פרשני:בבלי:פסחים יד א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

פסחים יד א

חברותא[edit]

שתי פרות היו חורשות בהר המשחה (הר הזיתים).  371  כל זמן ששתיהן חורשות, היו כל העם אוכלין חמץ.

 371.  התוספות מביאים את שאלת הירושלמי, איך חרשו בפרות בערב פסח, והרי ירושלים הוא מקום שנהגו שלא לעשות מלאכה בערב פסח? (ומבארים התוספות שסברת הירושלמי היא, שמן הראוי לנהוג בירושלים איסור מלאכה בערב פסח, משום שמתקבצין שם אנשים אף ממקומות שנהגו בהן איסור). ומתרץ הירושלמי, שהפרות לא היו חורשות ממש אלא רק נראו כחורשות. תוס' ד"ה שתי.
ניטלת אחת מהן, היו תולין, לא אוכלין ולא שורפין.
ניטלו שתיהן, התחילו כל העם שורפין.
מתניתין:
רבי חנינא סגן הכהנים אומר: אף על גב שאסור לטמא קדשים טהורים,  2  מותר לטמא קדשים שנטמאו טומאה קלה בטומאה יותר חמורה, כיון שבין כך הם עומדים לשריפה. לפיכך, מימיהם של כהנים, הם לא נמנעו מלשרוף את הבשר של קדשים שנטמא במגע בוולד הטומאה ("ולד הטומאה" הוא דבר שנגע באב הטומאה, ונעשה ראשון לטומאה. והבשר שנטמא מחמת מגעו בולד הטומאה, נעשה שני לטומאה), יחד עם הבשר שנטמא במגע באב הטומאה, ונעשה ראשון לטומאה.

 2.  וכתב רש"י בריש חולין, שמקור דין זה הוא בתרומה, שאסור לטמאותה. מדכתיב בה "משמרת תרומתי". ומינה ילפינן אף לקדשים. והמאירי בשבת (לא א) כתב, דילפינן לה מ"בכל קודש לא תגע" דכתיב ביולדת. ולא קאי לאו זה דוקא על אדם טמא המטמא בנגיעתו, אלא אף בטהור. שלא יטמא את הקדשים. וכן הוא לריש לקיש בזבחים לד א. ולרבי יוחנן שם קאי על תרומה. ולפי זה, הקשה האחיעזר סימן מ אות ד, מהא דמבואר בסוגיין בשיטת רבי מאיר, דכל שהולכת התרומה לאיבוד אין איסור לטמאותה. דבשלמא אי מ"משמרת תרומתי" ילפינן לה, שפיר איכא למימר, דאי לאיבוד אזלא אינה בכלל שימור. אבל אי לאו בפני עצמו היא, מאי שנא?
ואף על פי ששניהם נוגעים זה בזה תוך כדי שריפתם, ונמצאו הכהנים מוסיפין בכך טומאה על טומאתו של הבשר שנטמא בולד הטומאה. (ובגמרא יבואר איזו תוספת טומאה יש כאן).
ואין חוששין לכך, כיון שהוא עומד לשריפ ה.
וקתני לה הכא משום סיפא, דאיירי בביעור תרומת חמץ. הוסיף רבי עקיבא ואמר: מימיהם של כהנים, לא נמנעו מלהדליק את השמן (של תרומה) שנפסל במגע טבול יום, בנר (כלי קיבול לשמן ופתילה) שנטמא במגע טמת מת. ואף על פי שמוסיפין בכך טומאה על טומאתו של השמן.
מי שטבל לטומאתו, הרי הוא טהור מיד לענין חולין. אבל עדיין הוא פוסל תרומה וקדשים עד "הערב שמש" (כלומר, עד סוף היום). ודינו כדין שני לטומאה, שהוא פוסל את התרומה, ועושה אותה "שלישי לטומאה".
דין זה נלמד מיולדת, שנאמר בה "ובכל קדש לא תגע". והיולדת נחשבת כ"טבולת יום ארוך" עד סוף ימי טהרתה, לפי שעד אז אינה ראויה להביא את כפרתה. ומעתה, הרי הנר, שנטמא על ידי אדם טמא מת, נעשה ראשון לטומאה. משום שהמת עצמו הוא אבי אבות הטומאה. והאדם הנוגע בו נעשה אב הטומאה. ועושה את הכלי הנוגע בו ראשון לטומאה.
ונמצא, כי הנר, שהוא ראשון לטומאה עושה את המשקה הנוגע בו - שני לטומאה. ולכן, שמן של תרומה, שהיה שלישי לטומאה מחמת שנפסל במגעו של טבול יום, כשהוא ניתן בתוך הכלי שנטמא בטמא מת, (שהוא ראשון לטומאה). נעשה עתה שני לטומאה, ואף שאסור לטמא תרומה טהורה, כדכתיב "את משמרת תרומותי", הכא אין לחוש לכך, משום שבין כך השמן הטמא עומד לשריפה.
(כך פירש רש"י. מיהו למסקנת הגמרא, מוקי לה אף באופן שנעשה השמן ראשון).
אמר רבי מאיר: מדבריהם של רבי חנינא ורבי עקיבא למדנו, ששורפין תרומה (של חמץ) טהורה עם התרומה הטמאה בפסח, אף על פי שהטהורה נטמאת בכך.
ועל אף שאסור לטמא תרומה טהורה,  3  כאן לא חששו, כיון שבלאו הכי היא הולכת לאיבוד בזמן ביעור החמץ.

 3.  והקשה השער המלך (בפרק ד מגירושין הלכה ב), לשיטת תוספות לקמן כה א, דתרומה טמאה מן התרומה מצותה בשריפה. הא כתותי מיכתת שיעורה. והרי היא כאילו אין בה שיעור כביצה, ואינה מטמאה אחרים. ואם כן אף עם תרומה טהורה יהיה מותר לשורפה, דהא בציר לה משיעור טומאה. וכתב המנחת ברוך (סימן צט) ליישב, דדוקא היכא דבעינן שיעור מהלכות שיעורים, אמרינן "כתותי מיכתת שיעוריה". אבל כביצה לקבלת טומאה אינה מהלכות שיעורים. אלא משום דדרשינן מ"האוכל אשר יאכל", שאין מקבל טומאה אלא אוכל הנאכל בפעם אחת. ואף אי כתותי מיכתת שיעוריה, מכל מקום במציאות הוא נאכל בפעם אחת. והתורת גיטין (סימן קכד) כתב, דלא שייך "כתותי מיכתת שיעוריה" אלא במקום דבעינן שיהיה השיעור מחובר יחד בשלימות, כשופר ולולב. אבל בדבר שאף אם שיעורו כתות שפיר חשיב שיעור, לית לן בה. והכי נמי בשיעור כביצה לטומאה. דאף אם הוא מפורר נמי מיטמא.
אמר רבי יוסי: אינה היא המדה! אין אתה יכול ללמוד זאת מדברי רבי חנינא ורבי עקיבא. ובגמרא יבואר טעמו.
לפי שאמר רבי יוסי: אף שמצינו שחלקו בענין זה רבי אליעזר ורבי יהושע, מודים רבי אליעזר ורבי יהושע בתרומה טמאה וטהורה ששורפין בערב פסח את זו לעצמה ואת זו לעצמה, כדי שלא תגע הטמאה בטהורה, ותטמאנה.
על מה נחלקו רבי אליעזר ורבי יהושע - על התרומה התלויה (ספק טמאה) ועל התרומה הטמאה.
שרבי אליעזר אומר: תשרף זו לעצמה וזו לעצמה, דחיישינן שמא התלויה טהורה היא, ואסור לטמאותה.
ורבי יהושע אומר: ישרפו שתיהן כאחת. כיון שהיא תלויה ואינה ראויה לאכילה, אין אתה מוזהר על שמירתה.
גמרא:
שנינו במשנה: מימיהם של כהנים לא נמנעו מלשרוף את הבשר שנטמא בוולד הטומאה עם הבשר שנטמא באב הטומאה, אף על פי שמוסיפין טומאה על טומאתו.
והוינן בה: איזו תוספת טומאה יש כאן?
מכדי, הרי, בשר שנטמא בוולד הטומאה - מאי הוי? הלא שני לטומאה הוא. לפי שהולד עצמו הוא ראשון. והבשר שנגע בו נעשה שני.
ואילו הבשר האחר, שנטמא באב הטומאה, אינו אלא ראשון לטומאה.
ואם כן, כי שריף ליה לבשר שהוא שני לטומאה, בהדי, ביחד עם הבשר האחר שנטמא באב הטומאה והוא ראשון לטומאה - מאי הוי, איזו תוספת טומאה תהיה בו?
הלא אף עתה, כשנטמא במגע בבשר שהוא ראשון לטומאה, לא יהיה הבשר הזה אלא שני לטומאה בלבד. שהרי עתה הוא נוגע בבשר שהוא ראשון לטומאה, שני ושניהוא! ואם כן, מאי "מוסיף לו טומאה על טומאתו" איכא?  4 

 4.  ולא פריך אלא למאן דאמר "אין אוכל מטמא אוכל". אבל למאן דאמר דמטמא, לא קשה מידי. דהא לקמן מוקי לה בבשר שנטמא בולד הטומאה דרבנן. ושפיר השמיענו רבי חנינא דמותר לעשותו שני מן התורה. תוספות לקמן טו א.
אמר רב יהודה: הכא מדובר בבשר שנטמא בנגיעה בוולד דוולד (שהוא שני לטומאה) עסקינן. דהוי ליה הבשר הזה שלישי לטומאה, כיון שנטמא במגע בבשר שהוא שני לטומאה.
ועתה, כשבא לשורפו עם הבשר האחר שהוא ראשון לטומאה, הרי הוא נעשה במגעו בו שני לטומאה.
וקסבר רבי חנינא, דשלישי לטומאה - מותר לעשותו שני, לפי שאף בעודו שלישי לטומאה הוא הולך לשריפה.
אלא שעדיין יש להקשות: כיצד תעשה בו תוספת טומאה?
והא אין אוכל מטמא אוכל.
ואם כן, אף כשנוגע הבשר שהוא ראשון בבשר שהוא שלישי, אין הוא מטמאו, ואינו עושהו שני!?  5 

 5.  ולשיטת רבינו תם (הובאה בהערה 8), צריך לומר, דהשתא סליק אדעתין, דאין אוכל מטמא אוכל אף לא מדרבנן. שאם לא כן, מה הרוחנו בזה דמוקמינן לה בדאיכא משקין? הא בין כך אין בהם רביעית, ואינם מטמאים מן התורה. תוס פ ות. ויעוין במהרש"א שנתקשה בדבריהם. דאם כן, למה חשו כלל במתניתין לשרוף תרומת חמץ טמאה עם הטהורה. והא אין היא מטמאתה כלל. (ואף ליכא לאוקמא במשקה שבלע מחמץ. שהרי אין תרומת משקה אלא ביין או שמן, דלאו לשריפה אזלו. שהשמן עומד להדלקה, ויין אינו בר שריפה. צל"ח). אלא שכבר הקשו הראשונים, היכי סליק אדעתין לומר כן? והא כמה משניות מפורשות איכא, דאוכל מטמא אוכל לכל הפחות מדרבנן (ויעויין עוד בפני יהושע). ובהכרח צריך לומר, דלא סליק אדעתין הכי, אלא בקדשים. וכשם שהקילו בכמה טומאות דרבנן בקדשים, כן לא גזרו בזה. ולפי זה אתי שפיר אף קושית המהרש"א. שפת אמת.
דתניא: יכול יהא אוכל מטמא אוכל? - תלמוד לומר: "וכי יתן מים על זרע, ונפל מנבלתם עליו, טמא הוא".
ללמדך: רק הוא (האוכל שנגע בו שרץ) נהיה טמא. ואין אותו אוכל עושה אוכל אחר שהוא כיוצא בו (דהיינו, שגם הוא אוכל) - טמא! אלא, אוכל מטמא רק משקה, והמשקה מטמא אוכל. אבל אין אוכל מטמא אוכל.
הניחא לאביי, דאמר: לא שנו שאין אוכל מטמא אוכל, אלא בחולין, אבל בתרומה וקדשים, אוכל טמא עושה אף כיוצא בו (אוכל אחר) טמא! לדידיה, שפיר יש כאן תוספת טומאה. שהרי הבשר שהוא ראשון לטומאה עושה את הבשר שהוא שלישי, לשני לטומאה.  6 

 6.  וילפינן לה מנבואת חגי המובאת לקמן (טז ב), דכתיב בה, "אל הלחם ואל הנזיד". דמשמע שהלחם מטמא את הנזיד, אף דתרוייהו אוכלין. רש "י. ולפירוש רבינו תם שם, ליכא למילף מהתם. ולשיטתו פירש ר"י, דנפקא לן מהא דכתיב בקדשים, "והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל". דמשמע, אף באוכל טמא. ואביי סבר, דאחר דבין כך לא דבר הכתוב מקרא מלא ולא קאי מיעוט ד"הוא טמא" על כל גונא, מוקמינן ליה דוקא בחולין, ולא בקודש ובתרומה. תוספות.
ואף לרב אדא בר אהבה משמיה דרבא, נמי אתי שפיר.
דאמר רב אדא בר אהבה משמיה דרבא: לא שנו שאין אוכל מטמא אוכל, אלא חולין ותרומה. אבלבקדשים, אוכל טמא עושה אוכל אחר, כיוצא בו, טמא.
הרי אף לפיו, שפיר יש כאן תוספת טומאה, כיון שמדובר כאן בבשר קדשים.
אלא לרבינא משמיה דרבא, דאמר: מקרא מלא, בכל ענין, דבר הכתוב האמור.
לא שנא חולין, לא שנא תרומה, לא שנא קדשים, לעולם אוכל טמא אינו עושה אוכל אחר כיוצא בו טמא - מאי איכא למימר?
הרי לפיו אף בקדשים אין הבשר מטמא את הבשר, ואיזה תוספת טומאה יש כאן?!  7 

 7.  ולפי זה (אליבא דרבינו תם), לא משכחת לה בשר שלישי בקודש, אלא כשנטמא במשקין שנטמאו בראשון לטומאה, שמטמאים אחרים מדרבנן. ואף דמדרבנן המשקין לעולם נעשין ראשונים, והבשר הנוגע בהם נהיה שני, מתניתין איירי קודם שגזרו על המשקין להיות תחלה. תוספות. עוד כתבו, דמשכחת לה בבשר שנטמא בעצים ולבונה. שאף שאין הם אוכל, יש בהם דין טומאה, משום חיבת הקודש, כמבואר להלן. העולה מדבריהם, דטומאת עצים ולבונה אינה מדין טומאת אוכלין, אלא טומאה בפני עצמה היא. אבל בחגיגה (כד א) כתבו בשם רבי אלחנן, דלא עדיפי עצים ולבונה מאוכל גמור. ואף הם אינם מטמאים אוכל. ולדבריהם הכא צריך עיון, למה אוכל לא יטמא אוכל מדין עצים ולבונה? וכמו שהקשו בחולין (לו ב), דאף דבחולין אין למשקין טומאה, בקדשים מיהא יטמאו, מדין חיבת הקודש. ותירצו התם, דדוקא בדבר עב כאוכל נתחדש דין זה, ולא במשקה. אבל באוכל אכתי קשיא, דיטמאו מדין עצים ולבונה. קובץ שיעורים.
ומשנינן: הכא במאי עסקינן, דאיכא משקין בהדי (עם) בשר! והיינו, כשנגע הבשר הראשון באב הטומאה, היו עליו משקין.
ואף הם נטמאו עמו ונעשו גם הם ראשון לטומאה, ועדיין המשקים קיימים.
ועתה, כאשר שורף יחד עמהם בשר שהוא שלישי לטומאה, הרי קא מיטמא ליה הבשר השלישי מחמת משקין שעל הבשר, שהם ראשון לטומאה  8 , ונעשה בכך הבשר הנוגע שני לטומאה.  9 

 8.  מכאן מוכיח ריב"א דמשקין מטמאין אחרים בכל שהוא. ולא נאמר שיעור רביעית אלא לפסול את הגויה (את השותה) מלאכול בתרומה. ור"י אומר, דלא הצריכו שיעור רביעית, אלא באלו שאין טומאתם מן התורה. ורבינו תם אומר, דמן התורה בעינן רביעית. אלא מדרבנן מטמאין בכל שהוא. ובחולין פז ב כתבו התוספות, דדוקא תרומה וקדשים מיטמאין בכל שהוא. אבל לחולין בעינן רביעית. ואפשר דמקרא ד"והבשר אשר יגע בכל טמא" מרבינן לה. שפת אמת 9.  וקשה, הרי גזרו שכל הפוסל את התרומה מטמא את המשקין להיות תחלה. ואי איכא משקין על הבשר, בין כך נעשים הם ראשונים. ועושים את הבשר השלישי הנוגע בהם לשני. ואם כן, מאי איריא דוקא שאין שורפין אותו עם בשר שנטמא באב הטומאה (שהרי כעין זה פריך בסמוך לרבי עקיבא). וצריך לומר, שעדותו של רבי חנינא נשנתה קודם הגזירה הנ"ל, שנגזרה בי"ח דבר. אבל ארבי עקיבא פריך מזה שפיר לקמן. לפי שהיה לאחר גזירת י"ח דבר. תוספות על פי מהרש"א.
ודחינן: אי הכי, שהטומאה היא מחמת המשקים שעל הבשר, ולא מחמת הבשר - מאי האי דקתני "לא נמנעו מלשרוף את הבשר שנטמא בוולד הטומאה עם הבשר שנטמא באב הטומאה"?
והרי "עם הבשר והמשקין שעליו", מיבעי ליה למיתני.
ומשנינן תירוץ אחר: אלא, נהי דאין אוכל מטמא אוכל מדאורייתא, מדרבנן, מיהו, אוכל מטמא אוכל.
ואשמועינן רבי חנינא, שאף על גב שמוסיפין לו מדרבנן טומאה על טומאתו, לא חיישינן להכי. כיון שבין כך אזיל לאיבוד.
שנינו במתניתין: הוסיף רבי עקיבא: מימיהן של כהנים, לא נמנעו מלהדליק שמן שנפסל בטבול יום, בנר שנטמא באב הטומאה.
והוינן בה: מכדי, הרי, שמן שנפסל בטבול יום, מאי הוי? הלא שלישי לטומאה הוא.
לפי שטבול יום עצמו דינו כשני לטומאה, ועושה במגעו את השמן לשלישי. ואילו הנר שנטמא בטמא מת, נעשה ראשון לטומאה. שהרי נגע באב הטומאה.
ואם כן, כי מדליק לשמן שהוא שלישי לטומאה בנר שנטמא בטמא מת, והוא ראשון לטומאה - מאי הוי?
הרי נעשה השמן השלישי לשני.
ותיקשי, מאי קא משמע לן רבי עקיבא?
אם תרצה לומר שהשמיענו כי שלישי מותר לעשותו שני, הלא כבר השמיענו רבי חנינא כן, כמבואר לעיל. והיינו הך שהשמיענו רבי חנינא.  10 

 10.  ולמאן דאמר "אין אוכל מטמא אוכל", לא פריך מידי. דלדידיה ודאי הוסיף רבי עקיבא, שמותר אף לעשותו שני מן התורה. אבל רבי חנינא לא אשמועינן אלא דמותר להוסיף טומאה דרבנן, שהרי באוכל איירי, ובין כך אין הבשר מטמא את הבשר מן התורה. תוספות. ורבינו דוד כתב, שאף לדידיה פריך שפיר. שהרי איירי רבי חנינא בולד שנטמא בולד הטומאה דרבנן, כדמסיק לקמן. וכשם שמותר להוסיף טומאה דרבנן על טומאה דרבנן, כן פשיטא דמותר להוסיף טומאה דאורייתא על טומאה דאורייתא. נמצא שלא הוסיף רבי עקיבא כלום.
אמר רב יהודה: הכא בנר של מתכת עסקינן. וכשנגע טמא מת בנר, נעשה הנר לאב הטומאה, ולא ראשון לטומאה.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת פסחים בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב | דף קה ע"א | דף קה ע"א | דף קה ע"ב | דף קו ע"א | דף קו ע"ב | דף קז ע"א | דף קז ע"ב | דף קח ע"א | דף קח ע"ב | דף קט ע"א | דף קט ע"ב | דף קי ע"א | דף קי ע"ב | דף קיא ע"א | דף קיא ע"ב | דף קיא ע"ב | דף קיב ע"א | דף קיב ע"ב | דף קיג ע"א | דף קיג ע"ב | דף קיד ע"א | דף קיד ע"ב | דף קטו ע"א | דף קטו ע"א | דף קטו ע"ב |דף קטז ע"א | דף קטז ע"ב | דף קיז ע"א | דף קיז ע"ב | דף קיח ע"א | דף קיח ע"ב | דף קיט ע"א | דף קיט ע"ב | דף קכ ע"א | דף קכ ע"ב | דף קכא ע"א | דף קכא ע"ב |