פרשני:בבלי:פסחים כ א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

פסחים כ א

חברותא[edit]

וכדאמר רבי יוחנן: ספק טומאה בדבר שאין בו דעת לישאל, אם הטומאה באה בידי אדם -  נשאלין עליה!
כלומר, ספק טומאה זה נחשב כאילו הוא אירע בדבר שיש בו דעת להשאל, שספיקו ברשות היחיד טמא.
(עוד ביאר רש"י, שאין לספק טומאה זאת את הדין הפשוט שבכל ספק טומאה בדבר שאין בו דעת לישאל, שהוא טהור, אלא נשאר הספק, ונזקקין הבעלים לשאול בבית דין, מה תהא עליה.  6 

 6.  ומדמינן את זה שהדבר המטמא הוא ביד אדם, להיכא שהדבר הנטמא (דהיינו הסכין) הוא ביד האדם. רבינו פרץ.
ולא מיבעיא אם הכלי שנולד בו הספק נמצא בידי האדם, אלא אפילו בכלי המונח על גבי קרקע, וספק אם הביא האדם עליו את השרץ או לא, הוי נמי כספק בדבר שיש בו דעת לישאל. כיון שבאה הטומאה על ידי האדם, שיש בו דעת לישאל.
שנינו לעיל: מחט הנמצאת בבשר - הבשר טמא.
והוינן בה: הרי קיימא לן, שאין האוכלין מקבלים טומאה אלא אם כן הוכשרו לטומאה, על ידי נתינת משקין עליהם.
והאי בשר - דאיתכשר במאי?  1 

 1.  והא דלא פריך לה אקרא ד"והבשר אשר יגע בכל טמא", משום דקרא מצינו לאוקמא בבשר שלמים לאחר שחיטה, שנאכל בכל העיר. והדיחוהו במים מחוץ לעזרה. רש"י. אמנם בחולין לו ב מקשינן כן אקרא, היכי אשכחן טומאה בבשר. וצריך עיון, אמאי לא משני התם, כדכתב רש"י הכא. ויש לומר על פי המבואר להלן (הערה 10), דלא מהני הכשר אלא בקדשים קלים דממון בעלים נינהו. ובקידושין נב איתא, דאף לרבי יוסי הגלילי דקדשים קלים ממון בעלים, אין זה אלא מחיים. אבל לאחר שחיטה, משלחן גבוה קא זכו. הלכך לאחר שחיטה שוב לא מהני להו הכשר. והוצרכנו להעמיד דוקא כשניתנו עליהם המים מחיים. ואף על גב דבין כך לא הוכשר קודם שחיטה, שהרי בעלי חיים אינם מקבלים טומאה, מכל מקום עדיין המשקה טופח עליהם לאחר שחיטה, קודם ד' עבודות. ועד גמר העבודות, ממון בעלים הם. קצות החושן, תו סק"א.
אי נימא דאיתכשר בדם.
והא אמר רב חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מנין לדם קדשים שאינו מכשיר את האוכלין?
לפי שנאמר בדם "לא תאכלנו, על הארץ תשפכנו כמים". ודרשינן: דוקא דם חולין שנשפך כמים איתקש למים, וחשיב משקה, והרי הוא מכשיר את האוכלין. אבל דם קדשים, שצריך לזורקו על המזבח, ואינו נשפך כמים - לא חשיב משקה, ואינו מכשיר את האוכלין.
(ודם התמצית שאינו נזרק על המזבח, בלאו הכי לאו משקה הוא. משום שאינו קרוי דם, כדאיתא לעיל).
ואלא שמא תאמר דאיתכשר הבשר במשקי (מים) של בית מטבחייא.
הא ליכא למימר הכי.
דהא אמר רבי יוסי בר חנינא: משקי בית מטבחייא, לא דיין שהן דכן (טהורים), אלא שאף אין הם מכשירין את האוכלין.
דסבירא ליה שמן התורה אין מכשירים אלא מים מחוברים. אבל מים שנתלשו וניתנו בכלי, אינם מכשירים את האוכלין מן התורה, אלא מדרבנן בלבד. ובעזרה לא גזרו כן, משום הפסד קדשים.  2  ואלא שמא תאמר דאיתכשר הבשר בחיבת הקודש  3  - שהקדשים מקבלים טומאה אף בלא הכשר, משום שחשיבותם ("חיבת הקודש") עושה אותם לאוכלין המקבלים טומאה  4 .

 2.  ואף דלעיל מוקמינא לה בדם קדשים בלבד, לא אמרינן כן אלא לרב, דמוקי ל"יטמא" דכתיב במשקין, אהכשר. דלדידיה, אייתר האי קרא, לרבות הכשר למשקין תלושין. ושינויא דחיקא הוא. משום דקתני, "משקי" בית מטבחיא אינן מכשירין. ומשמע דקאי אף אמים, כדפריך בחולין לו ב. הלכך, לשמואל דאית ליה דטומאת משקין מן התורה, ולא אייתר האי קרא לרבות תלושין להכשר, לעולם אין התלושין מכשירין. תוספות. ויעוין במהר"ם חלאווה שהקשה על זה, והרי אף אם אין תלושין מכשירין, אין זה אלא במים. אבל שאר משקין ודאי מכשירין אף בתלושין. דהא לא משכחת לה בהם שיהיו מחוברים, וכדכתב רש"י לעיל טז א. וכתב, דאין הכי נמי, דהוה מצי לשנוי "תרגמא אדם", כדמשנינן לעיל (שם). ואף מהרמב"ם מוכח, דלית מאן דפליג, דאף משקין מחוברין מכשירין (יעוין שם בהערה 6).   3.  ושני דרכים מצינו בגדר הכשר. רש"י על התורה (ויקרא יא לח) כתב, "שלא הקפידה התורה אלא להיות עליו שם אוכל". וכן איתא בחינוך מצוה קס, "שאין דין טומאת הפירות וטהרתן עד גמר מלאכתן וכו' שלא יהיו נקראים אוכל עד שיוכשרו במים". ולפי זה מובן בפשיטות, הא דמהני חיבת הקודש במקום הכשר מים. שהרי ילפינן מעצים ולבונה, דמהני חיבת הקודש לדבר שאינו אוכל, לאשוויי אוכל. והכי נמי מהני להחשיבו כאוכל, אף בלא הכשר. אלא שהרמב"ן שם כתב, "וטעם ההכשר בעבור כי לכלוך השרץ והמטמאים ידבק במאכלים בלחות ולא כן ביבשים. ועשתה התורה הרחקה יתירה לטמא המוכשרים במים וניגבו, שלא ניתן דברינו לשיעורין". ולפי זה צריך ביאור, איך מהני חיבת הקודש להכשיר את האוכלין. וצריך לומר, דכל דין הכשר נאמר רק בדבר שצריך תורת אוכל, כדי שיקבל טומאה. ואחרי שנתחדש בקדשים, דמשום חיבת הקודש יש להם טומאת אוכלין אף בלא שתהיה בהם תורת אוכל, ממילא אינם צריכים הכשר. בשם הגרי"ז 4.  והרמב"ם בפרק י מטומאות אוכלין הלכה יז כתב: פרת קדשים שהעבירה בנהר הרי זו מוכשרת. במה דברים אמורים, להיות הבשר טמא בדין תורה. אבל להתטמא מדבריהם, אין הקודש צריך הכשר. אלא חבת הקודש מכשרת את הבשר! העולה מדבריו שחיבת הקודש אינה מכשרת אלא מדרבנן. והשיג הראב"ד: "והלא במסכת חולין למדו לחיבת הקודש, שמכשרתן מן התורה". ויעוין בכסף משנה שם. וכבר נחלקו בזה רש"י ותוספות לעיל יט א, ובזבחים לד. אלא שכבר הקשו האחרונים, שהרמב"ם עצמו כתב בפרק יח מפסולי המוקדשין הלכה יב, שהאוכל כזית מלבונה שנטמאה לוקה. אלמא, אית ליה דחיבת הקודש דאורייתא. ויעוין במנחת חינוך מצוה קמה שכתב, דחילק הרמב"ם בין עצים ולבונה דמהני חיבת הקודש להחשיבם לאוכל מן התורה, לבין הא דמהני חיבת הקודש להכשיר אף בלא קבלת מים. שזה אינו אלא מדרבנן. ואף דבחולין לו ב מדמינן לגמרי שני דינים אלו, ומסיק דתרוייהו דאורייתא הם, לא פסק הרמב"ם כסוגיה דהתם. והרמב"ן בחולין לה כתב איפכא. דבעצים ולבונה מהני חיבת הקודש רק מדרבנן. אבל לענין הכשר, מהני חיבת הקודש מן התורה, דאין צריך הכשר מים. וקרא ד"והבשר", להכי הוא דאתא. והא דדרשינן מיניה "לרבות עצים ולבונה", אינה אלא אסמכתא בעלמא.
הא ליכא למימר הכי.
שהרי לא קתני "הבשר פסול", אלא "הבשר טמא". ומשמע שהוא אפילו מטמא אחרים.
ואימור, הא דמהניא ליה חיבת הקודש לאשוויי להו כאוכלין, אין זה אלא לאיפסולי לגופיה דקודש, להכשירו להטמא בעצמו.
אבל לטמא אחרים, ולמימנא ביה (בנוגע בו) מדרגות של ראשון ושני לטומאה - האם נמי לענין זה מהני חיבת הקודש?!
וכי תימא שאכן מהני חיבת הקודש לקבלת טומאה, ואף לטמא אחרים, אם כן תפשוט מינה הא דבעי ריש לקיש. דבעי ריש לקיש: צריד (סולת יבשה  5  שלא נגע בה השמן  6 ) של מנחות שנטמא, שלא הוכשר אלא בחיבת הקודש,  7 

 5.  ומשמע דהחלק שנבלל בשמן ודאי הוכשר. וקשיא, הא מנחות הן קדשי קדשים, ולכולי עלמא ממון גבוה הן. ואיך מהני בהו הכשר? הא ליכא רצון הבעלים, וכדהקשה קצות החושן להלן, יעוין בהערה 10). ויש ליישב, דכיון שנתינת השמן היא משום ציווי התורה, שפיר חשיב כנותן מרצון הבעלים. דכיון דהוי ממון גבוה, שפיר איכא דעת שכינה. קהלות יעקב, בבא מציעא סימן ל. עוד כתב, דאפשר אף הרמב"ם מודה דהיכא דניתן בידים, סגי אף ברצון הנותן שאינו בעלים. ולא כתב דבעינן לרצון הבעלים, אלא בשנפסלו המים מאליהם. ובהכי סלקא נמי קושית הקצות החושן הנ"ל.   6.  רש"י. וכונתו דנתן שמן בכלי, ועדיין לא הגיע השמן לכל מקום בכלי. והתוספות בחולין (לו א) הקשו, דאם כבר ניתן השמן בכלי, יכשיר את המנחה כולה, מדין צירוף כלי. וכמו שמצאנו דמהני צירוף לקבלת טומאה. לכך פירשו, דאיירי כשעדיין לא נתן שמן במנחה. ונראה דתליא בשני הדרכים שהובאו לעיל בהערה 3, בענין הכשר. דלרש"י לשיטתו, לא שייך ענין צירוף כלי להכשר. שהרי אותו חלק שלא הוכשר, אין בו תורת אוכל. ומה יועיל לו הצירוף לאוכל. אבל להמבואר ברמב"ן דההכשר הוא דין בקבלת הטומאה, שפיר מהני לזה צרוף כלי, כמו דמהני לעצם קבלת הטומאה. בד קודש 7.  ומדברי התוספות לעיל יט א (ובעוד כמה מקומות בפירקין) מוכח, דאף בעצים ולבונה שנתרבו לטומאה מדין חיבת הקודש, מיבעי ליה לריש לקיש אי מהני למימני ביה ראשון ושני. אבל הרמב"ן בחולין לה הביא בשם רבינו תם, דלא מיבעי ליה לריש לקיש אלא בלא הכשר מים. אבל עצים ולבונה שהוכשרו במים ונטמאו, פשיטא דעושים ראשון ושני. והשיטה מקובצת בחולין לו א (אות ז) כתב איפכא. דדוקא באוכל שלא הוכשר במים מיבעיא ליה. אבל בעצים ולבונה, פשיטא דלא מהני להו חיבת הקודש אלא להפסל. אבל לא לעשות ראשון ושני. ולכאורה מדברי הגמרא במנחות קב ב, מוכח להדיא כדברי התוספות הכא. דתלי התם פרה ונותר דאינם חשובים אוכל (לרבי שמעון דסבר "כל העומד לשרוף, כשרוף דמי), ואינם מקבלים טומאה אלא מדין חיבת הקודש, באיבעיא דריש לקיש בצריד של מנחות. חידושי רבי שמואל.
האם הוא מטמא את הנוגע בו, ומונין בו ראשון ושני לטומאה.  8  או דלמא, לא מהני חיבת הקודש אלא לטמאות את עצמו בלבד, ולא לטמא אחרים.  9 

 8.  ולכאורה נראה דספיקו של ריש לקיש הוא, האם דין חיבת הקודש גורם דין קבלת טומאה גמורה, או דהוי רק פסול טומאה לענין קרבנות. אלא דהרמב"ם בפרק ו מאיסורי מזבח הלכה ה כתב: וכן העצים והלבונה, אף על פי שאינם אוכלין, הרי הן מתטמאין כאוכל לענין הקרבנות ! משמע מדבריו, דפשוט הוא דלא נאמר דין חיבת אלא לענין פסול טומאה דקרבן. ולא תליא באיבעיא דריש לקיש. שהרי ספק ריש לקיש לא איפשיט, כדכתב בפרק יב מאבות הטומאות. ואף לצד דמונין בו ראשון ושני, אינו אלא לטמא קדשים אחרים ולא חולין. כתבי הגרי"ז. אכן הרמב"ן (חולין לה) כתב, דעצים ולבונה מטמאים אף תרומה.   9.  וכתב הרמב"ם בפרק יב מאבות הטומאות הלכה יג, לגבי אוכלי קודש שלא הוכשרו: "במה דברים אמורים לפסול האוכל עצמו, ולאוסרו באכילה. אבל למנות בו ראשון ושני, הרי זה ספק ! ובפרק ח שם הלכה ג כתב: הפיגול והנותר וצריד של מנחות, הרי הן כראשון לטומאה ומונין בהם ראשון ושני! וזה סותר לדבריו הנ"ל. וכבר השיגו הראב"ד, דבעיא דלא איפשיטא היא. וכתב הכסף משנה ליישב, על פי מה דאמרינן במנחות קב ב, דריש לקיש מדאורייתא קא מיבעיא ליה. אבל מדרבנן ודאי מנינן ראשון ושני. ומה שכתב הרמב"ם בפרק יב דאינו אלא ספק, קאי שם על טומאת ידים דאינה אלא דרבנן, וזה תליא בספק ריש לקיש. מיהו, מפשטות דברי הרמב"ם נראה דקאי אף אטומאה דאורייתא. ויעוין בכתבי הגרי"ז שכתב ליישב, דהנה השיג עוד הראב"ד שם: "כמה דבריו מבולבלים, ומה ענין ערבוב צריד של מנחות, עם פיגול ונותר שהם מטמאין מעצמם. וצריד של מנחות אינו מטמא עד שיקבל טומאה ממקום אחר". וצריך לומר, דאין כונת הרמב"ם לטומאה דאורייתא. אלא כמו שגזרו טומאה על הנותר והטמא, כן גזרו על כל הפסולים. ואף צריד של מנחות שנפסל בפסול טומאה מחמת חיבת הקודש, הוה בכלל זה. ואינו ענין כלל לספיקו של ריש לקיש.
ומדלא פשטה ריש לקיש ממתניתין, שמע מינה, לא איתכשר בשר זה בחיבת הקודש, אלא במשקין.
אמר רב יהודה אמר שמואל: הכא במאי עסקינן, כגון שהיתה פרה של זבחי שלמים, והעבירה בנהר קודם שחיטתה, ואחר כך שחטה. ועדיין משקה הנהר טופח עליה לאחר שחיטה.  10  ואי אפשר שלא יפול משקה מן העור על הבשר ויכשירו לקבל טומאה מהמחט.  11 

 10.  וקשיא, לדעת הרמב"ם בפרק יב מטומאות אוכלין הלכה א, דאין המשקין מכשירין אלא כשניתנו מרצון הבעלים, הרי קדשים ממון גבוה הם. ואיך מהני להו הכשר מים מרצון בעל הקרבן. ויש לומר, דקאי אליבא דרבי יוסי הגלילי, דקדשים קלים ממון בעלים הוא. קצות החושן תו סק"א. ויעוין במנחת חינוך מצוה קס, שהקשה עליו מהא דאיתא בסוכה לה, דלא יטול אתרוג של מעשר שני, משום שמכשירו לקבל טומאה. והרי מעשר שני ממון גבוה הוא. אלמא, אף לדעת הרמב"ם אין צריך בעלים ממש. אלא סגי בניחותא של האדם שהדבר מיוחד לו, והוא שליט להשתמש בו. קהלות יעקב בבא מציעא סימן ל, על פי החזון איש. ויעוין עוד לעיל, הערה 5.   11.  רש"י. והקשו תוספות הא בכהאי גוונא תלושין הם. ולשמואל, מים תלושין אין מכשירים. לכן כתבו, דעל ידי הכשר העור הוכשר אף הבשר. משום שהוא שומר לבשר. ולכולי עלמא יש שומר להכשיר (כלומר, נתינת מים על השומר מכשירה את האוכל). וצריך עיון, הרי בשעה שעברה בנהר לא שייכא הכשר. דהא בעלי חיים לא בני הכשר נינהו. ולאחר שחיטה כבר נעשו המים תלושין. שפת אמת. וביישוב שיטת רש"י, כתב האבן האזל, דכל שלא ניתנו המים בכלי עדיין חשיבי מחוברים (יעוין לעיל טז א, הערה 5).
(ולהכי נקט פרה של שלמים, משום שעורה ובשרה לבעלים.  12  ולכן הוא מעבירה בנהר, כדי לייפותם  13 ).

 12.  רש"י. והקצות החושן כתב על פי דרכו (יעוין בהערה 1), דבדוקא נקיט "זבחי שלמים". משום דקדשים קלים נינהו. אבל בקדשי קדשים לא מהני הכשר.   13.  והש"ך ביורה דעה (סימן לט ס"ק לב) פירש, דהטעם שמשקין את הבהמה קודם שחיטה, הוא משום הסירכות שבריאה, שמתנתקות על ידי ההשקאה. ומסוגיין הוכיח הצל"ח שלא כדבריו. דאם כן, אמאי מוקי לה דוקא בפרת שלמים. והא אף חטאות ואשמות יש להשקותן. שהרי אם תמצא בהם סירכא, יצטרך להביא קרבן אחר.
שנינו התם: אם נמצאת המחט בפרש - הכל טהור.
והוינן בה: הא אף אם לא נגעה המחט בבשר, מכל מקום הפרש עצמו נטמא מחמתה. וניהדר הפרש וניטמייה לבשר. שהרי נהגו להשקות את הבהמה קודם שחיטתה, כדי שיהיה נח להפשיטה. ולכן הפרש עדיין רך לאחר השחיטה, ותורת משקה עליו. והמשקה מטמא את האוכלין.
אמר רב אדא בר אהבה: הכא במאי עסקינן, בפרש עבה, שאינו מקבל טומאה כלל, משום דלאו משקה הוא.
רב אשי אמר: אפילו תימא, בפרש רכה איירי מתניתין, נמי אינו מקבל טומאה. משום דהוי משקה סרוח, וממעטינן ליה מדכתיב "וכל משקה אשר ישתה" - פרט למשקה סרוח.
תני תנא קמיה דרב ששת: שרץ מטמא את המשקין מקל וחומר: ומה כלי שנטמא בשרץ מטמא את המשקין, שרץ עצמו לא כל שכן!
ואותן משקין שנטמאו בשרץ, חוזרים מטמאין את הכלי.
וקא סליק אדעתין, דהיינו כרבי יהודה קודם שחזר בו, וסבר שמשקין טמאים מטמאים את הכלי.
ואותו הכלי שהוא שני, מטמא את האוכלין. שהרי כתיב "כל אשר בתוכו יטמא". וקא סליק אדעתין, דקאי אף על כלי שנטמא ממשקין הבאים מחמת שרץ.
ואותם האוכלין שהם שלישיים, מטמאין את המשקין. וכרבי עקיבא דדריש "יטמא" "יטמא", שהאוכל שנטמא בכלי מטמא את המשקין.
(ואינו כן אליבא דאמת. דהא לא קאמר רבי עקיבא, אלא שאוכלין שניים הבאים מחמת כלי שנטמא בשרץ מטמאים את המשקין. אבל אוכלין שנטמאו בכלי שנטמא במשקין הבאים מחמת שרץ, שאינם אלא שלישי, אינם מטמאים משקים. אלא דעדיפא מיניה פריך).
ולמדנו בזה, שלש טומאות בשרץ. שטומאת שרץ עושה אף שלישי לטומאה.
ותמהינן: והא כל הני שנמנו, ארבעה הן. שהמשקין הם ראשון, והכלי הוא שני, והאוכלין הם שלישי, והמשקין - רביעי נינהו.
ומשנינן: גוז (חתוך) את המשקין דנמנו ברישא. והכי קתני: השרץ מטמא את הכלי. והכלי את האוכלין. והאוכלין מטמאים את המשקין. והיינו כרבי עקיבא דאמר: ככר שני עושה שלישי בחולין. אבל שלישי לא עושה רביעי.
והוינן: אדרבה, גוז משקין דסיפא. וניתני הכי: השרץ מטמא את המשקין. והמשקין את הכלי. וכלי מטמא את האוכלין. ותו לא. דהשתא שפיר איכא שלש טומאות בלבד.
ודחינן: לא מסתבר לאוקמא בהכי. שהרי לא אשכחן שום תנא דאמר "משקין מטמאין כלי", אלא רבי יהודה בלבד אמר כן. ואף הוא הדר ביה מכך, כדאיתא לעיל.
וכדי שלא תטעה בסדר שלש הטומאות הבאות מחמת שרץ, יהא סימנך: נזייתא (עושי שכר)! שקודם הם מניחים את הכלי, ואחר כך נותנים בו את השעורים, ואחר כך את המשקה. וכמו כן הוא סדר טומאת שרץ. השרץ מטמא את הכלי, והכלי מטמא את האוכל, והאוכל מטמא את המשקה.
תנן התם: שרץ שנמצא בתנור, הרי הוא מטמא את התנור. והפת שבתוכו נעשית שניה בלבד. מפני שאין השרץ נוגע בפת, אלא הוא מטמא את התנור תחלה, ועושהו ראשון, והתנור מטמא את הפת ועושה אותה שני לטומאה.
אמר ליה רב אדא בר אהבה לרבא: והרי קיימא לן שכלי חרס מיטמא מאוירו. ואם נמצא שרץ בחללו, הרי הוא נטמא מחמתו, אף אם לא נגע בו. אלמא, אם נמצאת בתוכו טומאה, הרי הוא כאילו מלא טומאה. ואם כן, הפת שבתוכו, תיטמא ישירות מהשרץ. דניחזי להאי תנור כמאן דמליא טומאה דמי, ותיהוי האי פת ראשונה לטומאה, כאילו נוגעת ונטמאת מהשרץ עצמו.
אמר ליה רבא: לא סלקא דעתך לומר כן.
דהרי תניא: יכול יהו כל הכלים, כגון כלי מתכת וכלי עץ, הנתונים בתוך כלי חרס גדול, מטמאין (נטמאים) מאויר כלי חרס כאשר יש בתוכו שרץ מת?


דרשני המקוצר[edit]

מסכת פסחים בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב | דף קה ע"א | דף קה ע"א | דף קה ע"ב | דף קו ע"א | דף קו ע"ב | דף קז ע"א | דף קז ע"ב | דף קח ע"א | דף קח ע"ב | דף קט ע"א | דף קט ע"ב | דף קי ע"א | דף קי ע"ב | דף קיא ע"א | דף קיא ע"ב | דף קיא ע"ב | דף קיב ע"א | דף קיב ע"ב | דף קיג ע"א | דף קיג ע"ב | דף קיד ע"א | דף קיד ע"ב | דף קטו ע"א | דף קטו ע"א | דף קטו ע"ב |דף קטז ע"א | דף קטז ע"ב | דף קיז ע"א | דף קיז ע"ב | דף קיח ע"א | דף קיח ע"ב | דף קיט ע"א | דף קיט ע"ב | דף קכ ע"א | דף קכ ע"ב | דף קכא ע"א | דף קכא ע"ב |