פרשני:בבלי:פסחים יג א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

פסחים יג א

חברותא[edit]

ומשנינן: מהו דתימא שלעולם תרוייהו חדא מילתא קאמרי, לאותו זמן נתכוונו שניהם, שהמעשה היה אמנם מעט קודם הנץ החמה, והא דקאמר אחד מהם  "בתוך הנץ החמה", משום דבגילוייא הוה קאי, הוא עמד במקום גלוי,  340  וזהרורי בעלמא הוא דחזא, הוא ראה את התנוצצות קרני השמש, וסבר שכבר התחיל הנץ החמה. ואין הם מכחישים זה את זה.

 340.  יד רמה סנהדרין (מב א). וראה רש"י תענית (ג ב) ד"ה גילהי.
קא משמע לן רב שימי בר אשי שאין אדם טועה בכך, ואמנם עדותן בטילה.
אמר רב נחמן אמר רב: הלכה כרבי יהודה שאוכלין כל ארבע ותולין כל חמש ושורפין בתחילת שש.
אמר ליה רבא לרב נחמן: ונימא מר: הלכה כרבי מאיר שאוכלין כל חמש. דהרי סתם לן תנא כוותיה?
דתנן בתחילת פרק שני: כל שעה שמותר לאכול חמץ, הרי הוא מאכילו לבהמתו.
ומשמע, משעה שאסור לאכול, אסור גם להאכיל לבהמתו, דהיינו, שהוא אסור אף בהנאה. וזו דעת רבי מאיר שאוכל עד תחילת שש, ומאז הוא אסור אף בהנאה. שאילו לדעת רבי יהודה, הרי יש שעה שאסור לאכול ומותר ליהנות, והיא השעה החמישית.
והרי הלכה כסתם משנה, ואם כן היה לך לפסוק כרבי מאיר?
השיבו רב נחמן: ההיא מתניתין ד"כל שעה שמותר לאכול מאכיל", לאו סתמא כרבי מאיר הוא.
משום דאי רבי מאיר היא, קשיא הלשון "מותר", שהיה צריך לומר "כל שעה שאוכל, מאכיל", ואילו הלשון "כל שעה שמותר לאכול, מאכיל" משמע שמדובר בשני אנשים, שכל שעה שמותר לזה לאכול, מותר לשני, שכבר אסור לו לאכול, להאכיל לבהמתו.
ובגלל קושיא זו העמידה הגמרא שם את המשנה כרבן גמליאל, הסובר במשנתנו שחמץ של חולין אוכלים כל ארבע שעות בלבד, ואילו חמץ של תרומה אוכלים אף בשעה החמישית.
וזו כונת המשנה, שכל שעה שמותר לכהן לאכול בתרומה של חמץ, מותר אף לישראל להאכיל חמץ של חולין לבהמתו, אבל הישראל עצמו אינו אוכל בשעה החמישית.
ושוב שאלו רבא: ונימא מר הלכה כרבן גמליאל, דהא הוה ליה רבן גמליאל מכריע בין רבי מאיר לרבי יהודה. שבחולין הוא פוסק כרבי יהודה, ובתרומה כרבי מאיר. וקיימא לן: כל מקום שאתה מוצא שנים חלוקין ואחד מכריע, הלכה כדברי המכריע (שבת לא ב)?
אמר ליה רב נחמן: רבן גמליאל, לאו מכריע הוא, אלא טעם דנפשיה קאמר.  341 

 341.  הקשו התוספות: עדיין היה רב נחמן צריך לפסוק כרבן גמליאל, כי סתם משנה של "כל שעה" סוברת כמוהו, כמו שהוא בעצמו דייק מלשון "מותר". ואף אם נאמר שרב נחמן היה מסופק אם אכן יש לדייק כך מלשון המשנה, מכל מקום, היה צריך לפסוק או כרבי מאיר או כרבן גמליאל, כי ממה נפשך המשנה סוברת כאחד מהם, ולא כרבי יהודה? ותירצו, שרב נחמן מסתמך בעיקר על התירוץ השני של האיבעית אימא, שרב סובר כפי התנא של הברייתא, האומר שחכמים קבעו הלכה כרבי יהודה. תוס' ד"ה רבן. בחידושי הר"ן מתרץ, שאמנם אם המשנה היתה הולכת לפי רבי מאיר היה זה סתם משנה כמותו, אך לפי האמת, שמדייקים מלשון "מותר" שהמשנה הולכת לפי רבן גמליאל, אין ראיה שהמשנה פוסקת כמותו. כי אפשר שהמשנה לא באה אלא לברר את דבריו של רבן גמליאל. שלא תאמר, כשם שהוא משוה את זמן האכילה וההנאה בתרומה, ששניהם מתחילים באותו זמן, כך גם בחולין, הוא מחמיר לאסור בהנאה משעה חמישית, כדי שלא יטעה הכהן שמותר לו ליהנות מתרומה לאחר זמן אכילתו, כמו בחולין. לכן באה המשנה להשמיענו, שרבן גמליאל מודה לרבי יהודה בחולין, שכל זמן שמותר לכהן לאכול בתרומה מותר לישראל ליהנות מהחמץ. דהיינו, שבשעה חמישית הוא עדיין מותר בהנאה. ולעולם להלכה סוברת המשנה כרבי יהודה. בתוס' רי"ד כתב, כיון שרבן גמליאל היה לפני רבי מאיר ורבי יהודה, הוה ליה סתם ואחר כך מחלוקת, ואין הלכה כסתם ואחר כך מחלוקת.
כלומר, הוא דיעה שלישית. כי רבי מאיר ורבי יהודה לא הזכירו בדבריהם כלל שיש מקום לחלק בין תרומה לחולין לענין זמן אכילתם. שאילו היה רבי מאיר אומר שבין חולין ובין תרומה אוכלין כל חמש, ורבי יהודה היה אומר שבין חולין ובין תרומה אוכלין כל ארבע בלבד, והיה בא רבן גמליאל ואומר שתולין כל ארבע ותרומה כל חמש, אז הוא היה נחשב למכריע. אבל עתה, שהם לא דיברו כלל מתרומה, נחשב רבן גמליאל לדיעה שלישית, ולא כמכריע.  342 

 342.  כך מפרש רש"י. ורבינו חננאל מפרש שרבן גמליאל היה הרבה לפני רבי מאיר ורבי יהודה, לפיכך אינו נחשב מכריע, שהרי לא שמע את מחלוקתן ולא בא להכריע ביניהם, על פי רבינו דוד.
ואיבעית אימא: רב פסק כרבי יהודה משום דאמר כי האי תנא, שקבע הלכה כן.
דתניא: ארבעה עשר בניסן שחל להיות בשבת, מבערין את הכל (החמץ)  343  מלפני השבת.  344  ושורפין את התרומות של חמץ, בין אותן שהן טמאות, ובין אותן שהן תלויות (ספק טמאות), ובין אותן שהן טהורות.  345 

 343.  לקמן (מט א) נחלקו תנאים במשנה, אימתי מבערין חמץ של חולין ושל תרומה בי"ד שחל בערב שבת. ופסק שם הרי"ף (טז א מדפי הרי"ף) כרבי אלעזר בר צדוק שתרומה מבערין מלפני השבת, וחולין מותר לשיירם לשבת, משום שזו דעת רבי אלעזר איש ברתותא בסוגייתנו שקבעו הלכה כמותו. ותמה עליו רבינו אפרים (הובא בר"ן בסוגייתנו): הרי רבי אלעזר איש ברתותא סובר שמבערין את הכל מלפני השבת ואפילו חולין, ואילו לפי רבי אלעזר בר צדוק מבערין את החולין בשבת עצמה? ויישבו הראשונים (ראב"ד על בעל המאור, מלחמות ור"ן בסוגייתנו) את דעת הרי"ף, שרבי אלעזר איש ברתותא לא דיבר אלא בתרומה בלבד, אבל בחולין אפשר שהוא מודה הואיל ויש לה אוכלין מרובין מותר לשיירה לשבת. (ומה שהוא אומר שמבערין את "הכל" מלפני השבת, היינו כל התרומות בין טהורות בין טמאות ובין תלויות האמורים בהמשך, ותנא והדר מפרש). ואפילו אם נאמר שרבי אלעזר איש ברתותא מדבר אף בחולין, מכל מקום לא קבעו הלכה כמותו רק בתרומה, שעליה נחלקו בברייתא אם מבערין אותה מלפני השבת או לא, אבל בחולין לא קבעו הלכה כמותו. ואם כן, יש לפסוק בחולין כרבי אלעזר בר צדוק, שהרי חכמים שם במשנה סוברים כמותו לענין חולין. וגם משום שרבי אלעזר בר צדוק הביא שם מעשה שכך הורה רבן גמליאל למעשה, ובכל מקום קיימא לן "מעשה רב". (ומה שכתב הרי"ף שקיימא לן כרבי אלעזר בר צדוק משום שהוא עומד בשיטת רבי אלעזר איש ברתותא, היינו רק לגבי תרומה, אבל לגבי חולין פשיטא שהלכה כמותו מהטעם האמור, שחכמים סוברים כמותו, וגם משום מעשה רב). אך דעת הרמב"ם שאף חולין מבערין מלפני השבת, וכפשטות דברי רבי אלעזר איש ברתותא שמבערין את הכל מלפני השבת, ואף בזו הלכה כמותו. וכן נפסק בשולחן ערוך (תמד א). וראה עוד תוס' ד"ה ומשיירין.   344.  והנהיג רש"י לשרוף את החמץ קודם חצות אפילו בערב שבת זו, אף על פי שיש לו זמן עד סוף היום, כדי שלא יבאו לטעות בשאר השנים ולבער אחר חצות, הגהות אשר"י. אך הבעל המאור (לקמן טו ב מדפי הרי"ף) כתב שטעמו של רבי מאיר במשנה שם שסובר גם כן שמבערין את הכל מלפני השבת, משום שהוא סובר כרבי יהודה שאין ביעור חמץ אלא שריפה, וכיון שאי אפשר לקיים מצות שריפה בשבת, ויש לחוש שמא ישאר מן החמץ עד זמן איסורו ולא יוכל לשורפו, לכן תיקנו חכמים שישרוף החמץ בערב שבת, ועשו לו שעה שתים עשרה (היינו סוף היום בערב שבת, שקבעו אז את זמן השריפה) כשעה ששית ביום י"ד ברוב השנים. ואילו רבנן שסוברים שם שמבערים את החמץ בשבת עצמו משום שהם לשיטתם שיכול להשבית החמץ על ידי שמפרר וזורה לרוח, ואין בזה משום אב מלאכה מדאורייתא ויכול לעשות זאת אפילו בשבת. ואפילו מדרבנן התירו, כדי לקיים מצות השבתת חמץ בזמנה. הלכך משייר את החמץ עד לשבת ויבערנו בזמנו ככל השנים.   345.  כתבו התוספות: אפילו אם נאמר שאסור לשרוף תרומה טהורה משום שנאמר "את משמרת תרומותי", וכמו שצריך לשומרה מטומאה כך גם משריפה. אף על פי כן מותר לשרוף תרומה טהורה בערב שבת למרות שהיא עדיין לא אסורה אז. ואין הטעם משום שבמילא סופה להתבער כשיגיע זמן האיסור, שהרי מדאורייתא אין צריך כלל לבער את החמץ אלא די בביטול בעלמא. אלא הטעם משום שסופה של התרומה הזו ליאסר ולילך לאיבוד הלכך מותר לשורפה. כי רק תרומה העומדת לאכילה מוזהרין לשומרה, ולא זו שהולכת במילא לילך לאיבוד. ומהאי טעמא מותר אף לטמאות את התרומה הזו, כמבואר בסוף הפרק שמותר לשרוף בערב שבת תרומה טהורה עם תרומה טמאה ביחד, אף שעל ידי כן נטמאת התרומה הטהורה, משום שכאמור אין חיוב שמירה על תרומה שהולכת לאיבוד. תוס' ד"ה ושורפין.
ומשיירין מן התרומות הטהורות מזון של שתי סעודות בלבד,  346  כדי לאכול מהם עד ארבע שעות של יום השבת (שהוא ערב פסח), דברי רבי אלעזר בן יהודה איש ברתותא, שאמר כן משום רבי יהושע.

 346.  לכאורה צריך לשייר גם לסעודה שלישית? יש מהראשונים שהוכיחו מכאן שזמן סעודה שלישית הוא רק לאחר שיגיע זמן מנחה, ואז כבר אסור באכילת חמץ. לכן לא שייך לשייר חמץ לסעודה שלישית. רא"ש שבת פרק כל כתבי (ה). אך התוספות שם (קיח א) ד"ה במנחה דחו ראיה זו, שאפילו אם יהא מותר לחלוק את הסעודה של שחרית לשתים ולצאת בכך ידי סעודה שלישית, הרי יש כאן רק שיעור של סעודה אחת, ולכן נאמר שמשייר רק מזון שתי סעודות. ובתוס' רבינו פרץ קיים את הראיה. שאם היה אפשר לקיים סעודה שלישית קודם זמן מנחה, היה יכול לשייר שלש סעודות ממש, ולאכול סעודה ראשונה בשעה ראשונה בבקר וסעודה שניה בשעה רביעית. אלא ודאי שאי אפשר לצאת בסעודה שלישית קודם זמן מנחה.
אמרו לו: תרומות טהורות לא ישרפו כלל מערב שבת, הואיל ולא הגיע עדיין זמן הביעור, משום שאין להפסיד תרומה בידים כל זמן שאפשר לאכלה. ואף על פי שיש לו לכהן מספיק תרומה לאנשי ביתו לשבת, לא ישרוף את המותר, כי שמא ימצאו להן אוכלין, אפשר שיזדמנו לו כהנים אורחים שיאכלו מהם במשך השבת קודם זמן הביעור. ואם בסוף לא ימצא מי שיאכל את התרומה, יאכיל אותה לכלבי כהנים, או יבטל אותה בלבו.
אמר להן רבי אלעזר: כבר בקשו אחר אוכלין ולא מצאו. כלומר, בעל התרומה כבר שייר מהתרומה שלו לכל האוכלים האפשריים, שהרי בשבת לא יבאו אורחים חדשים, ואלה שבעיר, יודע הוא מי יתארח אצלו בשבת. ואם כן, מדוע לא ישרוף עתה את העודף.
אמרו לו: אף על פי כן ימתין ולא ישרוף עדיין את התרומה הטהורה, שמא חוץ לחומה לנו. שמא מחר, בשבת, יגיעו כהנים אורחים שהיו בתוך תחום השבת של העיר, ולנו חוץ לחומה, כך שמותר להם ליכנס לעיר בשבת, ויוכל לתת להם מן התרומה הטהורה.
אמר להם רבי אלעזר: לדבריכם, שאתם חוששים ל"שמא", אף תרומות תלויות לא ישרפו בערב שבת, שמא יבא אליהו קודם זמן הביעור, ויטהרם. שיאמר לא נגעה בהם טומאה, ויוכלו לאכלם?
אלא ודאי, אין חוששין לחששות רחוקות, והוא הדין שאין לחשוש שמא יגיעו עוד אורחים.
אמרו לו: כבר מובטח להן לישראל שאין אליהו בא (לבשר על הגאולה) לא בערב שבת ולא בערבי ימים טובים, מפני הטורח, שהם עסוקים אז בהכנת סעודות שבת ויום טוב, ואם הוא יבא, יצטרכו לעזוב הכל וללכת להקביל פניו.  347 

 347.  לכאורה קשה, הרי מותר להתענות תענית חלום בשבת משום שהתענית היא עונג לו, שדעתו מתיישבת עליו. וגם כאן אין לך עונג שבת גדול מזה לכל ישראל מהשמחה שיבא אליהו ויבא לגאלם, ובודאי לא גרע עונג זה מעונג תענית חלום, ואפילו שעל ידי כך יבטלו סעודות שבת? וצריך לומר, שאם זמנו לבא בערב שבת יקדים לבא ביום שלפניו כדי שלא יתבטלו מהכנת סעודות שבת. ובמסכת עירובין (מג ב) מבואר שאם יש תחומין למעלה מעשרה אין אליהו יכול לבא בשבת עצמה בגלל איסור תחומין. וגם על זה קשה, שבודאי כאשר יבא אליהו ימצא הרבה אנשים מישראל ששבויים בידי גויים אשר בבואו ינצלו ממות, ולמה לא יהא מותר לבא בשבת משום פיקוח נפש? קובץ שיעורים.
ולכן, אין לחשוש שמא יבא אליהו קודם זמן הביעור, שהרי היום ערב שבת, ומחר ערב יום טוב. אבל שמא יגיעו כהנים אורחים שלנו מחוץ לחומה, יש לחשוש.  348  אמרו: לא זזו משם עד שקבעו הלכה כרבי אלעזר בן יהודה איש ברתותא במה שאמר משום רבי יהושע.

 348.  קשה, כיון שמחר הוא שבת, יכול הוא לבא, שהרי לא שייך לומר "מפני הטורח", שהרי אסור לטרוח משבת ליום טוב ורק אם יש תחומין למעלה מעשרה, אינו יכול לבא בגלל איסור יציאה חוץ לתחום? מהרש"א. ובמהרש"א בעירובין מבאר שהתוספות עצמם שם עמדו על שאלה זו. ולכן ביארו שכמו שאינו בא בערב שבת וערב יום טוב מפני הטורח של תיקון סעודה, כך אינו בא בשבת קודם זמן האכילה (היינו עד ארבע שעות שאז צריך לבער החמץ) מפני טורח סעודת השבת. ובתוספות הרא"ש כתב שלא פלוג ובכל ערב יום טוב אין אליהו בא ואפילו כשלא שייך הטעם של טורח. בצל"ח מבאר שכך אמרו לו לרבי אלעזר בן יהודה: בשלמא אם אליהו יכול לבא בערב שבת, אין לו לשרוף התלויות שמא יבא אליהו בסוף היום ויטהרם. אבל מאחר שאינו בא בערב שבת, אם כן אף אם יבא בשבת כבר איתקצאי התרומות בבין השמשות, ומיגו דאיתקצאי בין השמשות איתקצאי לכולא יומא.
ומסיקה הגמרא את התירוץ דלעיל: מאי לאו, קבעו הלכה כמותו בכל דבר, ואפילו במה שאמר אף חמץ של תרומה אין לאכול רק עד ארבע שעות בלבד, כמבואר בדבריו, שמשיירין מן הטהורות מזון שתי סעודות כדי לאכול עד ארבע שעות. והיינו כרבי יהודה, ולא כרבן גמליאל שהתיר לאכול בתרומה עד סוף חמש.
ולכן פסק אף רב הלכה כרבי יהודה.
ודוחה הגמרא: אמר רב פפא משמיה דרבא: אין ראיה משם שהלכה כרבי יהודה, משום שלא קבעו הלכה כמותו אלא לענין שהוא צריך לבער אף התרומות הטהורות מערב שבת, בניגוד לדעת חביריו החולקים עליו וסוברים שתרומות טהורות לא יבערו עד למחר. אבל לענין זמן איסור האכילה של תרומה, אפשר שאין הלכה כמותו.
ואף רבי סבר להא דרב נחמן, שהלכה כרבי יהודה.
דאמר רבין בר רב אדא: מעשה באדם אחד שהפקיד דיסקיא (מלה מורכבת, דו - סקיא.
כלומר שני שקי עור) מלאה חמץ אצל יוחנן חקוקאה (כך היה כינויו), ונקבוה עכברים, והיה חמץ מבצבץ ויוצא ממנה. וערב פסח היה.
ובא יוחנן לפני רבי לשאול, האם למכור מיד את החמץ מפני שהוא הולך ומתחסר, והמפקיד מפסיד מכך, או כיון שהחמץ היום בזול, לא ימכרנו עדיין?
בשעה ראשונה של היום - אמר לו רבי: המתן! שמא יבא בעל החמץ, ויספיק לאכלו קודם זמן איסורו.
בשעה שניה - אמר לו: המתן!
בשעה שלישית - אמר לו: המתן!
בשעה רביעית - אמר לו: המתן!
בשעה חמישית - אמר לו: צא ומוכרה בשוק!  349 

 349.  התוספות הביאו ירושלמי, שגורס "צא ומוכרה בבית דין בשוק". ודייקו התוספות מזה שאף על פי שהמכירה היתה ברשות בית דין, שהרי רבי היה אב בית דין, אף על פי כן צריך בית דין בשעת המכירה עצמה, כדי שישומו את ערכו. נמצא שצריך שני תנאים למכור דבר של אדם אחר שלא בנוכחותו. א. שימכרנו דוקא לאחרים ולא לעצמו. ב. שיהא בנוכחות בית דין. ויש אופנים שיוצאים מהכלל הזה. כגון במוצא אבידה, שאם לא באו הבעלים זמן רב, מותר למוצא להעריך את שווי האבידה וליקחה לעצמו. והטעם, משום שאין לחשוד את המוצא שיקחנה לעצמו בפחות מערכה, שהרי הוא בא להחזיר את האבידה. ויש עוד אופנים שדי באחד משני התנאים, שאם הוא מוכרה לאחרים, יכול אפילו שלא בפני בית דין, ואם הוא מוכרה בפני בית דין, יכול אף ליקחה לעצמו. ראה בתוס' האופנים וטעמיהם. תוס' ד"ה מאי.
ודייקינן: מאי לאו, רבי אמר לו שימכרנה לנכרים, כי בשעה החמישית הוא כבר אסור לישראל באכילה, ולכן אמר לו, שעתה, בשעה החמישית, שאפילו אם הבעלים יגיעו לא יוכלו לאוכלו, ימכרנו לנכרי, בזמן שהוא עוד מותר בהנאה, ומותר לישראל למוכרו.  350  והיינו כרבי יהודה.  351 

 350.  רש"י. והתוספות ביארו, שהגמרא סברה בהוה אמינא, שאילו היה בזמן שמותר לישראל, לא היה צריך למוכרה, אלא היה יכול ליקחה לעצמו. כמו שהקשה אביי לקמן. תוס' ד"ה מאי.   351.  וכן נפסק בשולחן ערוך (תמג ב) שישראל שהיה בידו חמץ של ישראל אחר חייב למכרו בשעה חמישית לגוי. וכתב המגן אברהם שם (ב), שאם נתעצל הנפקד ולא מכרו עד שעברה שעה חמישית והוצרך לבערו, חייב לשם דמי החמץ לבעלים, ואפילו אם הוא רק שומר חנם, משום שזה נחשב לפשיעה מה שלא מכרו בזמן. ואף על גב שגם המפקיד פשע שהיה יכול למוכרו לגוי במקום שהוא נמצא שם, מכל מקום כיון שהנפקד אינו רשאי להסתמך על זה אלא הוא חייב למוכרו, הרי הוא פושע וחייב לשלם. וכתב המשנה ברורה (יב), שרוב האחרונים חולקים עליו, משום שזה לא נכנס בכלל חיוב השמירה שיהא חייב למוכרו, כי השומר מקבל על עצמו רק לשמור את החפץ שיהא ברשות בעליו ושיחזירנו לו בשלימות, ולא שימכרנו. שהרי אדרבה, על ידי המכירה הוא מוציאו מרשות הבעלים. וכל החיוב של הנפקד למוכרו אינו מטעם חיובי שמירה אלא מצד מצות השבת אבידה, ולא מצינו שיהא חיוב תשלומין על מי שאינו משיב אבידה.
הרי שרבי פסק כרבי יהודה.
ודחינן: אמר רב יוסף: לא! אלא רבי אמר לו שימכרנו לישראל, שאפילו לישראל הוא עדיין מותר באכילה, כרבי מאיר, המתיר אפילו באכילה כל שעה חמישית. וכונת רבי היתה, שיזדרז למוכרו עכשיו, בעוד שמצויים קונים מישראל שיקנוהו.
אמר ליה אביי לרבי יוסף: אי אמרת לישראל אמר לו למוכרו, תיקשי, מדוע היה רבי צריך להטריחו לילך בשוק? הרי כיון שיש לו רשות למוכרו, נשקליה יוחנן לנפשיה, יקחנו לעצמו ויאכלנו, וישלם אחר כך את דמיו לבעלים?
השיב לו רב יוסף: שאסור לנפקד לקנות לעצמו את הפקדון בלי רשות הבעלים, משום חשדא שיחשדוהו שקנה אותו במחיר זול מהשוק, אלא הוא צריך דוקא למוכרו לאחרים.
וכדתניא: גבאי צדקה שיש בידם פרוטות של נחושת, שאין להם עתה עניים לחלק להם את הפרוטות הללו, והם חוששים שמא במשך הזמן עלולות הפרוטות להחליד וליפסל, הרי הם פורטין אותם בסלעים של כסף לאנשים אחרים. אבל, ואין הם פורטין אותם לעצמם.
וכן גבאי תמחוי (אוכל שאוספים מבני העיר עבור עניים) שאין להם עניים לחלק להם את האוכל, מוכרין אותו לאחרים, ואין מוכרין אותו לעצמן.
משום שנאמר (במדבר לב כב) "והייתם נקיים מה' ומישראל", שלא יחשדו בהם שהם פורטין וקונים לעצמם בזול.
כך גם בפקדון, אין לנפקד לקנות את הפקדון לעצמו, מאותו הטעם.
אמר ליה רב אדא בר מתנה לרב יוסף: בפירוש אמרת לן, שרבי אמר ליוחנן "צא ומוכרן לנכרים", והיינו כרבי יהודה, ולא כמו שדחית עתה שהוא אמר לו למוכרן אף לישראל וכרבי מאיר.
(רב יוסף חלה ושכח את תלמודו, וכשהיה טועה ומשנה את דבריו, היו תלמידיו מזכירים לו: כך לימדתנו בראשונה).
אמר רב יוסף: כמאן אזלא הא שמעתא דרבי, שהורה ליוחנן למכור את הפקדון כדי שלא ילך לאיבוד ויפסיד המפקיד? כרבי שמעון בן גמליאל.
דתנן בבבא מציעא: המפקיד פירות אצל חבירו, אפילו הן אבודין שהולכים ונרקבים, הרי זה לא יגע בהן למכרם (לפי שרוצה אדם בקב שלו יותר מתשעה קבין של חבירו. כלומר שאדם מעדיף פירות שלו אפילו הם מועטים, מפירות של חבירו אפילו הם מרובים, גמרא שם).
רבי שמעון בן גמליאל אומר: הנפקד מוכרן בפני בית דין, מפני השבת אבידה, שהוא מציל את פירות חבירו מהפסד.
וגם כאן בחמץ, לפי חכמים, היה אסור ליוחנן למכור את החמץ שהופקד אצלו בלי רשות הבעלים, למרות ההפסד שבדבר.  352  ורק לפי רבי שמעון בן גמליאל היה מותר לו למכור. נמצא שרבי הורה כדעת רבי שמעון בן גמליאל.

 352.  כתב מהר"ם חלאוה, שרב יוסף סבר שיוחנן לא קיבל עליו אחריות על החמץ, ולכן היה מותר לו להשהות את החמץ בביתו. שאם קיבל עליו אחריות, הרי עובר עליו בבל יראה ובל ימצא. והוסיף שאף המפקיד אינו עובר עליו משום שאינו ברשותו (שאילו היה עובר המפקיד, היה הנפקד חייב לבער את החמץ כדי להציל את המפקיד מאיסור. ומהר"ם חלאוה סובר בזה כדעת הראשונים לעיל בהערה שחמץ של ישראל שנמצא מחוץ לרשותו אינו עובר עליו). ואף שמדרבנן על כל פנים צריך לבער אף שאינו ברשותו, כאן יש לתלות שמא המפקיד מכר את החמץ לגוי, ולכן לא חייבוהו רבנן לבערו. גם הפרי חדש (תמג ב) הוכיח מכאן נגד הטור והשולחן ערוך שפסקו (שם) שישראל שהיה בידו חמץ של חבירו ולא מכרו עד שעה ששית, חייב לבערו, אפילו לא קיבל עליו אחריות. שהרי כאן משמע שלפי רבנן היה יכול הנפקד להשאירו בביתו. והאור חדש דחה ראייתו משום שאין כונת הגמרא שלפי רבנן ישאיר את החמץ בביתו אלא רק שאסור לו למוכרו, וכשיגיע זמן איסורו ישרפנו. ועוד כתב, שלדברי הפרי חדש קשה, מה מתרץ אביי שאפילו לרבנן צריך למוכרו משום שהוא נפסד לגמרי, הרי כיון שמותר להשהותו אין כאן שום הפסד שהרי הבעלים יוכלו לאוכלו אחר פסח, שהרי כל האיסור של חמץ שעבר עליו הפסח הוא רק משום קנס הואיל ועבר עליו בבל יראה ובל ימצא, וכאן לא עבר עליו כלל? ולעצם דברי השולחן ערוך, הרי שהמגן אברהם והב"ח כתבו הטעם שהנפקד צריך לבערו כדי שלא יעבור עליו המפקיד בבל יראה ובל ימצא, שכל ישראל ערבים זה לזה. (והשולחן ערוך לשיטתו בסוף סימן תמ שאף על החמץ שאינו ברשותו עובר עליו הישראל. פרי חדש שם). אך הגר"א בביאורו שם כתב שהחיוב הוא מצד הנפקד עצמו. כי מן התורה יש חיוב על ישראל לבער כל חמץ שברשותו אף שאינו שלו כיון שהוא שייך לישראל. ומה שאמרו "שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים" היינו דוקא חמץ של גוי, ולא של ישראל. וכן דעת הרבה אחרונים. ובשער הציון שם (כ) כתב שמצא כן להדיא בבה"ג וברי"ץ גיאות. גם רבינו דוד לעיל (ד א) בסוגיא דשוכר ומשכיר כתב על המעשה של יוחנן חקוקאה, שהנפקד חייב מצד עצמו לבער חמץ של ישראל אחר שברשותו אף על פי שלא קיבל עליו אחריות. אלא שאין זה מן התורה, אלא רק מדרבנן "שאין חכמים מניחין חמצו של ישראל שלא יתבער".


דרשני המקוצר[edit]

מסכת פסחים בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב | דף קה ע"א | דף קה ע"א | דף קה ע"ב | דף קו ע"א | דף קו ע"ב | דף קז ע"א | דף קז ע"ב | דף קח ע"א | דף קח ע"ב | דף קט ע"א | דף קט ע"ב | דף קי ע"א | דף קי ע"ב | דף קיא ע"א | דף קיא ע"ב | דף קיא ע"ב | דף קיב ע"א | דף קיב ע"ב | דף קיג ע"א | דף קיג ע"ב | דף קיד ע"א | דף קיד ע"ב | דף קטו ע"א | דף קטו ע"א | דף קטו ע"ב |דף קטז ע"א | דף קטז ע"ב | דף קיז ע"א | דף קיז ע"ב | דף קיח ע"א | דף קיח ע"ב | דף קיט ע"א | דף קיט ע"ב | דף קכ ע"א | דף קכ ע"ב | דף קכא ע"א | דף קכא ע"ב |