פרשני:בבלי:סוכה לט א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סוכה לט א

חברותא[edit]

אמר ליה רב ספרא:  משה, כלומר, גדול הדור (שלעולם גדול הדור נמשל למשה רבינו), וכי שפיר קאמרת?
אלא: בין התם גבי ברוך הבא, ובין הכא גבי יהא שמיה רבה, הרי מתכוין לאסוקי מילתא הוא, כלומר, כונתו לגמור דיבורו, ובכהאי גוונא לית לן בה.
שנינו במשנתנו: מקום שנהגו לכפול יכפול:
ושנינו בברייתא: תנא: רבי כופל בה דברים, מאנא ה' ואילך עד סוף ההלל.
ואילו רבי אלעזר בן פרטא מוסיף בה בהלל לכפול דברים יותר מכפילתו של רבי.
ומבארת הגמרא: מאי מוסיף רבי אליעזר בר פרטא? אילו דברים היה כופל יותר מאלו שכפל רבי?
אמר אביי: מוסיף היה לכפול מאודך ולמטה, כדרך שאנו נוהגים.  167  ומה שלא היה כופל מתחילת המזמור, משום שהמזמור עצמו כופל את דבריו עד לשם, כמבואר לעיל לח א. (ש"קראתי י-ה" - מקביל ל"ענני במרחבי-ה", "ה' לי" נכפל פעמיים, "טוב לחסות" - נכפל פעמיים, "סבבוני" - "סבוני", "דחה" - "דחיתני", "ויהי לי לישועה" - "כל רינה וישועה", "ימין ה'"xxx

 167.  ובריטב"א כתב: והרב רבי יצחק ז"ל כתב: כך קיבלנו מחכמים גדולים ואנשי מעשה, שרבי לא היה כופל אלא עד הצליחה נא, ורבי אלעזר בן פרטא מוסיף על כפילת רבי מברוך הבא עד סוף הפרק, וקיימא לן הלכה כרבי מחבירו. ופירוש זה אינו מתיישב לגרסת הספרים שלנו, דמשמע שרבי היה כופל עד אודך, ורבי אליעזר בן פרטא הוסיף עליו משם עד סוף ההלל.
- נכפל פעמיים, "לא אמות" - "ולמוות לא נתנני", "פתחו לי שערי צדק" - "זה השער לה'". אבל מ"אודך" והלאה אינו כפול).
שנינו במשנתנו: מקום שנהגו לברך, יברך:
אמר אביי: לא שנו שהברכה תליא במנהג, אלא בברכה שלאחריו,  168  אבל ברכה שלפניו, מצוה לברך.

 168.  וכתב הריטב"א, דהיינו אפילו בחג שגומרים את ההלל והברכה שלפניו היא מעיקר הדין, אפילו הכי ברכה שלאחריו אינה אלא מנהג בעלמא. ומה שאומרים ברכת יהללוך בליל פסח לאחריו ולא לפניו, אין זה מדין ברכת המצוות על אמירת ההלל, אלא כשם שההלל בליל פסח נאמר כשיר ושבח לבורא עולמים הוא הדין ברכת יהללוך נאמרת כברכת השבח הנאמרת בפני עצמה. אמנם במאירי כתב בשם יש מפרשים, כי מה שאמרו דברכה שלאחריו תליא במנהגא אין הכוונה לברכת יהללוך, שזו אינה ברכה הנאמרת לחתימת ההלל, אלא ברכה בפני עצמה היא הקרויה ברכת השיר. והראיה לכך היא, שהרי קיימא לן דליכא מידי דמברכין עליו לאחריו ולא לפניו, וברכת יהללוך מברכים בהלל של ליל פסח אף שלא מברכים על הלל זה לפניו, ועל כרחך מוכח שאין ברכה זו נאמרת על ההלל אלא ברכת השיר היא שתיקנו לאומרה אחר אמירת ההלל. ודחה דבריהם, דפשיטא שברכת יהללוך לחתימת ההלל היא, ומה שאומרים אותה בליל פסח, הוא משום שהואיל ונטמעה ורגילים לאומרה אחר ההלל, שוב לא זזה ממקומה.
דאמר רב יהודה אמר שמואל: כל המצות כולן מברך עליהן עובר (קודם) לעשייתן.  169 

 169.  ובטעם הדבר כתב הריטב"א (פסחים ז ב): וטעם שאמרו חכמים לברך על המצוות עובר לעשייתם, כדי שיתקדש תחילה בברכה ויגלה ויודיע שהוא עושה אותה מפני מצות ה' יתברך. ועוד, כי הברכות מעבודת הנפש, וראוי להקדים עבודת הנפש למעשה המצוה שהוא עבודת הגוף. בשפת אמת הקשה, מה ראיה יש מדברי שמואל לנידון דידן, שמא רק לענין מצוה התלויה במעשה נאמרה הלכה לברך עובר לעשייתן מהטעמים הנ"ל. אבל גבי אמירת ההלל שאינו אלא שבח ולא שייכים בו הטעמים הנ"ל שמא אין צריך לברך עליו עובר לעשייתן?! יתירה מזו, היכן מצינו בדברי שמואל שצריך לברך קודם כל מצוה ומצוה, הרי מדברי שמואל למדנו רק שכאשר צריך לברך על המצוה יש לעשות זו קודם למעשה המצוה ולא לאחריו, אולם ודאי יתכן שיש מצוות שכלל אין צריך לברך עליהן?! בפרטי דין עובר לעשייתן ראה תוספות וילקוט מפרשים.
ומאי משמע דהאי "עובר" האמור בדברי שמואל לישנא דאקדומי הוא?
דאמר רב נחמן בר יצחק, דכתיב: (שמואל ב יח כג): "וירץ אחימעץ דרך הככר, ויעבר את הכושי". והיינו, שהקדים את הכושי ורץ לפניו. אביי אמר: מהכא ילפינן (בראשית לג ג): "והוא עבר לפניהם". ואיבעית אימא: מהכא ילפינן (מיכה ב יג): "ויעבר מלכם לפניהם וה' בראשם".
מתניתין:
הלוקח לולב (לאו דוקא לולב אלא כל מיני הלולב בכלל  170 ), מחבירו עם הארץ (רש"י לא גרס חבירו, כיון דאיירי בעם הארץ כמבואר בגמרא, ועם הארץ לא חשיב חבירו של חבר), בשביעית, יבקש מאותו עם הארץ שיהא נותן לו את האתרוג במתנה,  171  לפי שאין רשאי ללוקחו ממנו בדמים בשביעית מטעם שיתבאר להלן.

 170.  רש"י כתב: חבר שקונה הושענא כולה מעם הארץ. ובמרומי שדה כתב, שבדוקא הדגיש רש"י שקנה ממנו את כל ארבעת המינים, משום שאתרוג דמיו יקרים מלולב, ולא שייך לומר שנתן לו את הלולב בדמים כה יקרים והאתרוג אינו אלא מתנה, וכיון שכך ההבלעה ניכרת ביותר ואינה כלום, לכן בעינן שיקנה ממנו את כל המינים שעכל ידי כך לא ניכרת ההבלעה.   171.  הקשו האחרונים, היאך מותר ליטול אתרוג של שביעית למצות לולב, מאי שנא מהא דאמרינן לעיל לה ב גבי אתרוג של תרומה, שאין ליטלו למצות לולב מפני שמפסידו, הרי גם גבי שביעית דרשו חכמים "לאכלה" - ולא להפסד, שאסור להפסיד פירות שביעית?! וכתבו בשם מהרי"ל דיסקין שתירץ, כי אין הדבר ברור שעל ידי נטילת האתרוג יבוא לידי הפסד, אלא שלענין תרומה החמירו משום דכתיב "משמרת תרומותי", שיש חיוב מיוחד לשמור את התרומה מהפסד ולכן אסור להביאה לידי חשש הפסד. אבל לענין שביעית אין זה נחשב שמפסידה בידים. ובמרומי שדה כתב, שלענין פירות שביעית קיימא לן דשרי להשתמש בהן כל שהנאתן וביעורן שווה, כמבואר בגמרא, והיינו משום דכתיב "לכם" - לכל צרכיכם, וממילא אין הוא נחשב כמפסיד פירות שביעית. ולכן גם הנאה של מצוה מותרת, הואיל והאתרוג נפסד על ידי מעשה המצוה וחשיב כהנאתו וביעורו שווה.
גמרא:
ומבררת הגמרא: אם לא רצה אותו עם הארץ ליתן לו את האתרוג במתנה, מהו (מה יעשה)?
אמר רב הונא: יקנה ממנו את הלולב ביוקר, יותר מכדי דמיו, עד שיהיה מבליע ליה את דמי האתרוג בלולב. דהיינו, אם אין אותו עם הארץ מתרצה ליתן לו אתרוג במתנה, יתן לו את דמיו עבור דבר אחר ויתנה עמו שהאתרוג לעולם יהיה במתנה אצלו.
מקשה הגמרא: מדוע הוא צריך ליקח ממנו את האתרוג במתנה, וליתיב ליה מעות בהדיא, מה אכפת לן בכך שקונה אותו בדמים?!
מבארת הגמרא: ליתן דמיו להדיא אי אפשר, לפי שאין מוסרין דמי פירות שביעית לעם הארץ. שכך שנינו בברייתא, דתניא: אין מוסרין דמי פירות שביעית לעם הארץ, יותר ממזון שלש סעודות. והטעם בזה הוא, שהתורה אמרה: "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה", ודרשו חכמים: לאכלה - ולא לסחורה. והיינו, שכל פירות שביעית חייבים להתבער בשביעית הן ודמיהן, ולא ניתנו לעשות מהן סחורה, להצניע הדמים בביתו שירבה ממונו.  172 

 172.  כן כתב רש"י. וכתב הריטב"א: יש שלמדו בדבריו, שאין בכלל מה שאמרה תורה "לאכלה" אלא מזון ג' סעודות. אבל ביותר משיעור זה מוגדר הדבר כסחורה האסורה בשביעית. ודבריהם צריכים עיון, דאם כן מדוע אסרו לעשות כן דוקא בעם הארץ, הרי איסור סחורה לכל ישראל נאמר?! ועל כן פירש הריטב"א כפשטות דברי רש"י, דיסוד איסור סחורה הוא מחמת דין הביעור, שאם יעשה בהם סחורה יבוא להשהותם בביתו לאחר זמן הביעור, ולכן בעם הארץ החשוד על המעשרות החמירו טפי, שלא למכור לו יותר מכדי אכילת יום אחד שמא יעשה בהם סחורה וישהה דמיהם בביתו. אבל לחבר שאינו חשוד על השביעית מותר למכור אפילו שיעור גדול, דודאי ינהג בהן קדושת שביעית.
ועמי ארצות חשודים על כך, ומשום כך אסרו ליקח מהם כלום וליתן דמי שביעית בידיהם, שמא יצניעו הדמים ולא יבערום, ונמצא עובר ב"לפני עור לא תתן מכשול".
אבל מזון ג' סעודות מוסרים בידיהם מפירות שביעית, שיש לחוש שמא לסעודת שבת הם צריכים,  173  וכיון שהותר שיעור זה בערב שבת הותר גם בימות החול.

 173.  נתבאר על פי דברי רש"י. אבל הר"י מלוניל פירש להיפך, שלא התירו לחבר לקנות מעם הארץ אלא כשיעור מזון ג' סעודות, שמא לא ימצא החבר לקנות צרכי שבת במקום אחר, וכיון שהתירו לו שיעור זה בשבת התירו נמי בחול.
ואם שכח ומסר לו מעות שהן דמי פירות שביעית, וכגון שקנה ממנו פירות שביעית, יאמר אותו חבר שמסר לו את המעות: הרי מעות הללו שמסרתי לו, הקדושים בקדושת שביעית, יהו מחוללין על פירות שאינם של שביעית שיש לי בתוך ביתי, ויכנסו אותן פירות לקדושה תחתיהם.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת סוכה בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב |