פרשני:בבלי:סוכה ל ב

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סוכה ל ב

חברותא[edit]

והרי קרקע אינה נגזלת. כלומר, אינה נקנית לעולם לגזלן, ואפילו לאחר יאוש נשארת היא בחזקת בעליה הראשונים, (הלכה זו נלמדת מ"פרט וכלל ופרט" כמבואר במסכת בבא קמא קיז ב  13 ).

 13.  כן היא שיטת רש"י. אבל התוספות במסכת בבא מציעא דף סא א פירשו שקרקע אי אפשר לנוטלה ממקומה. ויש לעיין, שהרי התוספות ריש פרק מרובה הקשו: מדוע צריך פסוק מיוחד למעט קרקעות מחיוב כפל, כיצד שייכת גניבה בקרקע? ותירצו בשני אופנים: א. במשיג גבול. ב. בגונב מן המחובר לקרקע. הרי שיש אפשרות לגזול קרקע?! ושמא יש לומר, שלא היתה כוונת התוספות במסכת בבא מציעא, שאין אפשרות מעשית לגנוב קרקע, אלא שאין קניני גזילה בקרקע, לפי שאי אפשר לנוטלה ממקומה.
ולפיכך, כיון שכל המחובר לקרקע הרי הוא קרקע, אין ההדסים נחשבים כגזולים עד שיתלשו, נמצא שהתולשן הוא הגוזלן, לכן עדיף שיתלשו הנכרים את ההדסים מן הקרקע שיהיו הם הגזלנים, ומיד בשעה שנתלשו יחול יאוש הבעלים. (שכן כל עוד שלא נתלשו לא מועיל יאוש הבעלים, כיון שהיו ההדסים ברשותם ואין אדם יכול להתיאש מחפץ הנמצא ברשותו  14 ).

 14.  ובטעם הדבר כתב הרמב"ן (בבא קמא דף מא א מדפי הרי"ף): כי למאן דאמר יאוש לבד לא קני, אין הפירוש שיש שני חלקים בקנין החפץ - היאוש ושינוי הרשות, אלא עיקר הקנין הוא ביאוש. אלא שאם לא נשתנתה הרשות אחר היאוש, אין היאוש מועיל כלום הואיל ו"באיסורא אתי לידיה". כלומר, כיון שהגיע החפץ לידו קודם שנתיאשו בעליו, הרי הוא חייב בהשבתו, ועל כן אינו נקנה לו אף לאחר שנתיאשו. אבל אם בא החפץ לידו אחר יאוש הבעלים, אין הקונה חייב בהשבתו, וממילא נקנה הוא לו ביאוש. ואם כן פשוט הוא שלדבריו אין משמעות לשינו רשות לבדו בלא היאוש. אמנם ברמב"ם (הלכות גניבה פרק ה הלכה ג) מבואר שהקנין מורכב משני הדברים גם יחד - יאוש ושינוי הרשות. שכן נקט, שאף אם קדם שינוי הרשות ליאוש חל הקנין אחר שיתיאש, ואין חסרון בכך שבא החפץ לידו באיסורא. ובבאור שיטתו מדוע הצריכו גם יאוש וגם שינו רשות, יש לפרש על פי דברי החזון איש (בבא קמא סימן יח) - שיאוש אינו חלות בגוף החפץ כהפקר והקנאה, אלא מהות היאוש היא שנתרועעה בעלותו בחפץ מחמת שאבד לו או נגזל ממנו, ועל ידי שמתיאש מלהשיבו לו פוקעת בעלותו על החפץ. (שכן בכך שמתיאש גורם הוא לכך ששוב לא ישוב אליו החפץ לעולם). וסברא זו ודאי שייכת רק בחפץ שאינו תחת ידו. אבל חפץ המצוי ברשותו אי אפשר להתיאש ממנו. ולפיכך רק אם נשתנתה רשותו מהני היאוש.
וסבר רב הונא, שאמנם ביאוש לבד לא קונה הגזלן את החפץ. אבל אם לאחר היאוש יהיה גם שינוי רשות, וכגון שימכור הגזלן את החפץ לאדם אחר, יזכה הקונה בחפץ.
(ומוסיף רש"י, שאפילו אם יאוש לבד קונה, אם יחתכו הם את ההדסים, כיון שנמצאו הם הגזלנים הרי זו מצוה הבאה בעבירה, לכן צריך שאחר הגזילה יהיה גם שינוי רשות).
הלכך, לגזזוה אינהו, הנכרים, וממילא יהיו הם הגוזלים, כי היכי דליהוו יאוש בעלים בידייהו דידהו, וכשתטלו אתם מהם יהיה שינוי הרשות בידייכו.  15 

 15.  דעת הראב"ד (בבא קמא דף קיד א), שאין החפץ נקנה ללוקח על ידי יאוש ושינוי רשות לגמרי, אלא נעשה הוא כמשכון בעלמא. דהיינו, שהגזלן אינו חייב להחזיר את החפץ לנגזל עד שישלם לו הנגזל דמיו. אבל אם ירצה הנגזל לשלם לו דמי החפץ וליטלו לרשותו, אינו יכול לעכב בעדו. והקשה עליו הרשב"א שם מסוגייתנו, שמבואר כי על ידי יאוש ושינוי רשות נעשה החפץ כשלו לגמרי, ומקיים בו מצות נטילת לולב?! ובישוב דברי הראב"ד ראה שער המלך הלכות גניבה פרק ה הלכה ג.
מקשה הגמרא: מדוע הוצרך רב הונא לעיצה זו כדי שיהיה שינוי רשות אחר היאוש, הרי סוף סוף, אף כי גזזו האוונכרי עצמם, כיון שמוכרים הם אותם לאנשים אחרים, ליהוי יאוש בעלים בידייהו בשעת תלישת ההדסים מן הקרקע, ואחר כך כשנקנה אנו מהם יהיה שינוי הרשות בידן בידינו אנו, ונמצא שהלוקח הדסים מאותם תגרים יוצא בהם ידי חובתו, כיון שלא הוא גזלם וכבר נתיאשו בעליהם מהם קודם שבאו לידו, ואין זו מצוה הבאה בעבירה?!
מתרצת הגמרא: אכן, לא צריכא למילתא דרב הונא, אלא בהושענא דאוונכרי גופייהו. כלומר, באותם הדסים שקונים הם לצורך עצמם לצאת בהן ידי מצות נטילת לולב, שאם יתלשו הם עצמם את ההדסים, נמצאו גזולים בידם, לכן אותם הדסים צריך שיקצצו מן הקרקע על ידי הנכרים, שיהיה יאוש הבעלים ביד הנכרי ושינוי הרשות בידם.
ומקשה הגמרא: מדוע הוצרכה הגמרא לפרש, שאף שקרקע גזולה היא נקנים ההדסים על ידי יאוש ושינוי רשות,
וליקניוה לאותם הדסים בשינוי מעשה, על ידי אגידת שלושת המינים יחד, שהרי שינוי מעשה קונה אפילו ללא יאוש?!  16 

 16.  הקשו הראשונים: בגמרא מבואר, שגזילת ההדסים נעשית בלקיטתם, שכן קודם לכן היו מחוברים לקרקע וקרקע אינה נגזלת, ולכן אם ילקטום האוונכרי נמצאו הם הגזלנים. ואם כן קשה, כיצד סברה הגמרא שיקנו ההדסים לאוונכרי בשינוי מעשה ויוכלו לצאת בהם ידי חובתם, הרי אף גם יקנו האוונכרי את ההדסים בשינוי עדיין יש לפוסלן למצווה משום "מצוה הבאה בעבירה"?! וכתב המאירי: כיון שאין זו ודאי גזילה, דשמא אין הקרקע גזולה, ואף אם גזולה היא שמא של עכו"ם היתה, אין לדון בזה משום "מצוה הבאה בעבירה" אלא משום חסרון "לכם". ובאור הדברים: דודאי אין שום איסור בקנית קרקע מן העכו"ם, ולא מוטל עלינו לחוש שמא גזלה מישראל, ולכן אף אם כלפי שמיא גליא שקרקע גזולה היא אין כאן עבירה, אלא שכדי לקנותה צריך יאוש ושינוי רשות. וכן כתב בהשלמה, כי יש שרצו ללמוד מכאן שהלכה כרבי יצחק בר נחמני שאין פסול מצוה הבאה בעבירה, ואין זו הוכחה ! "דכיון דהנהו אוונכרי לא גזלו מידי, אף על גב דקרקע אינה נגזלת לאו מצוה הבאה בעבירה היא". והיינו, שאף אם בפועל נמצאו האוונכרי גוזלים את הבעלים בלקיטתם, מכל מקום, אין בזה "איסור" גזילה, לפי שלא מוטל עליהם לחוש שקרקע גזולה היא, ועיין בעל המאור, וראה עוד בילקוט מפרשים.
מתרצת הגמרא: קא סבר רב הונא, לולב אין צריך אגד. כלומר, מעיקר הדין אין צריך לאגוד את הלולב, אלא שעושין כן לנוי בעלמא משום "זה אלי ואנוהו", ולכן אף אם אגדו אין זה נחשב שינוי מעשה.  17 

 17.  כלומר, עצם האגד לבדו אינו נחשב שינוי מעשה, אלא שלמאן דאמר "לולב צריך אגד", נחשב האגד "שינוי מעשה", לפי שקודם האגד לא היה ראוי לקיום המצוה, ועתה נעשה ראוי לכך. ולכן, רק אם לולב צריך אגד נחשב האגד כקנין. אבל אם אין צריך אגד, אף שמחויב לאוגדו משום "זה אלי ואנוהו", לא חשיב שינוי מעשה.
וגם אם תמצי לומר, שאף לרב הונא לולב צריך אגד, לא נחשב האגד כ"שינוי מעשה", לפי ששינוי החוזר לברייתו הוא, שהרי אם יתיר אוגדו הרי הם כבראשונה,
ושינוי החוזר לברייתו לא שמיה שינוי.  18 

 18.  באור הדברים: יסוד דין שינוי הוא שמהות החפץ נשתנתה מכמות שהיתה בתחילה, וממילא פנים חדשות באו לכאן, וכאילו אין זה החפץ הגזול. ולכן, כאשר השינוי חוזר לברייתו, היות והשינוי בחפץ חיצוני בלבד, שהרי ברגע אחד יכול הוא לשוב לצורתו הראשונה, לא חשיב שינוי מעשה. ויש שפירשו באופן אחר, הובאו דבריהם בילקוט מפרשים. והקשו בתוספות: הרי במסכת בבא קמא דף צג ב מבואר, ששינוי החוזר לברייתו קונה מדרבנן, ומדוע לא די בכך להחשב כשלו מדאורייתא? ! ואין לומר, שאין כח ביד חכמים להפקיע חפץ מהנגזל שיעשה של הגזלן לגמרי. שהרי להלן דף לא א מבואר, כי אם גזל קורה ונתנה בראש סוכתו, אף דלא חשיב שינוי מעשה אינו מחוייב לסתור סוכתו ולהשיבה לבעליה, אלא נותן לו דמיה משום "תקנת השבים". הרי שעל אף שסוכה גזולה פסולה מדאורייתא יש כח ביד חכמים להקנותה לגזלן, ואם כן מדוע לא די גבי לולב בשינוי החוזר לברייתו?! ותירצו, כי יש לחלק בין שינוי החוזר לברייתו לתקנת השבים, דדוקא תקנת השבים מועילה לדינים דאורייתא, ולא שאר קנינים דרבנן. ובבאור החילוק כתבו האחרונים: תקנת השבים היא מטעם "הפקר בית דין הפקר", וכח זה נמסר לחכמים מדאורייתא להוציא ממון מזה וליתן לזה. אבל שינוי החוזר לברייתו אינו מועיל מדין "הפקר בית דין", אלא תקנה בעלמא היא כשאר תקנות חכמים, ואינו מועיל אלא כלפי דינים דרבנן.
מקשה הגמרא: ועדיין מדוע הוצרכו ליאוש ושינוי רשות, ליקניוה בשינוי השם!  19  דהרי מעיקרא קודם שנאגד ההדס עם שאר המינים הוה קרו ליה להדס "אסא", והשתא מאחר שנאגד עם שאר המינים  הוו קרו ליה הושענא?!

 19.  הקשו התוספות (ד"ה וליקניוה): הרי כמו ששינוי מעשה החוזר לברייתו לא חשיב שינוי, הוא הדין שינוי השם החוזר לברייתו אינו מועיל כלום, ואגד הלולב שינוי החוזר לברייתו הוא?! ותירצו, דסברה הגמרא, שאמנם שינוי מעשה או שינוי השם החוזר לברייתו לבד אינו כלום. אבל בצירוף שניהם חשיב שינוי אף שהוא חוזר לברייתו.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת סוכה בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב |