בברצלונה לדרוש בפני היהודים בעניין משיחם ואמונת השילוש שלהם, והרמב"ן בחכמה, בגבורה ואומץ לב עצום קם והשיב להם עד שנשתתקו כולם והלכו להם, ולאחר השבת קיבל הרמב"ן שלוש מאות זהובים מהמלך על נצחונו המרשים ונפרד ממנו באהבה רבה.
למדנו על אודות האירוע והטענות החשובות שהשיב בו הרמב"ן, סיכמנו את עיקר תוכן הויכוח כולו, ועמדנו על חשיבותו בתוך משנת הרמב"ן ועל מקומו בין יצירותיו.
למדנו את שלושת מקורותיו הקלושים של המומר מהם הוא רצה ללמוד שהמשיח הוא אלוה ממש, כיצד הרמב"ן ביאר את שלושתם כראיות ברורות כנגד שיטתו, וביאר את משמעותם האמיתית העמוקה. [א. תיאור ישיבת המשיח לימין הא-ל שבתהילים קי. ב. מדרש חכמים על ההבטחה העתידית של "והתהלכתי בתוככם, והייתי לכם לא-לוקים, ואתם תהיו לי לעם". ג. מדרש חכמים על "ורוח א-לוקים מרחפת על פני המים" שהיא רוחו של משיח].
הרמב"ן סיכם את טענות הויכוח עד כה והראה שמסקנתם הברורה היא שהמשיח טרם בא ושאינו יש"ו, וכיון שכן הוא, אין טעם לעבור לנושאים אחרים, מאחר שאין עמידה לעיקר אמונתם של הנוצרים. אעפ"כ ביקשוֹ המלך להמשיך ולהשיב לטענות המומר, ואז הויכוח נסוב לעניין אם המשיח הוא איש גמור או אלוה.
תחילה השלמנו את לימוד היום השני לויכוח הרמב"ן וראינו כיצד הוא הצליח להשיב בבירור לכל טענות המומר שהועלו בפניו ועוד להוסיף ולהוכיח מתוכן עצמם את צדקת דרכנו, ואחר, למדנו על נצחונו הגדול של הרמב"ן ביום השלישי לויכוח (ואף שכבר הזכרנוהו למעלה, כעת למדנו את הדברים בפנים ובפרטות).
למדנו על דחיות הרמב"ן לטענות המומר ביום השני לויכוח בעניין סיבת ייסורי המשיח, ובעניין זיהוי המשיח וזמנו שבספר דניאל. עוד השווינו את דברי הרמב"ן הללו שבויכוח בעניין זמן המשיח שבדניאל לדבריו המקבילים והמוסברים והמפורטים יותר שבספר הגאולה, והסקנו מכך על היחס שבין שני החיבורים.
השלמנו את לימוד ביאור הרמב"ן לפרשת "הנה ישכיל עבדי" שבישעיה נב-נג, וראינו כיצד היא מלמדת לשיטת הרמב"ן את תהליך הופעתו של המלך המשיח בדומה לאופן שהמדורג והמורכב שהתגלה משה לישראל ביציאת מצריים. ומ"מ עלה מביאור הרמב"ן בבירור שהמשיח המדובר שם לא ייהרג ולא יימסר ביד שונאיו, ולא יתלה על עץ ולא יארע בו דבר ממה שרוצים הנוצרים לפרש ולהיתלות בפרשה זו כאילו היא מדברת על משיחם השקרי.
פגשנו את טענת המומר שעולה מביאור חז"ל לפרשת "הנה ישכיל עבדי" שבישעיה שהמשיח הוא אלוק, שכן הם דרשו עה"פ "ירום ונשא וגבה מאוד" שיגבה מאברהם, ממשה ואף ממלאכי השרת, והרמב"ן השיב לו כהלכה וביאר מהי מעלתו המדוברת שבה יתעלה המלך המשיח על המלאכים אף שבודאי יהיה אדם גמור. בעקבות ויכוח זה טרח הרמב"ן לפרש את פרשת "הנה ישכיל" כולה לפי האמת ולפי חז"ל בכדי לדחות גם את שאר טענות הנוצרים וניסיונותיהם להסתמך עליה, ואנו החלנו בלימוד ביאור זה שעשה.
הרמב"ן ביאר כי הדיון על זמן ביאת המשיח אינו עיקר המחלוקת בין היהדות לנצרות (שאמנם לנצרות אין עמידה בלא טענתה בנושא המשיח, אולם תורת ישראל ועיקרי הגמול לעוה"ב עומדים גם בלאו הכי), ואחר הביא הרמב"ן ראיות ברורות שדברי הנביאים לא נאמרו על יש"ו משיחם, ולא התאימו לקורותיו.
הרמב"ן פתח את היום השני לויכוח בתוספת הבהרה לדבריו הראשונים בעניין האגדות על לידת המשיח ביום החורבן ועל אורך חייו, ובירר בעניין הן את היחס העקרוני ורמת המחויבות השונה שיש בין התנ"ך ופירוש תרי"ג המצוות שבתלמוד לבין דרשות חז"ל בענייני אגדה, והן את דעת חז"ל באגדות הללו בעניין לידת המשיח ואריכות ימיו בגן עדן עד עת בואו העתידי, הקשורה בהבנת משמעות חטאו של אדם הראשון ותוצאותיו. בעניין חטא זה הרמב"ן דאה את תפיסת הנצרות בטענות נוקבות וברורות.
למדנו את ביאור הרמב"ן ויחסו לפשוטן של אגדות חז"ל המספרות על כך שהמשיח כבר נולד ומאריך ימים אך טרם בא, והשלמנו את לימוד מהלך כל היום הראשון מויכוחו הפומבי של הרמב"ן.
השלמנו את ביאור הרמב"ן לקרא ד"לא יסור" ולמדנו את תשובותיו הניצחות בעניין, ואחר, החלנו ללמוד את הויכוח על אגדת חז"ל שתיארה את לידת המשיח ביום החורבן. התעכבנו בעיקר על אמירתו הראשונה והמפתיעה של הרמב"ן בעניין - שאינו מקבל כעובדה נכונה את האגדה הזו במשמעותה הפשוטה.
תחילה למדנו את טענת הרמב"ן כמה מגוחחים דברי המומר המנסה להביא ראיות מן התלמוד למשיחות אותו האיש בעוד שאף הוא מודה כי כל חכמי התלמוד היו יהודים. אחר נסוב הויכוח לעניין ההבטחה כי "לא יסור שבט מיהודה", שרצה המומר ללמוד מכך שהמשיח כבר בא, והרמב"ן השיבו ודחה דבריו בטוב טעם ע"י פרשנותו המבוססת על עובדות ההיסטוריה הברורות.
השלמנו את המבוא של הרב שאעוואל והרחבנו בעניין הנס שתאר שאירע לרמב"ן ביום השלישי, ואחר, החלנו בלימוד הויכוח עצמו, ולמדנו את פתיחת הרמב"ן שכתב לויכוח, ואת זו שפתח ואמר בע"פ בשעת הויכוח הפומבי שהיה בזמנו.
