פרשני:בבלי:סוכה לו א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סוכה לו א

חברותא[edit]

הא דאמר רבא שהיא כשרה, הוא כאשר היה הקילוף בכולה, וממילא אינו מנומר. ואילו הא דשנינו במשנתנו שהיא פסולה, כאשר היה הקילוף במקצתה, שמנומר הוא.  120 

 120.  כן הוא לשון רש"י בספרים שלפנינו. אבל התוספות כתבו בשם רש"י: דמחזי כמנומר. ומבואר שמעיקר הדין אין לפוסלו משום כך, ואפשר שהטעם בזה הוא משום שמנומר במראות כשרים, וראה ילקוט מפרשים. בכפות תמרים הקשה: הרי מסתימת לשון הגמרא משמע דאיירי שנקלף במקום אחד, ואם כן מדוע במקצתה הוי מנומר? ואם כוונת הגמרא שנקלף מקצתה בשנים או שלושה מקומות, מאי קושיא, לפלוג וליתני בדידיה, שמשנתנו שפסלה איירי בשנים או שלושה מקומות, ואילו הברייתא הכשירה כשנקלף במקום אחד?! ומכל מקום, על כרחך כן צריך לומר, דרבא שהכשיר איירי בנקלף כולו כדרך תמרה שכשנקלפת נקלפת כולה, וכמו כן בנקלף מקצתו במקום אחד. אבל כשנקלף מקצתו בכמה מקומות פסול. אלא שתמה על סתימת לשון הטור סימן תרמח שהביא דברי רש"י דנקלף מקצתו פסול ולא פירש דאיירי דוקא כשנקלף בשנים או שלושה מקומות. נחלקו הפוסקים במנומר במראות כשרים מה דינו, וראה ילקוט מפרשים. בתוספות (ד"ה הא) הביאו בשם רבינו חננאל שפירש להיפך, דמדמינן ליה לטריפה, דקיימא לן שאם נקלף העור ונשתייר ממנו כסלע אינה טריפה, כיון שיכולה להבריא. וכמו כן כאן אם נקלפה הקליפה כולה פסול. אבל אם נקלפה רק מקצתה הרי הוא כשר. וכן כתב הרא"ש ודימה זאת ממש לטריפה, שאף באתרוג צריך שישאר מן הקליפה כסלע. אמנם יש מן הראשונים שהקלו אפילו בכל שהוא, ולעומת זאת יש שהחמירו שברובו לעולם פסול וראה בהרחבה בילקוט מפרשים.
שנינו במשנתנו: נסדק ניקב וחסר על ידי הנקב כל שהוא - פסול. אבל אם ניקב ואינו חסר אפילו משהו - כשר.
ותני עולא בר חנינא: ניקב נקב מפולש אף אם לא נחסר על ידי כך - פסול, ואפילו היה הנקב בעובי משהו (כלומר, דק כחודה של מחט).
ואם ניקב נקב שאינו מפולש, וכגון שנעץ בו יתד עבה, ולא נחסר על ידי כך האתרוג אפילו משהו, שיעורו לפסול הוא בכאיסר. שאם היה הנקב רחב כאיסר הרי הוא פסול אף שלא נחסר כלל. (ומשנתנו שהכשירה כשלא נחסר אפילו משהו איירי בנקב פחות מאיסר שאינו מפולש).  121 

 121.  כן פירש רש"י, דמשנתנו פסלה באחד משני אופנים, או שנחסר אפילו משהו, או שניקב נקב מפולש שאז אפילו לא נחסר כלום - פסול. אולם הראב"ד (הלכות לולב) נקט בפשיטות כי אם לא נחסר כלום אפילו היה הנקב מפולש - כשר. שהקשה, כיון דאיירי שניקב כאיסר היאך יתכן שלא נחסר כלום? ועל כן פירש, דכוונת הגמרא לומר, שאם ניקב ולא "פלש" מבפנים, כלומר, שנחסר רק מבחוץ ולא מבשרו הרי הוא כשר, כיון שדין "חסר" הוא דוקא כשנחסר מבפנים ומבחוץ.
בעי רבא: נולדו באתרוג סימני טרפה כסימני טריפה של בהמה (המובאים להלן), מהו?
ומבררת הגמרא: מאי קמיבעיא ליה לרבא? אי קמיבעיא ליה מה דינו של אתרוג שנקלף, שהוא מסימני טריפה של בהמה, דהיינו "הגלודה", שאין לה עור, הא תנינא ליה להדיא במתניתין מה דינו? ואי קמיבעיא ליה מה דינו של אתרוג שנסדק, שאף הוא מסימני טריפה של בהמה, דהיינו גרגרת שנסדקה כולה ולא נשתייר בה חוליא למעלה וחוליא למטה, הא נמי תנינא במתניתין? ואי בניקב האתרוג קמיבעיא ליה, שהוא דומיא דניקב קרום המח, שהוא מסימני טריפה של בהמה, הא נמי תנינא ליה במתניתין?
מבארת הגמרא: כי קא מיבעיא ליה לרבא, כדעולא אמר רבי יוחנן. דאמר עולא אמר רבי יוחנן: ריאה שנשפכה כקיתון, דהיינו שהבשר שבתוך הקרום נימוח ונעשה כמים, כשרה.
ואמר רבא: ודין זה הוא דוקא היכא דאכתי קיימא סימפונהא (שסמפונות הריאה עדיין קיימות), הא אם לא קיימי סימפונהא הרי היא טרפה, נמצא שאחד מסימני הטריפה הוא שנעקרו ממנה סמפונות הריאה.
ומעתה נסתפק הכא גבי אתרוג, כאשר נימוח פנים האתרוג, אולם עדיין קיימין חדרי הזרע שלו שהגרעינים בתוכם (שהם מקבילים לסמפונות הריאה בבהמה), מאי?
וביאור הספק הוא: מצד אחד יש לחלק בזה בין בהמה לאתרוג, דדלמא התם הוא שאינה טריפה בכהאי גוונא, כי היות דלא שליט בה אוירא, שהריאה אינה פתוחה לאויר, משום הכי הדר בריא (חוזרת היא לבריאותה). אבל הכא דשליט בה אוירא באתרוג, סרוחי מסרחת, כלומר, נרקב הוא מחמת המגע בין בשר הפרי לאויר. או דלמא לא שנא?
תא שמע: אתרוג תפוח, סרוח, או כבוש בחומץ ובחרדל,  122  או שלוק (מבושל הרבה במים רותחים), או אם היה האתרוג כושי, או לבן, וכן אתרוג המנומר, פסול.

 122.  פרטי הדינים באתרוג הכבוש ראה בילקוט מפרשים.
אתרוג שצורתו ככדור - פסול.  123 

 123.  במשנה ברורה סימן תרמח ס"ק נט פירש בשם הלבוש, דפסול משום שאין זה מראה אתרוג. ובשער הציון שם כתב לפרש לכאורה באופן אחר - שאינו הדר. ונפקא מינה בין שני פירושים אלו, דלשיטות הראשונים שדין הדר אינו נוהג אלא ביום הראשון לבד יהיה לפירוש השני אתרוג זה כשר בשאר ימי החג.
ויש אומרים: אף התיום, דהיינו שני אתרוגים הדבוקים יחד - פסול.  124 

 124.  בכפות תמרים נסתפק, לשיטת תנא קמא שמכשיר בתיום, האם סבר שכאשר נוטל שניהם יחד אין בזה משום פרי אחד אמר רחמנא ולא שנים, כיון שגדלו יחד הרי הם כאחד, או שמכשיר רק כשמפרידם, וקא משמע לן שאין זה נחשב כחצי פרי. או אפשר שבשני האופנים יוצא ידי חובתו.
אתרוג הבוסר, דהיינו, שהוא קטן כפול הלבן, רבי עקיבא פוסל, וחכמים מכשירין.
גדלו בדפוס, דהיינו, שעשה לו צורה מסוימת בעודו קטן, ונתנו לתוכה כשהוא מחובר לעץ, וגדל שם כך שנעשה כאותה הצורה, ועל ידי כך עשאו לאותו אתרוג כמין בריה אחרת שאינו דומה לאתרוג כלל, פסול.
ומדייקת הגמרא: קתני מיהת: תפוח, סרוח.
מאי לאו: תפוח - היינו שנפחת ונרקב מבחוץ, וסרוח - היינו שנרקב מבפנים, דהיינו דומיא דריאה שנשפכה כקיטון, וקיימי סמפונאה, ואפילו הכי פסול!
דוחה הגמרא: לא. אידי ואידי, בין תפוח ובין סרוח - מבחוץ איירי ולא בבשר הפרי. ולא קשיא: הא דקתני "תפוח", היינו, דתפח (שהתנפח) - אף על גב דלא סרח (שלא נרקב). ואילו הא דקתני "סרח", היינו, אף על גב דלא תפח. וקא משמע לן מתניתין שבין אם נרקב ובין אם התנפח פסול.
אמר מר: אתרוג כושי פסול.
מקשה הגמרא: והתניא: אתרוג הכושי שגדל בארץ כוש - כשר, על אף ששחור הוא, שכך היא דרך גדילתו באותו מקום. אבל אם היה רק דומה לכושי, כלומר, שגדל כאן והוא שחור, פסול, לפי שבמקומותינו מראה שחור אינו נחשב למראה אתרוג. ומכל מקום מבואר שאתרוג הכושי כשר?!
מתרצת הגמרא: אמר אביי: אכן אתרוג הכושי כשר, וכי תנן נמי מתניתין דפסול, בדומה לכושי תנן.
רבא אמר: לעולם גם משנתנו וגם הברייתא באתרוג הכושי קמיירי, ולא קשיא, הא דשנינו בברייתא שאתרוג הכושי כשר, היינו - לן, לבני בבל הקרובים לארץ כוש, ורגילין באותם אתרוגים. והא דשנינו במשנתנו שאתרוג הכושי פסול - להו, לבני ארץ ישראל, שאינם רגילים בהם, ולגביהם אין זה מראה אתרוג. ומכל מקום גם לבני בבל הרגילים באתרוגים אלו, דוקא אתרוג הכושי כשר. אבל הדומה לכושי פסול, לפי שאין זה מטבע ברייתו להיות שחור.  125 

 125.  כן פירש רש"י, שדומה לכושי פירושו, שגדל כאן ושחור הוא כאתרוגים הגדלים בכוש. אבל הרמב"ם (הלכות לולב פרק ח הלכה ח) כתב: מקום שהאתרוגים שלהם כעין שחרות מעוטה (כלומר, אינם שחורים ממש אלא צבעם נוטה לשחור), כשרים. ואם היו שחורים ביותר כאדם כושי, הרי זה פסול בכל מקום. ולדבריו גם אתרוג הגדל בכוש אם היה שחור הרבה פסול, ולא הכשירו לבני בבל אלא אתרוג הנוטה לשחור, כיון שרגילים בזה אין חסרון בהדרו. ויתר הרחבה בשיטת הרמב"ם ראה בילקוט מפרשים.
שנינו בברייתא: אתרוג הבוסר, רבי עקיבא פוסל וחכמים מכשירין.
אמר רבה: רבי עקיבא, שסבר הכא שעד שיגמר בישולו של האתרוג אין הוא נחשב פרי, ורבי שמעון דלהלן אמרו דבר אחד.
רבי עקיבא - היינו הא דאמרן, דפסל אתרוג הבוסר. רבי שמעון, מאי היא?
דתנן: רבי שמעון פוטר את האתרוגים בקוטנן מן המעשרות. וטעמו כדלעיל, דכל שלא נגמר בישולם אינם חשובים פרי לענין מעשרות.
אמר ליה אביי: דלמא לא היא, (כלומר, שמא לא כדבריך שאתה למד דרבי עקיבא ורבי שמעון חדא שיטתא היא), דעד כאן לא קאמר רבי עקיבא הכא אלא משום דבעינן שיהיה "הדר", ובאתרוג הבוסר ליכא הדר. אבל התם גבי מעשרות, אפשר דכרבנן סבירא ליה, שגם אתרוג הבוסר חשיב פרי וחייב במעשר.
אי נמי (כמו כן ניתן לפרש להיפך): עד כאן לא קאמר רבי שמעון התם, שאתרוג הבוסר פטור מן המעשר, אלא משום דכתיב (דברים יד כב): "עשר תעשר את כל תבואת זרעך" ודרשינן, דהיינו, כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה, שהוא פרי הראוי לצמוח, וזהו דוקא פרי שכבר גדל כל צרכו. אבל הכא איכא למימר דכרבנן סבירא ליה שאתרוג הבוסר כשר.  126 

 126.  ומבואר לכאורה, כי סברא זו שהדבר תלוי במה שדרך בני אדם להוציא לזריעה היא רק לשיטת רבי שמעון. אבל לרבנן עיקר החילוק הוא בין דבר הראוי לאכילה לדבר שאינו ראוי לכך. והקשה הכפות תמרים: משנה מפורשת היא במסכת מעשרות (פרק א משנה ג): בתלתן משתצמח, התבואה והזיתים משיביאו שליש. ומבואר להדיא שאף לרבנן זמן חיוב מעשרות הוא משיהיה ראוי הפרי להצמיח, ולא מזמן שראוי לאכילה? וכן פסק הרמב"ם (הלכות מעשר פרק ב הלכה ה): איזו היא עונת המעשרות משיגיעו הפירות להזריע לצמוח, הרי שלכולי עלמא חיוב מעשרות נקבע על פי הזמן בו ראוי הפרי לצמח?! ותירץ, דסברי רבנן ששני הדינים אמת - פרי שתחילתו אוכל, כתפוחים ואתרוגים חייב במעשרות מיד שנעשה פרי אף שעדיין אינו ראוי לזריעה. אבל פרי שאין תחילתו אוכל, כתלתן שאינו ראוי לאכילה עד שיבשיל, כיון שכשמביא שליש ראוי הוא לזריעה חל עליו חיוב מעשרות. והיינו שבאחד משני תנאים אלו בא הדבר לידי חיוב מעשרות. ורבי שמעון נחלק עליהם בזה, וסבר, שהקובע לחיוב מעשרות הוא אחד - שיהיה הפרי ראוי לזריעה. אבל אם אינו ראוי לצמח אף שראוי הוא לאכילה אינו חייב במעשר. (ועיין שם שכתב, שכן הוא הפירוש לדרכו של רש"י. אבל ברמב"ם נראה שאף לרבנן המודד הוא לעולם בכך שראוי הוא לזריעה, ולדבריו מחלוקתם היא מאימתי נעשה הפרי ראוי לזריעה).


דרשני המקוצר[edit]

מסכת סוכה בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב |