פרשני:בבלי:פסחים לה א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

פסחים לה א

חברותא[edit]

אלא מעלה בעלמא הוא דעשו חכמים במי חטאת, שתהא חיותן בכלי. ואין זה מן התורה. ולאו דרשה גמורה היא, אלא אסמכתא בעלמא.
והכא נמי גבי שתילים טמאים שנזרעו, מעלה היא בתרומה, שאין הזריעה מטהרתם.
אמר רב שימי בר אשי: אף אנן נמי תנינא, דמעלה יש בקדשים אף מן התורה. דתנן: טמא שטבל ועלה מטומאתו, אוכל במעשר שני מיד! אבל עדיין אינו אוכל בתרומה. דעד הלילה הוא קרוי "טבול יום". וילפינן ליה מיולדת בתוך ימי טהרתה, שאינה אוכלת בתרומה. וכן פוסלת את התרומה במגעה. כדכתיב "בכל קודש לא תגע". ואף היא כטבולת יום ארוך דמיא.
משהעריב שמשו (ברדת הלילה) הרי הוא אוכל אף בתרומה!
ודייקינן: בתרומה, אין (אוכל). ואף טמא שחייב כפרה, כגון זב ויולדת, אוכל בהערב השמש.
אבל בקדשים לא אוכל אף בלילה, עד שיביא את קרבנותיו.
ואמאי? והרי טהור הוא אף קודם הבאת קרבנותיו. אלא מעלה עשתה התורה בקדשים שמחוסר כפורים אינו אוכל בם. והכא נמי בתרומה טמאה שנזרעה, עשו חכמים מעלה ואסרוה באכילה.
אמר רב אשי: אף אנן נמי תנינא, דמעלה עשתה תורה בקדשים. דתניא: כתיב בקדשים, "והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף, והבשר כל טהור יאכל בשר". ודרשינן מוי"ו יתירא ד"והבשר", לרבות עצים ולבונה של קדשים! שאף הם מקבלים טומאת אוכלין.
והוינן בה: וכי עצים ולבונה בני איטמויי נינהו? והא אין בהם תורת אוכל.
אלא מעלה ישנה בקדשים. שאף אם אינם אוכל, הרי הם מקבלים טומאה, משום חיבת הקודש.
והכא נמי בתרומה, מעלה עשו חכמים, שאין הזריעה מטהרתה.
מתניתין:
בלילה הראשון של פסח ישנו חיוב עשה באכילת מצה. כדכתיב "בערב תאכלו מצות". וצריכה המצה להיות עשויה מקמח של אחד מחמשת מיני דגן. וקא מפרש ואזיל אלו הם.
א. אלו דברים שאדם יוצא במצה העשויה מקמח שלהם ידי חובתו, בלילה הראשון של פסח: בחטים. בשעורים. בכוסמין. ובשיפון. ובשיבולת שועל  1 ! ובגמרא יבואר טעמא.

 1.  ובירושלמי איתא: כתיב "ושם חטה שורה ושעורה נסמן וכוסמת גבולתו". "חטה", אלו החטים. "שורה", אלו שבולת שועל. ולמה נקרא שמו "שורה"? - שהיא עשויה כשורה. "שעורה", זה שעורה, "כוסמת", זה כוסמין. "גבולתו" - עד כאן גבולתו של לחם מצה !
ב. ואין יוצאין אלא במצה המותרת באכילה. אבל מצה האסורה באכילה, אין יוצאין בה. כדילפינן לקמן, מדכתיב "לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות". דבר שחייבים על חימוצו משום איסור חמץ, יוצאים בו ידי מצה. אבל דבר שהוא אסור מחמת איסור אחר, אין יוצאים בו ידי מצה  2 .

 2.  מיהו למסקנת הגמרא, אין טעם זה אלא לרבי שמעון. אבל לדידן, טעמא דאין יוצאים הוא משום מצה הבאה בעבירה (ויעוין להלן בעמוד ב הערה 13). ונראה מדברי רש"י, כדכתב המאירי לקמן, דקיימא לן כרבינא דנקט טעם זה אף לדידן. קובץ שיעורים.
ויוצאין ידי חובת אכילת מצה במצה של דמאי! והתבואה הנלקחת מעם הארץ, נקראת "דמאי". שהוא נוטריקון של "דא מאי"?! כלומר, ספק מעושרת היא, ספק אינה מעושרת. ומן התורה אינה מחויבת במעשר. משום דסמכינן על כך, שרוב עמי הארץ מעשרין. וחכמים חייבו להפריש ממנה מעשר מספק.
ואשמועינן מתניתין, דאם אכל מצה של דמאי בלא שהפריש ממנה מעשר, יצא ידי חובה.
וכן יוצאים הכל ידי חובת מצה, במצה של מעשר ראשון של הלוי, שכבר נטלה תרומתו (תרומת מעשר שלו)! שהלוי מפריש מעשר מן המעשר ונותנו לכהן. ועד שלא הפריש, אסור המעשר כדין טבל. אבל משהפרישו, מותר המעשר אף לזרים.
וכן יוצאים הכל במצה של מעשר שני והקדש שנפדו! שמעשר שני אסור באכילה מחוץ לירושלים. וכן הקדש אסור באכילה. אבל על ידי שפודין אותם על דבר אחר, מתחללת קדושתם ונתפסת על הדבר ההוא.
ומאחר דכבר חולין גמורים הם, יוצאים בהם בפסח.
והכהנים יוצאים אף במצה של חלה ובמצה של תרומה! ודוקא כהנים, לפי שניתנה להם לאכילה. אבל ישראל שאסור באכילתה, אין יוצא בה.
ג. אבל לא יוצאים ידי חובה במצה טבל! שהרי הוא אסור באכילה.
ולא יוצאים במצה של מעשר ראשון שלא נטלה תרומתו! לפי שהוא טבל גמור, ואסור לכל באכילה.
ולא יוצאים במעשר שני חוץ לירושלים, ובהקדש  3 , כל זמן שלא נפדו! שהרי הם אסורים באכילה.

 3.  ולכאורה משמע דטעם הקדש הוא מחמת איסור מעילה שבו, וכשאר הדינים השנויים במשנתנו. וצריך עיון, דתיפוק ליה משום דאינו שלו. ולקמן איתא דבעינן מצה שלכם. קובץ שיעורים. ויעוין שם שכתב כמה חילוקים בין שני הפסולים הללו.
ד. המקריב קרבן תודה, הרי הוא מביא עמה ארבעים לחמים מד' מינים. עשרה מכל מין. ג' מיני מצה, חלות, רקיקים, ורבוכה. ומין רביעי, לחם חמץ.
וכן נזיר ביום מלאת ימי נזרו, מביא על קרבן שלמיו שלשים לחמים מג' מינים. מצות, חלות, ורקיקים. עשרה מכל מין. וכולם עשויים מצה בלא חימוץ.
חלות התודה ורקיקי נזיר - אם עשאן לעצמו, לשם חובת קרבנו, אין הוא יוצא בהן ידי חובת מצה בפסח! ואפילו אם עדיין לא קרא עליהם שם לחמי תודה, ולא שחט עליהן את הזבח, אינו יוצא בהן.
אבל אם עשאן כדי למכור אותם בשוק לאחרים שנתחייבו בתודה או בקרבנות נזיר, יוצאין בהן ידי חובה בפסח! וטעמא יבואר בגמרא.
גמרא:
שנינו במתניתין: אלו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח: בחטים. בשעורים. בכוסמין. ובשיפון. ובשיבולת שועל!
תנא: כוסמין הם מין חיטין. שיבולת שועל ושיפון הם מין שעורין  4 ! ונפקא מינה, לענין תרומה  5 . דקיימא לן: אין תורמין ממין על שאינו מינו  6 . אבל תורמים מכוסמין על חיטין, ומשיבולת שועל ושיפון על שעורים, לפי שהם מינן  7 .

 4.  יש מקשין, הא תנן בחלה, החטה אינה מצטרפת עם כל המינין האלו, חוץ מן הכוסמין. והשעורה מצטרפת עם כולם חוץ מן החיטים. אלמא, כוסמין נמי מצטרפי לשעורים. ואומר ר"י, דקאמר הכא, דכוסמין הם גם מין חיטים. וכל שכן דאף מין שעורים הם. תוספות 5.  רש"י. והתוספות שאנץ הוכיחו שלא כדבריו, מהא דקתני בפרק ב דתרומות, "כל שהוא כלאים זה עם זה, אין תורמין מזה על זה". ומריש כלאים משמע, דשעורים ושיפון הם כלאים זה בזה. ואם כן, אף לענין תרומה חשיבי כשני מינים. אלא בהכרח דהכא לענין חלה איתמר. ושאני חלה מתרומה. דכיון שעיסותיהן דומות זו לזו, סגי במה שמחברם והן נושכות זו לזו. וכמו שמצינו שבלילתם יחד מצרפת אף בחיטים ושעורים. ור"י אומר, דממנחות מוכח, דלענין חלה נשנתה ברייתא זו. שאם נילוש כל מין לחוד, ואחר כך חיברם, אין מצטרפים זה עם זה להשלים שיעור חלה. אלא רק עם מינו. אבל אם לש מתחלה כמה מינים יחד, הרי הם מצטרפים זה לזה. תוספות בשם הירושלמי 6.  והריטב"א כתב בשם הרא"ה, דלענין מצה איתמר. שאם אכל חצי כזית מחיטין וחצי כזית מכוסמין, מין אחד הם, ומצטרפים. וכבר דחו תוספות במנחות (ע א) פירוש זה. דהא לא בעינן מין אחד לצאת ידי מצה, כשם דלאיסור חמץ מצטרפין כמה מינין זה עם זה לכזית. וכן איתא להדיא במנחות עה ב.   7.  מיהו נראה דקאי גם אמתניתין. דאי לאו דכולם הם מין חיטים או שעורים, לא היו יוצאים בהם ידי חובת מצה. דהא "לחם" בעינן. ולא מצינו שקרויים "לחם" אלא חטה ושעורה בלבד. כדכתיב "ארץ חטה ושעורה וגו"', וכתיב בתרה "ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם", וכדאיתא במנחות. ואף דלקמן יליף לה בהיקשא מחמץ, מכל מקום אין מקרא יוצא מידי פשוטו. ותרתי בעינן. גם שיקרא "לחם", וגם שיהיה שייך בו חימוץ. פני יהושע.
ומפרשינן: "כוסמין", היינו "גולבא".
"שיפון", היינו "דישרא".
"שיבולת שועל", היינו "שבילי תעלא"! שהשיבולת שלה עשויה כעין זנב שועל. ו"תעלא" הוא תרגום של שועל.
ודייקינן: הני חמשה מינין, אין (יוצאים בהם בפסח). אבל אורז ודוחן לא ממין דגן הם, ואין יוצאים בהם.
והוינן בה: מנהני מילי, דדוקא באלו יוצאים ידי חובת מצה?
אמר רבי שמעון בן לקיש, וכן תנא דבי רבי ישמעאל, וכן תנא דבי רבי אליעזר בן יעקב: אמר קרא, "לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות". ודרשינן, דברים הבאים לידי חימוץ, אדם יוצא בהן ידי חובתו באכילת מצה. והיינו דוקא חמשת מיני דגן. יצאו אלו (אורז ודוחן), שאין הם באין לעולם לידי חימוץ. אלא אם משהים אותם, הם באים לידי סרחון  8 .

 8.  וכתב מהר"ם חלאווה בשם חכמי הצרפתים, דלא ממעט אלא אורז ודוחן, שבאים לידי סרחון. אבל שאר מינים אסורים. וכלל נתנו בדבריהם. כל שנתפח בבישולו, אסור לבשלו בפסח. דקצת חימוץ יש בו. ודחה דבריהם. והראב"ד בפרק ה הלכה א כתב: אין זה דבר פשוט. ולא הכל מודים בו. דנהי דאין עושין חמץ גמור, ואין חייבין על חימוצו כרת, אבל נוקשה מיהת הוי, ואסור! ובהלכה ההיא איירי הרמב"ם מקטניות. אלא שמדברי המגיד משנה שם נראה, דבטעות נכתבה ההשגה שם. ולא קאי אלא על הלכה שאחריה, האמורה במי פירות. אבל מהמגדול עוז נראה, דאקטניות קאי. וכן הוא בחק יעקב. והגהות מיימוניות כתב בשם הסמ"ק, שיש אוסרים אורז וכל מיני קטניות, משום דאתו לאיחלופי בדייסה, שאף היא מעשה קדירה כמותם. או משום שתבואה מתערבת בהם.
מתניתין דלא כרבי יוחנן בן נורי. שהרי מדברי המשנה מוכח דאורז אינו בא לידי חימוץ, כאמור. ואילו רבי יוחנן בן נורי הוא דאמר: אורז מין דגן הוא. וחייבין על אכילתו בפסח בחימוצו, כרת. ולפיכך, אדם יוצא בו ידי חובתו באכילת מצה בפסח! שהרי כל שבא לידי חימוץ, יוצאין בו ידי מצה, כאמור.
דתניא: רבי יוחנן בן נורי אוסר בפסח תבשיל של אורז ודוחן, מפני שהוא קרוב להחמיץ! אלמא, אורז ודוחן באים לידי חימוץ. הלכך אף יוצאים בהם ידי מצה.
איבעיא להו: הא דקאמר רבי יוחנן בן נורי "מפני שקרוב להחמיץ", האם כוונתו לכך דקדים ומחמיץ?! שהוא ממהר להחמיץ עוד יותר מחמשת מיני דגן.
או דלמא, "קרוב להחמיץ" הוי. כלומר, הרי הוא קרוב להיות חמץ. אבל חמץ גמור לא הוי! ולפיכך, אין חייבים כרת על אכילתו במזיד, ולא קרבן על שגגתו.
ופשטינן: תא שמע, דתניא: אמר רבי יוחנן בן נורי: אורז מין דגן הוא, וחייבין על חימוצו כרת. ולפיכך, אדם יוצא בו ידי חובתו בפסח! אלמא, ממהר הוא להחמיץ, וחמץ גמור הוא. וחייבים עליו כרת וקרבן.
וכן היה רבי יוחנן בן נורי אומר: קרמית (מין זרע) חייבת בחלה! לפי שמין דגן היא.
שאין חיוב חלה נוהג אלא במין דגן. דהא כתיב בה "מלחם הארץ". וגמרינן בגזירה שוה "לחם" "לחם" ממצה, דכתיב בה "לחם עני". וכשם שאין יוצאין ידי מצה אלא במיני דגן הבאים לידי חימוץ, אף חיוב חלה אינו אלא בדגן. וקאמר, דאף קרמית היא בכלל דגן.
והוינן בה: מאי "קרמית"?
אמר אביי: היינו זרע הקרוי "שיצניתא".
ושוב הוינן: מאי "שיצניתא"?
אמר רב פפא: שיצניתא הוא זרע דמישתכחא (המצוי) ביני כלניתא! והיינו "קצח" (קימל). שהוא עגול כעין דוחן וצבעו שחור.
אמר רבה בר בר חנה, אמר ריש לקיש: עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש, ולא נתן בה מים  9 , אין חייבין על חימוצה כרת! והטעם יבואר בסמוך.

 9.  רש"י. ובפשטות נראה דבדוקא כתב כן. אבל אם נתן גם מים, איכא אף כרת (למאי דמסקינן דטעמא דריש לקיש הוא, משום דמי פירות אין מחמיצין). אך אי אפשר לומר כן. דאם כן, איך סליק אדעתין, דאין בה כרת משום דאין יוצאים בה ידי מצה? והרי אף אם נתן בה מים אין יוצאים בה ידי מצה, דהא מצה עשירה הוי. לכך נראה לומר, דאף לשיטת רש"י ליכא כרת אף בנתן מים. ומה שפירש רש"י דאיירי בלא נתינת מים, לרבותא נקט כן. דאף בכהאי גוונא, דוקא כרת הוא דליכא. אבל איסור נוקשה איכא. פני יהושע ויעוין בשפת אמת שדחה ראייתו. דשפיר יש לומר, דאם נתן בה מים, הרי היא ראויה לצאת בה לולא השמן והיין. ולענין חיוב כרת נימא, דל מהכא את היין והשמן. ואין סברה לומר, שמחמת שהוסיף אותם יפטר מחיוב כרת.
יתיב רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע, קמיה דרב אידי בר אבין. ויתיב רב אידי בר אבין וקא מנמנם.
אמר ליה רב הונא דרב יהושע לרב פפא בפניו: מאי טעמא דריש לקיש, דפטר עיסה זו מכרת? אמר ליה רב פפא: משום דאמר קרא, "לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות". דוקא דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו במצה כשלא החמיצו, אם החמיצו חייבין על חימוצו כרת. והאי עיסה שנילושה במי פירות, הואיל ואין אדם יוצא בה ידי חובתו במצה (כשלא החמיצה) - משום דהויא ליה מצה עשירה, ובעינן מצה שהיא "לחם עוני" - הלכך אף אין חייבין על חימוצה כרת.
איתיביה רב הונא בריה דרב יהושע לרב פפא: והתניא: המחהו (המיס את הלחם) ועשאו כמשקה, וגמעו בפסח - אם לחם חמץ הוא, הרי הוא ענוש כרת! שחייבה התורה על מאכלות אסורים, אף בדרך שתיה. ומרבינן לה, מדכתיב גבי חלב, "ונכרתה הנפש האוכלת מעמיה". "נפש" - לרבות את השותה!
אבל אם לחם מצה הוא, אין אדם יוצא ידי חובתו בפסח כששותהו! משום דלא אכלו כדרך אכילה  10 . ובמצה בעינן אכילה. כדכתיב "תאכלו מצות".

 10.  רש"י. ומזה יש לפשוט את ספיקו של המשנה למלך בפרק ה מיסודי התורה הלכה ח. שנסתפק אם אף במצות אכילה בעינן דרך אכילה. אלא בחולין שם איתא, דאין יוצאים בה משום דלאו "לחם עוני" היא. וכבר כתבו התוספות שם, דהוי מצי למימר, דאכילה כתיב בה. רש"ש. (מיהו, הא לא קשיא, למה לא נקט רש"י את טעם הגמרא התם. משום דמזה ודאי לא הוה קשיא מידי, למה חייבים עליו כרת. שהרי אף דהוקש חמץ למצה, ודאי לא בעינן דיהיה החמץ "לחם עוני", כדי שיהיה בו כרת. ויעוין בשפת אמת).
ואסיק רב הונא לקושייתו: והא הכא, דאין אדם יוצא ידי חובתו בפסח דרך שתיה, ואפילו הכי חייבין על שתיית הלחם בחימוצו כרת  11 ! אלמא, אף דברים שאין יוצאין בהם ידי חובת מצה, חייבים עליהם בחימוצם כרת  12 .

 11.  צריך עיון. הא ריש לקיש איירי, כשמיד בתחלת חימוצה אינה ראויה לצאת בה ידי מצה. דאז לא חייל בה חיוב כרת דחמץ. אבל אם בשעה שנתחמצה היתה ראויה לצאת בה, כבר חל בה חיוב כרת. ומה בכך שאחר כך אוכלה באופן שאין יוצאים בה. אחיעזר, חלק ג סימן ז. עוד הקשה מלא הרועים, אי משום דלאו דרך אכילה הוא, הרי אין זה חסרון בגוף המצה, אלא במעשה האכילה. ולענין זה לא מצינו שהוקש חמץ למצה.   12.  ואף דלית ליה לרב הונא בריה דרבי יהושע הך היקשא דחמץ למצה, אבל מודה דמקשינן מצה לחמץ. מלחמות ה'. ולכאורה מוכרח כן, מהא דאין יוצאין באורז ודוחן. דטעמא משום דאין חייבים על חימוצו. אלא דצריך עיון, הא לעיל כח ב, רבי שמעון מקיש אף חמץ למצה. ולולא דברי הרמב"ן, היה נראה ליישב על פי מה שכתב הלחם משנה בפרק ו מהלכות חמץ ומצה, דמצה הוקשה לחמץ דוקא לענין המין. שיוצאים דוקא במין ששייך בו חימוץ. ולכך לית ליה לרב הונא הך היקשא דריש לקיש במי פירות. שהרי יוצאים במין זה. אלא שנילוש באופן שאין יוצאים בו. בית הלוי, חלק א סימן כו.
תוך כדי כך, איתער בהו (התעורר מנמנומו) רב אידי בר אבין, ואמר להו: דרדקי (בחורים שלא הגיעו לסברה)! לא משום היקש זה פטר ריש לקיש את העיסה שנילושה ביין ושמן מכרת. אלא היינו טעמא דריש לקיש, משום דהוו להו יין ושמן ודבש,


דרשני המקוצר[edit]

מסכת פסחים בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב | דף קה ע"א | דף קה ע"א | דף קה ע"ב | דף קו ע"א | דף קו ע"ב | דף קז ע"א | דף קז ע"ב | דף קח ע"א | דף קח ע"ב | דף קט ע"א | דף קט ע"ב | דף קי ע"א | דף קי ע"ב | דף קיא ע"א | דף קיא ע"ב | דף קיא ע"ב | דף קיב ע"א | דף קיב ע"ב | דף קיג ע"א | דף קיג ע"ב | דף קיד ע"א | דף קיד ע"ב | דף קטו ע"א | דף קטו ע"א | דף קטו ע"ב |דף קטז ע"א | דף קטז ע"ב | דף קיז ע"א | דף קיז ע"ב | דף קיח ע"א | דף קיח ע"ב | דף קיט ע"א | דף קיט ע"ב | דף קכ ע"א | דף קכ ע"ב | דף קכא ע"א | דף קכא ע"ב |