פרשני:בבלי:סוכה ל א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סוכה ל א

חברותא[edit]

אכן אין טעם פסול לולב גזול בשאר ימים משום "לכם", אלא משום דקיום מצות לולב בלולב גזול, הוה ליה מצוה הבאה בעבירה.  8  שנאמר ביחס לקרבן פסול (מלאכי א יג): "והבאתם גזול ואת הפסח (הצולע) ואת החולה, והבאתם את המנחה, הארצה אותה מידכם"?!

 8.  להלן דף לא ב מבואר, כי טעם פסול לולב של אשירה ושל עיר הנידחת, הוא משום ד"כתותי מכתת שעוריה". כלומר, כיון שעומד הוא לשריפה, הרי הוא כשרוף, וכאילו אין בו השיעור הנצרך למצות לולב. והקשו התוספות: מדוע הוצרכה הגמרא לטעם זה, תיפוק ליה שמצוה הבאה בעבירה היא?! ותירצו, דפסול מצוה הבאה בעבירה הוא רק כאשר על ידי העבירה נתאפשר לו לקיים את המצוה, וכמו בלולב הגזול, שאם לא היה גוזלו לא היה בידו לקיים בו מצותו. אבל בלולב של אשירה אין שייכות בין העבירה שנעשתה בו לקיום המצוה.
השווה הכתוב את הקרבן הגזול, דומיא דקרבן פסח (הצולע מחמת חסרון ברגלו).
ומשמע, מה קרבן שהוא פסח לית ליה תקנתא לעולם, שהרי זהו מום קבוע, אף קרבן גזול לית ליה תקנתא לעולם, לא שנא לפני יאוש הנגזל (כלומר, שטרם נתיאשו בעליו), ולא שנא לאחר יאוש בעליו, וכגון ששמעו שאמר "ווי לחסרון כיס", אינו ראוי להקרבה לעולם.
ואף שלענין קנין קונה הגזלן את החפץ על ידי יאוש, ושוב אינו חייב להשיב את החפץ עצמו אלא רק את דמיו (למאן דאמר יאוש קני), כמבואר במסכת בבא קמא דף סח א, אפילו הכי לענין קרבן הוא פסול.
ומתמהינן: בשלמא לפני יאוש הרי הוא פסול, משום ד"אדם כי יקריב מכם" אמר רחמנא (ויקרא א ב), ו"מכם", משמעו שיהיה הקרבן משלכם, והאי קרבן לאו דידיה הוא.
אלא לאחר יאוש, הא קנייה כבר הגזלן ביאוש,  9  ואם כן מדוע פסול הוא להקרבה? ! אלא לאו, על כרחנו למדנו, שפסול הוא משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה, שהרי קרבן זה גזול הוא בידו.

 9.  הקשו התוספות: הכיצד פשיטא ליה לגמרא שנקנה הקרבן לגזלן ביאוש הבעלים, הרי רבי יוחנן עצמו סבר שיאוש לבד אינו קונה, כמבואר במסכת בבא קמא בכמה מקומות?! ותירצו, שכוונת הגמרא היא דקנייה ביאוש ושינוי השם, שהרי מתחילה היה חולין ועתה הקדש. ובעל המאור כתב, כי רבי יוחנן כאן אמר את דבריו לשיטת רבי שמעון בר יוחאי, ואילו הוא עצמו אכן סבר שיאוש לבד אינו קונה, ועיין מה שהשיג עליו הרמב"ן במלחמות.
ואמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מאי דכתיב (ישעיהו סא ח): "כי ה' אהב משפט, שונא גזל בעולה"?
משל למלך בשר ודם שהיה עובר על בית המכס.
אמר לעבדיו: תנו מכס למוכסים!
אמרו לו עבדיו: והלא כל המכס כולו, שלך הוא, ומה טעם שתתן מכס, הרי אותו ממון יחזור אליך?!
אמר להם: ממני ילמדו כל עוברי דרכים, ולא יבריחו עצמן מן המכס.
אף הקדוש ברוך הוא אמר: אני ה', שונא גזל בעולה. כלומר, אני ה', שונא אני את הגזל שבעולות אשר אתם מביאים לי, אף על פי שהכל שלי, שנאמר, "לה' הארץ ומלואה ";
ממני ילמדו בני ויבריחו עצמן מן הגזל. אתמר נמי, שהטעם לפסול לולב הגזול בשאר ימי החג הוא משום מצוה הבאה בעבירה:
אמר רבי אמי: לולב היבש פסול, מפני שאין "הדר".  10 

 10.  בבאור דברי רבי אמי כתב החתם סופר: כי אם לולב היבש פסול משום "זה אלי ואנוהו" כמבואר ברש"י ועוד ראשונים, ודאי פסול הוא כל שבעת ימי החג. אבל אם הפסול הוא משום "הדר", תלוי הדבר האם מדרש נדרש לפניו (כלומר, מה שנאמר "ביום הראשון" נאמר רק כלפי פסול "לכם"), או גם לאחריו, (וממילא ההלכות הנלמדות מהמשך הפסוק כגון פסול "הדר" נאמרו אף הן ביום הראשון דוקא), כמו שנתבאר לעיל. ולכן אמר רבי אמי, שיבש פסול משום שאינו הדר, וממילא נאמר דין זה ביום הראשון בלבד, (דמקרא נדרש לאחריו). אבל גזול פסול כל שבעה משום מצוה הבאה בעבירה.
"גזול" פסול, משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה.
ומוסיפה הגמרא: מה שאמר רבי יוחנן בשם רבי שמעון בר יוחאי, שלולב הגזול פסול גם בשאר ימי החג משום מצוה הבאה בעבירה, לא דברי הכל היא. אלא,
ופליגא אדרבי יצחק.
דאמר רבי יצחק בר נחמני אמר שמואל: לא שנו שלולב הגזול פסול, אלא ביום טוב ראשון. אבל ביום טוב שני, כלומר, בשאר ימי החג, מתוך שיוצא ידי חובתו בלולב שאול, היות ומצות לולב בשאר ימי החג אינה אלא מדרבנן, ולא הצריכו חכמים שיהיה הלולב משלו דוקא, כמבואר לעיל, הוא הדין דיוצא נמי בלולב גזול. ומבואר שלא חש לכך שמצוה הבאה בעבירה היא.  11 

 11.  ובטעם הדבר כתבו התוספות (ד"ה מתוך), כי לשיטת רבי יצחק אין חסרון של מצוה הבאה בעבירה במצוות דרבנן. ובמהר"ם תמה על דבריהם מדברי הגמרא בסמוך: "רבא אמר: לעולם ביום טוב ראשון, ולא מיבעיא קאמר - לא מיבעיא שאול דלאו דידיה הוא. אבל גזול אימא סתם גזילה יאוש בעלים הוא וכדידיה דמי, קא משמע לן". הרי שגם ביום הראשון שחיובו דאורייתא סבר רבא שאם שאול כשר כל שכן גזול, ולא חש לכך שמצוה הבאה בעבירה היא?! וראה עוד בילקוט מפרשים.
מתיב רב נחמן בר יצחק לרבי יצחק בר נחמני, ממשנתנו ששנינו בה: לולב הגזול והיבש פסול.
ומשמע: הא שאול, כשר.
ויש לעיין, אימת קמיירי מתניתין?
אילימא ביום טוב ראשון של חג, הא כתיב "לכם", ודרשינן: משלכם יהא, והאי לולב השאול לאו דידיה הוא (אינו שלו), ואם כן, מדוע לא הזכירה המשנה שגם לולב שאול פסול לנטילה? אלא לאו הנידון במשנה הוא ביום טוב שני, שחיובו דרבנן, ואדם יוצא בו ידי חובתו בלולב שאול, ואף על פי כן קתני בה שלולב הגזול פסול?!
אמר רבא: לעולם, משנתנו מדברת ביום טוב ראשון של חג, ואין לדקדק מכך שלא הזכירה משנתנו לולב שאול שכשר הוא גם ביום טוב הראשון, אלא אדרבה, אם לולב הגזול פסול כל שכן שאול,
ומשנתנו בדרך "לא מיבעיא קאמר":
כלומר, לא מיבעיא (הא פשיטא) שלולב שאול פסול, משום דלאו דידיה הוא, ודרשינן: "לכם", משלכם יהא. אבל גזול, אימא (סבור הייתי לומר): סתם גזילה, כיון שיודע הנגזל מגזילתו, שהרי הגזלן נטלה ממנו בכח, ודאי יאוש בעלים הוא, ולכן כדידיה של הגזלן דמי, ויוצא בו ידי חובתו אפילו ביום הראשון שנאמר בו "לכם",
קא משמע לן, שסתם נגזל אינו מתיאש מגזילתו, אלא עדיין מקווה הוא להוציאה מן הגזלן בבית דין ואין הגזלן זוכה בה.
אמר להו רב הונא להנהו אוונכרי (רוכלים הסובבים בעיירות) המוכרים הדסים:
כי זבניתו אסא מנכרי, כשתקנו הדסים מן הנכרים כדי למוכרם לצורך מצות לולב, לא תגזזו אתון בעצמכם את ההדסים משדות הנכרים, אלא לגזזוה אינהו שיגזזוה הנכרים מן הקרקע, ויהבו (ויתנום) לכו (לכם) כאשר הם כבר תלושים.
מאי טעמא?
משום דסתם נכרים גזלני ארעתא מישראל  12  נינהו, ויש לחוש שמא קרקע זו שגדלים בה ההדסים גזולה היא בידם,

 12.  רש"י גרס: "סתם עכו"ם גזלי ארעתא נינהו מישראל". ומבואר בדבריו, שרק משום החשש שהשדה גזולה מישראל ציוה עליהם שלא יגזזום בעצמם. אבל אילו היה החשש שגזולה היא מעכו"ם, לא היה מצווה להם כן. וכן כתב ריא"ז: ונראה בעיני, שלא נאמר כן אלא במקומות שיש שם רוב ישראל, כגון בארץ ישראל ובבבל וכיוצא בהן. אבל במקומות שלא היה בהן רוב ישראל מעולם, אין חוששים שמא נגזלה אותה קרקע מישראל. ואפילו אם נגזלה מן הנכרי, הואיל ונתיאש אותו נכרי הנגזל, הרי הוא הפקר ביד ישראל זה התולשו משם, ויוצא ידי חובתו אף על פי שהוא עצמו תלשו. והקשו האחרונים: הרי קיימא לן שגזל עכו"ם אסור, וכיון דיאוש לבד אינו קונה, אם ילקטום הם נמצאו הם הגוזלים ואין הדסים אלו נחשבים כשלהם?! ויתירה מזו, לפירוש שני שפירש רש"י, שהפסול הוא משום מצוה הבאה בעבירה, קשה, כיון שגזל עכו"ם אסור, אף אם היתה הקרקע של עכו"ם מצוה הבאה בעבירה היא?! ובישוב קושיא זו ראה באריכות בילקוט מפרשים אמנם הרמב"ן במלחמות פירש, שרב הונא חשש שמא גזלוה מן העכו"ם, וכן פירש ביראים סימן תכב. וביראים שם הוסיף לחדש, שאפילו למאן דאמר גזל עכו"ם מותר, מכל מקום כל עוד שלא יצא החפץ מן העכו"ם ביאוש ושינוי רשות חסר ב"לכם". ופירשו האחרונים, שלא הפקיעה התורה רשותם של נכרים שיוכל כל אדם לזכות בנכסיהם, אלא רק התירה איסור גזל, וכיון שיאוש לבד אינו קונה, אם יגזלום הם לא יחשבו ההדסים כשלהם לענין "לכם". חידושי הגר"ש שקאפ בבא קמא סימן לט, ועיין עוד בילקוט מפרשים.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת סוכה בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב |