פרשני:בבלי:סוכה מא ב

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סוכה מא ב

חברותא[edit]

"ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה", ודרשינן, "עד עצם היום הזה" - עד עיצומו של יום! וקסבר, "עד, ועד בכלל" - כלומר, בכל מקום שאמרו "עד" זמן פלוני, אף אותו הזמן בכלל הדבר, ולפיכך, כשאמרה תורה "עד עצם היום הזה", היינו שאף אותו היום אסור. נמצא שיום ששה אסר כולו אסור מן התורה! אלא שבזמן שהיה בית המקדש קיים היתה הקרבת העומר מתירתה מזמן ההקרבה ואילך. וסבר רב נחמן שכך היתה גם דעתו של רבי יוחנן בן זכאי ולא היתה זו תקנה מחודשת שתיקן כזכר למקדש.
ומקשינן: ומי סבר ליה רבי יוחנן בן זכאי כוותיה דרבי יהודה שכל יום ששה עשר אסור מן התורה? והא (והרי) מפליג פליג עליה?
דתנן: משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא יום הנף כולו אסור. אמר לו רבי יהודה (אין כוונת הגמרא לומר שנתדיינו רבי יוחנן ורבי יהודה ביניהם, שהרי רבי יוחנן קדם לרבי יהודה כמה דורות, אלא רבי יהודה בזמנו התייחס בדבריו לשיטת רבי יוחנן בן זכאי):
מדוע הוצרך רבי יוחנן "לתקן" תקנה זו, והלא מן התורה הוא אסור, דכתיב: "עד עצם היום הזה" - עד עיצומו של יום! ומקושיתו מוכח שלדעת רבי יוחנן בן זכאי מדאורייתא מותרים משהאיר המזרח, ולא אסרה תורה את יום ששה עשר?!
מתרצת הגמרא: רבי יהודה הוא דקא טעי בהבנת דברי רבי יוחנן בן זכאי, הוא סבר שרבי יוחנן מדרבנן קאמר, ולא היא, אלא איסור מדאורייתא קאמר.
מקשה הגמרא: סוף סוף היאך אתה אומר דרבי יוחנן מדאורייתא קאמר, והא "התקין" קאמר?
מתרצת הגמרא: מאי לשון "התקין" האמור במשנה, דרש והתקין. כלומר, לפי שבזמן שהיה המקדש קיים היו אוכלים מן התבואה החדשה מחצות היום ואילך, סבורים היו שיום ששה עשר מותר באכילה, אלא שבזמן הבית יש להמתין להקרבת הקרבן, בא רבי יוחנן ודרש שכל יום ששה עשר אסור מן התורה, דכתיב: "עד עצם היום הזה", ועד ועד בכלל, ועל ידי דרשה זו "תיקן" והעמיד הלכה על תילה.  196 

 196.  וברמב"ם (מאכלות אסורות פרק י הלכה ב) פסק כפירוש זה, ונקט דבזמן שאין בית המקדש קיים כל היום כולו אסור מן התורה. ובהגהות הרמ"ך שם האריך לתמוה עליו דפשטות לשון המשנה מורה שתקנת חכמים היא ושרבי יהודה חולק על רבי יוחנן בן זכאי.
מתניתין:
משנתנו מבארת כיצד היה סדר נטילת לולב בזמנם שהיו נוטלים אותו גם בשבת של חג.
יום טוב הראשון של חג הסוכות שחל להיות בשבת, כל העם מוליכין מערב שבת את לולביהן לבית הכנסת, לפי שאסור לטלטלו בשבת ארבע אמות ברשות הרבים.
למחרת בבוקר יום השבת, היו משכימין ובאין, כל אחד ואחד מכיר את שלו ונוטלו.  197 

 197.  ובמאירי הוסיף, דהיינו בזמן שבית המקדש היה קיים, שהיתה מצות לולב דוחה את השבת ביום טוב הראשון בכל מקום.
והטעם שהוצרכו להקפיד על כך שיהיה כל אחד נוטל את שלו דוקא, מפני שאמרו חכמים: אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון של חג בלולבו של חבירו, שנאמר "ולקחתם לכם" להוציא את השאול, כמבואר לעיל ריש פרקין ובגמרא להלן.
ואילו בשאר ימות החג, שלא נאמר בהם דין "לכם", אדם יוצא ידי חובתו בלולבו של חבירו.  198  הלכה נוספת מביאה המשנה: רבי יוסי אומר: יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת, ושכח והוציא את הלולב לרשות הרבים, פטור, מפני שהוציאו ברשות.

 198.  ואמרו בגמרא, דבמקדש נוטלין לולב כל שבעה. אבל בגבולין אין המצוה נוהגת מן התורה אלא ביום טוב הראשון בלבד. והקשה הגאון רבי עקיבא איגר, לשיטת תוספות (לעיל כט ב), שכל הדינים הנוהגים בלולב ביום טוב הראשון בגבולין נוהגים במקדש כל שבעה, היאך יפרשו את דברי המשנה כאן - דבשאר ימים יוצא אדם בלולבו של חבירו, הרי בגבולין ודאי לא איירי, שהרי כלל לא היו נוטלין כל שבעה, ובמקדש הרי בעינן "לכם" כמו ביום הראשון? ! ויש שפירשו, דמשנתנו לחצאין קתני, והיינו שבתחילה איירי בזמן שבית המקדש קיים, ובזה חילקו דדוקא במקדש היו נוטלין כל שבעה אבל בגבולין יום אחד, ולבסוף איירי אחר תקנת רבי יוחנן בן זכאי, שלולב ניטל במדינה כל שבעה, דבזה לא בעינן "לכם".
כלומר, רבי יוסי סבר, שהטועה בדבר מצוה ושגג ועשה דבר שחייבים עליו במזיד כרת, הרי הוא פטור מקרבן חטאת, כיון שהיה טרוד בדבר מצוה, וממהר לעשותה, ומתוך כך טעה ושכח.  199 

 199.  לשון רש"י. טעם פטור "טועה בדבר מצוה" לדעת רוב המפרשים הוא משום דלא חשיב שוגג אלא אונס או קרוב לאונס, וראה בהרחבה בילקוט מפרשים.
גמרא:
ומבארת הגמרא: מנא הני מילי שאין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב ראשון של חג בלולבו של חבירו?
דתנו רבנן: נאמר בתורה (ויקרא כג מ): "ולקחתם", שתהא לקיחה ביד כל אחד ואחד, ואין יוצאים כולם בנטילת האחד.  200 

 200.  במאירי הקשה, מדוע הוצרכו לדרוש הלכה זו מקרא ד"ולקחתם", הרי הלכה פשוטה היא בכל מקום, דבדבר התלוי במעשה - כהנחת תפילין וציצית, אין האחד יוצא ידי חובתו במעשה של חבירו, דהא דמצינו גבי קריאת המגילה ושופר שאחד מוציא את כולם, היינו משום שעיקר המצוה היא בשמיעה ולא במעשה הקריאה או התקיעה?! ובאחרונים תירצו, דסלקא דעתך, כיון שטעם המצוה הוא כדי לרצות ולהעביר טללים רעים, די בכך שיטלוהו בית דין ועל ידי זה יעלה לרצון לעם כולו. וראה עוד בילקוט מפרשים.
"לכם", משלכם, להוציא את הלולב השאול ואת הגזול. והיינו, שהקפידה תורה שיהיה הלולב משלו דוקא.
מכאן אמרו חכמים: אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון של חג בלולבו של חבירו, אלא אם כן נתנו לו במתנה.
ומעשה ברבן גמליאל ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא, שהיו באין ספינה, ולא היה לולב אלא לרבן גמליאל בלבד, שלקחו באלף זוז.
נטלו רבן גמליאל ויצא בו, ונתנו לרבי יהושע במתנה.  201  נטלו רבי יהושע ויצא בו, ונתנו לרבי אלעזר בן עזריה במתנה. נטלו רבי אלעזר בן עזריה ויצא בו, ונתנו במתנה לרבי עקיבא. נטלו רבי עקיבא ויצא בו והחזירו לרבן גמליאל.  202 

 201.  באחרונים האריכו לבאר באיזה קנין הקנו את הלולב זה לזה, וראה ילקוט מפרשים.   202.  הראשונים דנים, מדוע לא החזיר רבי יהושע את האתרוג לרבן גמליאל, הרי נתנו לו על מנת שיחזיר? רש"י ותוספות כתבו: "על מנת שיחזירוהו לו נתן להם". והיינו, שכך היתה דעתו של רבן גמליאל מתחילה שיעבירוהו בין כולם ורק לאחר מכן יחזירוהו לו, וכן כתב הרא"ש. אבל הר"ן הריטב"א ועוד ראשונים למדו ממעשה זה הלכתא גבירתא בדין מתנה על מנת להחזיר - דבכל מתנה על מנת להחזיר יכול המקבל ליתנה לחבירו וחבירו לחבירו, ובלבד שלבסוף תחזור המתנה לבעליה. בשולחן ערוך סימן תרנח סעיף ה פסק בזה לקולא כשיטת הר"ן והריטב"א, ועיין שם בבאור הלכה שהאריך לדון היאך סתם השולחן ערוך כנגד דעת רש"י תוספות והרא"ש ולא הזכיר דבריהם כלל. (הפוסקים דנים היאך הקנו את הלולב זה לזה, הרי אסור ליתן מתנות ביום טוב? וראה בילקוט מפרשים).
ודנה הגמרא: למה לי למימר "החזירו" לרבן גמליאל, וכי מה אכפת לן מה עשה בו רבי עקיבא אחר שיצאו כולם ידי חובתם?
ומבארינן: מלתא אגב אורחיה קא משמע לן: שרבן גמליאל נתן להם את הלולב במתנה על מנת להחזיר, ולא לעולם, וקא משמע לן שדי בזה כדי שיחשב הלולב כשלהם לענין דין "לכם", אלא שמחוייבים לקיים את התנאי ולהחזירו לבסוף לרבן גמליאל. וקא משמע לן, כי מתנה על מנת להחזיר - שמה מתנה. כי הא דאמר רבא: הא לך אתרוג זה על מנת שתחזירהו לי, נטלו ויצא בו, אזי, אם החזירו - יצא. אבל אם לא החזירו שלא נתקיים התנאי - לא יצא. ומבואר דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה לענין "לכם".  203 

 203.  בגדר דין מתנה על מנת להחזיר נחלקו הראשונים: יש שאמרו, דהיינו דוקא כשהקנה לו את הלולב בקנין גמור לעולם, אלא שהתנה עמו כ"תנאי מלתא אחריתי" שיחזירנו לו. והיינו, שהתנאי אינו הגבלה מהותית בעצם הקנין אלא תנאי צדדי גרידא. אבל אם הקנה לו את הלולב בקנין לזמן, שהגביל את עצם הקנין, הרי הוא כשאול ואינו יוצא בו ידי חובתו. לעומת זאת יש שאמרו שאף קנין לזמן מהני, וראה בהרחבה בילקוט מפרשים.
עוד דנה הגמרא: למה לי למימר שלקחו רבן גמליאל באלף זוז?
ומשנינן: להודיעך כמה מצות חביבות עליהן!  204  אמר ליה מר בר אמימר לרב אשי: אבא היתה מצות לולב חביבה עליו עד למאוד, שאפילו בשעת התפילה, צלויי קא מצלי ביה - היה מתפלל כשהלולב בידו.

 204.  וכתב הרא"ש: ובגמרא חשיב גוזמא על רבן גמליאל שלקחו באלף זוז. ומפשטות דבריו נראה דסבר, שבאמת לא לקחו רבן גמליאל באלף זוז, אלא כיון שלקחו ביותר מכדי דמיו נקטה הגמרא לשון גוזמא אלף זוז. אולם בב"ח תמה מנין למד זאת הרא"ש, הא קיימא לן דאדם מחוייב להוציא מנכסיו לקיום מצוה עד חומש, ורבן גמליאל היה עשיר, ושמא סכום זה היה פחות מחומש נכסיו?! ועל כן מפרש, דאף הרא"ש אין כוונתו לומר שאין זה הסכום המדויק, אלא "גוזמא" פירושו "רבותא", והיינו שעל פי דין לא היה מחוייב להוציא סכום כה גדול, ואפילו הכי נהג כן מחמת חביבות המצוה.
מתיבי (מקשה עליו הגמרא מהא דשנינו בברייתא): לא יאחז אדם תפילין בידו וספר תורה בחיקו ויתפלל, כיון שטרוד במחשבתו שמא יפלו מידו ויבואו לידי בזיון, ואינו יכול לכוון בתפילתו כראוי.
ולא ישתין בהן מים, מפני הכבוד.
ולא יישן בהן לא שינת קבע ולא שינת עראי, שמא יפלו מידו בתוך שנתו.
ואמר על כך שמואל: סכין שחושש הוא שמא יפול מידו וינזק, וקערה מלאה תבשיל שחושש שמא ישפך, ככר שחושש שמא יפול מידו וימאס, ומעות שחושש שיתפזרו, הרי אלו כיוצא בהן. שלא יתפלל כשאוחזן בידו, שלא תטרד כוונתו.
ואם כן קשה, כיצד התפלל אמימר כשהלולב בידו, הרי ודאי היה מקפיד שלא יפול ויפסל, ובמה נשתנה דינו מסכין וכיוצא בזה שאין נוטלים ביד בשעת התפילה שמא תטרד כונתו?!  205 

 205.  ובשפת אמת תמה, מאי קושיא? הרי ברייתא מפורשת היא שמנהגם של אנשי ירושלים היה לאחוז את הלולב בשעת התפילה ולא היה זה מנהגו של אמימר בלבד?! ותירץ, דאנשי ירושלים היו נוהגים לאחוז את הלולב בידם כל היום, ועל כן לא היתה כוונתם נטרדת על ידי כך. אבל אמימר היה נוהג לאחוז את הלולב רק בשעת התפילה, ומשום כך הקשו מאי שנא מכל הני שאסרו לאוחזם בידו בתפילה.
מתרצת הגמרא: התם גבי סכין וכיוצא בזה, לאו מצוה נינהו שאין מצוה באחיזתן (ואפילו בתפילין אין מצוה שהרי איירי כשאוחזן בידו ולא כשמונחות כדין), ולפיכך טריד בהו ששמירתן עליו לטורח ומשא, וחפץ להפטר מאחיזתן.
אבל הכא גבי לולב, מצוה נינהו, ושמח הוא לטרוח בשמירתו, ולא טריד בהו.  206 

 206.  כן פירש רש"י. והקשה הריטב"א, איזו סברא היא זו שמחמת חביבות המצוה לא תטרד כוונתו, הרי הדעת נותנת להיפך, דמחמת חביבות המצוה יטרד יותר לשמור עליו שלא יפגם הידורו וכדומה?! ועל כן פירש הריטב"א, כיון שמצות היום היא וחביבה עליו, אף שיתן ליבו עליה מכל מקום לא יפנה ליבו לבטלה, אלא להיפך חיבוב המצוה יעוררו לכוון בתפילתו יותר. ובאמת יש לדקדק כן קצת מלשון הרמב"ם, דכתב (תפילה פרק ד הלכה ה): אבל מתפלל הוא ולולב בידו בימות החג, מפני שהוא מצות היום. ומבואר דאין הטעם מחמת שהיא מצוה גרידא, אלא שמצות היום היא !
תניא, רבי אלעזר בר צדוק אומר: כך היה מנהגן של אנשי ירושלים: אדם יוצא מביתו ולולבו בידו, הולך לבית הכנסת לולבו בידו, קורא קריאת שמע  207  ומתפלל ולולבו בידו. אבל כשהיה קורא בספר התורה שצריך לגוללו ולפותחו,  208  וכן כהן בשעה שהיה נושא את כפיו, שאינו יכול לאחוז את הלולב בידו אותה שעה, מניחו על גבי קרקע, ולאחר מכן חוזר ונוטלו.

 207.  יש שהוכיחו מכאן כאותם הנוהגים לברך על הלולב קודם התפילה בביתם, ולא אחר חזרת הש"ץ קודם ההלל, שאם לא כן, היאך קראו קריאת שמע והוא בידם, הרי כיון שנטלוהו בידיהם שוב לא יוכלו לברך עליו.   208.  כן פירש רש"י. אבל ראבי"ה (סימן תרפט) למד מכאן, שהקורא בתורה צריך לאחוז את עמודי הספר בשתי ידיו בשעת הברכה והקריאה, והוסיף שכן מקובל בידו מרבותיו. וראה ילקוט מפרשים.
היה הולך לבקר חולים ולנחם אבלים, לולבו בידו.
אבל כשהיה נכנס לבית המדרש שאינו יכול לאחוז בידו את הלולב, שמא יטרד מלימודו מחמת אחיזתו, היה משגר לולבו לביתו ביד בנו וביד עבדו וביד שלוחו.
מאי קא משמע לן בסיפור זה? להודיעך כמה היו זריזין במצות.
שנינו במשנה: רבי יוסי אומר, יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת, ושכח והוציא את הלולב לרשות הרבים, פטור מפני שהוציאו ברשות.
אמר אביי:


דרשני המקוצר[edit]

מסכת סוכה בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב |