פרשני:בבלי:פסחים קח א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

פסחים קח א

חברותא[edit]

דתנן:  בין הכוסות הללו, בין כוס הראשון לשני, או בין השני לשלישי, ששותין בליל הסדר: אם רצה לשתות יין ישתה. כדי שהיין יגרור התאוה לאכילה.
אבל בין כוס השלישי לרביעי לא ישתה. לפי שהכוס השלישי שותין לאחר ברכת המזון ואז כבר אין תועלת בגרירת היין. ולכן עדיף שלא ישתה כדי שלא יהא נראה כמוסיף על הכוסות.
ואי אמרת שהיין מסעד סעיד מזין ומשביע - אמאי ישתה בין הכוסות הראשונות? הא קא אכיל למצה אכילה גסה!
אלא שמע מינה שהיין אינו משביע. אלא אדרבה, מגרר גריר את תאות האכילה.  1 

 1.  כתבו התוס' בברכות שמהגמ' שם משמע שאסור לשתות מעט יין בערב פסח כי אם הרבה. דהגמ' שם אמרה דחמרא, טובא גריר, ופורתא סעיד. ברכות לו ב ד"ה טובא. אולם הטור כתב שמותר לשתות יין הן רב או מעט. והקשה עליו הב"י מהגמ' הנ"ל. ותירץ דאע"ג דפורתא סעיד קצת מ"מ אינו סועד כ"כ עד שיאסר מחמת כן לשתות בע"פ מן המנחה ולמעלה. ועיי"ש ביאור הסוגיא דידן לפי"ז. והב"ח כתב שהטור מפרש טובא גריר פורתא סעיד היינו שהוא גורר הרבה וסועד מעט ואין חילוק בין רב למעט.
רב ששת הוה יתיב בתעניתא היה מתענה כל מעלי יומא דפסחא. כל היום של ערב פסח.  2 

 2.  כתבו התוס' שלא קיבל עליו תענית ממש אלא היה שומר עצמו מלאכול. אי נמי היה מקבל עליו ממש תענית כדי שיהא נזכר ונזהר מלאכול. ועוד הביאו התוס' ממסכת סופרים שהבכורים נהגו להתענות בערב פסח. תוד"ה רב ששת.
והוינן בה: נימא שעשה כן משום דקא סבר רב ששת: א. זה ששנינו לא יאכל אדם בערבי פסחים סמוך למנחה - סמוך למנחה גדולה, תנן.
ב. ומשום פסחא הוא.
דילמא מימשך באכילתו, ואתי לאימנועי מלמעבד פיסחא הוא. שחששו שימנע מלהקריב את קרבן הפסח.
ולכן האיסור מתחיל משעה שאפשר להקריב את קרבן הפסח.
ג. וגם סבר לה רב ששת כי הא דאמר רבי אושעיא אמר רבי אלעזר:
מכשיר היה בן בתירא אפילו בפסח ששחטו שחרית בבקר, בארבעה עשר בניסן לשמו (כלומר כששחטו כדין).
ואם כן, מצפרא, כבר מהבוקר - זמן קרבן פסחא הוא. היות ולפי בן בתירא דכולי יומא של ארבע עשר בניסן חזי לפסחא.  3  דסבר שזה שנאמר בקרבן פסח "בין הערבים" הוא בין ערב דאתמול לערב דהאידנא. בין סוף הערב הקודם, דהיינו החל מעלות השחר של יום ארבעה עשר, עד הערב של היום.  4 

 3.  כתבו התוס' דאע"ג דרבי יהודה בן בתירא לא מכשיר אלא בדיעבד אבל לכתחילה הוא מודה שאסור לשחוט את הפסח קודם חצות מ"לא תשחט על חמץ דם זבחי" שאסור לשחוט כשעדיין החמץ קיים דהיינו עד חצות. מ"מ הואיל ובדיעבד כשר סבירא ליה להחמיר שלא לאכול מהבקר. תוד"ה נימא. ויש שהקשה על זה דא"כ מה שייך לומר דלמא מימשך ולא יעשה פסח, אדרבה תבוא עליו ברכה אם ימשך ולא יעשה קודם חצות. ואם תימצי לומר דהכוונה שימשך אחר חצות א"כ למה צריך לומר דסבירא לרב ששת כרבי יהודה בן בתירא הרי אפילו לרבנן יש לחשוש כן שימשיך סעודתו עד לאחר חצות. ברך משה.   4.  קשה אמאי לא יליף מבין הערביים דתמיד דכתיב "את הכבש האחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים" הרי שבין הערביים הוא אחר חצות ולא בבקר. ברך משה.
ולכן היה רב ששת מתענה כל היום.
(ואעפ"י שלא היה קרבן פסח בזמנו, הואיל ובזמן בית המקדש היה אסור לאכול כל היום, לא נתבטל האיסור לעולם).
ודחינן: אמרי: לא זהו טעמו!
אלא שאני רב ששת, דאיסתניס הוה. דאי טעים בצפרא מידי אם היה אפילו רק טועם משהו בבקר, הרי לאורתא בערב, לא הוה מהני ליה מיכלא כבר לא היה יכול לאכול מצה לתיאבון.  5 

 5.  הקשה הצל"ח א"כ למה לא התענה גם בערב סוכות שחייב לאכול כזית פת בלילה מדאורייתא. ותירץ דשאני סוכות דיכול לאכול הכזית פת מתובל בתבלין ומיני מתיקה שבאופן כזה לא תזיק לו האכילה שאכל ביום משא"כ מצה צריך לאוכלה כמות שהיא. ויש שתירץ דבסוכות יש לו זמן לאכול הכזית כל הלילה ועד אז ירעב משא"כ מצה שצריך למהר בשביל התינוקות שלא ישנו ולאכול האפיקומן קודם חצות. משיב נפש.
שנינו במשנה: ואפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב.  6 

 6.  מבואר ברמב"ם שיסוד הדין דהסיבה וארבע כוסות הוא בכדי שיראה עצמו דרך חירות וכאילו יצא עתה ממצרים. ועיקר הדבר שמחוייב להראות עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים הוא מצוה מהתורה כמש"כ הרמב"ם "ועל דבר זה צוה הקב"ה בתורה "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים". אלא דחכמים תיקנו בשביל זה הסיבה וארבע כוסות דשניהם ענינן הוא דרך חירות וזהו עיקר מצותן. חי' מרן רי"ז הלוי הל' חו"מ פ"ז ה"ט.
איתמר: מצה צריך הסיבה. כשאוכל מצה של מצוה בליל הסדר צריך שיאכלנה בהסיבה, כדרך בני חורין. שהרי המצה היא זכר לגאולה.  7 

 7.  כתבו התוס' דמה שצריך הסיבה במצה היינו כשמברכין על אכילת מצה ובאפיקומן. תוד"ה מאי. והרמב"ם כתב "לפיכך כשסועד אדם בלילה הזה צריך לאכול ולשתות והוא מיסב דרך חירות. ואימתי צריך הסיבה בשעת אכילת כזית מצה ובשתיית ארבע כוסות האלו. ושאר אכילתו ושתייתו אם היסב הרי זה משובח" וכתב הגרי"ז דמדברי הרמב"ם האלו מבואר דמצות הסיבה היא מצוה בפני עצמה שיאכל וישתה בלילה הזה בהסיבה אלא דחכמים קבעו למצוה זו בשעת אכילת מצה ושתיית ארבע כוסות אבל בעיקר דינה אין לה ענין עם מצוות אלו. ולכן גם בשאר אכילתו ושתייתו אם היסב ה"ז משובח (וכן נפסק בשו"ע או"ח סי' תע"ב ס"ז דלכתחילה יסב בכל הסעודה) ויש בזה קיום מצוה דהסיבה אלא שאינו מחוייב בה רק בשעת אכילת מצה ושתיית ארבע כוסות. ולפי זה אם אכל מצה או שתה ארבע כוסות בלא הסיבה אין כאן שום גריעותא במצוה רק דלא קיים מצות הסיבה שהיא מצוה נפרדת לגמרי. אולם ברא"ש (סי' כ') מבואר דאם אכל הכזית מצה בלא הסיבה לא יצא וצריך לחזור ולאכול בלא הסיבה. ולכאורה מבואר מזה להיפוך, דס"ל דדין הסיבה הוא דין בקיום המצוה של מצה וד' כוסות שאם לא כן אמאי לא יצא. ועוד שהרי לא שייך כלל שיחזור ויאכל בהסיבה כיון שכבר קיים מצות אכילת מצה בשלימות וא"כ המצה שאוכל אח"כ היא כשאר אכילה ושתיה, אלא דס"ל דבעיקר דין אכילת מצה נאמר דין שצריך לאכלה בהסיבה. חי' מרן רי"ז הלוי הל' חו"מ פ"ז ה"ז.
מרור - אין צריך הסיבה. כי המרור הוא זכר לעבדות.
יין של ארבעה כוסות:
איתמר משמיה דרב נחמן: צריך הסיבה.
ואיתמר משמיה דרב נחמן: אין צריך הסיבה.
ולא פליגי!
הא - בתרתי כסי קמאי בשתי כוסות הראשונים.
הא - בתרתי כסי בתראי בשתי כוסות האחרונים.
בשתים מהכוסות צריך הסיבה ובשתים האחרים אין צריך הסיבה.
ונחלקו בני הישיבה בכך -
אמרי לה להאי גיסא. ואמרי לה להאי גיסא. אמרי לה להאי גיסא: תרי כסי קמאי בעו הסיבה. דהשתא הוא דקא מתחלא לה חירות, שאומר עלהן הגדה וברכת גאל ישראל.
אבל תרי כסי בתראי לא בעו הסיבה. דמאי דהוה הוה. שכבר אמרו גאולה לפני הסעודה.  8 

 8.  כתבו התוס' דמ"מ מצה צריכה הסיבה ולא אמרינן מאי דהוה הוה לפי שהיא עיקר הסעודה יותר מיין. ועוד שביין כבר היסב בשתי כוסות הראשונים. ועוד שבמצה כתיב בתורה בפירוש שהיא זכר לחירות שלא הספיק בצקם להחמיץ עד שנגאלו. תוד"ה מאי.
ואמרי לה להאי גיסא: אדרבה! תרי כסי בתראי בעו הסיבה, שהרי ההיא שעתא דקא הויא חירות, כבר נגאלו שאמרו כבר גאולה.
אבל תרי כסי קמאי לא בעו הסיבה. דאכתי "עבדים היינו" קאמר!
ומסקינן: השתא דאיתמר הכי ואיתמר הכי - אידי ואידי בעו הסיבה! צריך להיסב בכל ארבעה הכוסות מספק.  9 

 9.  כתב הר"ן (כג א מדפי הרי"ף) שיש מהראשונים שפירש דאע"ג דבעלמא קיי"ל איפכא דספיקא דרבנן לקולא, הכא כיון דלא מילתא דטריחא היא עבדינן לרווחא דמילתא. והר"ן עצמו מתרץ דע"כ צריך להסב בכולהו דאם נלך לקולא אמאי נקיל בהני טפי מהני ואם נקיל בתרווייהו הא מיעקרא מצות הסיבה לגמרי. והקשה הרע"א על תירוץ הר"ן שהרי בשתי הכוסות האחרונות יצטרך הסיבה ממה נפשך דאם קמאי בעי הסיבה אם כן לא יצא בהם ממילא הנך דהשתא הם קמאי. וא"כ ממ"נ בעי הסיבה בשתי האחרונות אם מכח הראשונות בעי הסיבה ואם מכח דלא יצא בראשונות והן הן עתה הראשונות. א"כ קמאי לא ליבעי הסיבה משום ספק דרבנן לקולא. דרו"ח רע"א כתבים פח, ב. ויש שכתב שמכאן ראיה שהר"ן סובר שהסיבה אינה מעכבת בדיעבד ויצא ידי ארבע כוסות גם כשלא היסב. שו"ת בית הלוי ח"ג סי' א' פ"ט אות א'. והמשנה למלך הקשה שדברי הר"ן סותרים לכאורה למה שכתב הר"ן במסכת מגילה שעיירות המסופקות אם מקופות חומה מימות יהושע בן נון או לא קוראים בי"ד לפי שהוא ספק דרבנן ולקולא ואמנם לפוטרו משניהם אי אפשר שהרי אז מבטל בודאי מקרא מגילה אלא קורא בראשון וממילא פטור בשני. הרי שלא אמרינן מאי חזית שנקיל טפי בט"ו טפי מי"ד ומדוע בארבע כוסות אמרינן מאי חזית ומחייבים אותו להסב בכולם. ותירץ המל"מ שיש לחלק שבארבע כוסות אם נחייב להסב רק בכוסות קמאי הרי שעל הצד שתקנת חכמים היתה להסב בשתי אחרונות נמצא שנתבטלה תקנת חכמים מכל וכל, וכן איפכא. אבל במגילה אפילו על הצד שהעיירות המסופקות לא יצאו ידי חובתן כלל עדיין תקנת חכמים במקומה עומדת ברוב העיירות. מל"מ הל' מגילה פ"ב הי"א. והגר"א כתב לתרץ שבמגילה אי"צ לקרות גם בט"ו כיון שבדיעבד יוצא בי"ד אף בעיר מוקפת חומה. ביהגר"א או"ח סי' תרפ"ח ס"ו.
ומביאה הגמרא עוד הלכות בעניני הסיבה בפסח - פרקדן שוכב על גבו ופניו כלפי מעלה לא שמיה הסיבה!
הסיבת ימין לא שמיה הסיבה! שהרי צריך לאכול ביד ימינו.
ולא עוד שהפרקדן לא יצא ידי הסיבה, אלא שאף אסור לאכול כן, שמא יקדים קנה לושט. שמתוך שצוארו מוטה לאחור נפתח הכובע הסותם את פי הקנה והקנה מתרומם, ויבא לידי סכנה. שהאוכל עלול לחדור לקנה ויחנק.  10 

 10.  רש"י. והרשב"ם הקשה דא"כ למה לא קאמרה הגמ' מיד אחר דין דפרקדן. ולכן הוא מפרש דקאי אהסיבת ימין שהושט הוא בצד ימין וכשמטה ראשו כלפי ימין נפתח הכובע שעל פי הקנה מאליו ויכנס שם המאכל ויבא לידי סכנה. (וכתב הרא"ש (סימן כ) שלפי הרשב"ם נפק"מ בין שני הטעמים שבגמ' שלפי הטעם הראשון איטר יד ימינו מיסב בימינו כדי שיוכל לאכול בשמאלו ולטעם השני שיש גם סכנה בהסיבת ימין אין חילוק בין איטר לכל אדם וצריך להסב בשמאלו.
אשה אצל בעלה לא בעיא הסיבה! שאימת בעלה עליה וכפופה לו.  11 

 11.  הרשב"ם. ולפי"ז אלמנה וגרושה צריכה להסב. אולם בשאילתות כתב הטעם מפני שאין דרכן של נשים להסב. ולפי"ז גם אלמנה וגרושה פטורות מהסיבה. רא"ש סי' כ'. ובתלמיד הרשב"א הקשה על השאילתות דהא אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב אעפ"י שאין דרכו בכך כל השנה.
ואם אשה חשובה היא צריכה הסיבה. בן אצל אביו בעי הסיבה! שאינו כפוף כל כך לאביו.
איבעיא להו: תלמיד אצל רבו, מאי? האם צריך הסיבה.
תא שמע: דאמר אביי: כי הוינן בי מר כשהיינו בליל הסדר אצל רבה זגינן אבירכי דהדדי, כל אחד היה נשען על ברכי חבירו כדי לקיים מצות הסיבה.
כי אתינן לבי רב יוסף לאחר מכן, כשרב יוסף מלך והיינו אצלו בליל הסדר. אמר לן: לא צריכתו להסב, שהרי מורא רבך כמורא שמים! ואין זה דרך ארץ להסב בפני רבו.
מיתיבי: תניא: עם הכל אדם מיסב, ואפילו תלמיד אצל רבו.
וקשיא לרב יוסף שפוטר תלמיד אצל רבו מהסיבה?
ומשנינן: כי תניא ההיא דצריך הסיבה, לא בתלמיד שלומד תורה מפי רבו, אלא בשוליא דנגרי, תלמידו של הנגר, שמלמדו אומנות.
איבעיא להו: שמש שמשמש בסעודה - מאי, מהו שיסב?
תא שמע: דאמר רבי יהושע בן לוי: השמש שאכל כזית מצה כשהוא מיסב - יצא.
ודייקינן: "מיסב", אין. דוקא אז יצא. אבל לא מיסב - לא יצא.
שמע מינה: שמש בעי הסיבה. ומסקינן: שמע מינה!


דרשני המקוצר[edit]

מסכת פסחים בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב | דף קה ע"א | דף קה ע"א | דף קה ע"ב | דף קו ע"א | דף קו ע"ב | דף קז ע"א | דף קז ע"ב | דף קח ע"א | דף קח ע"ב | דף קט ע"א | דף קט ע"ב | דף קי ע"א | דף קי ע"ב | דף קיא ע"א | דף קיא ע"ב | דף קיא ע"ב | דף קיב ע"א | דף קיב ע"ב | דף קיג ע"א | דף קיג ע"ב | דף קיד ע"א | דף קיד ע"ב | דף קטו ע"א | דף קטו ע"א | דף קטו ע"ב |דף קטז ע"א | דף קטז ע"ב | דף קיז ע"א | דף קיז ע"ב | דף קיח ע"א | דף קיח ע"ב | דף קיט ע"א | דף קיט ע"ב | דף קכ ע"א | דף קכ ע"ב | דף קכא ע"א | דף קכא ע"ב |