ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- ארץ אגדה
- נחום איש גמזו
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
חנה בת חיים
"נחום איש גם זו היה מוליך דורון (מתנה) לבית חמיו, פגש אותו מוכה שחין אחד וביקש ממנו שיעזור לו וייתן לו מעט ממה שיש ברשותו. ענה לו נחום איש גם זו: 'כשאחזור אתן לך'. כאשר חזר נחום איש גם זו הוא מצא את אותו מוכה-שחין מת; והיה אומר למולו: 'עיני שראוך ולא נתנו לך - יתעוורו, ידי שלא פשטו עצמן ליתן לך - יִקָּטעו, רגלי שלא רצו ליתן לך - יִשָּברו', וכך אכן ארע לו. בא רבי עקיבא לבקרו ואמר לו: 'אוי לי שאני רואה אותך כך!' אמר לו נחום איש גם זו לרבי עקיבא: 'אוי לי שאיני רואה אותך כך!'. אמר לו רבי עקיבא: 'מדוע אתה מקללני?!' אמר לו רבי נחום איש גם זו: 'והאם אתה מבעט בייסורין?!' "
נחום איש גם זו מייצג בדבריו "עיני שראוך ולא נתנו לך - יתעוורו" את השיטה ש"אין ייסורין בלא עוון". גם סדר ייסוריו תחילה עיניו ואחר כך ידיו ואחר כך רגליו מקביל לסדר הכתוב (שמות כא, כד): "עַיִן תַּחַת עַיִן ... יָד תַּחַת יָד רֶגֶל תַּחַת רָגֶל".
אולם המהפך שחל בשיטתו של נחום איש גם זו אינו מובן. בסוף המעשה נחום איש גם זו רוצה שרבי עקיבא יתייסר על לא עוול בכפו. מדוע?!
אדרבא, רבי עקיבא הוא הדמות הנגדית לנחום איש גם זו. נחום איש גם זו התעלם מהאיש הסובל אפילו כאשר זה התחנן אליו, ואילו רבי עקיבא מחפש אחר החלכאים והסובלים ובא לבקרם. האם לאיש כזה מגיעים ייסורים?
כאן המקום להעיר ולהאיר, שכאשר אנו מוצאים התייחסויות מוזרות של חכמים זה כלפי זה, או מעשים תמוהים שעשו חכמים זה לזה, אין להבין את הדברים כפשוטם. יש להביט בדברים במבט מעמיק יותר, בהתבוננות המאפשרת העפלה אל עולם גבוה יותר, עולם רוחני.
המעשה מדבר בסמלים, ולשיטתו של נחום איש גם זו רבי עקיבא גם כן אינו מרחם על "מוכה השחין", ולכן גם רבי עקיבא ראוי להתייסר.
במאמר הקודם "רבי עקיבא והדקל" התבאר שרבי עקיבא סבור שאדם מישראל צריך לעמול בתורה, ושהוא רואה בעמל המלאכות מכות וייסורים. רבי עקיבא סבור שאיבריו של אדם מישראל נועדו לעזור לו בלימוד התורה וכן מצאנו במסכת ברכות (דף סב, א):
"מפני מה אין מקנחין בימין אלא בשמאל? ... רבי אליעזר אומר: מפני שאוכל בה ... רבי עקיבא אומר: מפני שמראה בה טעמי תורה."
אולם האצבע אינה אלא דוגמא, לשיטתו של רבי עקיבא כל איבריו של האדם נועדו לעזור לו בלימוד התורה, וכעין מה שמצאנו אצל דויד המלך: "בְּנָשְׂאִי יָדַי אֶל דְּבִיר קָדְשֶׁךָ" (תהלים כח, ב), "חִשַּׁבְתִּי דְרָכָי וָאָשִׁיבָה רַגְלַי אֶל עֵדֹתֶיךָ" (שם קיט, נט), גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ" (שם קיט, יח).
לשיטתו של רבי עקיבא איבריו של אדם מישראל שמשרתים אותו לפעולות שאינן קשורות לתורה נמשלים לאיברים נגועים או לאיברים קטועים. "מוכה השחין" שנחום איש גם זו פגש בתחילת המעשה היה מישהו ששקוע כל גופו וזמנו בעמל המלאכות כפי שהוא מצטייר בהשקפתו של רבי עקיבא.
המצורע של הישיבה
ההשקפה הזו אינה ייחודית למעשה שבפנינו והיא נמצאת במקומות נוספים. מקצת מהאגדות מזדהות עם ההשקפה הזו ומלמדות זכות על אלו שסבורים כרבי עקיבא 1 , ומקצת מהאגדות חולקות עליה ומלמדות זכות על מי שחולקים על רבי עקיבא.
הסוגיה במסכת סנהדרין (דף צח ב) מתייחסת להשקפתו של רבי עקיבא, אך מתוך הזדהות עם החולקים עליו , וזו לשונה כשהיא מתורגמת ומבוארת:
״מה שמו (של המשיח)? בני הישיבה של רבי שילא אמרו: שילה שמו - שנאמר 'עד כי יבא שילה' (בראשית מט, ט). בני הישיבה של רבי ינאי אמרו: ינון שמו - שנאמר 'יהי שמו לעולם לפני שמש ינון שמו' (תהלים עב, י). בני הישיבה של רבי חנינה אמרו: חנינה שמו - שנאמר 'אשר לא אתן לכם חנינה' (ירמיהו טז, יג). ויש אומרים מנחם בן חזקיה שמו - שנאמר 'כי רחק ממני מנחם משיב נפשי' (איכה א, טז). וחכמים אומרים: 'חיוורא דבי רבי' ('המצורע של הישיבה') שמו - שנאמר 'אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם וַאֲנַחְנוּ חֲשַׁבְנֻהוּ נָגוּעַ מֻכֵּה אלוקים וּמְעֻנֶּה' (ישעיהו נג, ד)"
מפשטות הסוגיה משמע שכל אחת מהישיבות היתה בטוחה שראש הישיבה שלה הוא מלך-המשיח שעליו דברו נביאי ישראל, אלא שהדבר קשה. עצם המחלוקת שבין הישיבות, כאשר כל אחת סבורה שראש הישיבה שלה הוא מלך-המשיח, מראה שלא היה לראש הישיבה שלה כוח וסמכות להכניס את הישיבות האחרות תחת מרותו; וודאי שלא את כל עם ישראל. וחוסר הסמכות שמשתקף מהתיאור הזה אינו עומד בקנה אחד עם כוח הכפייה שהוא אחד ממאפייני מלך-המשיח כפי שהוא מתואר ברמב"ם בהלכות מלכים פי"א ה"ד, וזו לשונו:
"ואם יעמוד מלך מבית דויד הוגה בתורה ועוסק במצות כדויד אביו, כפי תורה שבכתב ושבעל פה, ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה, וילחם מלחמות ה', הרי זה בחזקת שהוא משיח"
אלא שאנו צריכים להבין באור אחר את מהות השאלה: מה שמו של המשיח. כוונת השאלה היתה מה מאפיין את המשיח וכיצד הוא יתגלה ומתגלה בעולם. וזאת מתוך מטרה להידמות לו ולסייע בידו לפעולות שהוא צריך לבצע בעולם. וראה גם בפרשנים ל"מַה שְּׁמוֹ" שבספר שמות (ג, יג).
תלמידי הישיבה של רבי שילא היו בטוחים שהחלק הראשון בתיאורו של הרמב"ם "הוגה בתורה ועוסק במצות כדויד אביו" הוא התפקיד שמצריך את מסירות הנפש המרובה ביותר, וזו הדרך הטובה ביותר לקרב את התגלות המשיח. ובנוסף לכך הם היו בטוחים שהישיבה הטובה ביותר היא הישיבה שלהם; ולפיכך הישארותם במקומם בישיבה מהווה את מסירות הנפש הגדולה ביותר והיא שתביא את התגלות המשיח. וכן חשבו גם תלמידי הישיבה של רבי ינאי ביחס לישיבתם, וכן חשבו גם תלמידי שאר הישיבות. אולם בעל הסוגיה מביא כדעה מכריעה את דעת "חכמים", שלדעתם "המצורע של הישיבה" הוא התפקיד שמצריך את מסירות הנפש הגדולה ביותר, והוא זה שיזרז את התגלות המשיח יותר משאר המשימות.
ה"מצורע של הישיבות" הוא זה שעזב את הישיבה ועוסק בחלק השני שמוזכר שם ברמב"ם - "וילחם מלחמות ה' ", וכפי שמצאנו בדברי שאול לדויד (שמואל א' יח, יז): "... אַךְ הֱיֵה לִּי לְבֶן חַיִל וְהִלָּחֵם מִלְחֲמוֹת ה' ". המלחמות הן השיא מתוך כלל התפקידים הגשמיים של המשיח. אך תפקידיו הגשמיים כוללים גם את הביסוס הכלכלי של עם ישראל, שגם הוא מלחמה ממלחמות החיים, וכפי שמרומז בסוגיה בברכות (דף ג, ב). 2
לדעת בעל הסוגיה יש כמות מינימאלית של פעולות גשמיות שצריכות להיעשות כדי לקרב את הגאולה, ומישהו צריך לעשות אותן. אולם יש כאלה שמתייחסים למלחמות ולעמל המלאכות כאל חולי, ולכן אינם נושאים בנטל. אם המטען (החולי) הזה היה מתחלק בין כולם בצורה שווה, הרי שכולם היו משקיעים את רוב זמנם בענייני התורה והרוח, והיו עמלים רק זמן קטן במלאכות והיו סובלים באופן קל ביותר מהחולי. אולם כעת שיש קבוצה שאינה עמלה במלאכות, מטען המלאכות הקצוב מראש אינו מושלם, והמשיח מתעכב בגללם.
וכאן קם לעזרת העם - "המצורע של הישיבה", והוא נוטל על עצמו את התפקיד הבזוי הזה, ועמל כל-כולו בביטחון ובמלאכות; והוא נושא לבדו את המטען (החולי) הזה - גם עבור בני הישיבה של רבי שילא ובני הישיבה של רבי ינאי ובני הישיבה של רבי חנינה. והוא נושא לבדו בחולי הזה למרות היחס הבזוי שהוא מקבל מהם - "אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם וַאֲנַחְנוּ חֲשַׁבְנֻהוּ נָגוּעַ מֻכֵּה אֱ-לֹהִים וּמְעֻנֶּה" (ישעיהו נג, ד).
בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ
במעשה הזה אנו נפגשים בסמל נוסף, והוא הדורון שמוליך החתן לבית חמיו.
בשיר השירים (ג, יא) נאמר:
"צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ"
מי היא הכלה שהמלך שלמה נשא אותה? במדרש ויקרא רבה (כ, י) מבואר שהכלה הזו היא התורה:
"בִּתִּי זו התורה וזהו שכתוב (שיר השירים ג, יא): 'בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ', ..."
רבי עקיבא סבור כמדרש הזה. ולשיטתו של רבי עקיבא אדם מישראל צריך לקדש לו לאישה את התורה שהיא בִּתּוֹ של הקב"ה, ואם הוא קידש את התורה הרי שבורא העולם נחשב ל"חמיו". וכראוי לכל חתן, מי שקידש לו לאישה את התורה צריך לשלוח דורון לבית "חמיו", והדורון הזה הם השעות שהוא משקיע בלימוד התורה וחידושי התורה שהוא מחדש.
כאשר בעל המעשה מספר שנחום איש גם זו היה מוליך "דורון" לבית "חמיו", הוא מתכוון לומר לנו שנחום איש גם זו סבר מתחילה כרבי עקיבא. וה"דורון" שהוא היה מוליך לבית "חמיו" היו השעות המרובות שהיה עמל בהן בתורה, וכן חידושי תורה שהיה מחדש שנועדו לקשט את ה"כלה".
בעת שנחום איש גם זו היה עמל בהבאת ה"דורון" לבית "חמיו" הוא פגש במשיח; אולם הוא לא ידע שזה המשיח מכיוון שמבחינה חיצונית הוא נראה כ"מוכה שחין". נחום איש גם זו פגש באנשים מעם ישראל שהיו עמלים רוב זמנם בהבאת הגאולה באמצעות מלאכותיהם. ואמנם מכיוון שאיברי גופם לא עסקו בתורה הרי שלפי שיטתו של רבי עקיבא הם משולים ל"מוכה שחין". הם לא היו מתים, שכן בתורה (דברים ד, ד) נאמר: "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בה' אֱ-לֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם", והאנשים האלו היו דבקים בה'; אך מכיוון שאיברי גופם לא עמלו בתורה הם נראו בעיניו כמוכי שחין.
האנשים האלו חשו שעמל המלאכות והקשר עם החיים הגשמיים שוחק בקרבם את הדבקות בה'. ולכן הפצירו בנחום איש גם זו שייתן להם חלק ממה שהוא מוליך לבית "חמיו". כלומר שבמקום להשקיע את כל שעותיו בעמל התורה, ישקיע חלק משעותיו בעמל המלאכות.
אם יעניק להם מעט מזמנו וישא יחד עימם בנטל המלאכות, הם ילמדו ממנו לשלב בין שעות לימוד התורה לבין שעות העמל, ויוכלו לנצל את הזמן שיתפנה להם להרבות בלימוד תורה ובשאר ענייני הרוח. כעת מרוב המטען (החולי) שהם נושאים לבדם על שכמם, הם בקושי עוסקים בענייני התורה והרוח - ונפשם עומדת לצאת.
נחום איש גם זו לא התעלם מבקשתם, והוא הסכים עימם שיש צורך גם בעמל המלאכות כדי להביא את הגאולה. אולם הוא הודיע להם שלעת עתה הוא ימשיך לעמול בתורה, וכאשר יגמור להוליך את ה"דורון" הזה לבית "חמיו" הוא יחזור ויצטרף אליהם וישקיע מעט מזמנו בעמל המלאכות.
אולם לבסוף כאשר סיים להוליך את ה"דורון" ושב לראות את "מוכה השחין" הוא גילה שהוא אחר את המועד. מעט השעות שהיה בדעתו לתת ל"מוכה שחין" כדי לסייע לו במצבו הרוחני - לא יעזרו לו עוד! האנשים הללו היו "מתים", לא מוות קליני אלא מוות רוחני.
תשובת המשקל
כעת לאחר שהתבררה בפנינו השתלשלות העניינים שבין נחום איש גם זו לבין ה"מוכה-שחין", ניתן להבין באור חדש את תהליך התיקון שנחום איש גם זו מקבל עליו. לפי הקריאה הראשונית של המעשה נראה היה כאילו נחום איש גם זו חטא בכך שלא היה רגיש דיו לכאבי הזולת, אלא שאם כך תהליך תיקון החטא היה יכול לשאת אופי של בנייה ותיקון. והרי נחום איש גם זו היה יכול להחליט שמכאן ואילך יהיה גומל חסדים ויפרנס עניים חולים אחרים. ובאופן זה היה מטיב לעצמו מפני שהיה חוזר בתשובה, וגם היה מטיב לעניים חולים אחרים שמן הסתם נותרו עדיין בעולם.
אולם לאחר שהעמקנו בסמלים המוזכרים במעשה וראינו באור חדש את השתלשלות העניינים, אנו יכולים להבין שזו אכן הנהגת התשובה שלו. נחום איש גם זו סבור שהדרך הראויה לתיקון חטאו היא הדרך שנקראת בפי חז"ל "תשובת המשקל". ידיו של נחום איש גם זו לא פשטו עצמן ליתן צדקה לעני, ומעתה כ"תשובת המשקל" הן יפשטו עצמן במידה עצומה כדי לגמול חסד עם העניים. ואכן נחום איש גם זו הכניס עצמו בעובי הקורה של עמל המלאכות, כדי ליצור פתח והזדמנות חדשה להבאת הגאולה.
מדוע אתה מקללני?!
אולם לפי שיטתו של רבי עקיבא, עיניו של נחום איש גם זו שאינן מביטות בספר התורה - נחשבות לעיוורות, וידיו שאינן מראות טעמי תורה - נחשבות לקטועות, ורגליו שאינן רצות לבית המדרש - נחשבות לשבורות. ולכן רבי עקיבא בא לבקרו כדי לרפאו ממצבו.
רבי עקיבא אומר לנחום איש גם זו: "אוי לי שאני רואה אותך כך!", ובכך הוא מרמז לו שלדעתו המצב שבו נחום איש גם זו נמצא אינו מצב "בריא", וראוי לו שיחזור לבית המדרש.
אולם נחום איש גם זו אינו חוזר בו משיטתו. אדרבא, הוא נמצא כעת בתפקיד של "מוכה השחין" שבתחילת הסיפור, והוא נוהג כפי שנהג אז אותו "מוכה שחין" וגם הוא מבקש סיוע. נחום איש גם זו מבקש מרבי עקיבא שלא ישקיע את כל זמנו ומאמציו בלימוד התורה ובהבאת "קישוטי כלה" לבית "חמיו", אלא שמעתה יקדיש גם הוא חלק מזמנו ומאמציו לעמל המלאכות, וזאת כדי שלא יקרה לנחום איש גם זו מה שקרה ל"מוכה שחין" הקודם.
וכאשר נחום איש גם זו אומר לרבי עקיבא "אוי לי שאיני רואה אותך כך!", כוונתו לומר שהוא מצטער שרבי עקיבא אינו מצטרף אליו לעזור לו בעמל המלאכות, כדי להקל מעט מייסוריו.
אך רבי עקיבא עונה לו "מדוע אתה מקללני?!". רבי עקיבא מגלה באמירה הזו שלדעתו מאמציו של נחום איש גם זו לא יביאו את הגאולה והם מיותרים. ומכיוון שהמאמצים והזמן שיושקעו בעמל המלאכות לא ישאו ברכה הרי שהם נחשבים לקללה.
אולם נחום איש גם זו אינו מסכים עימו, ואומר לו: "והאם אתה מבעט בייסורין?!". לפי שיטתו של נחום איש גם זו הגאולה תבוא בדרך המשלבת את עמל המלאכות, ואי אפשר להתחמק מכך. ולדעתו, רבי עקיבא שמנסה לחמוק מהייסורים האלו מבעט בהנהגה שהקב"ה מנהיג בה את עולמו.
המעשה הזה מותיר את רבי עקיבא ללא מענה. האומנם אין לרבי עקיבא מענה?!
לרבי עקיבא יש מענה ועיקרי שיטתו מרומזים בדבריו במשנה במסכת אבות (ג, טז), וכפי שהם מתבארים בליקוטי מוהר"ן (קמא, קיג). אך המעשה שבפנינו נועד ללמד זכות על מי שחולקים על שיטתו של רבי עקיבא, והמעשה עוצר בשלב הזה כדי שלא לטשטש את לימוד הזכות הזו.
במאמרים הבאים נשתדל בעזהשי"ת להעמיק בהשקפתו של נחום איש גם זו ובהשקפתו של רבי עקיבא.
^ 1 וראה במאמר "המכוער וספר הגאולה"
^ 2 וזו לשון הסוגיה: "דאמר רב אחא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא: כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד, וכיון שהגיע חצות לילה בא רוח צפונית ונושבת בו ומנגן מאליו, מיד היה עומד ועוסק בתורה עד שעלה עמוד השחר. כיון שעלה עמוד השחר נכנסו חכמי ישראל אצלו, אמרו לו: אדונינו המלך, עמך ישראל צריכין פרנסה. אמר להם: לכו והתפרנסו זה מזה. אמרו לו: אין הקומץ משביע את הארי ואין הבור מתמלא מחוליתו. אמר להם: לכו ופשטו ידיכם בגדוד ..."
^ 2 וזו לשון הסוגיה: "דאמר רב אחא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא: כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד, וכיון שהגיע חצות לילה בא רוח צפונית ונושבת בו ומנגן מאליו, מיד היה עומד ועוסק בתורה עד שעלה עמוד השחר. כיון שעלה עמוד השחר נכנסו חכמי ישראל אצלו, אמרו לו: אדונינו המלך, עמך ישראל צריכין פרנסה. אמר להם: לכו והתפרנסו זה מזה. אמרו לו: אין הקומץ משביע את הארי ואין הבור מתמלא מחוליתו. אמר להם: לכו ופשטו ידיכם בגדוד ..."
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה עבודת האמונה: פנימיות מול מעשה
אמונה י"ח - כ"א
השיעור עוסק במתח שבין הממד הפנימי והשכלי של האמונה לבין ביטוייה המעשיים והחיצוניים, שלעיתים נראים מצומצמים או נלעגים. הרב מסביר כי חיים חסרי אידיאל אלוקי מרוקנים את האדם מתוכן פנימי, ומדגיש את החשיבות שבחיבור עמוק, אותנטי ומבורר לעבודת השם.
כי תצא עבודת השלמות: הלכה, מידות והזולת
שיחת מוצ"ש פרשת כי תצא
השיעור עוסק בפרשת כי תצא ומדגיש את תפקידה של התורה בהגנה, תיקון המידות ומניעת קלקול מוסרי ורוחני עוד מראשיתו. דרך שלל נושאי הפרשה מודגש כי עבודת ה' אמיתית דורשת צמיחה הדרגתית וזהירות יתרה בין אדם לחברו, מתוך הבנה שהידור מצווה אינו יכול לבוא על חשבון הזולת.
שמונה פרקים לרמב"ם שמע האמת ממי שאמרה
שיעור 1
השיעור עוסק בגישתו הייחודית של הרמב"ם, המחברת בין עולמות ההלכה והמוסר הפשוטים לבין עמקי השכל והפילוסופיה הכלל-אנושית. דרך דברי חז"ל וההקדמות לחיבוריו, מובהר כיצד קבלת האמת מכל מקור משרתת את עבודת ה' השלמה ומביאה לאחדות עמוקה בין התורה למושכל.
לנתיבות ישראל עוצמת התשובה כהתחדשות הבריאה
לנתיבות ישראל א' , המשך מאמר ז'
השיעור עוסק בתפיסת התשובה על פי הרב קוק כמעשה של התחדשות והתעלות תמידית, השוזרת יחד את הממד הפרטי והממד הכללי של עם ישראל. מתוך כך מוסבר כיצד תהליך הגאולה ושיבת ציון קשורים קשר בל יינתק בהתעוררות הרוחנית הפנימית ובהופעת האור האלוקי במציאות.
אור החיים על הפרשה מלחמת היצר
אור החיים על פרשת כי תצא חלק ב'
השיעור דן בבחינות השונות של "אשת יפת תואר", החל מההליך המעשי הנדרש במלחמה כגון גילוח ראשה והמתנה של 30 יום, ועד לאפשרות שחרורה במידה והשובה אינו חפץ בה. בנוסף, מוצג פירושו של ה"אור החיים" לפיו הפסוקים מהווים משל למלחמתו הרוחנית של האדם ביצר הרע, במטרה לשחרר את נשמתו הטהורה משביה.
יסודות הש"ס פתיחה למסכת יומא
מרכזיותו של סדר העבודה ביוה"כ, ומשמעותו כדרך ההקרבה לה' או כדרך הקירבה אליו. הכפרה ביום הכיפורים, על החטאים ועל מקדש וקודשיו, ובמה נתייחד חטא זה. התענית ביוה"כ כהקרבה עצמית לעומת הקרבת קרבנות. מעלתו של הפרק השמיני במסכת העוסק בתענית ביחס לשאר הפרקים העוסקים במקדש וקודשיו.
כי תצא מה בין אשת יפת תואר לרות המואבייה
לעומת אשת יפת תואר המצטרפת לעם ישראל בזכות שחשקו ביופייה, לעומתה רות המצטרפת לעם ישראל לעוני ולסיכוי קלוש להשתלב.
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א הציבור, היחיד ומקור האנטישמיות
אורות התחיה -פסקה ב'
הרב עוסק בהבדל בין היחיד הפועל מבחירה ושכל לבין הציבור המונע מאינסטינקטים וחושים טבעיים, ומסביר כיצד שורשי האנטישמיות נובעים מתחושה פנימית ולא משיקול דעת. במקביל, מובהר הצורך הייחודי של עם ישראל ב"מזון רוחני" מקורי לצד היכולת לשלב תרבות ומדע כלליים מתוך עוצמה תורנית.
רביבים השליחות הגדולה של מורי ישראל
לימוד התורה שעל ידו עולם הרוח מתקיים נעשה על ידי תלמידי החכמים וכל ישראל שקובעים עיתים לתורה | מעלת המורות שמלמדות בנות ובנים תורה ודרך ארץ, כמעלת המורים שמלמדים את הבנים | לימוד הילדים הוא התשתית של קיום התורה בעולם | אין מבטלים תינוקות של בית רבן אפילו לבניין בית המקדש | מצווה לבחור מורים יראי שמיים, מוכשרים בלימודם שיודעים ללמד תורה באיזון ובדייקנות | על כולנו מוטלת האחריות להעלות את החינוך והלימוד לראש סדר היום
אור החיים על הפרשה סוד יפת התואר במלחמה
אור החיים על פרשת כי תצא חלק א'
השיעור מבאר את תנאי ההיתר המיוחד של פרשת "אשת יפת תואר" על פי פירוש האור החיים הקדוש. דרך פנימיות התורה מוסבר כי הלוחם הדבוק בשכינה אינו נמשך ליופי הגשמי, אלא מזהה ומחלץ ניצוץ של נשמה קדושה שנשבתה בין האומות.
סליחות ימי הסליחות
השיעור עוסק בשורשם של ימי הרחמים והסליחות, מבריאת העולם וארבעים הימים של משה רבנו ועד למנהגי העדות השונות. כמו כן, מובהר מעמדם הייחודי של סדרי הסליחות ו-י"ג מידות כדבר שבקדושה וכעבודת ציבור המעוררת את רחמי הבורא.
מאמר שלישי עבודת השם מתוך שמחה וחיבור
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור מדגיש את חשיבות קיום המצוות מתוך שמחה, כוונה והכרת הטוב, ולא רק מתוך כניעה, יראה או חובה. דרך מקורות שונים מובהר כי השמחה במצווה יוצרת חיבור ודבקות ישירה בבורא, ומעלה את האדם לדרגות רוחניות גבוהות אפילו יותר מסיגופים ותעניות.
