פרשני:בבלי:סוכה ו א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סוכה ו א

חברותא[edit]

אבל, אם היה לבוש כליו, בגדיו, וסנדליו ברגליו, וטבעותיו באצבעותיו - הוא טמא מיד, כדכתיב "והבא אל הבית יטמא". והן, כליו סנדליו וטבעותיו, טהורים, עד שישהה בבית זמן בכדי אכילת פרס חצי כיכר פת.
ושיעור אכילת פרס נמדד דוקא בפת חטין, הנאכלת בנקל ושהייתה מועטת, ולא בפת שעורין, שזמן אכילתה רב יותר.
ושיעור זמן האכילה הוא דוקא לפי הזמן הנצרך לאדם לאכול את הפת כשהוא מיסב, שעסוק באכילתו ואינו טרוד בדברים אחרים, ולכן נאכלת היא מהר.  77 

 77.  כתב המנחת חינוך (מצוה שיג), שדוקא בנגעים משערין בפת חיטין בהסבה שזמנה קצר, אבל בכל אכילת איסור משערין כל דבר לפי מה שהוא. אולם החזון איש (אורח חיים סימן לט) כתב, שבכל אכילת איסור משערין לפי התנאים שנאמרו בבית המנוגע, וראה אריכות הדברים בילקוט מפרשים.
ובזמן הנצרך לו לאכול אותה ביחד עם ליפתן, ולא כשיעור זמן אכילתה לבד, כשהיא יבשה, שאז זמנה מרובה.  78 

 78.  ברש"י מבואר, שתנאים אלו נאמרו להחמיר, שאפילו בשהייה מועטת כעין זו נטמא, והריטב"א הביא דיש המפרשים להיפך, והיינו, שבפת חיטין משתהה באכילתה דרך תענוג, וכן על ידי הסבתו עושה אכילתו קבע יותר ואוכל בנחת, וכשאוכלה בליפתן מאריך יותר, שאוכל עימה דברים אחרים.
וממשיכה הגמרא לבאר כיצד נדרש המשך הפסוק ללמדנו שיעורין של תורה:
אף המילה "שעורה", נאמרה בפסוק לענין שיעורין.
דתנן (אהלות ב ג): עצם כשעורה מן המת מטמא במגע ובמשא (כלומר אם נגע אדם או כלי בעצם מן המת בשיעור שעורה, או אם נשא אדם עצם כשעורה מן המת, אפילו אם לא נגע בו, הרי הוא טמא).
ואינו מטמא עצם כשעורה מן המת את האדם או הכלים הנמצאים עמו באהל בשיעור זה, עד שיהיו באוהל המת כל עצמות השדרה, או גולגולת שלימה, או עצמות מרוב מנין אברי אדם, כמבואר במסכת נזיר.
וכן "גפן", נאמר בכתוב הזה, ללמדנו כיצד מודדים לגבי דיני נזיר, את שיעור האכילה של חרצנים (או לולבי גפנים או עלי גפנים) שהנזיר אסור בהם, שהוא "כדי רביעית" יין לנזיר. והיינו, שמשערים את כמות החרצנים לפי "רביעית יין", ולא לפי רביעית מים, ששיעורה קטן מרביעית יין.  79 

 79.  בריש עירובין פירש רש"י: "גפן" כדי רביעית יין לנזיר, לחייבו מלקות, וראה תוספות ד"ה גפן.
ואופן המדידה כך הוא: נותן את החרצנים והזגים לתוך כוס מלאה יין, עד שיצא ממנה רביעית יין, וזוהי כמות החרצנים שאם יאכלנה עובר הנזיר בלאו.
ומשערין כמות זו ביין דוקא, שהוא עב, ואינו ממהר לצאת אלא הוא נגדש על שפת הכוס יותר ממים. ולכן, כאשר מודדים את החרצנים לפי כוס יין, צריך ליתן בכוס היין כמות גדולה יותר של חרצנים עד שתצא כל רביעית היין מהכוס, מאשר אם היתה נעשית המדידה הזאת באמצעות כוס מים.
"תאנה" שיערו בה - כגרוגרת להוצאת שבת. שאם הוציא בשבת אוכלין או חפץ מרשות היחיד לרשות הרבים, כשיעור גרוגרת, חייב.
"רמון" נאמר בתורה לגבי שיעור הנקב בכלי עץ, שאם נהיה נקב בכלי עץ בשיעור גדול כמו רימון, שוב לא נחשב כלי העץ הזה ככלי שיש בו בית קיבול, ואינו מקבל טומאה, כיון שאין בו עוד שימוש.
דתנן (כלים יז א): כל כלי בעלי בתים העשויים מעץ (ובכלי עץ נאמר חידוש, שאינם מקבלים טומאה עד שיהיה בהם בית קיבול), שיעורן של נקבים המבטלים מהם שם כלי עץ שיש בו בית קיבול לענין קבלת טומאה הוא בגודל של כ"רמונים".
לפי שעד שלא ניקבו הכלים בשיעור של "כמוציא רימון", דהיינו, שיכול רימון לצאת דרך הנקב, עדיין אדם חס עליהן ומשתמש בהן לרימונים. ולכך עדיין שם כלי עליהן, ומקבלין טומאה. אבל אם ניקבו כ"מוציא רימון", בטלו מתורת כלי.
במה דברים אמורים בכלי בעלי בתים, אבל כלים העומדים להמכר, אפילו אם ניקבו נקב כלשהוא, הרי הם טהורים  80 .

 80.  כך מבואר ברש"י בברכות מא א, והמאירי שם כתב, ששיעורו כמוציא משקה.
ומסיפא דקרא, "ארץ זית שמן ודבש", דרשו חכמים: ארץ שכל שיעוריה כזיתים.
ומקשה הגמרא: וכי כל שיעוריה כזיתים סלקא דעתך? הא איכא הני דאמרינן לעיל שאינם בכזית.
ומבארת הגמרא: אלא אימא, שרוב שיעוריה כזיתים. כגון טומאת מת, ונבילה, ואיסור חלב ודם,  81  ופיגול, ונותר, וטמא, וגיד הנשה.

 81.  נתבאר על פי רש"י. ומבואר בדבריו, שגם דם שיעורו בכזית כשיעור אוכלין, ולא רביעית כשיעור משקין, וכן דעת הרמב"ם מאכלות אסורות פרק ו הלכה א. אבל הרמב"ן (עבודה זרה סו א) כתב, שדם שיעורו ברביעית. וראה מנחת חינוך מצוה קמח.
"דבש" - היינו תמרים שהם מתוקים, וכן שאר מיני מתיקה, שיעורן ככותבת הגסה (תמר) לעבור בלאו, אם יאכלם ביום הכפורים.
ועל אף ששיעור אכילה בכל התורה הוא בכזית, ביום הכיפורים אינו חייב כרת אלא אם אכל בשיעור ככותבת, לפי שלא חייבה התורה אלא על אכילה בשיעור המיישב דעתו של אדם. שנאמר "וכל הנפש אשר לא תעונה", וכל שלא אכל בשיעור ככותבת לא התיישבה דעתו, ועדיין הוא נחשב "מעונה".
ומוכיחה הגמרא מכאן:
אלמא, שיעורין דאורייתא נינהו! מפורשים הם בפסוק, ומדוע אמרת שהלכה למשה מסיני הן!?
ומבארת הגמרא: כל השיעורין הנזכרים לעיל אינם מהתורה, אלא הלכה למשה מסיני הם.
והראיה: ותסברא, שמפסוק זה למדנו דין שיעורין? וכי שיעורין מי כתיבי בתורה?
וכי נאמר בתורה במפורש שיעור אכילת פרס, או האם מפורש בפסוק שמשערין את השהייה בבית המנוגע בכדי אכילת פרס של חיטין, ושאר ההלכות ששנינו לעיל?
אלא, כל אותן שיעורין ששנינו, הלכתא נינהו למשה מסיני, וקרא ("ארץ חיטה ושעורה") אינו אלא אסמכתא בעלמא הוא.  82 

 82.  כתב הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשניות: כל דבר שאין לו רמז בתורה, ואי אפשר להוציאו בדרך מדרכי הסברא, עליו לבדו נאמר הלכה למשה מסיני. ומה שלעיתים אמרינן אסמכתא לדברים מקרא, זהו לסימן כדי שיהיה נודע ונזכר בלבד. אכן הריטב"א (ראש השנה טז א) כתב: כל הלכה שיש לה אסמכתא מקרא, העיד עליה הקדוש ברוך הוא שראוי לעשות כן, אלא שלא קבעו חובה ומסרו לחכמים, ואינו סימן בעלמא. ועיין עוד בילקוט מפרשים.
עוד אמר רב לעיל: חציצין - דיני חציצה בטבילה, הלכה למשה מסיני.
ומקשה הגמרא: הרי חציצין אינן הלכה למשה מסיני, אלא דאורייתא נינהו!
דכתיב, "ורחץ את בשרו במים", מלמד הכתוב שלא יהא דבר חוצץ בינו, בין האדם הטובל, לבין המים?!
ומתרצת הגמרא: אכן דין חציצה בבשרו נתפרש בפסוק, ואינו הלכה למשה מסיני, אלא כי אתאי הלכתא, לשערו. שלא יהיה דבר חוצץ בין שערו למים.
כדרבה בר בר חנה, האומר שחציצה פוסלת בטבילה גם כאשר החציצה היא בשער.
דאמר רבה בר בר חנא: אם היתה בשערו נימא, שערה, אחת קשורה, ומקפיד על כך, שאינו רוצה שיהיה לו קשר בשערותיו, חוצצת, אותה נימה קשורה, בטבילתו, כיון שאין המים יכולים להכנס בתוך השער הקשור, ולא עלתה לו טבילה.  83 

 83.  כתב הבית יוסף (סימן קצח) בשם הרשב"א דמיירי שנקשרו הרבה משערות ראשו כל אחת ואחת לעצמה, ודרך העולם להקפיד על כך. ומבאר הבית יוסף שסבר הרשב"א, שדוקא אם דרך להקפיד על כך הרי זה חוצץ, אבל אם אין דרך להקפיד על כך, גם אם הוא עצמו מקפיד על כך אין הקפדתו כלום, וחשיב כמיעוט שאינו מקפיד! והב"ח שם חולק, וכתב שלכולי עלמא במקרה זה נחשב הדבר חציצה.
דין זה הוא רק כאשר מהודק הקשר היטב, ואין המים נכנסים בתוכו. ואף שהחציצה היא רק במיעוט גופו, ואינה חוצצת מדאורייתא, גזרו חכמים שלא תעלה לו טבילה, כמבואר להלן.
אך אם היו שלש שערות קשורות יחד, אינן חוצצות, לפי שהשיער של שלשת השערות הקשורות יחד, הוא שער קשה, ואינו מהודק היטב, והמים יכולים להכנס לתוך הקשר.
ואם היו שתים, שתי שערות קשורות יחד, איני יודע אם יש בכך חציצה או לא.
ומקשה הגמרא: מדוע צריך ללמוד דין חציצה בשיער מהלכה למשה מסיני? הרי דין חציצה בשערו נמי, כיון שהוא חייב טבילה, דאורייתא נינהו?!
דכתיב, "ורחץ את בשרו במים", ודרשינן: "את", לרבות את הטפל לבשרו. ומאי ניהו - שערו, שאף הוא טעון טבילה.  84 

 84.  הקשו האחרונים: הרי מפסוק זה לא למדנו אלא שגם השיער צריך טבילה, אבל דין חציצה בשיער מנלן?! וכתב הפני יהושע: כיון שדין חציצה נלמד מאותו פסוק דמרבינן שיער לטבילה, משמע שגם דין החציצה נאמר גם בשיער.
ומתרצת הגמרא: אלא, כי אתאי הלכתא למשה מסיני, לכדרבי יצחק.
דאמר רבי יצחק:
רבי יצחק מונה כמה חילוקי דינים לענין חציצה בטבילה:


דרשני המקוצר[edit]

מסכת סוכה בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב |