פרשני:בבלי:סוכה מב א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סוכה מב א

חברותא[edit]

לא שנו שפטור, אלא אם הוציאו בשעה שעדיין לא יצא בו, שאז יש לפוטרו הואיל וטרדתו בדבר מצוה אנסתו ושכח.
אבל אם הוציאו לאחר שכבר יצא בו - חייב חטאת, מפני שאינו טרוד עוד בדבר מצוה.
ומקשה הגמרא: היאך יתכן שיוציאנו לרשות הרבים ועדיין לא יצא בו ידי חובה, הא (הרי) משעה דאגבהיה ללולב ברשות היחיד כדי ליטלו ולצאת עמו לרשות היחיד, כבר נפק ביה! שהרי בעצם הגבהת הלולב ממקומו מתקיימת מצותו?!
מתרצת הגמרא: אמר אביי: כגון שהפכו ללולב בשעה שלקחו, שאין יוצא בו עד שיטלנו כדרך גדילתו, כמבואר לעיל.  209 

 209.  כן פירש רש"י, שהפכו כשראשו למטה והאגד למעלה. אבל רבינו חננאל פירש שנטל את הלולב בשמאל ואת האתרוג בימין. ובריטב"א השיג עליו, כי אף שלכתחילה יש ליטול את הלולב בימין מכל מקום אין זה מעכב בדיעבד? ! ובחתם סופר תירץ, כי גם רבינו חננאל מודה שאם נטל את הלולב בשמאל יצא בדיעבד, אלא דסבר שעל ידי שעושה כן מגלה דעתו שאינו רוצה לצאת בו עד שיגיע לבית הכנסת, שהרי מן הסתם רוצה לצאת בו כדינו.
רבא אמר: אפילו תימא שלא הפכו, הכא במאי עסקינן, כגון שהוציאו ללולב כשהוא נתון בכלי, ונמצא שלא יצא בו ידי חובתו, לפי שהכלי מפסיק בין ידו ללולב.  210 

 210.  ומשום הוצאת הכלי לא מחייב, משום שבטל הוא ללולב. וכמו שאמרו בשבת צג ב: המוציא אוכלין פחות מכשיעור בכלי, פטור אף על הכלי, שהכלי טפילה לו. הריטב"א.
מקשה הגמרא: היאך העמיד רבא בכהאי גוונא, והא רבא עצמו הוא דאמר: "לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה", ולא צריך שיחזיק את הלולב ממש בידו?!
מתרצת הגמרא: הני מילי שיוצא בלקיחתו על ידי דבר אחר, כשנוטלו כך דרך כבוד, וכגון שכורך סודר על ידו לנוי המצוה. אבל אם נוטלו על ידי דבר אחר בדרך בזיון, וכגון שנוטלו כשהוא נתון בקערה, ולא כדרך שרגילות ליטול, לא יצא בו.
אמר רב הונא: אומר היה רבי יוסי, הפוטר טעה בדבר מצוה ועבר בלא תעשה מלהביא קרבן חטאת: עולת העוף שדינה להיות מוקטרת כולה על גבי המזבח, שנמצאת בין אגפיים, בין עופות שנמלקו כעופות חטאת, ומשום כך טעה וכסבור שחטאת העוף היא הנאכלת לכהנים, ואכלה - פטור מלהביא קרבן אשם מעילות, הואיל ואכילת עוף החטאת היא מצוה, והטועה בדבר מצוה פטור מקרבן.
מקשה הגמרא: מאי קא משמע לן רב הונא, דטעה בדבר מצוה פטור מקרבן לפי רבי יוסי?
והרי היינו הך האמור במשנתנו, שאם שכח והוציא את הלולב בשבת לרשות הרבים פטור מקרבן?!
מתרצת הגמרא: מהו דתימא: התם במשנתנו הוא דטעה בדבר מצוה פטור - היינו דעבד מצוה, שהרי לבסוף קיים בנטילתו מצות לולב, ונמצא שנתקיימה המצוה על ידי הוצאה זו.
אבל הכא גבי עולת העוף שסבר שהיא חטאת ואכלה, דטעה בדבר מצוה ולא עבד מצוה שהרי אכילתה אסורה, אימא לא יפטר מקרבן.
לכן קא משמע לן רב הונא, שאף בזה פטר רבי יוסי מקרבן, הואיל וסוף סוף מחמת שהיה טרוד לדבר מצוה בא מכשול זה לידו.
מיתיבי לרב הונא מהא דשנינו בברייתא: רבי יוסי אומר: השוחט בטעות את קרבן התמיד שאינו מבוקר כהלכתו לידע אם אין בו מום וכדומה, (שהלכה זו של ביקור מומין מעכבת בהכשר הקרבן), בשבת, משום שטעה וחשב שהוא מבוקר, חייב חטאת. כיון שלא עלה לשם קרבן נמצא שעבר באיסור דנטילת נשמה בשבת. וצריך להביא תמיד אחר המבוקר מן המומין.
ומבואר, כי על אף שטעה בדבר מצוה, חייב חטאת, וכנראה הטעם בזה הוא, משום שלא נתקיימה המצוה, ומוכח שלא אמר רבי יוסי דטעה בדבר מצוה פטור אלא במקום שנעשתה המצוה לבסוף, ולא בעולה שנמצאה בין אגפיים, ודלא כרב הונא?!
אמר ליה רב הונא: דברי אמורים בר מינה דההיא. כלומר, מלבד המקרה הזה.
והטעם בזה, דהא אתמר עלה, אמר רב שמואל בר חתאי אמר רב המנונא סבא אמר רב יצחק בר אשיאן אמר רב הונא אמר רב: דאיירי, כגון שהביאו תיד שאינו מבוקר מלשכה של טלאים שאינן מבוקרין. וממילא אינו נחשב כאנוס מחמת שהיה טרוד בדבר מצוה, היות וטעות זו קרובה היא למזיד, שהיה לו לתת ליבו מאיזו לשכה מביא את הקרבן.
מתניתין:
הלולב אינו נחשב למוקצה בשבת שבתוך החג, אף שאינו כלי ואינו ראוי למלאכה, ומותר לטלטלו גם לאחר שנתקיימה מצותו (קודם תקנת חכמים שלא ליטלו בשבת  211 ).

 211.  כן מוכרח מדברי הירושלמי המובאים בהערה הבאה, וכן כתב הרמב"ם (פרק ז הלכה כה): "מקבלת אשה הלולב מיד בנה או מיד בעלה ומחזירתו למים בשבת בזמן שהיו נוטלין לולב בשבת". ומבואר מדבריו, שרק בזמן שהיו נוטלים לולב בשבת היה מותר לטלטלו. אולם ברבינו מנוח שם הביא כי יש חולקים בזה, וסוברים שגם בזמן הזה לא אסור הלולב בטלטול (וראה בהערות להלן באור מחלוקתם). עוד כתב, כי יש שחילקו בין לולב לאתרוג, דלולב אינו ראוי לכלום ועל כן אסרוהו בטלטול משום מוקצה. אבל אתרוג עומד לריח (וכמו שנתבאר לעיל לז ב שאתרוג של מצוה מותר להריח אותו).
ולכן, מקבלת אשה את הלולב מיד בנה ומיד בעלה, לאחר שיצאו בו ידי חובתם, ומחזירתו למים בשבת, כדי שלא ייבש.  212 

 212.  מיהו איתא בירושלמי, דהיינו דוקא מיד אחר קיום מצותו, כל זמן שלא הניחו מידו. דכשם שבעלה אינו צריך להניחו מיד לאחר קיום המצוה כך היא מותרת ליטלו ממנו. אבל אחר שהניחו מידו שוב אין לטלטלו לפי שאינו ראוי עתה לכלום.
הלכה נוספת מביאה המשנה: רבי יהודה אומר: בשבת מחזירין את הלולב למקום שנטלוהו ואין מוסיפין מים, משום שאסור לטרוח ב"תיקון כלי".  213 

 213.  ורש"י הוסיף: "שהרי מכאן נטלוהו היום". ומבואר מדבריו, דדוקא משום שניטל הלולב מן המים ביום השבת עצמו מותר להחזירו לשם. אבל אם נטלוהו מן המים קודם השבת אסור להחזירו בשבת, וראה הרחבת הדברים בילקוט מפרשים.
ואילו ביום טוב, מוסיפין מים, אך לא מחליפים אותם במים אחרים צוננים מהם.
ובחולו של מועד אף מחליפין את המים.
עוד אמרו: קטן היודע לנענע, חייב בלולב מדין חינוך.
גמרא:
שנינו במשנה: מקבלת אשה מיד בנה ובעלה ומחזירתו למים בשבת.
ומקשינן: פשיטא דשרי לה ליטלו מהם, שהרי כיון שהלולב ניטל בשבת ודאי אינו מוקצה?!
מבארת הגמרא: מהו דתימא: הואיל ואשה לאו בת חיובא היא במצות לולב, שמצות עשה שהזמן גרמא היא, כלפיה נעשה הלולב מוקצה, משום שאינו ראוי לה לכלום, ולכן אימא לא תקבל את הלולב מיד בעלה.
קא משמע לן משנתנו, שהיות והאנשים מצווים ליטלו דינו ככלי  214  גם לגבי נשים ואינו מוקצה כלל.

 214.  זה לשון רש"י: כיון דראוי לנטילת אנשים, תורת כלי עליו ומותר בטלטול לכל. והיינו, כיון שראוי הוא למצוה, תורת כלי עליו. ועיין רש"ש שדקדק מדברי רש"י להלן ריש פרק לולב וערבה, דאף על פי שעומד למצוה אין תורת כלי עליו, אלא שמצותו מתירתו בטלטול.
שנינו במשנה: קטן היודע לנענע חייב בלולב.  215 

 215.  ואיתא בירושלמי: תני יודע לנענע חייב בלולב, לא סוף דבר לנענע, אלא מוליך ומביא מעלה ומוריד ומנענע. וכבר העירו האחרונים, אמאי בעינן שידע לנענע לארבע רוחות הרי הנענוע אינו מן התורה, דמדאורייתא מכי אגבהיה נפיק ביה?! וכתבו, כיון שחיובו משום מצות חינוך, לא חייבו אלא אם כן יכול לקיים המצוה על כל פרטיה ודקדוקיה.
תנו רבנן: קטן היודע לנענע, חייב בלולב מדרבנן משום מצות חינוך.
קטן היודע להתעטף בבגד, חייב בציצית.  216 

 216.  אף כאן כתב הירושלמי שלא די בכך שיודע להתעטף, אלא צריך שידע להשליך ב' כנפות לפניו וב' לאחריו ולאחוז הציציות בקריאת שמע. והיינו משום שמצות חינוך היא דוקא כאשר יכול לקיים את המצוה על כל פרטיה. ובאחרונים האריכו בדברי הירושלמי דמוכח שהעיטוף הוא כשמשליך ב' כנפות לפניו וב' לאחריו, ואם כן, כל זמן שלא עשה כן עדיין מיקרי עובר לעשייתן ויכול לברך.
קטן היודע לשמור תפילין שלא ינהג בהם מנהג בזיון, ולא יכנס עמהם לבית הכסא - אביו לוקח לו תפילין.  217 

 217.  כתב החינוך (מצוה תכא): וחכמים ז"ל חייבונו במצות התפילין לחנך אפילו הנערים הקטנים כל זמן שהגיעו לכלל שידעו לשמור אותם, ומזה יש להבין שדעת רבותינו ז"ל להיות כל אדם מחזיק במצוה זו ורגיל בה, כי היא עיקר גדול ושמירה רבה מן העבירות, וסולם חזק לעלות עמה ולהכנס בעבודת הבורא ברוך הוא.
קטן היודע לדבר, אביו לומדו תורה וקריאת שמע.
תורה שמלמדו אביו תחילה, מאי היא?
אמר רב המנונא: מלמדו תחילה את הפסוק (דברים לג): תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב.
קריאת שמע שמלמדו אביו תחילה מאי היא? פסוק ראשון של קריאת שמע.
קטן היודע לשמור גופו מטומאה, אוכלין על גופו טהרות. כלומר, אוכלין את הטהרות שנגע בהם קטן זה בגופו. אבל לא אוכלים את הטהרות שנגע בהם בידיו. היות ולא כל הקטנים היודעים לשמור גופם מן הטומאה יודעים לשמור גם על טהרת ידיהם, לפי שאינם יודעים ש"סתם ידים" גזרו עליהם חכמים טומאה עד שיטלו ידיהם. והיינו, שדין ידים חמור משאר הגוף, שבידים, אף אם אינו יודע שנגע בהם בדבר טומאה, גזרו עליהם טומאה, אלא אם כן יודע בבירור ששמרם. אבל בשאר גופו, כל שאין ידוע שנגע בדבר טמא, לא חששו. ולכן, קטן, אף שיודע להזהר שלא לגעת בטהרות אחר שנגע בטומאה, מכל מקום, אין הוא יודע להזהר שלא לגעת בהם בידים שאינן שמורות להדיא.
ואם הקטן יודע לשמור גם את את ידיו, ונוטל "סתם ידים" שלו קודם שנוגע בטהרות (אף שאינו זכור שנגע בדבר טמא), אוכלין על ידיו טהרות.  218 

 218.  כך פירש רש"י. אבל הר"ן כתב, שיש גורסים: קטן היודע לשמור אוכלין, אוכלין על ידו טהרות. והא קא משמע לן, שאם הוא יודע לשמור אוכלין מטומאה סומכים על שמירתו. כלומר, לגרסא זו אין הנידון כלל אם יכול הוא לשמר ידיו מן הטומאה, אלא שאם בר דעת הוא בכדי לשמר אוכלין שלא יגעו בדבר טמא, אוכלין על ידו - דהיינו בשמירתו, ולא חוששים שמא נטמאו. וקא משמע לן, דאף שקטן אינו נאמן באיסורים דאורייתא כמבואר בפרק קמא דפסחים, מכל מקום להעמיד דבר טהור על חזקתו נאמן.
קטן היודע לישאל, כלומר, שיודע לענות על השאלה האם נגע בדבר טמא, אזי, אם היה זה ספק טומאה הנמצא ברשות היחיד ושאלו את הקטן האם נגע בו או לא, ואמר איני יודע, ספיקו טמא.
אבל, אם היה הספק ברשות הרבים ושאלוהו האם נגע ולא ידע להשיב - ספיקו טהור.
הלכה זו שספק טומאה ברשות היחיד טמא נלמדת בקל וחומר מסוטה, כמבואר במסכת סוטה דף כח א, וכיון שסוטה מקומה הוא רשות היחיד למדנו שבכל ספק טומאה יש להחמיר רק ברשות היחיד.
כהן קטן היודע לפרוס כפיו, הכל יודעים שהגדיל כבר והביא ב' שערות, שכן קטן אינו נושא כפיו, ולכן חולקין לו תרומה בבית הגרנות.  219  אבל קודם לכן אין חולקין לו תרומה בבית הגרנות, אפילו אם יודע המחלק שקטן זה יודע לשומרה. והטעם בזה הוא, כיון שאין הכל מכירין אותו לידע שמשמר את התרומה, אם יראו שמוסרין לו אותה זהו בזיון לתרומה, שיהיו סבורים שאינו משמרה.

 219.  הרמב"ם (הלכות תרומות פרק יב הלכה כב) גרס אחרת: "הקטן שאין בו דעת לפרוס חוקו אין חולקין לו תרומה בבית הגרנות". ולגרסא זו הפירוש, שאם רואים שיודע לפרוס מנתו באופן שלא תתפורר ותפסד התרומה חולקין לו תרומה בבית הגרנות. אבל אם אינו נזהר לשומרה אין חולקים לו ממנה.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת סוכה בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב |