פרשני:בבלי:סוכה מד ב

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סוכה מד ב

חברותא[edit]

כאן - במקדש, היא מהלכה למשה מסיני.
כאן - בגבולין, היא מיסוד נביאים.
אמר רבי אמי: ערבה -
א. צריכה שיעור. כפי שיבואר להלן.
ב. ואינה ניטלת אלא בפני עצמה, שאין אוגדים עמה דבר נוסף, כדי שיהיה מוכח שהיא ניטלת לשם מצות ערבה.
ג. ואין אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב.
והוינן בשתי ההלכות האחרונות: כיון דכבר אמר מר (רבי אמי, בהלכה השניה) "אינה ניטלת אלא בפני עצמה", כדי שיהיה מוכח שהחא ניטלת לשם מצות ערבה, הרי פשיטא היא ההלכה השלישית, דאין אדם יוצא בערבה שבלולב, לפי שהיא אינה ניטלת בפני עצמה. ולמה הוצרך רבי אמי לאומרה!?
ומשנינן: מהו דתימא, הני מילי שאין יוצא בערבה שבלולב, רק היכא דלא אגבהיה והדר אגבהיה, שלא הגביה תחילה את הלולב לשם מצות לולב וחזר והגביהו עם הערבה האגודה בו לשם מצות ערבה, אלא רק הגביה את הלולב פעם אחת לצורך מצות לולב, שאז אינו יוצא בהגבהה זו ידי מצות ערבה, למרות שהערבה אגודה בו, לפי שלא ניכרת הגבהת הערבה לשם מצות ערבה.
אבל אם אגבהיה לשם לולב והדר אגבהיה לשם מצות נטילת ערבה - אימא לא יהיה בכך חיסרון, שהרי בכך שחוזר ומגביה פעם שניה לצורך קיום מצות ערבה, מוכח שמקיים בנטילה השניה מצות ערבה.
קא משמע לן שהיות והערבה אגודה בלולב, אין הוא יוצא בה.
ורב חסדא אמר רבי יצחק: אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב.
ועתה מבארת הגמרא את ההלכה הראשונה: וכמה הוא שיעורה של הערבה?
אמר רב נחמן: שלשה בדי ערבה, ובכל בד יהיו עלין לחין.
ורב ששת אמר: אפילו עלה אחד ובד אחד.
והניחה הגמרא שכונת רב ששת לומר אפילו עלה אחד בלא בד, ובד אחד בלא עלה.
ופרכינן: וכי עלה אחד בלא בד, ובד אחד בלא עלה סלקא דעתך לומר שיוצא בו ידי נטילת ערבה? והרי עלה אחד ללא בד לא ניכרת נטילתו כלל.
ומשנינן: אלא אימא: אפילו עלה אחד בבד אחד.
אמר אייבו: הוה קאימנא קמיה עמדתי לפניו דרבי אלעזר בר צדוק, ואייתי ההוא גברא ערבה קמיה.
שקיל רבי אלעזר בר צדוק את הערבה, חביט חביט  1  נענע בה - ולא בריך עליה, היות וקסבר שמנהג נביאים הוא, ואין מברכים על המנהג, שאינו יכול לומר "וצוונו".

 1.  לדעת רש"י החבטה האמורה כאן היא נענוע. אך לדעת הרמב"ם (הלכות לולב ז כב) הכונה היא לחבטה בקרקע או בכלי מספר פעמים.
אייבו וחזקיה, בני ברתיה בתו דרב, אייתו ערבה לקמיה דרב.
חביט חביט נענע רב בערבה ולא בריך עליה.
קא סבר: מנהג נביאים הוא.
אמר אייבו: הוה קאימנא קמיה דרבי אלעזר בר צדוק. אתא לקמיה ההוא גברא.
אמר ליה: קרייתא ויושביהם אית לי.
וכן כרמיא אית לי, יש לי כרמים, וגם זיתיא אית לי.
ואתו בני קרייתא בשביעית, ומקשקשין עודרין עבורי בכרמיא שלי (וכפי שיבואר להלן), ואוכלין בשכר זאת בזיתיא. ואינם מפקירים אותם.
ושאלתי היא: האם אריך, טוב לעשות כך, או לא אריך?
אמר ליה רבי אלעזר בר צדוק: לא אריך. אסור לעשות כן, היות ואתה פורע להם את שכר עבודתם בקרקוש (המותר, וכפי שיבואר) בכרמים שלך על ידי תשלום בפירות שביעית, ונמצאת עושה סחורה בפירות שביעית. והם לא הותרו אלא לאכילה.  2  הוה קא שביק ליה ואזיל, בשעה שהיה אותו אדם הולך עוזב את המקום והולך לדרכו, אמר רבי אלעזר בר צדוק: כדו כבר הויתי דיירי הייתי מתגורר בארעא הדא בארץ זו ארבעין שנין, ולא חמיתי ועדיין לא ראיתי בר אינש שמהלך בארחן דתקנן, בדרכים ישרות, כדין כמו אדם זה.  3 

 2.  יש לעיין מהו האיסור, והרי פירות שביעית הן הפקר, והיו יכולים לאכול את הזיתים גם אם לא היו מקשקשים את כרמיו, ואין הוא פורע את חובו בפירות שביעית! ? ועיין בערוך לנר שאכן ביאר שאין זה איסור מעיקר הדין אלא רק שנראה כמערים על איסור שביעית. ולכן גם היה לשון שאלתו אם טוב לעשות כן ולא שאל אם מותר לעשות כן. אך מלשון רש"י משמע שהאיסור הוא מעיקר הדין, שנמצא זה מרבה הונו מפירות שביעית, שהרי בדרך זו אינו צריך לשלם להם שכרם, והתורה אסרה שינהג אדם בדרך שירבה הונו מפירות שביעית, מהאמור "לאכלה" ולא לסחורה (וכמבואר בש"י לעיל מ א).   3.  גדלותו של אותו אדם היא בכך שלא המשיך לשאול כיצד ינהג למעשה הלאה, אלא הלך מיד להפסיק את המעשה האסור ורק לאחר מכן בא לשאול כיצד הוא יכול לנהוג. (אחרונים, ומובא גם בשם ר' ישראל סלנטר).
בינתיים, הדר חזר אותו אדם ואתי ובא, ואמר ליה: מאי מיעבד, מה אעשה כדי שאוכל לעדר את כרמי על ידי הפועלים (כדין)?
אמר ליה: אפקר זיתיא לחשוכיא, הפקר את עצי זיתך לעניים, דהיינו, אין לך פתרון לשלם להם בזיתים. ותן להם פריטיא פרוטות בשכרם לקשקושי כרמים.
והוינן בה: וקשקושי כרמים בשביעית מי שרי?
והא תניא: (שמות כג) "והשביעית תשמטנה, ונטשתה". ודרשינן:
תשמטנה - מלקשקש, מלעדור סביב העצים.
ונטשתה - מלסקל את האבנים, על ידי השלכתם מהשדה.
אמר רב עוקבא בר חמא: תרי מיני קשקושי הוו, אחד מותר ואחד אסור.
קשקוש אחד הוא לסתומי פילי, לסתום את הבקעים שבאדמה, שהעידור הזה נועד לכסות השרשים כדי שלא ייבש האילן, וזה מותר לפי הטעם, שיתבאר להלן, שכל דבר שאינו נעשה להשבחת האילן וגידולו, אלא רק כדי להחזיקו ולהעמידו שלא ייבש, מותר לעשותו בשביעית.
וקשקוש אחד הוא לצורך אברויי אילני, שנועד להשביחם (על ידי ריכוך הקרקע סביבם - לשון שני ברש"י), וזה אסור.
ומבאר רב עוקבא: אברויי אילני - אסור.
סתומי פילי - שרי.
וכיון שהביאה הגמרא את דבריו של אייבו אודות רבי אלעזר בר צדוק, ממשיכה הגמרא להביא עוד מימרא של אייבו, בשמו.
אמר אייבו משום רבי אלעזר בר צדוק: אל יהלך אדם בערבי שבתות כשהוא חוץ לביתו יותר ממהלך שלש פרסאות, ואז ישבות בעוד היום גדול, ויכין לעצמו את סעודת השבת.
אמר רב כהנא: לא אמרן אלא כאשר הוא מהלך בדרך כדי להגיע לביתיה. שעדיף לו לשבות בדרכו ולא להגיע סמוך לשבת לביתו, כי שמא לא יכינו לו בביתו מאכל לשבת (כיון שיראו שאינו מגיע מבעוד יום), ואם יבוא לביתו ויווכח שלא הכינו עבורו סעודת שבת, הוא יכעס עליהם.
אבל אם היה מהלך לאושפיזיה, למקום אכסניה, הוא יכול להמשיך להלך עד סמוך לשבת, היות ואמאי על מה דנקיט, על האוכל שהוא נושא עמו בדרכו, הוא סמיך, ולא יכעס עליהם אם לא יהיה לו אוכל מוכן על ידי בני הבית של אכסנייתו, כי אינו סומך על סעודתם.
ואיכא דאמרי כך אמר רב כהנא: אם הוא מהלך בערב שבת לאכסנייה, פשיטא שלא יהלך יותר משלש פרסאות, כי שמא לא יכינו לו כלום (ולפי לשון זאת בגמרא, אין אדם סומך על האוכל שנושא עמו).
ולא נצרכא לחדש את דינו של אייבו בשם רבי אלעזר בר צדוק אלא שאפילו אם הוא מהלך לביתיה, ששם תמצא לו סעודה, אם רב ואם מעט, שהרי בני ביתו שם, בכל זאת לא יהלך אליהם, אלא ישבות מבעוד יום כדי שלא יבוא לכעוס.
אמר רב כהנא: בדידי הוה עובדא, בי אירע מעשה, שהגעתי לביתי סמוך לשבת, ואפילו סעודה מועטת של כסא דהרסנא, דגים קטנים הטבולים בקמח ומטוגנים בשומן שלהם - לא אשכח, לא נמצאה עבורי.
שנינו במשנה: מצות לולב כיצד.
תני תנא שנה התנא (אמורא השונה את המשניות והברייתות לפני חכמים) את לשון משנתנו קמיה דרב נחמן, בשינוי לשון:
סודרין הלולבים על "גג" האיצטבא (במקום "על גב האיצטבא").
אמר ליה רב נחמן:


דרשני המקוצר[edit]

מסכת סוכה בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב |