פרשני:בבלי:סוכה מ ב

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סוכה מ ב

חברותא[edit]

מבארת הברייתא: מרבה אני את הכבוסה, ששוה בכל אדם דומיא דאכילה, ויותר סברא היא שנתירה בשביעית, ומוציא את המלוגמא - שאינה שוה לכל אדם, שאין בה צורך אלא לחולים.
ומבארת הגמרא: מאן תנא להא דתנו רבנן:
"לאכלה" - ולא למלוגמא, "לאכלה" - ולא לזילוף (מנהגם היה לזלף בבית יין לריח טוב) דהנאה שאינה שווה בכל אדם היא.
"לאכלה", ולא לעשות ממנה אפיקטויזין (מיני רפואה הגורמים הקאה, וכינוי זה הוא נוטריקון "אפיק" - הוצאה, "זיין" - מזון). שאף זו הנאה שאינה שווה בכל אדם, שאינה אלא לחולים.
כמאן, כרבי יוסי. שלא מיעט הנאת שאין ביעורן והנאתן שווה, אלא מיני הנאות שאינן שוות בכל אדם.
דאי הוי כרבנן, הא איכא נמי משרה וכבוסה, שאף הן תשמישין אסורין בפירות שביעית מטעם אחר, דאין הנאתן וביעורן שווה.
לצורך הבנת הדינים דלהלן יש להקדים מעט מדיני שביעית:
א. פירות שביעית אינם יוצאים לעולם מידי קדושתם, גם לא על ידי פדיון.
ב. פירות שביעית "תופסין את דמיהן" בקדושת שביעית, שאם מכר אדם פירות שביעית בכסף, חלה על הדמים קדושת שביעית, ואסור לסחור בהם, אלא צריך לבערם בזמן הביעור של פירות שביעית, או לקנות בהם דבר מאכל הראוי להאכל בקדושת שביעית, ולאוכלו קודם זמן הביעור.
דין זה נוהג גם "בחליפי שביעית" שאם החליף אדם פירות שביעית שלו בדבר מאכל, חלה על המאכל קדושת שביעית.
ג. אף שפירות שביעית אינם יוצאים מידי קדושתם עולמית, מכל מקום דמי שביעית (דמים שקנו בהם פירות שביעית), או חליפי שביעית, יוצאים מידי קדושתם אם הוחלפו בדבר אחר, היות ובדמי שביעית נוהג דין פדיון - שקושת השביעית עוברת לחליפיהן. דין זה יתבאר להלן בהרחבה.
ד. הגמרא להלן מביאה מחלוקת, האם שביעית תופסת דמיה רק דרך מקח, על ידי שקנה אותם במעות, או גם דרך "חילול", בדומה לפדיון הקדש, שאומר אדם - יהיו פירות שביעית אלו מחוללים על מעות שיש לי בידי.
אמר רבי אלעזר: אין קדושת שביעית מתחללת לתפוס דמיה,  187  שתחול עליהם קדושת שביעית, אלא דרך מקח. והיינו, כשיקנה פירות שביעית בדמים. אבל אם נטל מעות בידו ואמר, יהיו פירות אלו מחוללים על מעות שיש לי בידי, לא חלה קדושת שביעית על הדמים.

 187.  כלומר, רק לענין זה מהני חילול. אבל להוציאו לחולין לא מהני, דפירות שביעית אינם יוצאים מידי קדושתם לעולם. (אמנם, למסקנת הסוגיא שכל הנידון כאן הוא רק בפרי שני, דהיינו, שחילל פירות שביעית על פירות אחרים ועתה בא לחללם, מהני חילול לגמרי גם להוציאם מקדושתם).
ורבי יוחנן אמר: שביעית תופסת דמיה בין דרך "מקח" בין דרך "חילול".
ומבארת הגמרא: מאי טעמא דרבי אלעזר?
דכתיב (ויקרא כה יג) גבי דיני היובל הדומים מעצם מהותם לדיני שביעית: "בשנת היובל הזאת תשובו איש לאחוזתו", ובקרא דסמיך ליה כתיב: "וכי תמכרו ממכר", ומסמיכות הפרשיות למדנו, שבא הכתוב ללמד ששביעית מתחלל רק דרך מקח, וכלשון הכתוב "וכי תמכרו ממכר", ולא דרך חילול.
ורבי יוחנן דפליג על רבי אלעזר וסבר ששביעית מתחללת גם דרך חילול, מאי טעמא?
דכתיב שם באותה פרשה: "כי יובל היא, קדש".
ודרשינן, מה קדש (הקדשות) נפדין - בין בדרך מקח בין בדרך חילול, אף שביעית תופסת דמיה בין דרך מקח בין דרך חילול.
ומוסיפה הגמרא לבאר:
ורבי יוחנן, האי אותה סמיכות פרשיות של "כי תמכרו ממכר", ממנה דרש רבי אלעזר דבעינן דרך מקח דוקא, מאי עביד ליה (כיצד ידרשנה)?
מיבעי ליה לכדרבי יוסי בר חנינא.
דתניא, אמר רבי יוסי בר חנינא: בוא וראה כמה קשה "אבקה" של שביעית, כלומר, בא וראה כמה חמורים הדינים הקלים ביותר שבאיסורי שביעית (דבר קל נמשל לאבק שאינו עיקר הדבר), והיינו, דעיקר איסור שביעית הוא בעבודת הקרקע, ואילו איסור סחורה בפירות אלו אינו אלא איסור הנלווה להם.
אדם נושא ונותן בפירות שביעית, לסוף מוכר את מטלטליו ואת כליו, שנאמר: "בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחזתו", וסמיך ליה: "וכי תמכרו ממכר לעמיתך". דהיינו, מחמת שעבר על איסורי שביעית סופו לבא לידי עניות עד שיזדקק למכור את כל נכסיו.
מוסיפה הגמרא לבאר לאידך גיסא:
ורבי אלעזר דסבר, דשביעית מתחללת רק דרך מקח, האי קרא דרבי יוחנן "כי יובל היא קודש", מאי עביד ליה?
מיבעי ליה לכדתניא: (ויקרא כה): "כי יובל היא, קדש".
מה קדש תופס את דמיו, שאם נפדה חלה קדושתו על דמיו, אף שביעית תופסת את דמיה.  188  מיהו רק דרך מקח ולא דרך חילול. כלומר, לרבי יוחנן ילפינן מפסוק זה באיזה אופן תופסת השביעית את דמיה - דומיא דקודש. אבל לרבי אלעזר למדו מכאן רק את עיקר הדין - שקדושת שביעית תופסת את דמיה.

 188.  והקשה הערוך לנר, רבי יוחנן שדרש פסוק זה לדרשה אחרת, מנין ילמד שהשביעית תופסת דמיה ? ! ופירש, דסבר רבי יוחנן שאף זה נלמד מן הפסוק קודש היא, לפי שאין היקש למחצה, וכמו שלענין חילול דינם שווה, כך לענין קדושת הדמים.
תניא כוותיה דרבי אלעזר, ותניא כוותיה דרבי יוחנן:
תניא כוותיה דרבי אלעזר: שביעית תופסת את דמיה, שנאמר, "כי יובל היא קדש תהיה לכם", ודרשינן - מה קדש תופס את דמיו ואסור בהנאה כדין הקדש, אף שביעית תופסת את דמיה ואסורה בסחורה וכדומה.
אי (שמא תאמר), מה קדש תפס דמיו ויוצא לחולין, שעל ידי הפדיון פוקעת הקדושה מן ההקדש, אף שביעית תהא תופסת את דמיה ויוצאת לחולין?
תלמוד לומר: "תהיה" - בהוייתה תהא. והיינו, שגם אחר הפדיון לא פוקעת הקדושה מן הפירות אלא שניהם קדושים - הפירות ודמיהן.
הא כיצד?
לקח בפירות שביעית בשר וכדומה, אלו ואלו מתבערין בשביעית, ששניהם קדושים.
ואם לאחר מכן לקח בבשר דגים, יצא הבשר מקדושתו כיון שמיעוט זה של "תהיה" נאמר רק בפירות שביעית עצמם, שהם אינם יוצאים מקדושתם על ידי הפדיון. אבל הדמים יוצאים מקדושתם על ידי פדיון, ולכן, נכנסו דגים לקדושה תחתיהם והבשר יוצא לחולין.
וכן הלאה, אם לקח בדגים יין, יצאו דגים ונכנס יין. לקח ביין שמן - יצא יין ונכנס שמן.
הא כיצד?
אחרון אחרון מן הדמים נכנס בשביעית, והקודם יוצא לחולין, ואילו פרי השביעית עצמו לעולם אסור בקדושת שביעית, שאין היא פוקעת מן הפרי עצמו.
ומדייקת הגמרא: מדקתני בלשון הברייתא "לקח" "לקח", אלמא: דרך מקח, אין. כלומר, אם חילל אותם דרך מקח - שקנה בפירות בשר וכדומה, דוקא אז תופסת השביעית את דמיה. אבל אם עשה כן דרך חילול ופדיון, לא. נמצא שסברה הברייתא כרבי אלעזר דדוקא דרך מקח תופסת שביעית דמיה.
תניא כוותיה דרבי יוחנן: אחד שביעית ואחד מעשר שני, מתחללין על בהמה חיה ועוף, בין חיין בין שחוטין, דברי רבי מאיר.
וחכמים אומרים: על שחוטין - מתחללין, ואילו על חיין - אין מתחללין, והסיבה לכך היא, גזירה שמא ישהה אותם אצלו ויגדל מהן עדרים.
ודבר זה אסור לעשות במעשר שני, לפי שאסור לאדם להשהות מעשרותיו, אלא חייב להעלותם ולאוכלם בירושלים, ובפירות שביעית אסור הדבר מטעם אחר, דהתורה אסרה לאדם להרבות ממונו על ידי פירות שביעית, שמטעם זה אסרום בסחורה, אלא חייב להפקירם שיהנו מהם כל העולם, ולבערם בשעת הביעור.
ומכל מקום, מסתימת לשון הברייתא משמע שאין צריך לחלל דוקא בדרך מקח, אלא בין דרך מקח בין דרך חילול נתפסת הקדושה בדמים, וכרבי יוחנן.  189  אמר רבא: מחלוקת חכמים ורבי מאיר, האם מותר לחלל על בעלי חיים שלא נשחטו, היא רק  בזכרים, שאף שאינם מולידים סברו חכמים שאסור להשהותם שמא יבוא להשהות נקבות ולגדל מהם עדרים.

 189.  כן משמע בערוך לנר, שלמד כי עיקר הראיה היא מסתימת לשון הברייתא. אבל בכפות תמרים פירש, דהילפותא היא מהשוואת דין שביעית למעשר שני, דבמעשר שני ודאי לא שייך חילול דרך מקח, כדשנינו ריש מסכת מעשר שני: מעשר שני אין מוכרין אותו ואין ממשכנין אותו ואין מחליפין אותו.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת סוכה בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב |