פרשני:בבלי:פסחים מו א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

פסחים מו א

חברותא[edit]

א. וכן הוא  לענין צירוף טומאה בפסח.
דקיימא לן, אין אוכלין מטמאים אוכלים אחרים אלא אם כן יש בהם שיעור כביצה.
ואותו בצק שבסידקי עריבה, אם היה זה בפסח, ויש בו כזית, הרי הוא מצטרף עם אוכלין אחרים לשיעור ביצה כדי לטמאות אוכלים אחרים.
ואם אין בו כזית אין הוא מצטרף.
אבל בשאר ימות השנה, לא בשיעור של כזית תליא מילתא. אלא איכא פלוגתא (חילוק) בין אם הוא מקפיד על הבצק שלא להשאירו בסדקי העריבה, אלא רוצה ליטלו משם, ובין אם אינו מקפיד ליטלו משם, ולא אכפת לו שיבטל הבצק לעריבה.
ולא שנא בין יש בו כזית, או לא.
והיכי דמי?
כגון דאיכא לפנינו פחות מכביצה של אוכלין אחרים. ונגעו אותם אוכלים בהאי בצק שדבוק בסידקי העריבה, ונצטרפו יחד עמו לשיעור כביצה. ונגעה בהם טומאה בעודם מחוברים זה לזה, ונטמאו, ואחר כך נגעו באוכלים אחרים.
בפסח - אם יש בבצק זה כזית, הרי למרות שאין בעליו מקפיד ליטלו משם, אין הוא בטל לכלי, משום דאיסורו בכזית מחמת חמץ בפסח עושהו לדבר חשוב בפני עצמו, שאינו מתבטל לכלי, על אף שאין הבעלים מקפידו ליטלו משם.
וכמו שמצינו ברישא, שכזית חמץ בסדקי עריבה הוא חשוב לענין איסור חמץ בפסח, שאין בצק בשיעור כזית מתבטל לגבי העריבה.
הלכך, הוא מצטרף עם האוכלין שנתחברו עמו לשיעור כביצה, כדי לטמאות אוכלים אחרים.
אך אם אין בו כזית, שאין בו חשיבות של איסור חמץ בכזית, ואינו מקפיד ליטלו משם - אינו חשוב להצטרף לטמא טומאת אוכלין, היות והוא מתבטל אל הכלי.
אבל בשאר ימות השנה, שלא בשיעורא תליא מילתא, כיון שאין כאן איסור חמץ שיחשיבנו.
אלא דבקפידא תליא מילתא - הרי דוקא אם מקפיד עליו ובדעתו ליטלנו משם, והוא חשוב אוכל הואיל וסופו ליטלו משם, הרי הוא מצטרף עם אוכלין אחרים לשיעור כביצה לענין טומאת אוכלים.
אבל אם הוא רוצה בקיומו בתוך סדקי העריבה - הרי הוא כעריבה. ובטל ממנו תורת אוכל. ואינו מצטרף לאוכלין אחרים להשלימם לשיעור כביצה, על אף כשיש בו כזית.  1 

 1.  ולשיטת רש"י, דאוכל מקבל טומאת עצמו בכל שהוא, הוה מצי לפרש אף בלא צירוף עם אוכלין אחרים לכביצה. שבכל ימות השנה, אם מקפיד עליו אינו מקבל טומאה. ובפסח, אם יש בו כזית, הרי הוא מקבל טומאה, משום שאיסורו מחשיבו. אלא שלא רצה אביי לפרש כן, משום שלענין טומאת עצמו, אין בו נפקא מינה. שהרי בין כך הוא אסור משום חמץ. תוספות, שבת צא א. ואכתי צריך עיון, למה צריך לפרש שמצטרף עם אוכלין אחרים? והרי מצינו לפרש בפשטות, שיש בו כביצה. שבפסח הוא מטמא אחרים מחמת חשיבותו. ובשאר ימות השנה, בקפידא תליא מילתא. מהרש"א שם. ויש ליישב, דרצה להעמיד בטומאה דאורייתא. ולענין זה אין נפקא מינה בין אם בטל החמץ לכלי או לא. דממה נפשך, אם נטמא הבצק בראשון לטומאה, אינו אלא שני. ואין שני עושה שלישי מן התורה. ואם נטמאו באב הטומאה, בין כך נעשה ראשון. בין אם תורת אוכל עליו, ובין אם הוא בטל לכלי ותורת כלי עליו. אבל לענין אוכל המצטרף עמו, שפיר איכא נפקא מינה בדאורייתא. שאם נגע בו השרץ, יטמא אחרים מדאורייתא. צל"ח.
מתקיף לה רבא לאביי: וכי מי קתני במתניתין "אם מקפיד עליו מצטרף"!?
והא "אם מקפיד עליו חוצץ" קתני.
אלא, אמר רבא: לעולם בחציצת טבילה איירי.
והכי קאמר: וכן להעלות טהרה לעריבה.
שאם יש בבצק שבסידקי העריבה כזית, הרי הוא חוצץ.
והיכי דמי? כגון דאיטמי הך עריבה, ובעי לאטבולי.
בפסח - כיון דבגלל איסורו הוא חשוב, שהרי על כרחו צריך ליטלו משם, הרי על אף שאינו מקפיד עליו ליטלו משם, הוא חוצץ בטבילה, היות והוא אינו נחשב כחלק מהכלי.
אבל אם אין בו כזית, כיון שאין צריך ליטלו משם, וגם אינו מקפיד בו, אינו חוצץ.
אבל בשאר ימות השנה, לאו בשיעור כזית תליא. אלא בקפידא תליא מילתא.
אי מקפיד עליו ובדעתו ליטלו משם, הרי הוא חוצץ.
ואם הוא רוצה בקיומו ובדעתו להשאירו בקביעות בסדקי העריבה, הרי הוא כעריבה, ואינו חוצץ.
מתקיף לה רב פפא לרבא: וכי מי קתני "וכן לענין טהרה"?
הא "וכן לענין טומאה", קתני!  2 

 2.  ולכאורה לא פליג רב פפא על אוקימתא דרבא לדינא. וכן לא פליג רבא על אביי לדינא. אלא שלא משמע ליה לפרש את המשנה כדבריו. ואם כן, לפלא הוא על הרמב"ם שבחציצת טבילה לא חילק בין פסח לשאר ימות השנה. וצריך עיון. צל"ח.
אלא, אמר רב פפא: הכי קאמר: וכן לענין להוריד טומאה לעריבה, וקא מפרש ואזיל.
היכי דמי? כגון דנגע שרץ בהאי בצק, ולא נגע בעריבה עצמה.
כל זמן שהבצק חשוב כדבר בפני עצמו, אין השרץ נחשב כנוגע בעריבה עצמה, ואין היא נטמאת מחמתו.
לפיכך, בפסח - אם יש בו כזית, דמחמת איסורו הוא חשוב כדבר העומד להנטל מהעריבה, אין הוא בטל לעריבה אף כשאינו מקפיד עליו. ולכן הוא חוצץ מפני טומאת השרץ, ולא נחתא לה לעריבה טומאה.
ואם אין בו כזית, כיון שאינו צריך ליטלו משם, וגם אינו מקפיד עליו, הרי הוא בטל לעריבה, ואינו חוצץ בינה לבין השרץ. וכיון שנגע בו השרץ, חשיב כאילו נגע בגוף העריבה, ומטמאה.  3 

 3.  ואם הוא במקום שאין עשוי לחזק, הרי הוא חוצץ אף בפחות מכזית. שהרי אף בו יש איסור חמץ, ואיסורו חשוב, כמבואר לעיל (מה א) ללישנא בתרייתא. צל"ח. ולפי זה תמה בדברי הרמב"ם, שכתב בפרק כ מהלכות כלים הלכה ט: בצק שבסידקי העריבה שנגע בו שרץ - אם בפסח, הואיל ואיסורו חשוב, חוצץ. ולא נטמאת העריבה ! ולא חילק כלל בין כזית לפחות מכזית, ובין עשוי לחזק לאין עשוי לחזק.
אבל בשאר ימות השנה, שלא בשיעורא תליא מילתא, אלא דבקפידא תליא מילתא. הרי אף כשיש בו כזית, דוקא אם מקפיד עליו הוא חוצץ בין השרץ לעריבה מפני טומאת השרץ.
אבל אם הוא רוצה בקיומו, הרי הוא כעריבה. ואם נגע בו השרץ, הרי זה כאילו נגע בעריבה.
מתניתין:
סתם בצק, נתנו בו חכמים סימנים של שלבי ההחמצה, לידע אם החמיץ או לא. כגון שהכסיפו פניו, או שנוצרו בו סדקים כגודל קרני חגבים, או שנתערבו סדקיו זה בזה, כמפורט במשנה לקמן.
אלא, שלעתים אי אפשר לעמוד על טיבו של הבצק, ולהכיר אם הופיעו בו סימנים אלו או לא. ואז הוא קרוי "בצק החרש", לפי שמשונה הוא כאדם חרש, שיש לו אזנים אבל אין ניכר בו אם הוא שומע או לא.  4 

 4.  רש"י. והרמב"ם בפרק ה הלכה יג כתב, שכשהבצק משמיע קול כשמכים עליו, הרי זה סימן לחמוץ. והוא שיעור אחד עם סידוק. ו"בצק החרש" הוא בצק שלא משמיע קול זה. ואפילו הכי, לאחר שיעור מיל הוא מחמיץ. והראב"ד שם פירש איפכא. שכל זמן שלא החמיץ הוא משמיע קול. וכשאינו משמיע קול היינו "חרש". והחרשות היא סימן לחימוץ, אם יש שם עוד עיסה אחרת שהחמיצה.
בצק החרש - כיצד יודעים בו אם החמיץ או לא?
אם יש בצק אחר כיוצא בו, שנילוש עמו בעת ובעונה אחת - דנים אותו לפי החמץ האחר. שאם ניכר האחר על פי סימניו שהחמיץ, הרי אף בצק חרש זה אסור. שהרי נילושו באותו הזמן. וכיון שהחמיץ השני, סימן הוא שכבר עבר עליהם הזמן שיש בו כדי להחמיץ.
גמרא:
והוינן בה: אם אין שם חמץ אחר כיוצא בו - מהו? כיצד נדע אם החמיץ אם לאו?
אמר רבי אבהו, אמר רבי שמעון בן לקיש: אם עבר עליו משך זמן שיש בו כדי שילך אדם ממגדל נוניא לטבריא, בידוע שהחמיץ.  5  והוא שיעור מהלך מיל.  6 

 5.  וחשבון הילוך מיל הוא לפי מה דאיתא לקמן, דמהלך אדם בינוני הוא עשרה פרסאות ליום, דהיינו ארבעים מיל. ומתוכם, ד' מיל הוא הולך מעלות השחר עד הנץ החמה, וד' מיל מהשקיעה עד צאת הכוכבים. ונמצא דשיעור חימוץ הוא אחד מארבעים של היום. וג' שיטות נמצאו בזה בפוסקים. יש שכתבו ששיעורו הוא שמונה עשרה דקות. לפי שמחשבים בחשבון זה את שתים עשרה שעות היום, מעלות השחר עד צאת הכוכבים. והן שבע מאות ועשרים דקות. וחלק האחד מארבעים עולה לי"ח דקות. ויש שכתבו, דשיעור מיל הוא עשרים וארבע דקות. לפי שאין בכלל חשבון י"ב שעות היום אלא השעות שמהנץ החמה עד השקיעה. ושיטה שלישית יש בדבר, דשיעור מיל הוא עשרים ושתים וחצי דקות. והיא אליבא דרבי יוחנן שם, שמעלות השחר עד הנץ, ומהשקיעה עד צאת הכוכבים, האדם הולך ה' מילין. ויעוין במחבר סימן תנט סעיף ב, ובביאור הגר"א וחק יעקב שם.   6.  ולדעת הרמב"ם (פרק ה הלכה יג) והטור (בסימן תנט), אין שיעור זה אלא כששהה הבצק בלא עסק כלל. אבל כל זמן שעוסקים בו אינו מחמיץ, אפילו כל היום כולו. ולפי זה מיירי מתניתין, בעיסה שלא נעשתה כרצון חכמים. שהרי לכתחילה אסור להשהות את העיסה בלא עסק, אף בפחות משיעור מיל. ולא נאמר שיעור זה אלא לענין דיעבד. ריטב" א. והוא צידד שלא כדבריהם. אלא אף בבצק שעסוקים בו נאמר שביותר משיעור מיל הוא מחמיץ. מיהו כתב, דאף לפירושו לא אמרינן, דבלא עסק כלל הוא מחמיץ מיד. שהרי זהו דבר שאי אפשר, שלא ישהו בו משהו. ויעוין שם בדבריו, מהו שיעור הזמן שבו מחמיץ החמץ כשעומד בלי עסק.
והוינן בה: ונימא רבי אבהו "כדי מהלך מיל"? ומשנינן: בכך שנקט רבי אבהו האי לישנא, קא משמע לן דשיעורא דמיל הוא כמרחק שממגדל נוניא ועד לטבריא.
אמר רבי אבהו, אמר רבי שמעון בן לקיש: לגבל (פועל הלש עיסות), ארבעה מיל!
והיינו, שאם שכר אדם את חבירו שיגבל לו את עיסתו בשכר, ונתן בידו כלים טמאים לגבל בהם את העיסה - מחויב הגבל לטרוח וללכת עד ארבעה מיל כדי לטובלם במקוה, כדי ללוש את העיסה בטהרה.  7  וכן לתפלה - אם מהלך אדם בדרך והגיע העת ללון, ויש לפניו בית הכנסת בריחוק ארבע מילין - הרי הוא חייב ללכת ארבעה מילין נוספים לפניו כדי להתפלל עם הציבור.  8  וילון שם.  9  וכן לנטילת ידים לאכילה - אם יש לפניו מים בתוך מרחק ארבעה מילין, יש לו לטרוח ולילך עד שם, כדי ליטול את ידיו.  10 

 7.  רש"י. והערוך פירש, דאיירי במי שהולך בדרך ורוצה ללוש את עיסתו. שאם יש גבל העושה עיסה בטהרה, צריך להמתין עד שיגיע למקומו, אם הוא במרחק של עד ד' מילין. וכן הוא ברבינו חננאל. וגם הרמב"ם בפרק ח מהלכות בכורים הלכה יא כתב כן. אלא שהוא מבאר בטעמא דמילתא, דהוא משום החלה שבה, שיוכל להפרישה בטהרה. ולפי זה, אם אין בעיסה כדי שיעור חלה, לית לן בה. אבל בדעת רבינו חננאל נראה, דאיירי במי שאוכל חולין בטהרה. שביותר מד' מילין לא הטריחוהו, ומותר לו לאכול בטומאה. נודע ביהודה תניינא, יורה דעה סימן לט. עוד כתב שם, דרש"י והרמב"ם מיאנו בזה. משום דאית להו, דלאוכל חולין בטהרה השיעור הוא עד מיל.   8.  רש"י. והערוך פירש, דמיירי לענין נטילת ידים לתפלה (וכן כתב רב האי גאון). ודחו התוספות פירוש זה, דהרי איתא בברכות (טו א), דלייט רב חסדא אמאן דמהדר אמיא בעידנא דצלותא. ואם שלא בזמן התפלה הוא, אפילו ביותר מד' מילין צריך לטרוח אחר מים לנטילה. מיהו הר"ן ביאר בשיטה זו, דאיירי שלא בעידנא דצלותא. דעד ד' מילין צריך לטרוח. ואף דסגי לקנח ידו בעפר צרורות, לכתחלה צריך מים. אבל ביותר מד' מיל אינו מחויב בכך. והרי"ף בברכות גרס בהא דלייט רב חסדא למאן דמהדר אמיא, "והני מילי לקריאת שמע. אבל לתפלה (צריך לילך) עד פרסה". וכבר תמהו הראשונים בטעם חילוק זה. ומחקו גירסה זו. ורבינו יונה שם פירש בדעת הרי"ף, דדוקא לקריאת שמע אין להדר אחר מים. משום שהיא דאורייתא. וחיישינן בה טפי שמא יבטלה. והרשב"א שם כתב, שבקריאת שמע הקילו, משום שהיא דברי תורה. ודברי תורה אינם מקבלים טומאה. (וכדאיתא לענין בעל קרי שקורא את שמע). מה שאין כן בתפילה.   9.  ורבינו דוד פירש (ואף הובא בר"ן משמו), דאיירי במי שעומד להתפלל וצריך לנקביו. וכדאיתא בברכות כג א, שאם יכול לעמוד בעצמו, תפלתו תפלה. ואם לאו, תפלתו תועבה. ועד כמה הוא נחשב כיכול לעמוד? - עד פרסה. והיינו דקתני הכא "עד ד' מילין". ואין פירושו הילוך ד' מילין בפועל, אלא כשיעור זמן של הילוך ד' מילין. ולפי פירוש זה, לא קאי החילוק שבין לפניו ולאחריו על תפלה. אלא על השאר. ריטב"א 10.  וכתב הריטב"א, דזהו בדוקא במי שאינו יכול להתענות בדרך. אבל מי שאפשר לו לעמוד בכך, או מי שנמצא בביתו, ודאי יש לו לטרוח בנטילת ידים כל כמה דאפשר. עוד כתב, לולא דמסתפינא הוה אמינא, דזהו בדוקא במי שכבר נטל ידיו בבוקר. וכדקיימא לן, "נוטל אדם ידיו שחרית, ומתנה עליהם כל היום כולו". ועד ד' מיל לא יסמוך על תנאי זה. אבל ביותר מכך לא הטריחוהו, והתירוהו לסמוך על תנאו. אי נמי, איירי בנטילת ידים למי שנצרך לנקביו. שעד ד' מיל יחזר אחר מים, כדי שיוכל לברך ברכת "אשר יצר". וכן משום שאסור לילך בידים מזוהמות. וכל שכן בתלמיד חכם, שאי אפשר לו בלא הרהור בדברי תורה. אבל ביותר מד' מיל לא הטריחוהו. ואין לחוש לכך שמפסיד ברכת "אשר יצר". שהרי אינה ברכת הנהנין ולא ברכת המצוות, אלא ברכת השבח.
אמר רב נחמן בר יצחק: אייבו אמרה להא שמעתא. ולא שלשה דברים בלבד אמר, אלא וארבעה דברים אמר בה (בהליכת ד' מילין).
וחדא מינייהו (הדבר הנוסף על השלושה האמורים) הוא "עבוד העור".
העור הרגיל של נבילה הוא עור קשה ואינו נחשב בשר, ולכן הוא אינו מטמא כבשר הנבילה. אבל יש עורות רכים שדרכם להיאכל כבשר, ואותם עורות מטמאים טומאת נבילה כבשר עצמו.
ותנן: וכולן (כל העורות הרכים המטמאים כבשר), אם אירע שעיבדן כדרך עיבוד העורות, או ששטח את עורותיהם והילך בהן עד שדרס עליהם כדי שיעור עבודה (עיבוד, שהדריסה היא תחילת העיבוד) - בטל מהם תורת בשר.
והרי הם טהורין מלטמא טומאת נבילה.
חוץ מעור האדם, שאף לאחר שעיבדו, דינו כבשר. ועדיין הוא מטמא טומאת מת.
והוינן בה: כמה הוא שיעור הילוך שיש בו כדי עבודה?
אמר אייבו, אמר רבי ינאי: כדי הילוך ארבעה מילין.
אמר רבי יוסי ברבי חנינא: הא דמטרחינן ליה לילך ד' מילין לתפילה ולנטילת ידים, לא שנו כן אלא כשבית הכנסת או המים נמצאים לפניו. והם בכיוון הליכתו.
אבל אם הם לאחריו, אינו צריך לחזור אחורנית בשבילם. אלא אפילו מרחק מיל אינו חוזר.  11 

 11.  ולא קאי אלא על נטילת ידים ותפלה. אבל בגבל לא נאמר חילוק זה. רש"י. וכתב כן לשיטתו, דלא איירי בהולך בדרך, אלא בגבל עצמו שבין כך נמצא במקומו. אבל לפירוש הערוך, גם בגבל נאמר חילוק בין לפניו לאחריו. שהרי בהולך בדרך מיירי. תוספות. ואף הרמב"ם (שם) לא הזכיר בגבל חילוק בין לפניו לאחריו, על אף שפירש נמי כהערוך, דאיירי בהולך בדרך. ויעוין בכסף משנה שם.
אמר רב אחא: ומינה (מדברי רבי יוסי ברבי חנינא) שמעינן, כי דוקא מרחק מיל הוא דאינו חוזר.
הא אם בית הכנסת או המים רחוקים ממנו פחות ממיל, הרי הוא חוזר בשבילם אף לאחריו.
מתניתין:
כל המלאכות שהם צורך אוכל נפש, כגון בישול ואפיה, הותרו לעשותם ביום טוב. וכל דבר שאינו ראוי לאכילה מחמת איסורו, לא הותר ביום טוב לאפותו. משום דלא קרינן ביה "אוכל נפש".
ומעתה, הבא לאפות עיסה טמאה ביום טוב של פסח, מתעוררת לו בעיה בהפרשת החלה. שהרי אם יפריש חלה קודם האפיה, שוב לא יוכל לאפותה. לפי שחלה טמאה אסורה באכילה,  12  ואין היתר לאפותה כ"אוכל נפש".  13 

 12.  ואף דקיימא לן כבית הלל, דכל מלאכה שבעיקרה היא מלאכת אוכל נפש, "מתוך שהותרה לצורך (אוכל נפש), הותרה נמי שלא לצורך", מיהו בעינן צורך היום קצת. ר"ן. והיא שיטת התוספות בביצה יב ב. אבל לרש"י שם, לא בעינן צורך היום כלל. וכן כתב המגיד משנה בפרק א מהלכות יום טוב הלכה ד, בדעת הרמב"ם שם. ולשיטתו תקשה, אמאי אין שורפין קדשים ביום טוב. וכבר עמד הלחם משנה (שם פרק ג הלכה ח) בקושיה זו. וכתב, דלצורך גבוה מיגרע גרע משלא לצורך כלל. דמכתיב "לכם" ממעטינן, לכם ולא לגבוה. ואהדריה קרא לאיסור מלאכה ביום טוב. והשער המלך שם תמה על תירוצו. שהרי איתא בביצה (שם), דהא דתניא "השוחט עולת נדבה ביום טוב אינו לוקה", לא אתי אלא כבית שמאי. אבל לבית הלל דאמרי "מתוך", אינו לוקה. אלמא, לא גרע צורך גבוה משלא לצורך כלל. ויעוין שם עוד באריכות דבריו, ובדברי הפרי חדש (סימן תצה סק"א) בתירוץ קושיה זו. ומדברי המגיד משנה שם נראה להוכיח, דאף לרש"י והרמב"ם צריך מעיקר הדין צורך קצת. אלא שמטעם "הואיל" (המבואר לקמן בעמוד ב), תמיד יש להחשיבו כצורך היום. ואף אי השתא אין בו צורך מותר. הואיל ואם יתעורר צורך בדבר ביום טוב, יחזור להיות צורך היום. ולפי זה לא קשה מידי קושייתם. שהרי בשריפת קדשים ביום טוב, לא שייך טעמא ד"הואיל". שאי אפשר שיתעורר איזה צורך היום בזה, מלבד צורך גבוה. הלכך היא אסורה לכולי עלמא. אבל בעולת נדבה איכא צורך היום קצת, כדי שלא יהיה שלחנך מלא ושלחן רבך ריק (וכדכתבו תוספות שם כן, אף לשיטתם). קהלות יעקב 13.  ואומר ר"י שאין זה אלא בארץ ישראל. אבל בחוץ לארץ, מותר לאפותה ביום טוב. שהרי אין חלת חוץ לארץ אסורה בטומאה, אלא למי שטומאתו יוצאת מגופו (כבעל קרי וזב). אבל לטמא מת היא מותרת. ואם כן, ראויה היא לכהן קטן שלא ראה קרי מימיו. ואפילו אם אין שם כהן קטן, היא ראויה אף לכהן גדול על ידי ביטול ברוב. תוספות. והסמ"ג כתב דראויה היא אף לכהן גדול, משום שבידו לטבול ולהטהר מקריו. והרי"ף כתב, דדוקא היכא דאיכא כהן קטן מותר לאפותה. ומיאן בטעם הסמ"ג, משום דהשתא (כל זמן שלא טבל), עדיין אינה ראויה לו. ולא אמרינן "הואיל" בדבר שהוא מחוסר מעשה. ר"ן. ואף מיאן בטעם התוספות (דמצי לבטלה ברוב), משום דאין מבטלים איסור לכתחלה. והא דאמרינן "חלת חוץ לארץ מבטלה ברוב", אינו אלא כשנתערבה בדיעבד. ואשמועינן, דאינה צריכה ביטול במאה אלא סגי לה ברוב רגיל.
ואם יניחה בלא לאפותה, תבוא לידי חימוץ, ויעבור עליה ב"בל יראה".  14 

 14.  ומכאן הקשה רבי עקיבא איגר לשיטת השאגת אריה, שאין עוברים ב"בל יראה" על פחות מכזית. אם כן, יכול להפריש חלה פחות מכזית. וכאן אין להקפיד על שיעור חלה (שהוא אחד מכ"ד) שהרי בין כך אין בה שום הנאה לכהן, דהא לאיבוד אזלא.
ואף לשורפה או להאכילה לכלבים  15  קודם שתחמיץ, אסור. לפי שאין שריפת קדשים או ביעורם דוחה יום טוב.  16 

 15.  רש"י. לפי שגם זה הוא בכלל ביעור, ואסור משום שריפת קדשים ביום טוב. ובביצה (כז ב) הוסיף, דרחמנא אחשבה להבערתם, כדכתיב "באש ישרף". הלכך מלאכה היא. ותמהו התוספות שם בדבריו. דהרי כשנותנה לפני כלבו, אין בו שום טורח מלאכה. לכך פירשו, דאינו נותנה לפני כלבו, משום שמצותה בשריפה בדוקא. והר"ן כתב דאי אפשר להאכילה לכלבים, משום שתרומה שהיא מאכל אדם אין מאכילים אותה לכלבים, כל זמן שהיא ראויה לאדם. והבין המהרש"ל בדבריו, ששיטה אחרת לו. אבל המהרש"א כתב שיש לכוין בדבריו כרש "י 16.  וילפינן כן בשבת (כד ב) מקראי. ומשום כן אף אין שורפים חלה ותרומה טמאה ביום טוב. ותימא, בשלמא קדשים שאסור להנות מהם בשעת שריפתם, אין השריפה צורך אוכל נפש. אבל תרומה, הרי יכול להנות ממנה בשעת שריפתה. ותירץ ריב"א, דכיון שאסורה בכל ההנאות, נמצא ששריפתה אינה לשם הנאה, אלא לשם מצות שריפה. אלא שהתורה לא הקפידה אם יהנה אגב כך. ודמיא לנדרים ונדבות דאין קרבים ביום טוב, אף שהכהנים נהנים מאכילת בשרם. והיינו משום שעיקרם הוא צורך גבוה, וכהנים משלחן גבוה קא זכו. ואף מאן דמתיר נדרים ונדבות ביום טוב, טעמיה משום דעיקר השחיטה היא לצורך האדם. אבל בתרומה טמאה יודה דאסור לשורפה. והתוספות בביצה (כז ב) הקשו לפירושו, אם כן צליית הפסח לא תדחה יום טוב. ור"י אמר, דמן התורה מותר לשרוף תרומה טמאה ביום טוב לצורך אוכל נפש. ולא דמי לנדרים ונדבות, דהרי לא שייכא בה ענין "משלחן גבוה קזכו". ואין איסורה אלא מדרבנן, שמא יבוא לשורפה שלא לצורך. ויעוין בדברי התוספות לעיל (ה א הערה 6), שביארו ענין נדרים ונדבות באופן אחר.
אם כן, כיצד מפרישין חלה ביום טוב של פסח בטומאה (בעיסה טמאה)?
רבי אליעזר אומר: לא תקרא לה שם חלה מתוך העיסה, עד שתאפה כל העיסה.
אלא, אופה מהעיסה לחמים לחמים של מצה מבלי להפריש חלה. ומותר לאפות את כל הלחמים, לפי שאפיית כולם צורך "אוכל נפש" היא. שהרי לאחר האפיה יהיה כל לחם ראוי לאכילה, על ידי שיפריש ממנו דבר מועט לחלה.
הילכך, כיון שבשעת אפייה היה כל לחם ראוי לצורך היום, אם רצה, יכול להפריש לאחר האפיה לחם שלם על כולן. כמבואר בגמרא.
בן בתירא אומר: יפריש חלה קודם האפיה. ותטיל (יטילו) את החלה לצונן.  17  והצונן מעכבה מלהחמיץ. ובמוצאי יום טוב ישרפו את החלה, כדין חלה טמאה.  18 

 17.  וקסבר בן בתירא דאף בלא קריאת שם אסור לאפותה. דבגמרא מבואר דטעמא דרבי אליעזר הוא, משום דחשיבי כל המצות ראויות לאכילה, הואיל ואי בעי בצע מכל חדא וחדא פורתא. ולית ליה לבן בתירא סברת "הואיל". ואף סבר דעוברים על החלה ב"בל יראה", משום דטובת הנאה ממון. ר"ן. עוד יש לומר, דמודה לטעם הואיל. אלא דסבר, דמצוה לכתחילה להפריש מן העיסה, כדכתיב "ראשית עריסותיכם" (כדכתב הבית יוסף בסימן תנז). קרבן נתנאל 18.  ואף רבי אליעזר ורבי יהושע לא פליגי דמהני הטלה לצונן למנוע את החימוץ. אלא נחלקו באם צריך להגיע לכך. ובדיעבד אם קראה לה שם, אף לרבי אליעזר תטיל לצונן. תוספות. והרא"ש כתב, דסבר רבי אליעזר דלכתחילה עדיף שלא תקרא שם. שמא לא תזהר יפה בהטלה לצונן. מיהו בדיעבד, שפיר דמי.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת פסחים בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב | דף קה ע"א | דף קה ע"א | דף קה ע"ב | דף קו ע"א | דף קו ע"ב | דף קז ע"א | דף קז ע"ב | דף קח ע"א | דף קח ע"ב | דף קט ע"א | דף קט ע"ב | דף קי ע"א | דף קי ע"ב | דף קיא ע"א | דף קיא ע"ב | דף קיא ע"ב | דף קיב ע"א | דף קיב ע"ב | דף קיג ע"א | דף קיג ע"ב | דף קיד ע"א | דף קיד ע"ב | דף קטו ע"א | דף קטו ע"א | דף קטו ע"ב |דף קטז ע"א | דף קטז ע"ב | דף קיז ע"א | דף קיז ע"ב | דף קיח ע"א | דף קיח ע"ב | דף קיט ע"א | דף קיט ע"ב | דף קכ ע"א | דף קכ ע"ב | דף קכא ע"א | דף קכא ע"ב |