פרשני:בבלי:סוכה לח א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סוכה לח א

חברותא[edit]

שירי מצוה, דהיינו מצוות שהן שיריים שאינן עיקר לעכב את הכפרה, אפילו הכי חשובות הן ומעכבין את הפורענות. שהרי תנופה שיירי מצוה היא, שאינה מעכבת בקרבן כמבואר ביומא דף ה א, ואף על פי כן היא עוצרת רוחות וטללים רעים.
ואמר רבא: וכן עושה את הנענועים בלולב כמו תנופה, והיינו שמוליך ומביא מעלה ומוריד.
רב אחא בר יעקב הוה ממטי ליה ומייתי ליה, (כלומר, היה מוליך ומביא את הלולב). אמר: דין זה הלולב גירא בעיניה דסטנא (כחץ בעיני השטן), שרואה בעיניו שאינו יכול לנתק מעלינו עול מצוות.
אמרו: ולאו מלתא היא לומר כן, משום דכאשר אמרינן הכי, אתי השטן לאיגרויי ביה, וימסור עצמו להשיאנו לחטוא ולעבור על מצוות ה' יתברך.
מתניתין:
מי שבא בדרך, ובשעה שהתפלל תפילת שחרית לא היה בידו לולב ליטול, לכשיכנס לביתו אם שכח ולא נטל לולבו מיד קודם סעודתו, יפסיק מאכילתו ויטול על שלחנו. כלומר, בתוך סעודתו. לא נטל לולב שחרית, יטול בין הערבים, לפי שכל היום כשר למצות לולב.
גמרא:
מקשה הגמרא: אמרת: נוטלו על שלחנו, למימרא משמע דמפסיק סעודתו כדי ליטול לולב, ורמינהו (וקשה): דשנינו גבי תפילת מנחה, שאם הגיע זמן המנחה אסור להתחיל בסעודה קודם שיתפלל. אבל אם התחילו בסעודתם קודם זמן החיוב ונמשכה סעודתם עד שהגיע זמן מנחה, אין מפסיקין סעודתם כדי להתפלל, ומדוע כאן עליו להפסיק מאכילתו לנטילת לולב?!  155 

 155.  כך הוא ביאור קושית הגמרא על פי רש"י. וקשה, אם גבי תפילת מנחה איירי שהתחילו בסעודתם קודם זמן החיוב מה ראיה היא לכאן, הרי גבי לולב איירי שהתחיל בסעודתו אחר שהאיר היום, וכבר בא לידי חיוב לולב ואפשר שמשום כך עליו להפסיק מאכילתו ולקיימה. אבל כאשר התחיל בהיתר התירו לו לסיים אכילתו? ! ומכח קושיא זו הוכיחו התוספות (שבת ט ב ד"ה ואם), שגם לענין מנחה איירי כשהתחיל באיסור ואפילו הכי אינו חייב להפסיק סעודתו לתפילת מנחה, וכן כתבו שם הר"ן והרא"ש. ויש מן האחרונים שפירשו כי גם רש"י כאן לא נתכוון לומר שלענין מנחה איירי בהתחיל בהיתר, אלא מה שאמר "ואם התחילו אחר המנחה", היינו, שהתחיל קודם זמן מנחה קטנה. אבל חובת התפילה חלה עליו כבר משעת מנחה גדולה ולפיכך חשיב כהתחיל באיסור.
מתרצת הגמרא: אמר רב ספרא: לא קשיא: הא דאמרינן התם שאין מפסיקין, היינו בדאיכא שהות ביום להתפלל מנחה לאחר שיסיים סעודתו, ואילו הא דאמרינן הכא שיטול על שולחנו, היינו בדליכא שהות ביום, אלא תמשך סעודתו עד שתחשך, ואם לא יטול לולב עתה, שוב לא יוכל לקיים את המצוה אחר גמר סעודתו.  156  אמר רבא: ומעיקרא מאי קושיא? דלמא בשני המקרים מדובר כשיש שהות ביום לקיים את המצוה אחר גמר הסעודה, אלא היינו טעמא, משום דהא מצות לולב דאורייתא היא ומשום כך הצריכוהו חכמים להפסיק בסעודתו לקיים המצוה שמא יאריך בסעודתו וישכח שעליו לקיימה. אבל הא תפילת מנחה דרבנן היא, ומשום כך לא החמירו חכמים להצריכו להפסיק סעודתו ולהתפלל כיון שיש שהות להתפלל אחר כך.

 156.  ומבואר, שאם אין שהות ביום להתפלל אחר גמר סעודתו, עליו להפסיק מאכילתו מיד, אף שיש לו עדיין זמן מרובה עד שתחשך. ובבאור הדברים כתבו האחרונים, דכל מה שהתירו לו להמשיך באכילתו אף שכבר הגיע זמן התפילה, הוא משום שלא רצו להטריחו להפסיק באמצע אכילתו. אבל כאשר בין כה וכה יצטרך להפסיק באמצע הסעודה להתפלל, לא התירו לו להמשיך לאכול עד שיקיים מצותו. דיני המתחיל באכילתו והגיע זמן קיום מצוה, ראה בהרחבה בילקוט מפרשים.
אלא אמר רבא: אי קשיא, הא מתניתין גופא קשיא:
שכן בתחילת המשנה שנינו: לכשיכנס לביתו נוטלו על שלחנו, אלמא משמע דמפסיק מסעודתו לנטילת לולב, ואילו הדר תני בסיפא דמתניתין: לא נטל שחרית, יטול בין הערבים, משמע שאינו חייב להזדרז ליטלו מיד בכניסתו לביתו אלא רשאי לדחות את המצוה לאחר גמר סעודתו שכל היום כשר לכך, אלמא: לא מפסיק מסעודתו לנטילת לולב, וסתרה המשנה דבריה מהרישא לסיפא?!
אמר רב ספרא: לא קשיא: הא סיפא דמתניתין שהתירה לדחות את קיום המצוה לאחר גמר הסעודה, היא בדאיכא שהות ביום לקיים המצוה אחר הסעודה איירי. אבל הא רישא דמתניתין, מיירי בדליכא שהות ביום.
ואמר רבי זירא: מאי קושיא? איזו סתירה מצא רבא בדברי המשנה? דלמא לכתחילה מצוה לאפסוקי שמא ימשך בסעודתו וישכח לקיים המצוה, ולכך שנינו ברישא שעליו להפסיק מסעודתו לנטילת לולב, ומכל מקום, אי לא פסיק יטול בין הערבים, כיון שמעיקר הדין כל היום כשר ללולב?!
אלא אמר רבי זירא: לעולם כדאמרינן מעיקרא, שדברי רב ספרא נאמרו כדי ליישב מה חילוק יש בין תפילת מנחה שאינו צריך לפסוק מסעודתו כדי להתפלל, למצות לולב שעליו להפסיק סעודתו ולקיימה. ודקשיא לך מה הוצרך רב ספרא לחלק בין אי איכא שהות ביום לליכא שהות ביום תיפוק ליה דהא (לולב) הוי מדאורייתא ולכן הצריכוהו להפסיק, ואילו הא (תפילת מנחה) דרבנן היא ולא חששו כל כך שמא יפשע, יש לומר, דהכא ביום טוב שני,  157  שגם מצות לולב אינה אלא מדרבנן עסקינן. דיקא נמי, מדקתני: מי שבא בדרך ואין בידו לולב, לכשיכנס לביתו וכו', דאי סלקא דעתך דמיירי ביום טוב הראשון מי שרי לבא בדרך?!

 157.  כלומר, בחולו של מועד (שהרי יום טוב שני אסור במלאכה כיום טוב הראשון), הריטב"א. ודקדק מכאן שחולו של מועד קרוי יום טוב, ומה שלא מזכירים של מועד בתפילה, הוא משום שהוא מותר במלאכת האבד, וכן כדי לחלק בין קדושת המועד שקדושתו חמורה לחול המועד שקדושתו קלה.
מתניתין:
מנהגם בקריאת ההלל היה שלא היו כולם קוראים, אלא אחד קורא בקול ומוציא את הרבים ידי חובתם.
ועל כן אמרו: מי שהיה מקרה אותו (כלומר, קורא בפניו), עבד או שהיו אשה או קטן מקרין אותו את ההלל, אינו יכול לצאת ידי חובתו בקריאתם מדין "שומע כעונה" כיון שהם אינם מחוייבים בדבר, וקיימא לן: כל שאין מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתם, ועל כן עונה אחריהן כל מה שהן אומרין, ויוצא ידי חובתו בקריאתו שלו.
ומכל מקום תבא לו מאירה על שלא למד לקרוא בעצמו ונזקק לקריאת עבד וקטן. ואם יודע היה לקרוא בעצמו תבוא לו מארה על שמצא לו שלוחים שכאלו לקרוא על ידיהם את ההלל לפני קונו.
אם היה גדול מקרא אותו, שאינו מחוייב לחזור אחריו אלא יוצא בקריאתו מדין "שומע כעונה", עונה אחריו "הללויה" על כל דבר שאומר.
מקום שנהגו לכפול כל פסוק ופסוק - יכפול.
ונהגו כן כיון שיש בהלל פרשה שכולה כפולה במקורה: "הודו לה'" נאמר תחילה וסוף. "יאמר נא", נאמר ג' פעמים. "קראתי יה", מקביל ל"ענני במרחביה". "ה' לי" נכפל פעמיים. "טוב לחסות", נכפל פעמיים. "סבבוני" - "סבוני". "דחה" - "דחיתני". "ויהי לי לישועה" - "כל רינה וישועה". "ימין ה'" נכפל פעמיים. "לא אמות" - "ולמוות לא נתנני". "פתחו לי שערי צדק" - "זה השער לה'". אבל מ"אודך" והלאה אינו כפול, ויש שנהגו לכפול.
מקום שנהגו לפשוט (שלא לכפול) - יפשוט. מקום שנהגו לברך על ההלל, יברך, הכל כמנהג המדינה.
גמרא:
תנו רבנן: באמת אמרו (כל באמת אמרו הלכה היא שאין חולק בדבר  158 ):

 158.  רש"י. בירושלמי כלאים פרק ב הלכה א איתא: אמר רבי אלעזר: כל מקום ששנו "באמת אמרו" - הלכה למשה מסיני. וכן כתב הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשניות. אמנם מדברי רש"י בכמה מקומות (ראה בבא מציעא ס א) דקדקו שאין זו הלכה למשה מסיני בדוקא, אלא כדבריו כאן שהיא "הלכה ברורה בלא פקפוק".
בן קטן שהגיע לחינוך וחייב בברכת המזון מדרבנן, מברך לאביו ברכת המזון,  159 

 159.  והיינו דוקא כשלא אכל אביו אלא כזית שאינו מחוייב בברכת המזון מדאורייתא עד שיאכל שיעור שביעה. אבל אם נתחייב האב מדאורייתא אינו יוצא בברכת הקטן, "דלא אתי דרבנן ומפיק דאורייתא. (על פי סוגית הגמרא בברכות דף כ ב). והקשו התוספות (מגילה יט ב): מדוע אמרו לעיל שגדול אינו יוצא ידי חובתו בקריאת ההלל על ידי קטן, הרי מצות ההלל דרבנן היא, ואם כן יוציא הקטן שמחוייב מדרבנן את הגדול שאף הוא אינו מחוייב אלא מדרבנן?! ותירצו, דגבי ברכת המזון מיירי שהקטן אכל שיעור שביעה, ולכן לולי שהוא קטן היה חייב מדאורייתא, וממילא הקטן שהוא חד דרבנן (כלומר, מה שחיובו הוא רק מדרבנן הוא מטעם אחד בלבד - מחמת שכל חיובו הוא משום מצות חינוך ולא מעיקר הדין), מוציא את הגדול שאף הוא חד דרבנן - שלא אכל שיעור שביעה ידי חובתו. אבל בהלל שעיקר המצוה אינה אלא מדרבנן, אם כן הקטן הוא תרי דרבנן - א. עיקר המצוה אינה אלא מדרבנן, ב. כל חיובו אינו אלא משום מצות חינוך דרבנן, ואילו הגדול הוא רק חד דרבנן, ולא אתי תרי דרבנן ומוציא חד דרבנן. ויש מן הראשונים שפירשו באופן אחר ראה בילקוט מפרשים.
ועבד מברך לרבו, ואשה מברכת לבעלה.
אבל אמרו חכמים: תבא מאירה לאדם שאשתו ובניו מברכין לו! כי ודאי, מחמת שלא למד הוא.  160  אמר רבא:

 160.  רש"י פירש, דאיירי בבן קטן וכשלא אכל האב שיעור שביעה כמבואר לעיל. אבל הר"ן כתב, דלמאי דקיימא לן שנשים חייבות בברכת המזון מדאורייתא אפשר לפרש בבן גדול, ויוצא ידי חובתו בברכתם, אלא שתבא עליו מארה על שלא למד ונזקק לשמוע ברכת אחרים. (וראה תוספות ד"ה באמת).


דרשני המקוצר[edit]

מסכת סוכה בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב |